אמא

יום אחד הקשבתי לרדיו אֵי.אם. שמעתי שיר: “אוה, אני נכסף לראות את אמי בפתח הדלת”. באלוהים! אמרתי, אני מבינה את השיר הזה. לעתים קרובות נכספתי לראות את אמי בפתח הדלת. האמת היא שהיא דווקא עמדה מדי פעם בכל מיני פתחי דלתות והתבוננה בי. יום אחד, סתם ככה, היא עמדה בפתח דלת הכניסה, אפלולית המסדרון מאחוריה. זה היה בערב סילווסטר. היא אמרה בעצב, אם את חוזרת הביתה בארבע לפנות בוקר בגיל שבע עשרה, מתי תחזרי בגיל עשרים? היא שאלה את השאלה בלי הומור ובלי רשעות. היא כבר היתה עסוקה בהכנות לקראת המוות. היא חשבה שהיא כבר לא תהיה כשאני אהיה בת עשרים. לכן היא רצתה לדעת.
בפעם אחרת היא עמדה בפתח הדלת של חדרי. זמן קצר לפני כן פרסמתי מנשר פוליטי התוקף את מצב המשפחה בברית המועצות. היא אמרה, לכי לישון, בשם אלוהים. טיפשה שכמוך, את והרעיונות הקומוניסטיים שלך. כבר ראינו אותם באלף תשע מאות וחמש, אבא שלך ואני. הבנו הכול.
בפתח דלת המטבח היא אמרה, את אף פעם לא גומרת את ארוחת הצהריים שלך. את מתרוצצת עם שטויות בראש. מה יֵצא ממך?
אחר כך היא מתה.
מובן שכל שארית חיי נכספתי לראות אותה. לא רק בפתחי דלתות, במקומות רבים – בחדר האוכל עם דודותי, בחלון, צופה אל הרחוב, בגינה מחוץ לעיר, בין ציניות וציפורני חתול, בחדר המגורים עם אבי.
הם ישבו בכיסאות עור נוחים. הם הקשיבו למוצרט. הם הביטו זה בזה בפליאה. נדמה היה להם שכרגע הגיעו לכאן בספינה. כרגע למדו את המילים הראשונות באנגלית. נדמה היה להם שכרגע הוא הגיש בגאווה את המבחן הנכון בכל מאת האחוזים לפרופסור האמריקאי לאנטומיה. נדמה כאילו כרגע היא עזבה את החנות לטובת המטבח.
הלוואי שיכולתי לראות אותה בפתח חדר המגורים.
היא עמדה שם רגע. אחר כך התיישבה לצדו. היה להם פטפון יקר. הם הקשיבו לבאך. היא אמרה לו, דבר אלי קצת. אנחנו כבר לא מדברים כל כך.
אני עייף, הוא אמר. את לא מבינה? טיפלתי היום בשלושים אנשים בערך. כולם חולים, כולם מדברים מדברים מדברים מדברים. תקשיבי למוסיקה, הוא אמר. אני זוכר שפעם היתה לך שמיעה מושלמת. אני עייף, הוא אמר.
אחר כך היא מתה.


סיפור קצר מתוך ”בערוב אותו יום”, תרגמה: סביון ליברכט, הוצאת כתר, 2001

על הכותבת גרייס פיילי

נולדה ב - 1922 בברונקס, ניו יורק, להורים יהודים. מהגרים מאוקראינה. בשנות העשרים לחייה, ובעידודו של וו.ה.אודן שהתרשם עמוקות מהקול הייחודי שלה, החלה לפרסם שירים וסיפורים קצרים. לצד הכתיבה, גילתה פיילי מעורבות בפעילות אנטי מלחמתית ופמיניסטית, בעיקר בסין ווייטנאם ואף בישראל, פעילות שבגינה נעצרה פעמים אחדות. פיילי פרסמה עד היום שלושה קובצי שירה ושלושה קובצי סיפורים קצרים: ''הפרעותיו הקטנות של האדם'' (1959: תורגם לעברית וראה אור בהוצאת עם עובד), ו''בערוב אותו יום'' (1985).

תגובות

  1. עצוב כמה שאני מזדהה עם התחושה. אני איבדתי את אמי בגיל24 ,3 שנים חלפו מאז והכאב כמעט כמו אותו יום שהסרטן הכריע אותה.

  2. ממרומי האולימפוס

    עצוב .. ומעורר מחשבות, כמה הכל זמני , כמה אין אנו מעריכים את מה שיש עכשו בזה
    הרגע. כמה נח לפעמים לחפף את אמא הנודניקית..כי מה היא כבר מבינה. וכמה נורא
    רק לחשוב כי מחר בעוד שנה בועד עשר..היא לא תהייה כאן ואותה תחושת יתמות נוראית
    לא חשוב מתי היא מפיעה בגיל עשר, עשרים או חמישים, היא תמיד כואבת, קשה, אכזרית.
    נדוש..אבל אמתי כל כך, לדעת להעריך להוקיר ובעיקר להגיד כמה אוהבים עכשו לא בעוד
    יום, כי בעוד יום יכול להיות מאוחר.

  3. הגעגועים הכיסופים ליקיר שאיננו לא נמוגים בחלוף הזמן.
    ההכרה וההשלמה עם המצב הקשה ככל שיהיה הם הם שמפנים מקום לחיים חדשים התחדשות ופריחה.
    אף על פי כן אין שום תחושת הקלה ללא תהליך פנימי ואמיתי של עיבוד האובדן.
    ולכן carmel אין מילים לנחם אדם על אובדן יקיריו קל וחומר ניחום על מותם של אם, אב וילד אך אפשר וצריך לתמוך לגונן לחבק (מטאפורית) אדם זה. ומצד שני יש לאפשר לזולת לעשות דברים אלה עבורינו ( עזרה היא אינה מילה גסה ) ובכך לפנות משאבים פנימיים לתהליך שהזכרתי קודם לכן.
    ואני רק אדם שלקח לו יותר מדי שנים להתמודד עם אובדנו ו ל ה ת ג ב ר על כך למרות הכאב הצער והגעגוע.

  4. גם אני איבדתי את אמי בגיל צעיר מדי, בת 8 בסך הכל. 15 שנה אחרי אני מבינה יותר טוב כמה היא חסרה לי. לחברים שלי שהתמזל מזלם ויש להם 2 הורים אני אף פעם לא סולחת (בלב…) אם הם צועקים על אמא שלהם (והם עושים את זה מדי פעם).
    כמה טיפשים אנחנו- אנחנו לומדים להשלים עם הורינו המתים, אבל מתקשים לתקשר כמו שצריך עם אותם הורים כשהם חיים. ותאמינו לי- חבל.

  5. בן אדם

    סופסוף סיפור אנושי חסר יומרות ונוגע בכאב אמיתי.
    עייפתי מהעיסוק האינסופי בהגדרות זהות ומלחמות מינים חלולות או רשימות קניות
    רוצה קצת יותר רגישות, מעט יותר ניואנס, אוטנטיות
    אז תודה!

  6. צודקים!
    אני הולכת להתקשר אליהם מיד

  7. סיפור יפיפה.
    לא חושבים על דברים כאלה – בייחוד כשאתה בן של פולניה, שכל יומיים אומרת – “אתם עוד תהרגו אותי יום אחד”… הרי היא אומרת את זה כל הזמן – אז היא בטח תחייה לנצח.
    ואז היא מתה – ואין ממש מה לעשות….

    יופי של סיפור.

    • מוות
      זה שלב בלתי נפרד מהחי. כה טבעי עד
      שהוא המאפיין של כל היצורים החיים.
      אז למה להיות עצובים בגללו?!
      נכון, כל אחד אוהב את האימא שלו.
      אבל הוא צריך לדעת שמתישהוא זה יקרה.

  8. מזדהה
    ואני ממליצה למי שאמה נפטרה בילדותה
    לקרוא את הספר “בנות ללא אם” שכתבה הופ אדלמן
    ונתנה לי ולשכמותי סוף סוף קצת מקום בו אפשר להתנחם

  9. אבל לא תמיד מעשי.
    ז”א, צריך להתאפק לפעמים, ברור, וצריך לעזור ולתמוך, אבל לבעלי אמהות פולניות מובהקות, במיוחד בגיל ההתבגרות, זה לא הכי קל.
    אז אני מנסה להתאפק ולעזור ולתמוך, עכשיו היא חולה ואני עוזרת לה (מה שאבא לא תמיד עושה), אני נמצאת קצת יותר בבית וקצת פחות בבילויים, אבל עדיין, יש פעמים שאי אפשר יותר להתאפק.
    ואחר כך אני סתם כועסת על עצמי.

    בשנים האחרונות אנחנו פחות רבות, למרות זאת.
    מאז שעברתי לחדר נפרד משלי- לפני שנה (בקיבוץ, כל אחד שמגיע לגיל 16 מקבל חדר נפרד מההורים, בו הוא גר עם שותף/ה) אני יותר מבינה אותה.
    אחרי הכל, אני בת הזקונים, היה קשה לה אחרי שעזבתי וראו את זה עליה, אני חושבת שהיא גם אמרה לי שהיא לא נרדמה באחד הלילות בגלל זה.
    אז יש פחות ריבים, היחסים השתפרו מאז. אבל תמיד יש את התקלות המציקות האלה.

    אני מניחה שכשזה יגיע לזמן אמת אני אוותר הרבה יותר.

  10. היא חיה, אבל בכל זאת, מאז ומתמיד אני מתגעגעת לאמא.

  11. אין כמו אמא בעולם כולו.
    כשהייתי נערה מתבגרת אימי מאוד דאגה לי כשהייתי יוצאת לבלות ותמיד אמרה חכי חכי כשאת תהיי אמא לילדים תרגישי את כל האחריות, הדאגה , הכאב , הרצון לשמור על הילדים כמו גוזלים בתוך קן עטופים כל הזמן פן יפגעו.
    לצערי לו זכתה אמי היקרה לראותי מתחתנת , לראות את פרות הבטן המקסימים שלי
    חלתה במחלת הסרטן ונפטרה כשאני רק בת 22 עדיין מבולבלת וזקוקה לתמיכתה של אמי.
    היום התחזקתי וכל הדברים שאותם אמרה אני באמת מיישמת על ילדיי שלי .
    יודעת שהיא אי שם במרומים , מחייכת כשטוב לי ובוכה כשרע לי … היא עימי כל שניה .
    למרות שעברו 12 שנים מיום שעזבה. אמא יש רק אחת , אין תחליף לאמא ! אמא אוהבת אותך , מוקירה ומעריכה אותך . את שלי אמא , רק שלי !

  12. משמעות המוות זה לא דבר רע, נכון מיתגעגעים לאנשים אך בעצם סך הכל הגוף מת לא הנשמה, לכל האנשים שאיבדו את אימם או אביהם, אני מישתתפת בצערכם, אך תבינו הם איתכם תמיד אתם פשוט לא מתאמצים להרגיש אותם… הם איתכם לכל אורך השנים שגדלתם, מי נתן לכם סימנים שאתם בדרך הנכונה רק הם….. מקווה שתבינו שבעצם הנשמה אף פעם לא מתה היא רק עוברת לעולם אחר ואנו לא יכולים לראות אך להרגיש אנו יכולים מאוד…. אז תמיד תזכרו הם איתכם גם כשאתם ישנים.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *