דמיינתי לי שלט מעל כיור המטבח וכתוב בו "אמנית בית", ומעל שולחן הכתיבה שלט וכתוב בו "לכי תראי אם יש כלים בכיור"

אמנית בית

אחיותיי, אאוריקה וגם הללויה. נראה לי שמצאתי מוצא.

זאת הדילמה של האישה היוצרת: מטלות היום יום, מלאכת התחזוק מתפוררת-נעלמת-ומחדשת את עצמה בשיטתיות.
האוכל שאת מכינה, השולחן שאת מפנה, הכלים שאת שוטפת, הפירורים שאת אוספת (אם לא חטפת יאוש עדיין). ותמיד הדבר הקטן הזה שאת עושה בסוף הסדר, שמסמל את תחילת הבלאגן החדש. כל זה מאוד מתסכל, האינסופיות הסיזיפית הזאת.
ומהצד השני היוצרת: זאת שלא יודעת זמן וצריך. זאת שרוצה להמשיך לצייר אפילו אם הילדים רעבים, וזאת שרוצה לכתוב אפילו שיש אסיפת הורים עוד עשר דקות, וזאת שרוצה לשכב מתחת לעץ ולא לעשות דבר זולת המבט הממסמס על חלקיקי האור בין הריסים. תמיד מעבר חד בין ההזיה הפנימית של היצירה לבין היום יום וחובותיו. הרבה יאוש ודמעות לתוך הכרית.

בזמן האחרון – שינוי.
אני חושבת על האישה שעושה למען עצמה את כל הדברים שהיא עושה למען אחרים, בשמחה, מתוך הבנה. מנקה את הבית, מסדרת את ההוריקן השבועי, מטאטאה אבק כוכבים ופירורי ריצפה, מזמזמת שיר דבילי, מקפלת את ערימת הכביסה, אפילו הופכת חולצות לכיוון הנכון, בכייף. לאחר מכן היא מתיישבת, סביבתה סבירה לעין לא ביקורתית. יש לה חלל נעים, נקי ממטלות, על מנת לצייר, לכתוב או לפסל. החובות מדשנות את היצירה, והיצירה מנעימה את החובות. האחד טוען את השני במקום להיות סתירה.

חתיכת העגבניה הרכה ספוגת הסבון בתחתית הכיור
כתם אדמדם בעל תחרת מלמלה מוקצפת
אפילו חלק מהקשת הגדולה היה שם
אתמול בלילה אצלי במטבח
מתנצנץ בבוהק הנירוסטה של כיורי

דמיינתי לי שלט מעל כיור המטבח וכתוב בו “אמנית בית”, ומעל שולחן הכתיבה שלט וכתוב בו “לכי תראי אם יש כלים בכיור”.
ואם אני מתייחסת לסידור הבית כאמנות, ולאמנות שלי כעבודת תחזוקה בסיסית, מתרחש שינוי. השינוי המבורך.

על הכותבת נעמי בן-אמוץ

ילידת 1969. השירים שמופיעים כאן הם מהספר ''נשיכה, לעיסה, בליעה''. אלו שירים מגיל 12 עד 24. ספר חדש שלי ראה אור בהוצאת ביתן. הספר נקרא ''פנימה והחוצה''. בעצם זה שני ספרים. מה שנקרא אחד + אחד או קנו אחד קבלו את השני בחינם.

תגובות

  1. o.k.

    if u belive it……

    • www.p-files.org

      את חייבת לראות את אדפטיישן כדי להבין עד כמה היומיומי והארצי משפר את היצירה, אבל גם כדי לקבל מושג איך דנים בנושא הזה בצורה קצת פחות מרפרפת….
      אין פסטיש ווי טראסט-www.p-files.org

    • www.p-files.org

      את חייבת לראות את אדפטיישן כדי להבין עד כמה היומיומי והארצי משפר את היצירה, אבל גם כדי לקבל מושג איך דנים בנושא הזה בצורה קצת פחות מרפרפת….
      אין פסטיש ווי טראסט-www.p-files.org

    • pink carnation

      מה עם הגבר? נראה שהשלט שצריך לתלות מעל שולחנך הוא “אישה קטנה – אפילו אם אין כלים תשאלי מי עוד צריך שתשרתי אותו”

  2. כפרה עליך נומי
    ונשיקות

  3. היה קצר ויפה, כמו הגיג נחמד על החיים שעולה בך לפני השינה…
    ועכשיו, חזרה למציאות ( יש לי שקית זבל המעלה ריחות שכמו אומרים לי, קח אותי למקום אחר, האם לבסוף אכנע לקסמיה?)

  4. כינוי

    לנעמי – זה נושא שאני חושבת עליו המון ואני דווקא אוהבת את עבודות הבית (במידה) אבל באמת הסיבה שאין לנו חופש אמיתי מבפנים זה שאף מהפכה ואף חברה לא נתנה תשובה למשימה הכי חשובה של המין האנושי – משימה שאנחנו הנשים מחוננות בכשרון לבצע אותה. שמה של המשימה ואני הוגה אותה בחרדת קודש היא: גידול הילדים. בהתחלה בבטן ואחר כך בתוך העולם. שלך באחווה.

    • אני סקרנית למה את מתכוונת
      איזה סוג של תשובה החברה צריכה לתת בנוגע לגידול ילדים?

    • היה דווקא דגם אחד שנתן פיתרון – ואפילו דגם ישראלי – הקיבוצים.
      בתי תינוקות, בתי ילדים (בשומר הצעיר קראו לזה “מוסד”) בהם מגדלים את הילדים מיום לידתם ומבלי שזה יפריע להוריהם.
      חבל רק שזה כשל בשלב ההוכחה…

      בסדרות טלוויזיה ובקולנוע אפשר להוציא את הילד מהפריים כשהוא מפריע למהלך העלילה.
      במציאות, אדם (זכר או נקבה) שמחפש אחרי “חופש אמיתי” עדיף שיוותר על ילדים.

      חופש פנימי?
      זה מושג יפה אבל לא שום קשר למטלות ולאחריות של דם בוגר.

      • אינדי_גו סופרת אצבעות

        בוגרי הדגם הזה מלקקים את פצעיהם עד עצם היום הזה. מסתבר, באופן מפתיע לגמרי, שילדים צומחים הרבה יותר טוב בחברת הורים מאשר בחברת ילדים.

        • כבעלת תואר B.K (בוגרת קיבוץ) לא היה לי ספק עפ”י איזה דגם אגדל אני את בתי.
          (רמז: הדגם שבו את הורים מגדלים את ילדיהם)

          • בחברת אהבה….

            נדמה לי!

            🙂

          • מסכנה שכמותך, כמה פסיכולוגים כבר עברת עד שהתגברת על הילדות האומללה והמפחידה שהייתה לך : לבד בחושך בבית הילדים בחורף עם הרעמים ברקע , בלי אמא ובלי אבא , לבד , לבד ושוב לבד, ילדים בוכים מסביב, אולי גם את בכית, עד שנרדמת רועדת מבכי ומאימה…ברור שאת ילדיך תגדלי איתך בבית בצורה נורמלית ולא כמו שגידלו אותך אלא אם כן את סדיסטית

  5. עוד גבר

    בתור גבר (ועוד רווק, אבל “לא באשמתו”… 🙂 המאמר חמוד,
    מעניין ובעיקר מעורר מחשבה. לא פחות מעניינות התגובות עד כה.

    • לדעתי כדאי לך להציע לעורכת האתר, כי שמך והאימייל שלך יופיע בעמוד הראשי, יחד עם איזכור ברור לכך שאתה רווק.
      ליתר ביטחון, אתה יודע, שאם מישהי לא ראתה זאת עד עכשיו בכתבייך, אז עכשיו היא לא תוכל לפספס את זה.

      • צב מעבדה

        לולי, את קוראת את מה שאת כותבת לפני שאת שולחת? את מבינה מה את אומרת *על עצמך* בזה שאת מתיזה את הרעל שלך לכיוונו של אדם שלא הזיק לך מימיו?
        אני מקווה מאוד שכן, כי אולי זה ידלל את ההופעות שלך ושכמותך מעל דפי האתר הזה.

  6. Lady Stardust

    האומנות שלי היא האומנות שאני עושה!
    והמאמר גרם לי לחשוב שאולי, רק אולי, האמנית בכיבול הזאת לא יזיק לה גם ללמוד איך מכינים חביתה בלי שהקצבות ישרפו או איך לעזאזל מדליקים את המייבש!
    לא כי יש בי טיפה של שוביניסטיות או איזו נימה של שמרנות… פשוט מתישהו צריכים לעזוב את הבית לא?! ואמא לא תהיה…ומי יכבס ויגהץ ויכין לי חביתה?!

    לתשומת לב של הגברים גם…! לא תמיד אמא או חברה יהיו שם!

  7. בתור גבר נשוי, אני מלא פליאה והערצה.

    • שבתור גבר נשוי, אתה מסתכל מהצד,
      מלא פליאה, כדי להדגים להראות כמה
      עגום המצב, ולמה אנחנו נשים משובשות.
      (אין ספק, ביטוי נהדר, התאהבתי בו)
      ואיך אמר לי אבא של בעלי,
      אם את רוצה להתקדם בעבודה
      (בהנחה שהבית כבר מסודר, הכביסה בארון,
      הבעל והילדים מרוצים ולאף אחד אין טענות)
      את צריכה להגיע מוקדם, ללכת אחרונה
      ולהתנדב לעשות דברים שמעבר לתפקיד שלך,
      ואם את לא עושה את זה (כי מישהו צריך להסיע
      לחוגים, לשטוף כלים ולדאוג שיכינו שיעורים)
      אז אל תתבכייני.
      בתור אשה נשואה, אני מלאת פליאה והערצה.
      לגברים כמובן.

      • צב מעבדה

        ועל זה אני אומר שכדי שאישה ישראלית תצליח היא צריכה להיות כפליים חכמה, יעילה ומוכשרת מגבר כדי להגיע לאותו תפקיד. מזל לפחות שתודות לזכרכר הישראלי המצוי הדרישות האלו ממש לא בשמיים :o)

        • אם נשים היו מתנהגות בעבודה כמו שהן מתנהגות בבית (אני מדבר על מסירות ואחריות) הן היו זוכות להצלחה פנומנלית.

          נשאר רק להבין למה זה לא קורה.

          לדעתי (סליחה על הפסיכולוגיה בגרוש) זה בגלל עודף נאמנות למערכת. נשים צריכות יותר לחשוב על עצמן ופחות על המערכת.

          העבודה זה לא הבית.

          • וגברים סוף סוף יטמיעו שגם הם צריכים לעשות כמה דברים בבית, ולא רק להגיע מהעבודה ולבקש קפה, אולי יהיה סיכוי שנשים יוכלו להוציא את מרצן והמיטב שבהן גם מחוץ לבית

            • לחשוב יותר על עצמן ופחות על המערכת זה גם להגיד לבעל “לא” מדי פעם.
              חוץ מזה, מניסיון אישי, כשאשתך חוזרת הביתה אחריך, אתה זה שמכין לה קפה ורץ לפנק אותה.

            • עוד גבר

              למריה ולאבי,
              אני חושב שצריך להזכיר שלא מדובר ב”גברים” וב”נשים”,
              מדובר בבני-אדם וכל אדם הוא מקרה פרטי.
              יש נשים קרייריסטיות ויש נשים של בית, יש גברים
              קרייריסטיים ויש של יותר משפחה ויש אני מניח בין לבין.
              בדומה, אני משער, מידת שביעות הרצון:
              אני מניח, שיש נשים שמרוצות מעצמן אם זה בקריירה,
              אם זה בקריירה ובית ואם זה “רק” בלהיות עקרת בית
              (שאני משוכנע שזו עבודה במשרה ושלושת-רבעיה ואני
              האחרון שמזלזל בזה, להיפך, אני אישית מאד מכבד
              ומעריך נשים כאלה), ויש, כנראה, כאלה שלא מרוצות
              מעצמן, בדומה, אני משער גם גברים. עניין שביעות
              הרצון, אולי לא תמיד קשור לתפקיד עצמו, אלא אולי,
              למידת התאמת האדם לתפקיד ול-“שביעות (או
              אי-שביעות) רצון פנימית” – שאולי גם אותה ניתן,
              כך אני מקווה, לסגל ע”י נסיון להסתכלות חיובית על
              הדברים (בדומה לכתוב במאמר) ואורח חיים נכון.

              • עם גורם אקסטרינזי יחיד (שב”ר מהתגמול) נמצא שלילי,
                חלש, אך מובהק, במחקר שלי,
                וההשערה כי יימצא קשר שלילי חזק יותר בין כוונות עזיבה
                לגורם אינטרינזי יחיד (עושר העיסוק) לא אוששה:
                המתאם נמצא שלילי, אך אפסי בעוצמתו ובלתי מובהק.
                ההמלצות לארגון התמקדו במתן אפשרויות קידום לעובדים
                הנ”ל והתאמתם למאפייני הארגון בשלבי המיון, הקליטה
                והעבודה.
                לאור הערתך, אני חושבת שאפשר אולי ליישם את זה
                על משקי הבית…ללא הבדל בין גברים ונשים כמובן.

                • עוד גבר

                  היי טלי,
                  מדוע חשבתי על עניין שביעות הרצון?
                  כי ראיתי את הכתבה הבאה בעניין אושר ונישואין:
                  http://www.cnn.com/2003/HEALTH/03/17/marriage.poll.reut/index.html
                  וחשבתי לעצמי על מידת שביעות הרצון באופן כללי.
                  בנוסף, ייתכן שדווקא אדם שלא מרוצה מעצמו/ה,
                  ת/יחפש שינוי, שאולי, יביא שיפור ואפשרויות חדשות
                  כך שגם לזה יש יתרונות.

            • maybe if weman were stand for it every one in her house it could be but you can`t just sit and cry, do something about it… you don`t have to do dishs all along … the mistake is to think that this is all your job for the first thing.

        • ששווה בעיני זהב.
          אני שואבת עידוד מכך שיש לנו בישראל
          3 שרות בממשלה, מנכל”ית בנק, נציבת שב”ס,
          ו-2 טייסות. אולי שכחתי עוד כמה שהצליחו.
          לנשים אולי חסר הדרייב, הרשת והפירגון,
          אבל לדעתי הכל שאלה של חינוך, ואני
          אופטימית בעניין הזה.
          תודה…!!
          (-:

      • אקס גבר, אקס נשוי, אקס.

        לא אקס אבא.

        לא מבין את המבט מהצד.

  8. כינוי

    נעמי יקרה – כל זמן שאין תשובה ראויה שתחליף את הנשים בגידול הילדים או במילים ברורות: בהשרדות, בקיום הדור הבא, אין סיכוי שנשים יהנו מחופש אמיתי שדרוש ליצירה. בכל ניסוי אפשרי הוכח שקודם באה ההישרדות ורק אחר כך היצירה ולכן בינתיים המצב הוא שאמניות אמיתיות שמגיעות לדרגות היצירה של הגברים הן רק נשים משובשות, אשר על כן החוויה הנשית התקינה לא מוצאת את מקומה הראוי בתרבות. שלך – שם בדוי כי אין לי אומץ לצאת מהארון.

    • תולעת

      מה בדיוק השתבש?
      הכל שאלה של איזון נכון וגישה. אפשר לשלב הכל מכל. ילדים, יצירה וחוזר חלילה.
      ילדים הם השראה גדולה וכאב ראש גדול, הכל ביחד, כמו בכל מקום אחר בחיים, הטוב משולב ברע.

      נעמי, מאחלת לך איזון, שלווה ואופטימיות.

    • אפשר הסבר לכוונת המשוררת?

    • אני ממש לא מצליחה להבין למה את מתכוונת
      זה קורה לי לפעמים
      בא לך לנסות להסביר למה התכוונת?

    • אינדי_גו סופרת אצבעות

      אוי, נפלא. יופי של ביטוי, נשים משובשות. מדגים מצוין כמה תהליכי חשיבה משובשים בעניין נשים, נשיות, יצירה, הורות.

      ולנומיק:
      זו נשמעת כמו דרך טובה להתמודד עם הקונפליקט הזה, הקיומי והקשה כל כך. מאחלת לך שתצליחי.

    • בתור אשה, גרושה, בלי ילדים נשמע לי מזעזע הרעיון של “תשובה ראויה שתחליף את הנשים בגידול ילדים”

      וואללה אם מה שאת רוצה זה לא לגדל את הילדים שלך ולהתפנות ליצירה, אז…

  9. סיסטר מרפי

    בכתבה שהתפרסמה בסוף השבוע במוסף הארץ על תערוכתה החדשה של הציירת אורלי מיברג היא מספרת:
    “היתה גם בעיה עם זה שמיד כשחזרתי לארץ נכנסתי להריון. פנחס כהן-גן שאצר לי את התערוכה הראשונה אמר לי אז ‘אין לך סיכוי. או שאת אמנית טוטאלית או שאת בעלת משפחה’. כאילו מישהו היה מעלה בדעתו לומר דבר כזה לאמן גבר, כולל פנחס כהן-גן עצמו שגם לו היתה משפחה. אני זוכרת שכשהוא אמר לי את זה חככתי בדעתי זמן רב בשאלה אם יש אמת במה שהוא אומר והיום אני יכולה רק לומר שאני חושבת שהעובדה שיש לי גם חיים מזינה את האמנות, ולהיפך, ושהחיים המשפחתיים נותנים הרבה יותר עומק לאמנות”.
    עצוב לראות שהדילמה של האישה היוצרת מגיעה הרבה פעמים מבחוץ.

  10. אחרי מסיבת ליל אמש….
    אני חייבת לומר, אחלה מאמר, בעבודות הבית אין דבר פואטי, אבל יש שקט בנשמה כשהבית מסודר, למי שיש כסף (לי אין) אני ממליצה לקחת עוזרת, זה הציל את חיי הזוגיות של הרבה מחבריי באמת, כי כולם שונאים לנקות וזוגות תמיד רבים מי מנקה יותר והנשים תמיד מרגישות שהן עושות יותר, או אם העשייה שווה הן עושות את המטלות היותר מתסכלות כמו ניקוי הכלים והאסלות, או איך שאומרת ד”ר ברוייטמן על נקיון ומלחמות אחרות בזוגיות: Choose your battles. There is so many other important things to fight over
    ואחרון חביב, למה לעקרת בית קוראים עקרת בית? בגלל העבודה העקרה שאין לה סוף

    • צב מעבדה

      בהנחה שמדובר באדם בריא שיכול לבצע את עבודות הבית, אני חושב שאם הבית גדול מדיי בכדי שהבן אדם ינקה אותו בעצמו עליו לגור בבית קטן יותר.
      גם אם יש לך כסף להחזיק מנקה ראוי שתנקה את הבית בעצמך (ללא פטורים לבן או בת זוג). זה שומר אותך בפרופורציות הנכונות לגבי היותך לא יותר מאשר בן אדם, גם אם אתה ביג בוס ועל פיך ישק דבר. אחרי הכל כולנו בסך הכל רק בני אדם.

      דרך אגב, גם אחרי יותר משלוש שנים בשבדייה עוד לא ראיתי אפילו בית *אחד(!)* שמחזיק מנקה. זה בהחלט נראה לי סמן (אינדיקטור) מצויין לחברה בריאה.

      • תולעת

        קצת הגזמת במשקל שאתה נותן לזה.
        זה לא עניין של בית גדול או קטן, זה עניין של זמן ומאמץ.
        יש לי שני ילדים קטנים, אני עובדת וכך גם בעלי שיחיה. גם ככה אין לנו כוח לנשום.
        המנקה נותנת לנו קצת חופש מעבודות הבית, וגם איתה נשאר לנו די והותר ברמה היומיומית.
        אני ממש לא מרגישה בוסית שלה והנוכחות שלה בבית שלי לא מנפחת לי את האגו.
        רק בן אדם מאוד קטן מרגיש שהוא גדול כשיש לו עוזרת.

        עדות לחברה בריאה? אז למה הם מתאבדים כל כך הרבה? תמיד אמרו שזה בגלל החושך, עכשיו אני מתחילה לחשוב שזה בגלל עבודות הבית. 🙂

        • אריאלה רביב

          אדם? המנקה? ברצינות? אתה מתכוון לזה? כי אם זה כל כך פשוט, אני בהחלט יכולה לנקות לבד ולהפסיק לעשות את שאר הדברים שאני מנסה לעשות כדי להיות אדם טוב יותר.

          נו שוין, לפעמים סיסמאות כל כך מעייפות.

          • צב מעבדה

            נדמה לי שזה היה מרקס שאמר שההוויה קובעת את התודעה.
            המשפט הנ”ל אולי יסביר לך למה לדעתי קביעת ההוויה שלנו כל כך משמעותית.

        • צב מעבדה

          נתחיל מהסוף: כנראה שלא עידכנת את הסטטיסטיקה שלך לגבי רמת ההתאבדויות בארצות השונות. הנתונים שאת מדברת עליהם היו נכונים בשנות השבעים. בשנות התשעים השבדים כבר מזמן עברו למקום הרבה יותר מכובד, למרות שעות החושך הרבות. ומנסיון אישי של מספר חודשים במקרר עם דלת סגורה (בלי אור!) מזג אוויר מחורבן אכן משפיע על מצב הרוח לרעה.

          ועכשיו לעניין: התשובה שנתת, שאת לחוצה עם העבודה והטיפול בילדים הרבה מעל ומעבר מובילה בדיוק אל אחת הנקודות שאליה אני חותר. אולי את עובדת כל כך הרבה כדי להחזיק בית גדול מדי? אולי אם תגורי עם שני ילדים ובעל בדירה קטנה תצטרכי לעבוד פחות ותוכלי להקדיש להם יותר זמן? אולי אם שני ילדים גדלים ביחד באותו החדר הם לומדים לחיות ולהתחשב אחד עם | ב השני? אולי אם הילדים משתתפים בנקיון הבית הם מקבלים מעט חוש אחריות לעצמם? (ואל תגידי לי שאחד בן שנה וחצי והשני בן חודשיים, זה לא תרוץ, הם גם יכולים לעזור בנקיונות! :o)

          לגבי גודל (האגו של) האדם ביחס למנקה. לא חשדתי בך שאת תופסת תחת על המנקה גם לא לרגע, וזאת כלל לא הייתה כוונתי. הנקודה שרציתי להאיר היא שכאשר אני מנקה את ביתי בעצמי אני מקבל שעור ותזכורת (מדי חודש בחודשו :o) על המגבלות האנושיות שלי. גם אם אני מוביל שלושה צוותים (או קיי של שני אנשים כל אחד, אבל גם זה משהו, לא?) , מבקר מאמרים למגזין מדעי בין לאומי מאוד נחשב, ועובד עם אנשים מאוד מפורסמים (שכולנו קראנו עליהם בעיתון), מגורים בדירה צנועה ונקיונה מזכירים לי מדי יום מי אני באמת, מאיפה באתי ולאן אני אחזור. במצב כזה, דברים נכנסים לפרופורציות הנכונות, והחיים נראים הרבה יותר טוב.

          נקודה נוספת שאולי לא הצגתי באופן ברור: אני טוען שראוי לו לאדם (בריא) לנקות את ביתו בעצמו לא בשביל האחר אלא בשביל עצמו בלבד. לצורך הההמחשה אקצין ואומר שכך היה צריך לעשות גם אם היה רובוט שהיה יכול לנקות את הבית.
          אמשיך את אותו הלך הרוח ואספר לך שכל יום אני ‘משחית’ שעה בהליכה למעבדה ובחזרה (חצי שעה בכל כיוון). אם מזג האוויר יפה, אני אפילו לוקח את הרולרס ועושה סיבוב קצת יותר גדול. התחבורה הציבורית כאן ממש טובה, ביום גשום או מושלג במיוחד אני לוקח אוטובוס ותוך עשר דקות אני במעבדה, כך שהייתי יכול לחסוך הרבה זמן וכסף (שעות עבודה) אם הייתי נוסע באוטובוס, ובכל זאת אני הולך ברגל. למה? כי זה נותן לי הרבה דברים טובים אחרים שאני לא יכול לשקול אותם בכסף. סתם לדוגמה, כשאני הולך בניחותה אני יכול לחשוב על כל מיני דברים ולסדר לעצמי אותם בראש, באותה הזדמנות אני גם משחרר טיפה את העצמות, ובכלל פעילות פיזית מתונה מאוד מרגיעה אותי ועושה לי טוב.
          אותו הדבר עם גודל הבית, המכונית (שאין לי) ועוד הרבה דברים אחרים (כגון העדר טלוויזיה, אבל יש DVD לצפות בסרטים). כל זה ביחד מצטבר בסופו של דבר לאורך חיים נינוח והרבה פחות תובעני.

          לאחר מחשבה מצאתי שכלי נוח שבאמצעותו ניתן לנרמל באופן סביר את הפרורפציות של ההשקעה שלנו ברוב מרכיבי החייים השונים, הוא גודל הבית ונקיונו.

          • תולעת

            הם בני שנתיים וחצי ו-10 חודשים, ולמרות גילם המופלג תורמים יותר לליכלוך הבית מאשר לנקיונו. שניהם גרים באותו חדר כי לדעתי זה הרבה יותר כיף להם ככה, וגם כי הבית שלנו לא עד כדי כך גדול. אני לא עובדת הרבה שעות כי חשוב לי להיות איתם ועם בעלי.

            בכל זאת – אני עייפה כי הם עדיין קמים לבדוק נוכחות (שלי) בלילה. עדיין יש ערימות כביסה וכלים ששנינו צריכים להשתלט עליהם כל יום. עדיין יש אוכל להכין להם, קניות לעשות כדי שיהיה אוכל, חיתולים להחליף, קניות כדי שיהיו חיתולים, מגבונים, צבעים וזמן איכות כבר אמרתי?

            אז כשהעוזרת המבורכת באה פעם בשבוע לארבע שעות אני כמעט מחבקת אותה. יש לנו כיף של לחזור לבית נקי ומסודר – בערך ל-5 דקות, שאחריהן הבנדיטים הקטנים דואגים שלא נזכור שהיתה עוזרת בכלל. אבל לי ולבעלי זה עושה טוב. וזה כל מה שזה עושה.

            אתה ואני מנהלים חיים מאוד שונים. אני מבינה את הצורך שלך בחיים צנועים כדי שלא תסתנוור מההצלחות המקצועיות שלך ותהיה נאמן לערכים בהם אתה מאמין. אני מסכימה שזו דרך טובה להבטיח חיים מאושרים – הקפדה על ניתוק מסויים של הערך העצמי מההצלחות והכשלונות המקצועיים הזמניים. אבל בשבילי העוזרת היא חלק מהחיים הצנועים (מאוד, תאמין לי) שלי. כשהייתי לבד נהניתי מאוד לנקות את הדירה שלי ולא הבנתי אנשים שמכניסים מנקה לבית. כך גם לפני שנולדו הילדים. אין מה להשוות בין דירת שאין בה ילדים לבית שיש בו ילדים מבחינת כמויות העבודה היומיומית המצטברת. שני עולמות מקבילים ממש. אז אנחנו בוחרים להתחלק בעבודות הבית עם מישהי חמודה מאוד שמוכנה לעזור לנו תמורת כסף.
            לא זה מה שיגזול ממני את הפרופורציות.

            חיוך לך בחזרה.

            • צב מעבדה

              היי תולעת,
              אתמול החלטתי לתחקר ידידה שלי שהיא בת המקום על הנושא של מנקה בבית.
              טוב, אז מסתבר שטעיתי. עד היום כנראה שאלתי את האנשים הלא נכונים. היא אומרת שזה דיי נפוץ, ומסתבר שאפילו העסקה בשחור בתחום הזה נפוצה ביותר (שזה לפי דעתי חוסר הגינות משווע כלפי העובד, אבל זה כבר נושא אחר).
              ועדיין אני חושב שראוי לו לאדם לגור בבית לפי מידותיו.

              • שניכם צודקים (איך אני בתור מגשרת 🙂
                במצבים מסויימים, כפי שתיארה תולעת, יש צורך אמיתי בעזרה מבחוץ.
                לגדל 2 זאטוטים, לעבוד במשרה מלאה, להחזיק את הבית (נקיון, בישול, כביסה…) וגם להצליח לנשום מדי פעם – זו משימה כמעט בלתי אפשרית (גם לשניים) ללא עזרה.
                ומצד שני, בישראל אכן בולטת הנטיה להחזיק בתים הגדולים בהרבה ממידת הצורך.
                חלום ה”בית צמוד קרקע” הוא דוגמה להשתעבדות זו – השתעבדות שאינה נגמרת ברכישתו או בתשלום המשכנתה, אלא גם בצורך היומיומי לתחזק בית גדול+גינה+כל ההוצאות הנלוות.
                זוהי פנטזיה שהופכת לעבדות, ובסופו של דבר משאירה לבעלי הבית זמן מועט ביותר להנות מביתם ומשפחתם.

                • צב מעבדה

                  בוטן בוטניה בוטנינים קטנים!
                  העיניים הגדולות של הישראלי המצוי לא נעצרות רק בבית צמוד קרקע שגודלו ומחירו הרבה מעבר למידותיו, מכונית יקרה, טיסות תדירות לחו”ל ובכלל אוברדרפט בבנק.
                  במסגרת מסעותיי אחרי החיים הקלים ‘מצאתי’ שהחזקת חשבון בנק שאינו תומך במשיכת יתר, וכרטיס אשראי שמחייב במקום, עושה את החיים להרבה יותר שלווים. אני לא יכול להיכנס לאובר דרפט גם אם אני רוצה. לכן אני מחוייב להיות זהיר בהוצאות.
                  הכנסתי את המילה ‘מצאתי’ למעלה למרחאות בגלל שזה לא היה רעיון שלי, זה היה סוג החשבון היחידי שיכולתי לפתוח כאן כשהגעתי. אני בטוח שאפשר לעשות דבר כזה גם בארץ, ואם אני זוכר נכון, אז בנק הדואר אפילו לא גובה דמי ניהול על החזקת כזה חשבון.

                  • כינוי

                    איזה שטויות וכמה המון התנשאות, אין בעיה עם עזרה בעבודות הבית וכל המרבה הרי זה משובח. כל מה שצריך זה לשלם יפה למי ששוכרים ולהתנהג אליו בהגינות. כל השאר זה התחסדות, הבל ורעות רוח. מי שיש לו לשלם שישלם, מי שאוהב לנקות שינקה, כמה הרבה חירטוט. במצב באבטלה כיום מי ששוכר מנקים גם עוזר לעצמו וגם לאחרים

                    • צב מעבדה

                      קשה לקבל ביקורת על התנשאות מאדם שכותב ‘כל השאר זה הבל ורעות רוח’, זה כאילו כתבת ‘רק דעתי נחשבת’, ואת השאר למד בעצמך. אבל עם זאת, יש משהו בדבריך. אם באמת מחפשים אפשר למצוא התנשאות בטקסט הקודם שלי, ומהסיבה הזאת אני מגביל את עצמי בכלים שציינתי למעלה, ועדיין זה לא תמיד מצליח.

                      ועכשיו חזרה לנושא: חיה מעבר למידותיך, גור בבית גדול ויקר, סע במכונית נוצצת, גרור אוברדרפט ענק בבנק ותנקר עיניים לשכנים. אחר כך תספר *לעצמך* איך אתה מרגיש עם זה.
                      לנקות את הבית בעצמך זה חלק מתפישת עולם שאמורה לשמור אותך בפרופורציות הנכונות. לא מתאים לך? לא טוב, לא כסף.

                    • תמיד אפשר לסגור חדרים אם רוצים להרגיש במחנק צנוע.
                      אוטו איכותי, זה בטוח ונוח ולא מונע מאף אחד להריח את זיעת הרבים בנסיעה בקו 18 למשל.

                      לא כל דבר גדול הוא ראוותני
                      לא כל אביזר נוחות הוא סמל סטאטוס
                      לא כל הליכה בחורף מרחיבה דעת

                      אוברדראפט גדול?

                      אז מה?!
                      יותר טוב שהבנק יחייך?

                    • צב מעבדה

                      אף אחד לא אמר שצריך לוותר על בטיחות. יש הבדל ניכר בין בטיחות למכונית נוצצת מעל ומעבר ליכולת של האדם. אם מישהו קונה מרצדס בשביל להרשים את השכנים ובאותו זמן מרגיש יסורי מצפון שהוא לא מקדיש מספיק זמן לילדים בגלל שהוא עובד כל יום עד עשר בלילה כדי לשלם את הרכב החדש, אז הוא נכנס יפה לתוך הקטגוריה שאני מדבר עליה. מי שגר בבית גדול ויקר שהוא עובד כמו חמור כדי לשלם את המשכנתא עבורו ואחר כך עובד עוד חצי משרה בשביל להחזיק אותו נקי, גם כן נכנס יפה לתוך הקטגוריה שאני מדבר עליה.

                      לגבי אוברדרפט, לא יודע אם יש לך או אין לך, אבל אם חיית עם ועכשיו אתה בלי, אתה בוודאי תדע להעריך את שלוות החיים הנלוות לכך, במיוחד אם מקום העבודה שלך לא מאוד יציב.

                      יכול להיות שיום אחד אני אחשוב אחרת, כמו שתולעת אמרה, ילדים משנים לך את הפרספקטיבה. בינתיים זה מה שאני חושב, כך אני פועל ועם זה אני מרגיש טוב.

                    • שזו דמגוגיה!

                      לרוב דווקא בעלי האונו החבוטה נאלצים לעמול מבוא יומם ועד צאת נשמתם, ולא להיפף.
                      לרוב, בעלי אותו האוטו “הנוצץ” נוסעים למועדון הים התיכון בסן מוריץ ויש אחרים שנושאים במטלותיהם.

                      כמעט תמיד, מי שעובדים קשה, אין להם זמן לעשות כסף…

                      קל להפנות את המלים כנגד בעלי האמצעים.

                      מי שעובד עד 10 בלילה לא עושה כן בגלל האוטו החדש או החדר הנוסף, משתבחן את טעמיו ומניעיו תגלה עולם שלם ואחר.

                      למשל מעבדה ושאיפה לתואר…

                      אדם בוחר את חייו ומחוייב לאושרו בלבד.

                      מי שאושרו טמון בשירתו ישורר
                      מי שאושרו טמון בסמלי סטאטוס ורווחה ירכשם (כמידת יכולתו)
                      מי שעניינו שאנטי ישאנטט
                      ומי שעיינו טמון בין רגליו יאונן.

                      ואתה, בחר לך את המעבדה שלך, את הדרך שלך והייה מאושר, אל תזלזל באחרים!

                    • צב מעבדה

                      בוא נשים את הדברים במקום. אני מדבר על אנשים שחיים מעבר ליכולתם בגלל שנדמה להם שזה מה שיעשה אותם מאושרים. ואני אומר שעוד לא פגשתי אדם אחד כזה שחיים מעבר ליכולות שלו, עם כל הלחצים שנלווים לכך עשו אותו מאושר יותר.

                  • תולעת

                    לפני שהתחתנתי מעולם לא היה לי אוברדרפט, גם כשיכולתי.
                    לא היה לי אוטו, לא היה לי בית, ולא היו לי ילדים.
                    עכשיו יש לנו בית קטנטן עם משכנתה, אוטו לא חדש במיוחד, מטפלת וגן לילדים ואנחנו במינוס מתמיד.
                    אולי כי אנחנו מתעקשים לעבוד בעבודות שמעניינות אותנו, אולי כי אנחנו לא עובדים המון שעות, אבל אלו הבחירות שלנו וזאת מציאות חיינו הצנועה.

                    למה קשה לך לקבל שיש דברים יותר חשובים מלשמור על פלוס בחשבון ושיש מצבים שלא מאפשרים לעשות את זה? למה קשה לך לקבל בחירות של אחרים ואתה מתעקש שהעקרונות שלך הם המתכון היחיד לחיים נכונים? הדרך שלך נכונה לך להיום. מחר זה יכול להשתנות ואצל מישהו אחר זה מעולם לא היה עובד. לא בגלל שהוא שוכח מאיפה בא, בגלל שהוא בוחר אחרת וזה מה שגורם לו לחייך בבוקר.

                    • צב מעבדה

                      תולעת חביבה,
                      אין לי שום דבר נגד אורך חיים של מישהו אחר כל זמן שהוא לא פוגע בי, ובדרך כלל גם לא קשה לי לקבל שאחרים חושבים אחרת ממני. חלק מהחברים הכי טובים שלי חיים עם אוברדרפט:o)

                      יתכן שלא הסברתי את כוונתי כראוי. כאשר בתגובה הקודמת הדגשתי את המילה *לעצמך* וגם כתבתי ‘לא מתאים לך? לא טוב, לא כסף’ התכוונתי לומר שזו דרכי לראות את הנושא, אם אחר חי בצורה ראוותנית, או אפילו לא ראוותנית אלא מעדיף להשקיע בדברים מסויימים על חשבון העתיד והשקט הנפשי, והוא מרגיש טוב עם כל מה שנלווה לכך, שיבושם לו. את החשבון הוא נותן *לעצמו* לא לי. אם מישהו ‘קונה’ את הגישה שלי, אחלה! לא? לא צריך. אני שמח וטוב לבב עם דרך החיים שלי. נצלתי את הדיון לחלוק אותה עם אחרים.

                      עכשיו אני אגלה לך סוד סודי בהחלט, שאני מבקש ממך לא לגלות לאף אחד ואני מגלה רק לך וזה בגלל שאת כזו תולעת חביבה.

                      תתקרבי. כן, עוד קצת, יופי.

                      אין כאן אף אחד?

                      בטוחה?

                      מאה אחוז?

                      מי זו התגובה הזו שם למטה? את מכירה אותה?

                      טוב, בואי הנה.

                      שששש…

                      |גם לי היה פעם אוברדרפט!|

                    • תולעת צוחקת

                      אגיד לך ששימחת את ליבי והצחקת אותי. זה שווה הרבה יותר מכסף!
                      חג שמח וחמים!

          • עוד גבר

            היי צב,
            עכשיו תורך לגלות לי איזה תו (כנראה במקרה) היה
            בין האותיות ‘ם’ ו-‘ב’ בשורה ה-13 (מבין השורות הכתובות)
            בתגובתך זו – משום שכנראה תו זה גורם להקטנת הגופן,
            דבר שימושי בהודעות ארוכות…

            • צב מעבדה

              נדמה לי שזה קו אנכי. | נסיון|.
              השתמשתי בו בגלל שאני לא מוצא את הלוכסן.

              • סיסטר מרפי

                אני אתן לך לינק עם הסבר מפורט לגבי הסימנים השונים בתנאי אחד – תבטיח להפסיק להשתמש בהם.

              • עוד גבר

                תודה.
                אם אתה משתמש במקלדת עברית במוד עברי
                את הלוכסן |(slash)| כנראה תמצא במקש ‘Q’,
                (במוד אנגלי זה במקש ה-‘?’ ללא ה-Shift)
                את הלוכסן ההפוך |(backslash)| תמצא
                כנראה במקש של הקו האנכי הנ”ל, ללא ה-Shift.
                |(לפחות כך זה אצלי).|

          • אם היה לי זמן פנוי, הייתי הולך לי למעיין, או עושה אהבה, ביחד או לבד, או מתבטל כלבנה במלואה.

            ובעיקר, נשאר עוד כמה דקות במיטה!

            נקיון הוא רע הכרחי1

            ועל העסקת ילדים ועבודות פרך למטרות חינוך, מגיע בית סוהר. לפחות!

        • צב מעבדה

          עם ‘בעלך שיחיה’ הזכרת לי את הסיפור של שני גברים שהיו נשואים לפולניות ונפגשו לאחר זמן מה. האחד שאל את חברו: ‘מה שלום אישתך שתחיה?’
          ענה לו החבר: *’אישתך שתחיה!*

      • לבד לבד…

        אבל להקטין את הבית כדי לעובדו?
        נפלת על הראש?

        מה בדיוק טוב בלנקות בית?
        כן, הוא ראוי שיהיה נקי ומריח.
        אבל נקות, זו מטלה מיותרת שרק היעדר משאבים מצדיק אותה.

        צר לי.

        אגב, אם ברצונך להכנס לפרופורציות, אתן לך את הכתובת, ואת השכר המיועד, נתרום בצוותא לשלום העולם.
        גם פרופורציות, גם שלום. אחלה דיל!

        • צב מעבדה

          היום אל”ף ואנוכי ישבנו בשמש בקפה בשדרה המרכזית של גטבורג ושזפנו את עיננו בעוברות ושוות ;o) ושוחחנו על נקיון הבית. טוב, במקרה הנוכחי אל”ף ואני חושבים אותו הדבר והיה כיף לקבל חיזוק לתפיסת עולמי (ברוב הנושאים אנחנו חלוקים בדעותינו). הוא חידש לי כשאמר שבסוני כל עובד מנקה את הקוביה שלו, החל מהפועל הזוטר וכלה במנהל הבכיר ביותר, אני מניח שחדרי ישיבות לא נכללים בקוביות הללו.
          מסתבר שנשארו עוד כמה איים של שפיות בעולם. מהיום והלאה אני אקנה רק סוני.

          עוד אחד, אני לא רואה שום פסול בכך שילד ינקה אחרי עצמו. טוב, אולי לא בגיל עשרה חודשים, אבל ילד בגיל בית ספר כבר יכול לדאוג לנקיונות בסיסים. אני יכול לספר לך, שעד שהתגייסתי הייתי אחראי כל יום שישי על הסלון והמרפסת אצלנו בבית, כולל שאיבת שטחים וספות וניגוב אבק מהמזנון. חוץ מזה שהנקיון גזל ממני עוד שעה ביציאה לים ביום שישי, שום דבר רע לא קרה. נהפוך הוא, היום אני מעריך ריצפה חשופה וכסאות ללא ריפוד הרבה יותר :o)

    • ככה, בעלך מנקה לבד את הבית? איפה השוויון?

      מעניין מה תגיד על זה ד”ר ברוייטמן…

      (-:

  11. כינוי

    נעמי – יש כנראה כמה שלבים עיקריים בהבשלת המודעות של נשים אמניות: א. השמיים הם הגבול אם לא למעלה מזה. ב. נכון שאני יותר מחוננת מכל הגברים אבל כרגע אני משקיעה את כוחות היצירה שלי במשפחה ילדים ואמנות הבית. ג. איכשהו גידול ילדים כמו שצריך נובע מאותו מקום ממנו נובעת היצירה וצריך להתחיל לבחור. ד. ??.. (לא הכל אני יודעת לנסח) ה. ?? (גם לי קשה לנסח את מה שעוד לא ניסחו לפני. שלך – (עוד לא הגעתי לדרגת מודעות שתאפשר לעמוד מאחורי כל זה)

    • תולעת

      הניסוח בסדר גמור, הרעיון הוא שחולה.
      תירוצים לא לעשות מה שאת הכי רוצה יש למכביר, גם לפני שיש ילדים.
      “לטפל בילדים כמו שצריך” אי אפשר אם משהו חיוני אצלך מורעב או מושתק.

      מה שאת מתארת זה לא ענין של גברים ונשים. גבר היה אומר – כן אני נורא רוצה ליצור, אבל אני חייב להביא כסף הביתה, בגלל זה אני לא יכול להיות אומן טוטאלי (אהבתי את המושג, סיסטר.).
      לוותר תמיד אפשר ויש אלף ואחד תירוצים להצדיק את הויתור. כדי לחיות חיים מלאים ולנצל את כל מה שיש בך צריך הרבה אומץ ומאמץ. לדעתי זה שווה את שניהם.

      • אני חושבת שבאיזה שהוא מקום כמעט אצל כולנו משהו מורעב או מושתק לא?
        ובכל זאת אנחנו מטפלות בילדים שלנו??

        נכון, אנחנו באלף השני, ובכל זאת… אצל רוב הנשים שאני מכירה יש משהו מורעב או מושתק.
        למה?

        ל מ ה ?

  12. לילית-נסיכת האופל

    ואני, לעומת זאת, המחזתי היום אידיאולוגיה, על מנת לתמוך בהימנעותי החתרנית מניקיונות הפסח, שמנהלים באובססיביות את הדיקטטורה לה כפופים כל הסובבים אותי.

    *תנו ללכלוך לחיות!*, אני מכריזה בראש חוצות, ממרומי השרפרף של בית הקפה השכונתי, בו אני מכלה את הבקרים האביביים והריחניים שנחתו עלינו לטובה. וכך, למראה מכריי ומכרותיי החולפים על פני בהיסטריה עם עוד ג’ריקן של אקונומיקה, פח של פוליסיד, קלשונים, מטליות, מגבים, מטאטאים ושאר אביזרי הפטיש שמאפיינים את החג הנוכחי, אני מחליטה שאין מנוס, אלא לטעון שמלאכת הניקיון הנה אקט של הרס, החרבה והשחתת הלכלוך, תוך מניעת זכותה האלמנטארית של הזוהמה להתהוות בכבוד ובחירות.

    וכבן אדם יצירתי, הומאני ו-הו כה אידיאולוגי, אני רואה זו כחובתי המוסרית להמשיך וליצור עוד ועוד טינופת לתפארת היקום, לדורותיו, ולהתנגד בכל תוקף לטבח פסח שמאיים על הלכלוך בכליה ובהשמדה.

    (לילית חובשת בארט מהוה באלכסון,
    מגדלת שפם חינני ועונה לכינוי ג’יף גווארה)

    🙂

    שיהיה לך חג שמייח, נומי’לה.
    נשיקות

    • תולעת

      למה צריך לנקות לפני פסח?

      מה – אליהו הנביא לא יכנס לבית לא מצוחצח?
      האביב לא יגיע אם החלונות לא יהיו נקיים?
      אלוהים ירד ויעשה לי נו נו נו אם ימצא אבק על התריסים?

      שירד באמת, נשוחח קצת.

      • אבל מה דעתך על איזה כלב או חתול עזוב,

        זה אולי יעשה יותר בלגן בבית ,

        אבל בטח יהיה יותר כיף.

        אביב יפה לכם ומלא חיוכים.

        • תולעת שרה שירי אביב

          אני כבר שבוע עם “ובתיבה משה הקטן, ילד יפה ורך”.
          אפילו את התנועות אני יודעת.

          חתולים עזובים? לא נראה לי שהם יסכימו להתארח אצלנו, חתולים זאת חיה נקיה.
          🙂

  13. אקס-ג.ט

    נעמי חמודה, הנה משימת פסח – צאי מהבית, לכי לחנות ספרים ותקני את “מה שלומך דולורס” של יואל הופמן. בחיי שזה היה יכול להיכתב עלייך.

  14. נעמי מתוקה,

    פתאום, באמצע ביקור בלונדון, מצאתי אותך על המסך, ונעשה לי טוב ונעים. אני מתגעגע לאמנות הבית שלך, ושולח לך נשיקות ואיחולי חג שמח (אם תרצי מתכון מצוין לקניידלך עם שקדים מולבנים פרוסים, אשלח לך מדרום סקוטלנד).

    נשיקות,

    דרור

  15. ה--שול--ה

    בשנה האחרונה, מתגבשות בי תובנות פרטיות לגמרי, בדיוק בנושא הזה. ככה:
    1. אני יוצרת, ודומה שנשים רבות כמוני, יצירות מתכלות: ילדים, ארוחות, שירים בפורום (שנעלמים כשעובר עליהם הדף, אבל לא באמת), קטעי שירים מזדמזמים בראשי, בגינה עם הילדים:
    מנקה את הטוסיק
    מקנחת האף
    מנשקת כואב
    מנחמת דומע… המשך יבוא
    ולא טורחת לרשום.
    לתעד.
    יש מקום לאבחן יצירה נשית לא מתועדת, בנפרד מיצירה גברית, שהיא ביסודה נוצרת כדי להשאר?

    2. בערך במחצית תקופת האבטלה הגדולה שלי (8 חודשים), אחרי שנרגעתי מעט מהלחץ והתלות בעבודה כחלק מהדימוי העצמי, הצלחתי למצוא יופי בעבודות הבית.
    רוחניות בכיבוד הרצפה.
    (אמת בדיווח – נתקלתי קצת קודם בתרגום של משלי זן)
    עזר לי לעבור את התקופה הזאת מדכאון קיומי לרמה סבירה של אפילו אושר.

    • יפה אמרת
      ובקשר לשאלה האם יש מקום לאבחן יצירה נשית לא מתועדת {שזה קצת הפוך על הפוך כמו שאני מבינה את זה} יש מקום..בטח יש מקום
      השאלה בשביל מה בעצם?
      הרי ההכרה שעבודות הבית שלי יכולות להיות אומנות לא פחות ואולי יותר
      משאר הדברים שאני מחשיבה כאומנות יכולה להספיק
      זאת אומרת שאם אני עושה את זה כאומנות זאת האמנות שמעלימה את עצמה
      כמובן שישר עולה שאלת ההכרה
      האם מכירים באמנות שלי?
      האם רק כשמכירים בה אני מכירה בה?
      האם זאת אמנות כשהמטרה היא ההכרה בה?
      או שאולי היא יכולה להיות אמנות רק כשהיא לעצמה ללא צורך בהכרה
      אולי הסתבכתי קצת
      בכל מקרה הכוונה היא לאומנות היום יום שמעלימה עצמה
      נישוק ניגוב שטיפת סידור בישול וכל אלו

      חיבוק

      • ה--שול--ה

        לא יודעת בשביל מה לאבחן.
        השאלה הזאת [1] מחפשת תכלית באידאה ואני, אין לי תכלית לשאלות, רק ליצירות הקטנות שלי, יש.
        אפילו כשהן במקרה מתועדות.
        הן תמיד מיועדות

        לא הייתי מרחיקה וקוראת אומנות לכיבודי רצפה ומקרר. אלא, מתמקדת
        ביצירה
        נעשית מכוונה עמוקה.
        מאהבה
        נישאת על גבי גלי אלפא של תנועה מונוטונית
        מחדירה במעשים יומיומיים,
        במחוות רגילות
        כח

        [1] – “בטח יש מקום. בשביל מה בעצם?”

  16. הכתם הזה הארגמני, המתוחר במלמלת דטרגנטים, הכתם הזה המטריד..

    פעם, עגבניה איימה עלי בטעמה העז, חברה למלפפון בעונתו, עם שמן, מלח ולימון.
    פעם, היה לה טעם ועונה וצבע ותצורה משתנה.
    פעם.

    היום כשסר טעמה, לרוב.

    אין לה מקום משל עצמה
    אין לה נוכחות אלא גוף וצורה

    ואת

    בלאדי בשמן זית.

    ראש טוב ופינה.

  17. בננה רמה

    שורש הבעיה לדעתי הוא בהגדרה העצמית,שקל להבין את מקורה. בעולם מתוייג וממותג כמו שלנו, אם את מגדירה עצמך “אמנית”, אז את כאילו צריכה להתאים את כל הפנים האחרים של חייך להגדרה זו. ההגדרה מקבעת אותך באיזה ענן של רגשות והרהורים ופילוסופיה ויצירה וכן הלאה, ודברים ארציים כמו שטיפת כלים או גידול ילדים מאיימים על היצירתיות שלך. אבל הם לא באמת.
    כל עיסוק אחר מאיים גם הוא, לשיטתך. גם “בזבוז זמן” בבילויים, באכילה, בזיונים, בביקורי תנחומים, בטיולים ובכל דבר אחר שאנו עושים. למה עליהם את לא מלינה?

    המסקנה שלי היא שאת תולה הבעיה שלך במקום הלא נכון. אולי זה רק תירוץ. לא בא לך לנקות את הבית ולקפל בגדים, ואת טוענת שזה בגלל הפגיעה ביצירתיות שלך, ומנסה למצוא בהם טעם כלשהו שישרת אותה. זה יחזיק מעמד אולי יומיים.

    • קראי שוב
      לא הבנת אותי בכלל

    • ברור שמילוי צרכינו הקיומיים (מצער שנכרכו כך יחדיו “שטיפת כלים” וגידול ילדים”, אבל אכן ניתן לראות בשניהם צרכים קיומיים עם המשקפיים המתאימים כמובן) אינו בזבוז זמן, ולא נראה לי שזו היתה כוונת המשוררת.
      לדעתי, כל מי שמגדיר את עצמו “אמן” ומתיר לעצמו בזאת לזלזל בצרכיו שלו או של אחרים, אמנותו תיפגע לבסוף.
      ובקשר ליצירתיות, היא לא נפגעת בגלל שאין זמן לממשה, אלא תלויה בסיבות פנימיות בדר”כ. פתאום עלה לי, וזה מעציב, כל הנושא של האמנים היהודיים בשואה- מאיפה צמחה כל האומנות הזו?
      שיהיה חג שמח

  18. הרעיון נחמד נעמי , אבל הוא מחזיק בדיוק יום, לאחר מכן שוב אין חשק לעבודות הבית, אז תביאי עוזרת יא קמצנית……………..LOL

  19. באמת מלא בולשיט. אומנות היא אומנות היא אומנות.
    נכון צריך להתמודד בחיים אבל זה לא אומר לייפות. נשמע כמו קורס מזורזר לאומנית המיוסרת או ל”איך להיות עקרת בית טובה ולהיפטר מרגשות האשמה של למה התחתנתי והקמתי משפחה”.

    לא אישי מותק, לא אישי.

  20. צו מעמדה

    אשה צריכה לחלק את דמנה ומרצה בין הקריירה הראשונה עבודה ואז מגיע ג’וב מס’ 2 הבית על אחזקתו.אין לראות בכך אמנות משום סוג. ניתן לראות בהן, במטלות הבית שאינן קשורות לגידול ילדים, הן סתם מצטרפות לכדי צמד, כי ככה זה אשה -מגדלת ומנקה. הקומבינציה המושלמת.
    ולצב המעבדה – גם בית קטן מתבלגן ומתהפך וצריך להפריד בין הרעיון של נקיון והפלתו בד”כ על אשת הבית. פחות חדר לשטוף זה לא מה שישנה את הקונספט. ולגבי ראוותנותם של אנשים – מי שקונ האחוזה בשבת שלא יתפלא שיש בהם המון פאנלים לעשות.

  21. רונית אליצור

    נעמי יקרה, בשנות הנעורים בהוד השרון חשבנו אחרת,זוכרת?.?.

  22. אלמוני

    דילמה אמיתית של אישה יוצרת. מכירה את זה על בשרי, בין השניצל לקולאז’ ולמכונת הכביסה. (לא עקרת בית ודוקא יש עוזרת). להספיק את הציור לפני הזמן שצריך לקחת את הילדים מביה”ס…
    לא יעזור , אמנית או לא, החיים היומיומיים תובעניים …
    לא חושבת שלאמנים גברים יש את הבעיה.
    ראו אגי משעול —“אני משוררת ההיפרשוק”

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *