אני קינק קינק קינק

מבזק חצי.. לא..רבע, לא… שמינית

היום, יותר מאי פעם, חווית הצפייה בטלוויזיה הפכה להיות מאורע ביזארי לחלוטין. לפתוח את הטלוויזיה ולא להאמין.
הציבור, אגב, אכן לא מאמין, מה שנמדד במקסימום של 15 אחוזי רייטינג בשבוע החולף.
אני תוהה לעצמי האם הציבור סולד מביזאר, או שמא הוא מוכן היום לאכול אך ורק ביזאר, שכן התוכנית המובילה במדד הרייטינג היא יומן. כן כן, יומן! אותו יומן שישי בו יורה אמנון אברמוביץ’ חיצים אל עבר המצלמה (בצדודית שרמנטית) תוך הקפדה על טקסט ציני והומור פולני. אותו יומן שישי בו משווה אברמוביץ’ תופעת טבע יפיפייה כליקוי חמה בזמביה, לסוף העולם. ממש אותו יומן בו הכתבה החותמת, המוקדשת דרך קבע לנדידת ציפורים, מוקדשת לעיר אילת. לא סתם לעיר אילת כי אם לדולפינים שחושפים הריונה של אשה, עורבים המאיימים לנקר לילדים מקומיים את עיניהם, אתיופי שנעצר על ידי שוטר גזען וזמר בארים שטוען שהיה אמור להימנות על העשירייה המובילה בזמר הישראלי.
וזה עוד לפני שאמרתי אורית לביא נשיאל. ביזאר.
בכלל, מהדורות החדשות השונות הפכו להייפ מסוגנן היטב. מדי רבע שעה יש מבזק מיוחד, על כל בום על קולי שנשמע בנתניה יש שקופית, לכל פלוץ שערפאת תוקע יש פרשן סתור שיער ולכל ידיעה יש שקופית חסות מתקופת השלטון הבריטי (כשידעו איך עושים טלוויזיה).
פיגועים בכלל נהיו מאורע תקשורתי מרתק. הדובדבן שבקצפת. כבר מביימים אותם בסגנון חדשני, כשהדבר היחיד שמעניין אותך זה מי הגיע ראשון למקום ההתרחשות- עמנואל רוזן או הכונפה מערוץ 1? יש גם את משחק החברה החדש ‘אהרונישקי בשטח’, בו צריך להוכיח יכולות מולטי טאסקינג מדהימות בשידור חי: יש להתנפל על האובייקט ולגרום לו להתעלם לחלוטין משאר המראיינים תוך הקפדה על איכות השאלות (שנספרת גם היא בניקוד הסופי). כל זאת יחדיו עם זוויות צילום מבריקות ושימוש בחלקי גוף פזורים כמיצג וידאו ארט מרשים.
חברים, מדובר כאן בטופ שבטופ, בעשייה טלוויזיונית מהוקצעת. מהיום אמור ‘אני במאי פיגועים’.
ואלה עוד כלום לעומת החרדות שעשוי לפתח צופה מול חיים יבין, המסרב להיכנע לרעיון השיניים התותבות, תוך שיכחת ובליעת טקסטים. ביזאר אמיתי.

אסקפיזם

ואז, פתאום, בלי שום אזהרה מראש, פורצת לנו לסלון בלונדינית בת 20 עם שני ילדים בני 8, בית מקסים בכפר ובעל עם מרובעים בבטן, המון שיער ומזוודה של מנכ”ל דיסני, והם מסבירים לך איזה שניצל הכי טעים. הם.
איך שמסיימים להראות לכולנו בפרסומות איך החיים שלנו אמורים להראות, או אז מתחילה עבודתנו הקשה ביותר: הזיפזופ.
המעבר בין הערוצים השונים הפך להיות דומה מאוד למעבר בין תחנות הרדיו – אתה משנה תחנת רדיו ומקבל את סוף השיר מהתחנה הקודמת. מה שנקרא בשפה המקצועית – סיימ שיט דיפרנט צ’אנל.
אוכל, הוא כנראה סוג של אסקפיזם במדינה בה צורת הבשר הנפוצה ביותר מגיעה בשקיות לאבו- כביר, אז יש הרבה אוכל. יש את גידי גוב, שמצליח להקסים את המצלמה גם כשלא טעים לו, השף העירום שגורם להזלת ריר בלתי רצונית גם כשאינו מבשל, גיל חובב שמוכיח שחנון יכול להיכנס לשוק ולצאת משם בשלום ועוד ועוד, וכולם בערך באותו יום.
עוד סוג של בריחה היא כזו בה מישהו שהוא לא אתה נוסע לטייל ושולח צילומים. זה אפילו לא יקר, תראו את ניר חכלילי, סוגר כמה בארטרים, מראה תשעים אחוז לוגואים של חברות תעופה, עשר אחוז דוגמנית שופעת והא לכם חבילת תוכן אטרקטיבית. הוסיפו לתפריט הקראת שיר קיקיוני מאת משורר עלום בתוכנית התרבות של סגל, וסגרתם לכם עוד יום של קינק צרוף.
וזה לא נעשה טוב יותר בכבלים, שעל אף התחרות הגדולה (בין יס לכבלים) מצטרפים גם הם לשירת הביזאר, תוך שהם מראים לנו פרקים של ‘חברים’ בהם לרוס עוד היה שיער, ותוכניות בהן מארח אלי יצפאן בעיקר את עצמו. התשובה של יס לחגיגה היא, כמובן, אבי ביטר.
שבו בנוח, היו רגועים, תמיד אפשר להגניב זיפזופ קטן לקרחת של מני פאר כדי להתאוורר. הוא תמיד היה שם, הוא ממש עכשיו שם, והוא תמיד יחכה לכם שם בסוף היום.

עכשיו זה הזמן להכות בברזל

במציאות בה תהליך הרבייה של אריות, בערוץ הנשיונל ג’יאוגרפיק, הוא ז’אנר הפורנו המועדף, תופס לפתע הביטוי “קוף יותר מעניין ממך” משמעות חדשה. זה, והעובדה שהתוכנית המוצלחת ביותר בטלוויזיה, הלא היא ‘תיק תקשורת’, מיוצרת בטלוויזיה החינוכית, הם ההוכחה לכך שזהו הזמן הנכון לקאמבק את ‘אחת שתיים שלוש – מגע’ (קונטקט איז דה סיקרט..) ואת רשת ג’.
גבירותיי ורבותיי, קבלו אותו במחיאות כפיים סוערות – ביזאר.

על הכותבת חגית גל

אשת פרסום במקצועה, כותבת סיפורים קצרים לעצמה ובימים אלו ממש מתאמנת לקראת אליפות העולם בסקי מים

תגובות

  1. ג' ו ל י ה

    אז שיהיה “החבובות” או בשפת המקור – The Muppet Show בלוויין, שלוש פעמים ביום אפשר לבהות בתכנית המקסימה הזו (שידורים חוזרים משנות ה- 70′ וה- 80′) ולהיזכר בימים שהערוץ הראשון שידר את התכנית הזו כתכנית בידור לילדים, משהו שהיא *ממש לא*.

    אם כבר ביזאר, אז שיהיה איכותי.

  2. איזה עומק, איזה עושר לשוני. איזה יצירת מופת. מי יתן ונאכל עוד ועוד מהדרק הזה. ואולי זה כך, על טלוויזיה מטומטמת כתבה עוד יותר מטומטמת?

    • חגית גל

      פששי, נורא מוזר,
      אמא שלי תמיד אמרה שאני נורא חכמה.
      ידעתי שאני צריכה להיות מורה לחינוך גופני.
      החיים לפעמים מהתלים בנו ללא רחם…

  3. אינדי_גו

    לי זר הביזאר.
    אשרי וטוב לי, זרקתי את מכשיר הטמטום ונספחיו מביתי.
    אין לי מושג איך נראה הסיקור של הפיגוע בדולפינריום.
    לא שזפה עיני את ישראל סגל או את עמנואל רוזן כבר זמן רב.
    ומי זה רון חכלילי?
    פרסומות? תזכירו לי מה זה.
    ויש לזה מחיר, נו בטח. היה סופשבוע עם דג הדניס פוטר
    ולא ראיתי. אני אחיה.

    • טרילי - בטטת כורסא גאה

      ושוב, בפעם המיליון, אני מוצאת את עצמי מסנגרת על קופסת-השוטים, מכשיר-הטמטום, המרדדה- העולמית, יו-ניים-איט אי- לאב איט. כל כך הרבה פעמים שכבר כמעט טרחנית בעיניי עצמי (נו, נו, תחסכו ממני את ה “לא רק”).
      ובפעם המיליון ואחת מוצאת את עצמי מול ה”זרקתי השלט, ראיתי את האור” כך שאני ארשה לעצמי לטרחן עוד פעם : * סלקטיביות * .
      ככה, פשוט, כל התורה על רגל אחת.

      “טלוויזיה זה אסקפיזים – בריחה מהמציאות”. הלללללו, ניוז פלאש : אומנות מעצם טבעה היא אסקפיסטית. כמו שציור לא בדיוק תורם להדברת הרעב באנגולה. כמו שמוסיקה לא תעצור את המלחמה הבאה. רוב הספרים לא יתרמו דבר וחצי דבר לשינוי מצבו של הילד הפקיסטני בן השש שתופר את הנייקי שלי.
      כל כך מצוינת לכם המציאות? מי יתנני בועה.

      אמירות שלא היו נהגות אפילו, באף מדיום אחר, נזרקות לאוויר בנון-שלאנט-אינטלקטואלי-עלק. כי כשזה מגיע לטלוויזיה , פתאום ההכרזה “אני לא צרכן תרבות” נתפסת לא רק כחיננית אלא אפילו כאיזה בון-טון אליטיסטי משהו : אינני צופה משמע אני קיים.
      הטלוויזיה כחבילה, Take it or leave it, הכל או כלום.
      וכמה אוויליות היו נשמעות הכרזות בנוסח “אני לא אוהב את תומרקין אז החלטתי להתנזר מציורים” או “בגלל דניאל סטיל מכרתי את הספרייה שלי , מאז אני ואשתי גילינו את חדוות השיחה, את עונג הישיבה בבתי קפה”.

      ועייפה מראש מלהוכיח איך כבר עשור וחצי הטלוויזיה היא סמן מובהק של חדשנות ונועזות, כאלה שלא מתאפשרים על מסך הכסף אבל עולים על העשרים ותשעה אינצ’ים שלי.
      טווין פיקס – כל הדניס פוטרים – רצח מאדום לשחור – אוז – סיינפלד – לארי סנדרס – סופרנוס – הסימפסונס הם רק תחילת הרשימה (שנזכיר את החמישייה? את בת-ים, ניו-יורק כשיאים של עשייה מקומית) ובטח ששכחתי עוד עשרות (ולא, לא רק באפי- זו, סטייה אישית שלי), ותכף יבוא האופס. ובטח, בטח שאפשר לחיות בלי, בדיוק כמו שאפשר בלי כל סוג אומנות אחרת. אפשר. כדאי?

      למצוא לעצמי חיים? אמרו כבר, לפני, באומנות כמו באומנות אין דבר כזה שאין דבר כזה ובטלוויזיה כמו במדיה אחרות יש זבל, יש פנינים, ויש חשיבה ביקורתית והצביעו בשלט אין פירושו למכור את הטלוויזיה.

      • אלמוני

        אין כמוך, טרילי. אני חושב שאני מאוהב.

      • אינדי_גו

        להיפך, אני בעד אסקפיזם.
        בטלויזיה יש יותר מדי “מציאות” לטעמי. (בשורוק, בשורוק). אם תשימי לב, התייחסתי במה שכתבתי בעיקר ל*ייצוגים של המציאות כפי שהיא משתקפת בטלויזיה*, כמובן. והדרך בה מטפלת התקשורת ב”מציאות” מעוותת אותה בהכרח, ואני מעדיפה להימנע מהמניפולציות הרגשיות שעושים בכזו קלות על צופי הטלויזיה, מעצם מיידיותו והויזואליות החזקה של המדיום הזה, שבניגוד לקולנוע (טוב), אינו מזוכך ואינו מסונן אלא הוא ערב רב של תכניות ונושאים ופרסומות ומסרים מכל הסוגים.

        אכן, נהוג לנפנף בסלקטיוויות של הצפיה, אבל כמה אנשים באמת מיישמים אותה? פותחים טלויזיה כדי לראות משהו סביר, אחר כך מזפזפים הלאה לדבר הכי פחות גרוע הבא, וכך נשארים דבוקים למסך במשך כל הערב. יש משהו פסיבי בחוויית הטלויזיה (שלי, שלי), שבה הייתי מוצאת את עצמי בוהה גם בתוכניות שאין ספק שמראש לא הייתי פותחת למענן את הטלויזיה. ויש גם פנינים, ברור שיש. אלא שאני לא מכירה אפילו אדם אחד שבאמת מצליח לפתוח את הטלויזיה לחצי שעה, לראות את התוכנית החביבה עליו, ואז לסגור. משום מה זה לא עובד ככה, ואז אני יכולה פתאום לגלות שכבר שעה אני בוהה במנהגי ההזדווגות של ירבוע הערבות האוסטרלי המצויץ, וחי נפשי, יש גבול לכמות הזבל האיזוטרי שאני מוכנה למלא בה את מוחי. אני מעדיפה חוויה אקטיבית – לבחור סרט וללכת לראות אותו, ורק אותו. או לעמוד מול הספריה שלי, לבחור ספר, ולגרור אותו (בועט ומצווח) למיטה.

    • לוכד עריקים במיל'

      כבר יותר מארבע שנים אני לא רואה טלוויזיה (חוץ מכדורגל וכדורסל-בכל זאת גבר) .אני מרגיש בצורה פיזית איך האיי קיו שלי עולה מאז בכמה נקודות כל חודש…

  4. מיצי מיאו

    אבא שלי חובב כדורגל מושבע
    קנה לעצמו 43 אינץ’
    לא לא חברים לא 43 אינץ’ תוספת
    אלא 43 אינץ’ טמליזיה
    אקיצר ערב אחד ביקור אצלהם
    ראיתי מבט
    והראו אחד מהשדרים נדמה לי …וואו לא מכירה שמות
    אבל זה היה במבט
    מה אומר ומה אגיד
    ב – 43 אינץ’ רואים למי בדיוק יש אששת תיכונה וחטטי נעורים שלי התגבשו
    והקטסטרופה הייתה בשיאה
    איכסססססס כמה שחור תחת כמה שיניים
    פיכסססססססססססססססססססססססס!!!!

  5. קוקיה

    אני לא אוהבת לעשות יחסי ציבור אבל אני מאושרת מאז שיש לי יס. קודם כל הם פתרו לי את הבעיה שאף פעם לא זכרתי מתי תוכנית מתחילה (עכשיו אתה מסמן את התוכנית מראש והערוץ עובר לבד כשהתוכנית מתחילה). וחוץ מזה יש עלי G שהוא מלך העולם ולא צריך להוסיף ויש את יס פלוס שהוא ערוץ נפלא עם סדרות בריטיות איכותיות פחד (קויר בעיר, הצלף בפוני ועוד’).
    ויש להם סדר סרטים שמטריף אותי: היום בבוקר למשל היה שבע שנים בטיבט ולפני כמה ימים טריינספוטינג בחמש בבוקר – סוף סוף מישהו מבין שיש אנשים שצופים גם בשעות לא שגרתיות.
    ואו לא ידעתי כמה טוב לי עד שלא קראתי את אתגובתי!

    • מיצי מיאו

      שלהורי יש ובכל פעם שאני חוזרת מהם ורואה יס סופ”ש שלם
      הטמבליזיה בבית שלי נראת לי עירומה וחסרת ערוצים
      ככה זה

  6. קליאופטרה

    אני שוקלת ברצינות להצטרף ליס או לכבלים,כפתרון של אין ברירה. לא ברור לי למה אנחנו חוטפים כזאת כמות של זבל על הראש כל פעם שרוצים קצת להרגע…. על חרם צרכנים שמעתם? ומה עם ספרים?? ?

  7. אכן, כמה פשוטים החיים כשיש יס. עם הסכנה להשמע כמו מקדם מכירות עלוב, חובה לציין כי כשאתה יכול לבחור בין להתבדר עם קונאן או’ברייאן, עלי J והצלף בפני, להשכיל עם ערוץ ההיסטוריה ולהתחרמן עם פלייבוי ובלו הרי שהדילמה של הכותבת האם להשתעמם עם אמנון אברמוביץ’ או שמעון פרנס קצת זרה לנו…
    כמה טוב.

  8. מגיב בקיר

    ביקורת המוכיחה את עצמה היא ביקורת טובה. למרות שאין המשמעות היא שהביקורת הפעםה נכתבה היטב. בעצם הכתיבה של הביקורת הזו, הוכיחה הכותבת שהיא אינה מודעת לאופן הנכון בו צריך לבקר. ובכך, איפיינה את עצמה כקורבן נוסף לתופעה שהיא מבקרת.
    גם לביקורת יש כללים, גם ביקורת ארסית, אסור שתהיה וולגרית. לכתוב “הקונפה מערוץ 1” זו אמירה שובניסטית, חסרת דמיון, פוגענית, לא ישרה ולא מנומקת. עד כמה שידוע לי הביקורת על אדם (גם על אישה!) צריכה להיות עניניית, ומן הראוי לא להתעמק במראה החיצוני (פרופיל של אבמרוביץ, לדוגמא).
    בכך, מוכיחה הכותבת שהיא בעצמה קורבן להלך המחשבה שהיא מנסה לבקר. הבעיה עם הטלויזיה היא בעיצוב הליכי המחשבה, בשטחיות של התפיסה, ברדידות ובתחושה של “אני ואפסי עוד”.
    הקבעון המחשבתי, הוא מחלה ממארת. ולצערי, התחושה היא שגם הכותבת המכובדת לוקה בו, ואולי גם באופן סופני.
    הטלויזיה היא רעה חולה ומחלה, בעיה חברתית ולאומית, אבל לא כל אחד הוא רוגל אלפר. גם לקטול צריך לדעת איך. ולירות לכל הכיוונים כדורי דום – דום זה מתכון בטוח רק לדבר אחד – להיפגע מהריקושטים.

    • המגיב שעוד לא יצא מהארון

      כונפה כותבים עם כ’.
      איזה חוסר מקצועיות.
      גם לקטול צריך לדעת…

      • מגיב בקיר

        קרא את רשימתו של מיכל הנדלזלץ ממוסף הספרים של השבוע. אם זו התגובה היחידה שאתה מסוגל לגייס, אז כנראה שאין לך משהו חשוב להגיד. מאחר, שמה שאמרת הוא חסר חשיבות, למעשה לא אמרת דבר. האם לפרט מי הוא אדם האומר כלום?

  9. צילי וגילי

    שאלת אהבלות, כנראה…

    לא בגלל זה המציאו את ה… אינטרנט ?? ??!

    • סנופקין

      לא, יקרות שלי.
      את האינטרנט המציאו כמה פרנואידים מהפנטגון, ועוד כמה מכרסמי עפרונות ממגדל השן האקדמי שרצו לחלוק זה עם זה את הרעיונות הגניחים שלהם ודאחקות במתמטיקה בלי שהאספסוף הגאה יפריע בדרך.
      הם אף פעם לא התכוונו שמסעודה משדרות (ע”ע) תיתקע להם באמצע עם אתר של פלאפל דוט פלוץ.
      ובכל אופן, לא נראה לי שהקונטרה המתאימה למסך זכוכית אחד היא מסך זכוכית אחר.
      אם אתן באמת מחפשות אלטרנטיבה, נראה לי שגידול קקטוסים בתוך לבניות ישנות זה יכול להיות הדבר הבא. ומצד שני, אולי לא?

      • צילי וגילי

        צילי מגדלת תפוחי אדמה בפח זבל ישן, ונענע בקומקום תה ענתיקה, וגילי שתלה תות שדה באסלה לשעבר. זה נחשב?
        כי אמנם אנחנו גולשות, אבל בכל זאת מחוברות לאני הטבעי הנשי שלנו וכל החארטה הזה.
        חוץ מהערוץ הנשיונל חרטוגרפיק הזה. ג’וקים מזדיינים ממש לא עושים לנו את זה..

        • סנופקין

          רגע לפני שנפח את נשמתו, הספיק סבי עליו השלום, אותו לא פגשתי מעולם, ללחוש לי:
          ‘סנופקין, זכור תמיד לחבוש את כובעך הירוק עם הנוצה, ואל תשכח לעולם שציניות איננה המטרה. היא רק האמצעי!’.
          הצטערתי מאוד על מותו, וביחוד על כך שלא ניתנה לי האפשרות לבקש ממנו הסבר למשפט התמוה הזה. אבל בכל זאת, איכשהו זה נשמע לי קשור.
          ולגבי הג’וקים בנציונאל ז’אוגרפיק – הם עושים את זה אחד לשני. בוודאי שלא לנו. אם הייתן מצויידות בשש רגלים וזוג מחושים כל אחת, הייתן נהנות הרבה יותר, אני מניח.
          ולסיום, ציליגילי, עדיין לא הבנתי (וממש לא בטוח שבאשמתכן):
          מה האלטרנטיבה?

          • צילי וגילי

            לטלויזיה?
            נו, זה קל.
            אינטרנט, עציצים, כתיבה יוצרת, נקיון וגיהוץ, פיסול, קריאת “הארי פוטר”, שינה, צפיה בוידאו ו DVD, שיחות עם חברות בטלפון ושלא בטלפון, וכמובן, השוס האולטימטיבי כתחליף לקופסה, הוא.. סקס… לא?
            (ולא, כמו שחושבות רבות, קופסה אחרת, מלאה פרלינים משובחים)

            • סנופקין

              קופסת פרלינים משובחים, עד כמה שזכרוני מגיעה, היתה מאז ומעולם ההוכחה האמפירית לעקרון התנועה הנצחית ביחד עם חוק שימור החומר וניהול פנקסי חשבונות.
              בקרב עדה אחת, לא חשוב איזה, נוהגות הגברות (אני נמנע משימוש במילה “בנות” בהקשר לעדה הזו, המורכבת בעיקר מגברות ומאלמנות-מהנדסים) לשלוח זו לזו במחזוריות ראויה להערצה קופסאות מלאות בפרלינים, שמעולם לא נועדו לצריכה מקומית.
              קופסה שכזו יכולה להאריך שנים תוך תנועה מתמדת בין סלונים עטויי קריסטלים ופורצלנים, לקול רישרוש מנומס של ניירות צלופן וגרעפסים חרישיים מובלעים אל תוך כף ענקים של מרק עוף מכובס.
              אז איך, איך יכול להיות שזו אלטרנטיבה למשהו? אפילו לא לטלויזיה…
              לגבי סקס אני מסכים, בתנאי שהמנחים/ות דומים/ות לאלו שבערוץ הילדים, ושומרים על זכות השתיקה.
              עציצים לא הייתי כורך באותה חבילה, מפאת כבודם של הפילדנדרום והגפנית המפורצת.

  10. סוס הים

    כבר אמרו חכמים ממני …(החמישיה)

    הטלויזיה מקולקלת !

    חרא תוכניות …

  11. שי מזרחי

    יותר טובה עושים: רוגל אלפר, אסתר זנדברג, וליאת אלקיים.

  12. אכן,ההתשה החלה להשפיע, לא יורים ולא בוכים.גלובס כבר לא נראה באינטנסיביות בבתי הקפה,והמלה פרוייקט,שוב מעלה חיוך באזני השומע.בוש זה לא מה שהיה,וגם בזירת אירופה הסקס-אפיל של בלייר אינו זוהר עוד.והניו-אייג{זה מה נקרא,לא?} די פאס לו,לא?
    וגם זאת שאהבתי, ופגשתי בהפתעה,ועדיין מרגשת אותי, מה כבר אני יכול לעשות, נשוי נאמן עם פוסט רגשות-אשם שכמותי.
    ובינינו גם נקדימון רוגל נגד יהורם גאון,נו.
    רק מבזק שיבטיח חיי נצח או מינימום 150,עם חשק והכל,יכול להיות,כנראה,העונג הבא

    • קוקיה

      מה זה היה הגיבוב הזה של הדברים. לא הבינותי דבר!!!!!!!
      מה בעצם ההצהרה שלך?
      שלטוני בלייר אין סקס אפיל? היה לו פעם?

  13. אין כמו תרנגולות בערוץ 8 כדי להפיס דעתו של אדם.
    מי שממש משתדל יגלה שאפילו עומד לו קצת ברגעי השיא

  14. כותבת יקרה!
    מפתיעה אותי הגישה הצינית מידי בנוגע ליחס של הישראלי המצוי לחדשות.
    מה את כ”כ מתפלאת שנהיינו חדשותקוהוליקים?אנחנו חיים במדינה שכל 10 דקות יכול פיגוע או יריות איפושהו,או איזושהיא פאשלה בצבא באיזה אימון,או שאיזה גג יקרוס וכו’ וכו’…
    בגלל זה ערוצי הטלוויזיה מנסים לספק לנו (נכון שיש פה גם אינטרסנטיות) מידע כמה שיותר מהר וגם אם אפשר באריכות+פירשונים+תמונות מהמקום,כי מה לעשות,אנחנו כאלה-רוצים לדעת הכל ונורא מהר,וחוץ מזה אחת הדרכים להתמודד עם לחץ (כמו שלמדתי בעוונותי בפסיכולוגיה) זה אינפורמציה!!!!!!
    יומן היא תוכנית בעלת רייטינג כ”כ גבוה כי אנחנו רוצים לדעת מה קורה מסביבנו בתקופה כ”כ קשה של פחד וחוסר וודאות ודאגה ליקרים לנו ולעצמנו…..
    חוץ מזה,מידע אישי,אם כ”כ חורה לך לשמוע את אהוד יערי המקסים או את אמנון אברמוביץ הנודניק תזפזפי לערוצים הנכונים(ערוצי הסרטים של יס לדוגמא…)ותקחי לעצמך חופש (לפחות מנטלית) ממה שקורה מסביבך!
    אף אחד לא מצמיד אקדח לרקתך ומאלץ אותך להסתכל בעניין במבזקי החדשות על מסכינו ולהתעניין במוצא פיהם של הנוגעים בעניין למינהם…..

  15. פלטיפוס

    הבגרים גילו את הטלויזיה – והמציאו את הסקס
    הנשים גילו את הסקס – והמציאו את הטלויזיה
    יחסית לאחת שמתאבת את המכשיר הזה כמשתמע מדברייך הרי את מגלה בגיאות מדהימה בנושא.

  16. מר מחשב

    ילדי ישראל הם אלופי העולם בצפייה בטלוויזיה.

    היום התפרסם מחקר לפיו הילדים הישראלים צופים הכי הרבה בטלוויזיה.
    לפחות הישראלים אלופים במשהו.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *