אמרתי האלוהית

תל אביב, אלף תשע מאות שמונים וארבע. פינת הרחובות דיזנגוף-ארלוזרוב. שלישי בלילה. דלת אנונימית, חצי פתוחה. אני יורדת במדרגות חשוכות, מגיעה לבחורה עם שיער ארוך שיושבת מאחורי שולחן, בודקת את הנכנסים בטלוויזיה במעגל סגור. היא בוחנת אותי במה שנראה לי כמבט חודר ומשועשע. אחרי רגע מתוח של שתיקה היא מושיטה לי יד ריקה ואני ממלאת אותה בשטרות. בהילוך איטי, כאילו עשיתי זאת כל חיי הקצרים, אני פוסעת לתוך החדר שמאחוריה. אז ככה נראה מועדון לילה. דיסקוטק. הוא חשוך. קיר אחד מכוסה כולו במראות. ריח חריף של צ’יפס. בירה וצ’יפס. בר ארוך, מסביבו נשים. אורות מבזיקים. על הרחבה מצטופפות נשים, נשים צוחקות, נשים מסתכלות בבשר הטרי שנכנסה כרגע, חיוורת מפחד והתרגשות, בלי גרם אוויר בריאות, סוף-סוף במועדון של נשים, שרוקדות עם נשים, ששותות עם נשים שמתנשקות עם נשים שמביטות בנשים כמו שנשים לא מביטות בנשים. את בטוחה שכולן נשים? גם ההוא עם החליפה? נדבקתי לבר. הצבעתי על בקבוק בירה. התחלתי לנשום.

הייתי תינוקת. תיכוניסטית מהפרוורים. הייתי מאוהבת בסטרייטית שלא ידעה מה לעשות איתי ולא רצתה לוותר עלי. או על החבר שלה. אני רציתי מישהי שתרגיש כמוני. הרבה מישהי. שמעתי שיש מועדון של כאלה. חודשים לא העזתי לבוא עד שאזרתי לבסוף אומץ. הייתי ילדה טובה שידעה שהיא רעה. עשיתי עגיל אחד באוזן שמאל וקצצתי את השיער. קראתי יונה וולך, ואלרי סולאניס וקריסטה וולף וחלמתי על נשים חדשות ויודעות יודעות יודעות. שמעתי “ולווט אנדרגראונד” ופטי סמית’ אבל כדי להיות עם ילדות רעות כמוני הייתי מוכנה לשמוע הכול. אפילו את “וואם”. איי וויל סרבייב את הדיסקו ואי וויל ללמוד לאהוב את “איטס רייניג מן”. הללויה. כמעט שני עשורים ומאות מועדונים אחר כך וריח של צ’יפס ובירה ישנה עדיין מחזיר אותי לדיוויין. לחדר אפל וטעון. אני נאחזת בבר ולא יודעת מה מדהים אותי יותר – החושך, הריח, הנשים, המוסיקה, השילוב של כולם. הלומת עונג וזעזוע, נצמדתי לכיסא גבוה ולא עזבתי אותו כל הלילה.
אחר כך למדתי להבדיל בין הפרצופים. אחרי כמה שבועות זיהיתי את הזוגות, כל בוץ’ והפאם שלה. אזרתי אומץ לחפש בעיניים את הצעירות, שהיו מיעוט בקרב השוטרות, הנשואות, נהגות המוניות והגברות בעקבים שנראו מבעד לעיניים הטין-אייג’ריות שלי זקנות ומפחידות להחריד. היום אני מבוגרת יותר מרובן. בין הקומץ שעניין אותי היו שתיים שהפנטו אותי במיוחד – בלונדינית דקיקה שנראתה כמו אנני לנוקס ורקדה לבדה מול המראה, ושחרחורת נערית במעיל שחור ארוך ששלחה מבטי רנטגן שבחנו כל אחת ואחת משורשי השערות ועד קצה הנעל וכל מה שביניהם, מוצאים אותנו לא ממש ראויות. אחרי שנים של כמיהה מיתולוגית גיליתי שהבלונדינית, שהיא חברת נפש עד עצם היום הזה, היא יצור עדין וביישן, ושלשחרחורת אין שום מושג איזה אפקט היו למבטים שלה. היא עדיין לא מדברת עם זרות.

