אמרתי האלוהית

תל אביב, אלף תשע מאות שמונים וארבע. פינת הרחובות דיזנגוף-ארלוזרוב. שלישי בלילה. דלת אנונימית, חצי פתוחה. אני יורדת במדרגות חשוכות, מגיעה לבחורה עם שיער ארוך שיושבת מאחורי שולחן, בודקת את הנכנסים בטלוויזיה במעגל סגור. היא בוחנת אותי במה שנראה לי כמבט חודר ומשועשע. אחרי רגע מתוח של שתיקה היא מושיטה לי יד ריקה ואני ממלאת אותה בשטרות. בהילוך איטי, כאילו עשיתי זאת כל חיי הקצרים, אני פוסעת לתוך החדר שמאחוריה. אז ככה נראה מועדון לילה. דיסקוטק. הוא חשוך. קיר אחד מכוסה כולו במראות. ריח חריף של צ'יפס. בירה וצ'יפס. בר ארוך, מסביבו נשים. אורות מבזיקים. על הרחבה מצטופפות נשים, נשים צוחקות, נשים מסתכלות בבשר הטרי שנכנסה כרגע, חיוורת מפחד והתרגשות, בלי גרם אוויר בריאות, סוף-סוף במועדון של נשים, שרוקדות עם נשים, ששותות עם נשים שמתנשקות עם נשים שמביטות בנשים כמו שנשים לא מביטות בנשים. את בטוחה שכולן נשים? גם ההוא עם החליפה? נדבקתי לבר. הצבעתי על בקבוק בירה. התחלתי לנשום.

הייתי תינוקת. תיכוניסטית מהפרוורים. הייתי מאוהבת בסטרייטית שלא ידעה מה לעשות איתי ולא רצתה לוותר עלי. או על החבר שלה. אני רציתי מישהי שתרגיש כמוני. הרבה מישהי. שמעתי שיש מועדון של כאלה. חודשים לא העזתי לבוא עד שאזרתי לבסוף אומץ. הייתי ילדה טובה שידעה שהיא רעה. עשיתי עגיל אחד באוזן שמאל וקצצתי את השיער. קראתי יונה וולך, ואלרי סולאניס וקריסטה וולף וחלמתי על נשים חדשות ויודעות יודעות יודעות. שמעתי "ולווט אנדרגראונד" ופטי סמית' אבל כדי להיות עם ילדות רעות כמוני הייתי מוכנה לשמוע הכול. אפילו את "וואם". איי וויל סרבייב את הדיסקו ואי וויל ללמוד לאהוב את "איטס רייניג מן". הללויה. כמעט שני עשורים ומאות מועדונים אחר כך וריח של צ'יפס ובירה ישנה עדיין מחזיר אותי לדיוויין. לחדר אפל וטעון. אני נאחזת בבר ולא יודעת מה מדהים אותי יותר – החושך, הריח, הנשים, המוסיקה, השילוב של כולם. הלומת עונג וזעזוע, נצמדתי לכיסא גבוה ולא עזבתי אותו כל הלילה.
אחר כך למדתי להבדיל בין הפרצופים. אחרי כמה שבועות זיהיתי את הזוגות, כל בוץ' והפאם שלה. אזרתי אומץ לחפש בעיניים את הצעירות, שהיו מיעוט בקרב השוטרות, הנשואות, נהגות המוניות והגברות בעקבים שנראו מבעד לעיניים הטין-אייג'ריות שלי זקנות ומפחידות להחריד. היום אני מבוגרת יותר מרובן. בין הקומץ שעניין אותי היו שתיים שהפנטו אותי במיוחד – בלונדינית דקיקה שנראתה כמו אנני לנוקס ורקדה לבדה מול המראה, ושחרחורת נערית במעיל שחור ארוך ששלחה מבטי רנטגן שבחנו כל אחת ואחת משורשי השערות ועד קצה הנעל וכל מה שביניהם, מוצאים אותנו לא ממש ראויות. אחרי שנים של כמיהה מיתולוגית גיליתי שהבלונדינית, שהיא חברת נפש עד עצם היום הזה, היא יצור עדין וביישן, ושלשחרחורת אין שום מושג איזה אפקט היו למבטים שלה. היא עדיין לא מדברת עם זרות.

אחרי שהרגשתי ממש בבית ואפילו החלפתי מספרי טלפון עם מרכזנית של 188, התחלתי לבוא גם לערבים המעורבים. הבנים – שקראו לעצמם לתדהמתי דווקא "בנות" – קיבלו את הלסביות בחמלה ובהתעלמות. רובם היו טרנסקסואלים בפאות, עקבים חדים ושמלות ערב. היו בודדים שגיוונו את הדראג שלהם עם ניחוח עכשווי יותר – הימים היו ימי האייטיז – כמו איציק ניני שהיה מתלבש כמו בוי ג'ורג', שהיה כוכב הרגע. בהתאם לתקופה, רוב הזמן הדי.ג'יי ניגן אלקטרו פופ – soft cell, dead or alive ודיווין כמובן – או להיטי גייז מאוסים – village people, ג'ורג' מייקל וגלוריה גיינור. מאוחר יותר הסתבר לי שהוא אירי, תומך האי.אר.איי, וכשהוא מצניח לרחבה את U2 בסוף הערב הוא מתכוון לזה. את הגותיות של סוזי ובאוהאוס הוא השאיר לפינגווין – דיווין היתה מאורת קאמפ וטראש, מועדון לילה של קוקסינלים, זושות ואוחצ'ות שהיה שייך למאפיונרים שהחליטו לעשות כסף מההומואים והסתובבו במועדון בחולצות עסוקות וגורמטים. הסופרנו'ז העבריים הקדמונים. הבנות לא אהבו לראות את הגנגסטרים משוטטים ביניהן, אבל לא יכולנו לומר מילה: דיוויין היה המועדון ההומו-לסבי הראשון בציון. קיבלנו אותו כמות שהוא – הבית הראשון שלנו. לא היתה לנו ברירה. לא היה מקום אחר לפגוש בו א/נשים כמונו.

כמו שמצפים ממאורה אפלה כזאת, היו בדיוויין סמים ממינים שונים ומשונים. לא שאני, תמימה שכמוני, ידעתי ולו שמץ מכל זה. שתיתי בירה, אחר כך כשהייתי חיילת עליתי בדרגה לוודקה, ה"בנות" נתנו לי לעשן, וכאן בערך זה נגמר. היום אני יודעת שקוק, טריפים והרואין היו מבקרים קבועים במועדון. חלק מהקוקסינלים – אם לא כולם – עבדו במקצוע העתיק בעולם.
אחרי שעזבתי את בית הורי ועברתי לחדרון ב"בית רפאל" המפורסם בשלמה המלך, התחברנו אני ואהובתי לכמה "בנות" והיינו מחכות להם ב"באבא" בירמיהו עד שחזרו מהעבודה וכסף לאכוהול בכיסם. משם היינו ממשיכים לחדר של מישהו או לדיוויין.

כן, אהובתי. פגשתי אותה בטירונות. בבקו"ם, ליתר דיוק, באמצע הטירוף של יום הגיוס. לפני שהבחנתי בתספורת הגל-החדש האדומה-כתומה שהסתירה את העיניים שנראו לי הכי ירוקות והכי יפות בעולם, ראיתי חולצה של באוהאוס עוטפת גוף דק וארוך, אנדרוגני, חיוור, מהוסס. היא מצידה התוודתה אחר כך שהבחינה בלו ריד שהתריס – "my bullshit is worth most peoples diamonds" מהטי שירט שלי, לפני שפנתה לבחון את השאר.
את הטירונות היא בילתה בעיקר במרפאה, ואת הטלפון שלה איבדתי בבלגן של החודשים הראשונים ככתבת לענייני זוטות בגל"צ. רק אחרי שעפתי מהתחנה המהוללת על חוסר מוטיבציה ודה-מורליזציה (נראה אתכם מפיקים את יומן הבוקר אחרי לילה בדיוויין) מצאתי אותה שוב. על הרחבה, במועדון שלנו, חיכתה לי החברה הראשונה שלי.

קל יותר להתיידד עם בנות אחרות כזוג. החברות שפגשנו הגיעו מכל קצווי הארץ לחפש נשים כמותן, וסיפורי "הבוקר הראשון שלי בדיוויין" שלהן דמו לשלי, ואף היו פנטסטיים יותר.
בחורה אחת הגיעה מהקריות לביקור ראשון בתל אביב, השתכנה במלון של זונות ברחוב הירקון ויצאה לרחובות הכרך לחפש את המועדון האסור עליו קראה ב"לאישה". איש אחד עקב אחריה לאורך הטיילת, וכשפנתה לשאול אותו מה לעזאזל הוא רוצה, הסתבר שעד לא מזמן הוא היה הברמן בדיוויין. הוא לקח אותה לחוף הים ועשה מדיטציה, אירח אותה בביתו ושם קלטת של ציוצי ציפורים, ובחצות הכריז "הגיע הזמן", ליווה אותה לפינת דיזנגוף – ארלוזרוב ואיחל לה הצלחה. גם היא בילתה את הלילה הראשון דבוקה לכיסא בר גבוה, והברמן שקלט את מצוקתה הגניב לה בירות בחינם כל הלילה. בחורה אחרת הגיעה גם היא לבד, ומרוב התרגשות התעלפה בשירותים והתעוררה בזרועותיה של ג'יזל, אחת הקוקסינליות המפורסמות בעיר שהיתה חמושה תמיד בפאת תלתלים מפוארת, שליטפה אותה בעדינות ואמרה לה, "יהיה בסדר, ילדה". ובאמת היה בסדר. אחרי ההלם הראשוני וחדוות הגילוי, כולנו רקדנו, שתינו, התערבבנו, התאהבנו, התאכזבנו וחזרנו מדי ליל שלישי. אחרי כמה שנים נפתחו עוד מועדונים וברים. דיוויין, סמל האייטיז, לא הצליח להיכנס בשערי הניינטיז, דעך ונסגר. היום אני יודעת שבלי דיוויין לא היו גדלים כאן עופר ניסים, שירזי, שחיתות, fff או האפטרים. הוא היה מגש הכסף עליו נוסדה תרבות הגייז העבריים.
ולמרות שהחבורה התפזרה, אני ואהובתי עזבנו את הארץ, כמה בנות עברו לנווה תרצה ואחרות התאהבו ונסגרו בבית, בנות אחרות באו במקומנו. גם היום, אחרי שנים רבות של חיי לילה באינספור ערים וארצות, לא אשכח לעולם את המקום הראשון שבו אמרתי לעצמי בתמיהה ואושר: הגעתי הביתה.

מתוך הספר "לא מה שהיה פעם – הסיפור של תרבות המועדונים הישראלית", הוצאת בבל, 2003.