אחרי שהרגשתי ממש בבית ואפילו החלפתי מספרי טלפון עם מרכזנית של 188, התחלתי לבוא גם לערבים המעורבים. הבנים – שקראו לעצמם לתדהמתי דווקא “בנות” – קיבלו את הלסביות בחמלה ובהתעלמות. רובם היו טרנסקסואלים בפאות, עקבים חדים ושמלות ערב. היו בודדים שגיוונו את הדראג שלהם עם ניחוח עכשווי יותר – הימים היו ימי האייטיז – כמו איציק ניני שהיה מתלבש כמו בוי ג’ורג’, שהיה כוכב הרגע. בהתאם לתקופה, רוב הזמן הדי.ג’יי ניגן אלקטרו פופ – soft cell, dead or alive ודיווין כמובן – או להיטי גייז מאוסים – village people, ג’ורג’ מייקל וגלוריה גיינור. מאוחר יותר הסתבר לי שהוא אירי, תומך האי.אר.איי, וכשהוא מצניח לרחבה את U2 בסוף הערב הוא מתכוון לזה. את הגותיות של סוזי ובאוהאוס הוא השאיר לפינגווין – דיווין היתה מאורת קאמפ וטראש, מועדון לילה של קוקסינלים, זושות ואוחצ’ות שהיה שייך למאפיונרים שהחליטו לעשות כסף מההומואים והסתובבו במועדון בחולצות עסוקות וגורמטים. הסופרנו’ז העבריים הקדמונים. הבנות לא אהבו לראות את הגנגסטרים משוטטים ביניהן, אבל לא יכולנו לומר מילה: דיוויין היה המועדון ההומו-לסבי הראשון בציון. קיבלנו אותו כמות שהוא – הבית הראשון שלנו. לא היתה לנו ברירה. לא היה מקום אחר לפגוש בו א/נשים כמונו.

כמו שמצפים ממאורה אפלה כזאת, היו בדיוויין סמים ממינים שונים ומשונים. לא שאני, תמימה שכמוני, ידעתי ולו שמץ מכל זה. שתיתי בירה, אחר כך כשהייתי חיילת עליתי בדרגה לוודקה, ה”בנות” נתנו לי לעשן, וכאן בערך זה נגמר. היום אני יודעת שקוק, טריפים והרואין היו מבקרים קבועים במועדון. חלק מהקוקסינלים – אם לא כולם – עבדו במקצוע העתיק בעולם.
אחרי שעזבתי את בית הורי ועברתי לחדרון ב”בית רפאל” המפורסם בשלמה המלך, התחברנו אני ואהובתי לכמה “בנות” והיינו מחכות להם ב”באבא” בירמיהו עד שחזרו מהעבודה וכסף לאכוהול בכיסם. משם היינו ממשיכים לחדר של מישהו או לדיוויין.

כן, אהובתי. פגשתי אותה בטירונות. בבקו”ם, ליתר דיוק, באמצע הטירוף של יום הגיוס. לפני שהבחנתי בתספורת הגל-החדש האדומה-כתומה שהסתירה את העיניים שנראו לי הכי ירוקות והכי יפות בעולם, ראיתי חולצה של באוהאוס עוטפת גוף דק וארוך, אנדרוגני, חיוור, מהוסס. היא מצידה התוודתה אחר כך שהבחינה בלו ריד שהתריס – “my bullshit is worth most peoples diamonds” מהטי שירט שלי, לפני שפנתה לבחון את השאר.
את הטירונות היא בילתה בעיקר במרפאה, ואת הטלפון שלה איבדתי בבלגן של החודשים הראשונים ככתבת לענייני זוטות בגל”צ. רק אחרי שעפתי מהתחנה המהוללת על חוסר מוטיבציה ודה-מורליזציה (נראה אתכם מפיקים את יומן הבוקר אחרי לילה בדיוויין) מצאתי אותה שוב. על הרחבה, במועדון שלנו, חיכתה לי החברה הראשונה שלי.

קל יותר להתיידד עם בנות אחרות כזוג. החברות שפגשנו הגיעו מכל קצווי הארץ לחפש נשים כמותן, וסיפורי “הבוקר הראשון שלי בדיוויין” שלהן דמו לשלי, ואף היו פנטסטיים יותר.
בחורה אחת הגיעה מהקריות לביקור ראשון בתל אביב, השתכנה במלון של זונות ברחוב הירקון ויצאה לרחובות הכרך לחפש את המועדון האסור עליו קראה ב”לאישה”. איש אחד עקב אחריה לאורך הטיילת, וכשפנתה לשאול אותו מה לעזאזל הוא רוצה, הסתבר שעד לא מזמן הוא היה הברמן בדיוויין. הוא לקח אותה לחוף הים ועשה מדיטציה, אירח אותה בביתו ושם קלטת של ציוצי ציפורים, ובחצות הכריז “הגיע הזמן”, ליווה אותה לפינת דיזנגוף – ארלוזרוב ואיחל לה הצלחה. גם היא בילתה את הלילה הראשון דבוקה לכיסא בר גבוה, והברמן שקלט את מצוקתה הגניב לה בירות בחינם כל הלילה. בחורה אחרת הגיעה גם היא לבד, ומרוב התרגשות התעלפה בשירותים והתעוררה בזרועותיה של ג’יזל, אחת הקוקסינליות המפורסמות בעיר שהיתה חמושה תמיד בפאת תלתלים מפוארת, שליטפה אותה בעדינות ואמרה לה, “יהיה בסדר, ילדה”. ובאמת היה בסדר. אחרי ההלם הראשוני וחדוות הגילוי, כולנו רקדנו, שתינו, התערבבנו, התאהבנו, התאכזבנו וחזרנו מדי ליל שלישי. אחרי כמה שנים נפתחו עוד מועדונים וברים. דיוויין, סמל האייטיז, לא הצליח להיכנס בשערי הניינטיז, דעך ונסגר. היום אני יודעת שבלי דיוויין לא היו גדלים כאן עופר ניסים, שירזי, שחיתות, fff או האפטרים. הוא היה מגש הכסף עליו נוסדה תרבות הגייז העבריים.
ולמרות שהחבורה התפזרה, אני ואהובתי עזבנו את הארץ, כמה בנות עברו לנווה תרצה ואחרות התאהבו ונסגרו בבית, בנות אחרות באו במקומנו. גם היום, אחרי שנים רבות של חיי לילה באינספור ערים וארצות, לא אשכח לעולם את המקום הראשון שבו אמרתי לעצמי בתמיהה ואושר: הגעתי הביתה.


מתוך הספר “לא מה שהיה פעם – הסיפור של תרבות המועדונים הישראלית”, הוצאת בבל, 2003.

על הכותבת שרון בן-עזר

מוסיקאית, שבה לאחרונה לתל אביב אחרי 13 שנים בלונדון ואמסטרדם.

תגובות

  1. תולעת

    ומעניין גם.

  2. Pustemac

    What an empty life

  3. ינשוף

    זה משהו שנבנה לאורך שנים ומתפתח. טוב שישנם, או היו, מי שיצרו את הבסיס ממנו היה לאן להתפתח. באחד מלילות שישי, לפני שנתים בערך, בתהיה הקבועה “לאן הולכים?” העליתי את הרעיון של המינרווה, ביודעי שאחת הנוכחות מגדירה עצמה כדו-מינית, ואף חוותה קשר ארוך עם אישה, ושהמקום ידידותי גם לסטרייטים. ההתנגדות הבלתי צפויה שלה די הפתיעה אותי. היה לי מוזר, חיב להודות, ולא הבנתי למה. הצלחנו לשכנע אותה, ולמחרת היא התקשרה להודות על שדחפנו ושכנענו אותה לבוא. היא אמרה שזה שבר אצלה איזה מחסום פסיכולוגי. לא ראיתי התיחסות לפן הזה במאמר, למה?
    אולי כי זו תקופה שונה לגמרי מבחינת הפתיחות לנושא והיצע מקומות הבילוי?

  4. הו אלילת נעורי, שרון בן עזר.
    איך הייתי שמה בטייפ במשרד בבסיס המחורבן והגברי ההוא את גיבור צבא ההגנה, ויודעת שזה כלום שזה לא יעזור לי אבל שזאת המחאה הקטנה שלי, שהענקת לי את. ואת בכלל לא ידעת, כמה היית חשובה בחיים שלי ושל החברות שלי.

  5. חזיז ורעם

    לחרוש בג’יפים
    לעבור את הגיבוש…………….

  6. טוטי

    במילה אחת: מרגש.

  7. פזיתוס

    קו 60 לבה”ד 1. סגן טריה שומעת פוליאנה פרנק בדיסקמן, בווליום שאמור לגעת גם ביושב לצידה. לא החליטה אז עדיין “מה” היא, במיוחד כששרה בדבקות את מארבל וו’מן. מגיעה לבסיס המבוטן עם גיבור צבא ההגנה, ומוצאת עצמה ממלמלת בקול את המילים. לשלישות היא מביאה את דיקנסון הפורסת לפרוסות דקות את האבל שלה- התבלבלה בדרך, ולא התחשק לה להסיר את האוזניות. איזה מקום לבחון בו הלכה למעשה את תפיסת העולם הפוליאנית.
    יצאתי משם שלוש שנים אח”כ, סרן וסטרייטית (אל תייסרו אותי על ההגדרות), אבל שרון היתה חלק מתחושת הבחירה החופשית שלי. תודה.

  8. אריאלה רביב

    הייתי רוצה להחמיא המון, אבל פתאום אין לי מילים, אז שיצא כאילו שיבחתי.

    יופי.

  9. לוכד

    ועברה לתל אביב מהצפון. אחרי תקופה ממושכת של דיכאון ויאוש, אחרי שהמשפחה התנכרה לה וסילקה אותה הבית, פתאום ראיתי את הבחורה היפהפייה הזו עם ניצוצות בעיניים. היא מצאה את האושר.

  10. תמרה

    נפלא. ורגיש. מן הסתם פשוט זה אף פעם לא היה. היום לפחות מעט קל יותר.
    מוקדש לרותי שבחרה את הבחירה שלה…

  11. בתור אחת שב- 84 עוד לא ידעה לקרוא, ומעולם לא היתה לסבית (מה גם שסיפורים מסוג זה גורמים לי להצטער על כך), או התחברה לאותם מועדונים אפלוליים יותר או פחות, אני לא יכולה להגיד אלא שזה כתוב מאוד יפה, ומעורר המון נוסטלגיה, לדברים שלא הכרתי מעולם, אבל מה כבר חשובה התפאורה.
    לא הכרתי את פוליאנה פרנק עד הצבא, ומשהכרתי, מה שהכי הרשים אותי היה הקול המופלא שלה (שלך), והישירות הפשוטה והבוטה שדברים נאמרו, כל הככה זה והחיים מסריחים. האומץ הזה כשלעצמו יכול למלא ספרים שלמים.
    כל הכבוד ותודה.

  12. נועית

    שרון,
    יפה , מרגש, עושה חשק גדול לקרוא את הספר כולו (כמובן בתקווה שיש רבים כמו מאמרך זה).
    ללא ספק הקהילה ההומו-לסבית חייבת המון לאלו מכם שהיה להם את האומץ כבר אז, תקופה שנראית כל כך מזמן, להגיד את אשר על ליבכם ולהודות על האמת.
    יופי של מאמר, כן ירבו.
    ובנימה אישית – את ענקית, שעות רבות של הקשבה לשירייך העבירו תקופות אפלות ועזרו להמשיך הלאה בשפיות.

  13. נזכת באחד הדיאלוגים של סוקרטס שבו הוא מלמד את פיידרוס
    על כיסופי הנפש והיופי הנצחי, “כי האוהב קרוב אל האלוהי יותר
    מן האהוב, כי האלוהות שוכנת באחד ואינה שוכנת באחר”..
    charmant כמו ונוס אנאדיומנה.

  14. המאמר הזה גירה את השד הקטן הזה, הכאב העמום הזה שחבוי בבטן, תחושת הגעגועים, נו בקיצור – נוסטלגיה והתרפקות על זמנים אפלים יותר, מרגשים יותר.

    לא, אני לא לסבית, אם כי אני חושבת שכולנו דו מיניים ברמה זו או אחרת. אבל זה באמת לא קשור לענייננו. אני מתגעגעת לריחות והמוסיקה של פעם, של גיל 16, בו התחלתי לצאת למועדונים כמו בבל (דופליקציה חיוורת של הפינגווין, אני יודעת, אבל זה הכי קרוב שיכולתי להגיע…), ואח”כ לפינגווין המתחדש, קולנוע דן, אפילו אלנבי 58 בשעותיו היפות. למוסיקה הגותית, לערב שבו משמיעים את סוזי והבאנשיז, ניו מודל ארמי, דפש מוד, ג’וי דיוויז’ן, ושאר הירקות היותר קשים לעיכול. אהבתי את הלבוש המיוחד, את הריקוד הסוליסטי, הרעש, הריח, האלכוהול… אהבתי להתחכך בנרקיסים מהביצה, הייתי מכורה לתל אביב ולחיי הלילה.

    היום אני עדיין בגיל שבו יוצאים למועדונים ורוקדים, אבל שום דבר כבר לא מרגש. תודה לך, שרון, על כמה דקות של חזרה לתקופה אחרת, אפילו שלא התכוונת אלי או אל התקופה “שלי”.

  15. דניאלה

    בתור אחת שלא נחשפה כלל לתרבות המועדונים, רציתי לדעת מה בעצם מושך בה כל כך ומפתה? לא דווקא ההקשר ההומו לסבי בו אני מבינה שהמועדון הוא קהילה בה את יכולה או אתה יכול להיות מי שאתם. אלא באופן כללי, מה יש במועדון המודרני (שדי שונה מהבילויים והמועדונים של תקופות מוקדמות יותר במאה שלנו) שכל כך שובה?

    • אריאלה

      מה כל כך מפתה…זו באמת שאלה קשה.
      אני זוכרת את הפעם הראשונה בה נכנסתי לאלנבי 58, הייתי לבושה נורא לא נכון, ואפילו ציפיתי שישמיעו קצת מוסיקה עם מילים, ולא רק את הבאסים הבלתי פוסקים האלה, ובכל זאת, התאהבתי.
      כמובן, לסמים יש קשר נכבד בעניין, אבל לא רק. אולי זו האווירה הדקדנטית לגמרי, הידיעה שאת יכולה להזדיין בספה במרפסת העליונה בלי שאף אחד ינעץ מבטים (לא שעשיתי את זה, אבל ראיתי מספיק זוגות), המוזיקה הזו, שעובדת ישר לבטן ולרגליים, בלי לטרוח לעבור דרך הראש; ההתכוננות החד שבועית, של מה ללבוש ואיך להתאפר; התחושה הזו של הרפתקה פעם בשבוע, כשאין מושג מה יקרה בסוף הערב (וברובם לא קרה כלום, אבל באלה שכן קרה, אוף); ההרגשה של קצת להתחכך בסלבס, אולי אפילו שסלב יתחיל אתך; סמים הזכרתי?
      זה היה עולם נפרד כזה, של אנשים שכל מה שעניין אותם זה מי ינגן בשבוע הבא, מה נלבש, איזה אקסטזי נשיג. אני לא חושבת שאפשר להבין את זה מבחוץ, כמו שהיום אני לא ממש מבינה מה עשיתי שם; אבל ללא ספק, תקופת הקלאבינג שלי הייתה אחת התקופות האינטנסיביות ביותר שהיו לי.

      • veronica

        אריאלה
        כמעט תמיד בדרך כלל את יודעת לתרגם מחשבותי כה יפה.
        אין איך להסביר במילים את מה שהיה פה פעם והוגדר סצנה.האורות, רעשים, סמים(אני הזכרתי סמים?),מיניות במתפרצת, חגיגיות. אך איזה ימים..

  16. רונן

    איזה יופי את כותבת…

    בכל פעם שאני נתקל בשם שלך אני נזרק בערך 20 שנה אחורה, אל בית ביכורי העיתים בת”א, סדנת המלחינים והרוק של יאיר קלינגר. כן, גם אני הייתי שם יחד איתך ועם אחיך.

    אח הזיכרונות…..

    🙂

    • ג'ין בואלס

      כן. הכותרת היא אירונית. היא הפוכה על הפוכה, כדי לבעוט בכל הסימבוליקה המיותרת שכל הומו/לסבית נדרשים להם בכל פעם שהם רוצים להרגיש כמו חלק ממשהו בטוח ויציב.

      יש משהו מגוחך בדברים שאנשים נדבקים אליהם בתשוקה לשייכות. כל הסטריאוטיפים. הלוגואים. הסמלים. להשתייך, רק להשתייך. לשמוע את המוסיקה “הנכונה”, לעשות את החימצון המטופש בשיער ואת החירור העוד יותר מטופש של הגוף. כאילו, את לא יכולה להיות אוהבת נשים בלי לשמוע ג’ורג’ מייקל? בלי פירסינג? בלי לדבר כמו נהג משאית שיכור? בלי לשתות כל הלילה כמו מלח רוסי אדיוט?

      כל הענין הוא אהבה וקבלה וחיבור ותחושת בטחון. המעטפת. זו רק המעטפת שעושה לי עצוב, תמיד. לדעת שכל כך הרבה נשים צריכות איזשהו קודקס אוילי.

      השירים של פוליאנה פראנק נהדרים ומרגשים, בלי שום קשר להיותי לסבית. אף אחד מסובביי גם לא מוכרח לדעת שאני לסבית (למרות שאין שום סוד ואין הסתרה). מועדונים הם לא כוס התה שלי (גם אלכוהול מוגזם לא) ואני אוהבת נשים למרות שאני נראית כמו אשה ובסופו של דבר זה כל מה שזה.

      ובלי שום קשר: הסיפור כתוב יפהפה. באמת.

    • יוחנן

      כולם אומואים אני כוסון אוי כפר כסם יפה יותר מתל אביב

  17. אלמוני

    יש מאמרים שנקראים בשקיקה. כאלה על עולם זר ולא מוכר על חיים אחרים
    שמתנהלים ממש ליד אלה שלי. מדהים שאף פעם לא יצא לי לפגוש אותם, אותן.
    וחיפשתי. אולי לא ידעתי מה, כנראה סתם ריגוש.
    לסבית או לא, יש משהו בנשים ורק בנשים שגורם לתחושת גאווה. כוח.
    נולדתי למועדון הנכון, ללא ספק.

  18. מאוד מאוד מאוד מאוד יפה

  19. מקווה שאת עושה חיל בימים אלו!

  20. אלמוני

    תיכוניסטית,עוד ללא נוסטלגיות, חיה היום את העבר של המחר.
    אני לא יכולה להגדיר את זהותי המינית.. תמיד התנגדתי לקשר מיני עם בת, למרות שרוב חברותי או יותר נכון לומר ידידותי הן לסביות או מוגדרות כדו מיניות.

    יום קיצי אחד, חופש. באה אליי אחת מידידותי הדו מיניות כדי להכיר לי את חברתה.
    תחושה אחרת חלחלה בי, הרגשתי מרחפת בנוכחותה, הרגשתי נוח לידה, פרי אסור שיתן בי דעת להבדיל ולהגדיר מחדש את הזהות המינית שלי.
    עבר הזמן, ותם הקיץ. אחריו בא הסתיו הנוגה.. ועימו הידיעה שהן נפרדו, שאני יכולה לחמוד אותה לעצמי.. לחזר אחריה, לאהוב אותה, להיות שלה ולשקוע שוב בעיניים הכחולות-אפורות שלה.
    כך עשיתי, רמזתי, התקרבתי כמו לטרף, בשקט בשקט , צעד אחרי צעד, רק שלא תבחין בי, רק שלא תבהל מהכיוון הלא צפוי.. והיא פגועה, ואני כל כך רוצה לנחם אותה, לנשק אותה, לאהוב ולחבק שלעולם לעולם לא תיפגע שוב!

    חלף הסתיו , ובא החורף.. קררררר.. והיא איתי, יש לנו עבר, לי ולה. יש לנו הווה- היא איתי.
    אני אוהבת, מאוד. , היא האהבה הראשונה שלי וזה מתוק ותמים, ואני לא יודעת למה לצפות..

  21. ימי האייטיז ההוללים(גם הניינטיז לא טמנו ידם), הלילות ההזויים בדיוויין ,מטרו , מועדון התיאטרון,אני עדיין יכולה להרגיש את ההיפוך שהיה לי בבטן בפעם הראשונה שירדתי במדרגות המועדון הייתי בת 15, תמימה וסקרנית,ונשאבתי לעולם האינטנסיבי הזה שהיה עולמי למשך כל העשור.
    מדהים, אני זוכרת תמונות די דומות ממה שאת מתארת ,את השחרחורת הקצוצה עזת המבט שהיה לי קראש ענק עליה רק לא העזתי אף פעם לעשות את המהלך הראשון.
    את החברה הכי טובה שלי הסטרייטית ההורסת המיתולוגית שהייתי מאוהבת בה בסתר, והיינו הולכות לרקוד ביחד בימי שלישי ומעיזות לעשות כל מיני דברים בפומבי שלא העזנו לעשות בארבע קירות , אחרי שנים שכבתי איתה ואחרי לילה מרגש הבנתי שאסור לנפץ מיתוסים ובטח לא לשכב איתן ומיתוס ראוי שישאר בחזקת מיתוס.
    את הנשיקה הראשונה באמצע המועדון , את הזיון הראשון עם אשה, את הפרפרים בבטן, את ההיא שנורא אהבתי שעזבה אותי לטובת “חברה “שלי והשאירה אותי עם לב ואגו מרוסקים לפיסות מיקרוסקופיות ,את תום עידן התמימות.
    ונהייתי מנייאקית ועברתי מאחת לאחת ושברתי את הלב לעוד כמה שהיו בדיוק כמו שהייתי פעם תמימות ולא מנוסות, וגם אהבתי כמה נשים מדהימות .
    וכבר לא היה ריגוש גדול בלבוא למועדון ולא היה נעים לי להתקל במצעד האקסיות שלי שגדל לו בקצב מסחרר (נו טוב היתה לי תקופה שלקחתי לי את החברים ההומואים שלי כמודל חיקוי בחיי המין שלי), היו מלא ערסיות והמוסיקה הייתה תמיד די מחורבנת .תחשבו כמה פתאטית יכולה להראות חבורה של בוצ’יות רוקדות לצלילי “גיב מי גיב מי גיב מי מן אפטר מידנייט” או “איטס ריינינג מן הללויה” או השוס הכי גדול “לגור איתו” פחחחחחח….. והעסק כבר התחיל להראות לי כמו אסיפת כיתה של כיתה ד’1 שהבנים שכחו להגיע אליה.
    אני מחייכת לעצמי כי החיים שלי היום כ”כ רגועים וסטרייטים שזה לא יאמן איפה אני היום ואיפה הייתי אז.
    קצת מתגעגעת לריגושים של אז,להיפוך ההוא בבטן אבל געגועים מתוקים נעימים כאלה.

    תודה שרון
    היה לי מסע נעים
    כתוב מקסים.
    🙂

  22. חמסין

    מסע ברכבת לילה עם “כריסטה”
    קופנהגן 73 -אוקטובר ! (סליחה מה”אייטיס” על החריגה) . מנסה לתפוס את המלחמה.
    אין טיסות לארץ רק מ-לונדון ב”המתנה” . מקופנהגן ללונדון קונה כרטיס משולב : רכבת
    עד השפיץ הדרומי של דנמרק , שם נכסת הרכבת כמו שהיא לתוך בטנה של ספינת מעבורת
    שלאחר כמה שעות מקיאה אותה שוב לקצה הצפוני של היבשת -המבורג , עולים לקרון נוסעים
    חדשים , יורדים ותיקים , חלקם מנסיעה קצרה . התא בקרון מכיל כ-8 מקומות , מולי יושבת אלילה סקנדינבית . לאחר דפיקות לב והכנות פותח בשיחה . על המעבורת השניה שחוצה
    את התעלה ומתחת לירח עגול וחזק אני והיא כמו ליאונרדו די קפריו ו-ההיא על הטיטניק. על הסיפון עם הכרטיסים הזולים ללא תאים – ה”ביצים” שלי מתמלאות ואני חושב כל הזמן על
    לונדון עם החדר במלון הזול אליו נגיע עם בוקר.
    הכל הולך לפי התוכנית , המלון סביר, החדר , המיטה הזוגית האלילה החשוקה בידי ואני
    מתחיל להיות יותר תכליתי . בשנות השבעים בארץ הבנות לא היו רגילות לתת ב”מכה הראשונה”
    אבל אני רחוק משם ובידי אלילה נוצצת שאין סיכוי שאמא שלה דפקה לה את השכל כמו את
    בנותינו היהודיות. ואני באתי להשתחרר ולגלות את החופש . ואז בא הפגז הבא: “איי הב סמסינג
    טו טל יו” בקיצור אני לא יכולה לעשות את זה איתך , אני מצטערת . למה ?? ? !!!!!
    ואז בא הסיפור שלה היא מה שכינתה : “הומוסקסואל וומן” ונוסעת לבקר את ידידיה מקהילת
    ההומאים בלונדון. לא זוכר מה עשיתי עם הביצים הכואבות , הנסיעה לארץ, המלחמה זה כבר
    סיפור אחר.

    • איכסה!
      למה תמיד מכניסים את האיברים הלא פוטגניים הללו לכל סיפור על תשוקה לא ממומשת.
      אם כואבות לכם הביצים – למה אתם צריכים שלנו יכאב הראש…?

  23. שמתי לב שהתגובות שנכתבו בתגובה לשרון לא פחות פיוטיות ויפות ממה ששרון כתבה.
    מקסים לראות איך כל אחת ואחד מוצא את נקודת ההצטלבות שלו בסיפור הזה. גם אני זוכרת ואפילו מתגעגעת לא לדיווין אמנם, אבל לאלנבי 58 עם העשן והחושך המגעים והמבטים.
    התקופה שאילנה שירזי היתה עושה סלקציה בכניסה למטה כדי שלא תכנסנה כל מיני סטרייטיות מתלהבות (בהתחלה- עד שהפנמתי לבוש והתנהגות גם אני חיכיתי לא מעט בקור…)
    האהבות, שברון לב, להתנשק ככה סתם ברחוב ולהרגיש כאילו ניצחנו באיזו מלחמה…

  24. יואב מברלין

    באמת עד כמה שהחיים יכולים להיות ריקניים.
    סקס פיאות עשן בירה סיגריה וודקה חזיה זנות
    ואיפה
    האהבה?

    • חמסין

      כשבגיל שש בעיצומו של המשחק ב”רופא” פתחה לי השכנה את רגליה כדי שאוכל לבדוק
      לה את ה”כוס” , תאמיני לי טולי- משהו מגעיל למדי עם ריריות וקפלים משונים וריח שאת
      ודאי מכירה ו/או מוקירה לא פחות ממני – לא מובן לי למה ביצים זה יותר מגעיל מזה .
      זכותך בתור חברה במסדר שלך לחלום את חלומותייך -אגב אנחנו אוהבים את אותו הדבר-
      לא ברור לי מדוע הביצים הכואבות שלי גורמות לך לכאב ראש , אלא אם מצאת נקודת הזדהות
      עם אותה אחת בסיפורי , האם גם את נוהגת להביא גברים עד לפתח השוקת ואת להעיף אותם
      עם בעיטה?? ?

  25. יעל חן

    נהניתי לקרוא. כתוב מרתק ומושך, עולם שאני לא מכירה

  26. יסמין הללי

    שרון צריך לפעול למען איזה רטרו קטן, קצת נוסטלגיה לא תזיק לנו בייבי…
    אז שמישהי תרים את הכפפה ויאללה מסיבה.
    ———————————————————————————————————————-
    http://www.p-files.org

  27. איילת

    וואוו.
    מרגש.

  28. איזה יופי את כותבת שרון ואיך תמיד כיף לקרוא את מה שאת כותבת,וכן,גם אני בגיל 16 הייתי חורשת על”חיה ומתה בארון”…וחוץ מזה מכל הביצועים של strange fruit אני הכי אוהבת את הביצוע שלך,בקיצור מה שתמיד אמרתי זה שאם אי פעם אני אהיה עם אישה זה איתך(או עם אנג’לינה ג’ולי…)

  29. ע-נ-ק-י-ת
    את פשוט מלכה!
    לא יכלתי לנשום בהמלך הקריאה מרוב שנשאבתי לבפנים.

  30. נרי בר-און

    טוב … גם אני …. רוצה
    להיות גיבור
    בצבא
    ההגנה

    עכשיו כשהכל יותר נח
    אתתמיד מעלה בי שמחה

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *