אפיקומן

אפופת אדים, זהבה עטפה את גופה במגבת ענקית חדשה, דילגה על קצות אצבעותיה לחדר המשותף לה ולשלושת אחיה, וסגרה את הדלת. מתכופפת, ונותנת למגבת לנשור מעליה לאט, היא פתחה את הארון לחפש את הבגדים שתכננה ללבוש היום, כשהיא בהיכון להצמיד את המגבת על גופה הערום, אם מישהו יפרוץ את הדלת בלי לדפוק. ממתי נוקשים על הדלת בבית משפחת אליהו, ועוד בפסח, ועוד בערב סדר פסח, כשכל המשפחה המורחבת על בניה, נכדיה ושלוחותיה השונות מתכנסת בסלון-חדר אוכל שלהם?
הבגדים היו מוכנים, אבל איפה קרם הגוף החדש שקנתה והסתירה מתחת לארנקה כדי ששולי אחותה לא תגמור אותו? הוא לא היה שם, היא החלה לנוע באותה שפיפה מפוחדת שמא מישהו יפרוץ לחדר בצהלה ויגלה אותה במערומיה, מהארון לצד השני של החדר לשידה.
בראש מורכן עושה את חיפושיה כך ששערה הארוך יכסה את מערומיה. בסוף היא נזכרה שאתמול היא החליטה לשנות את המחבוא ושמה את הבקבוק התכול בתיק החיילת שלה. שם אף אחד לא יחפש, במיוחד לאחר שניקתה אותו לכבוד פסח.
עם הריח שאפף גופה חזר גם הדם לרקותיה, היא מדדה את דמותה במראה הגדולה, הסתכלה במהירות אם מישהו מתקרב לדלת, ואז לא יכלה שלא לקוד קידה, לקחת את ידה בידה השנייה ולנשק אותה.
אחר כך היא כיבתה את האור וסגרה את הדלת. תמה מלאכתה, היא עשויה כפי שתכננה בקפידה, לא אכפת לה עכשיו. אחחח אם הייתה יכולה הייתה מכניסה את בטנה ובצעד ענק עושה את כמה יחידות המטרים עד לדלת הכניסה ומתחמקת החוצה, אבל בדרך לכדו אותה עיניהם של עשרות האנשים בסלון ובחדר האוכל.
“דודה זהבה גונבת את האפיקומן…” צרח ירמי הבן של אחותה.
“זהבה מה זה לאן את הולכת חצי ערומה, יואב, שיהיה בריא, כבר זרק את הזבל, לא צריך לרדת,” אמרה אימה.
לא היה בה קול לזהבה להשיב, כי היא ידעה שכל אחד מבני משפחתה צריך להגיד את דבריו ורק אז היא תגיד את שלה בשקט, בשקט, ובעצם דבריה כבר לא יהיו חשובים לאחר שכל קרוביה יגידו את מה שיש להם לומר בנושא. אז יש לה עוד כמה דקות לחשוב על איך לומר, איך להסביר, על להיות חזקה ונחושה.
“למה לזהבה מותר עם שיער פזור ליד האוכל ולי לא?” יבבה שפרה האחיינית בת השתיים עשרה של יחזקאל מהצד של אבא, שהייתה חולת סרטן ושערות ראשה היו נושרות בקצב של מחשבות חולפות.
והשאלה הזו היחידה נותרה בודדה באוויר, הדיחה את כל ההערות שהיו אמורות להיאמר עוד אחריה. דממת הלם קפאה באוויר וזהבה ידעה שעכשיו הגיע זמן הסבריה, מוקדם מששיערה.
“אני יוצאת,” היא אמרה חלושות.
“יופי, יופי, מזל טוב, לאן זה, כפרות? לפי מה שאני יודעת את משרתת בקריה, לא במשמר הגבול, לאן את הולכת באמצע סדר פסח?” ירתה אחותה אורלי.
“אני יוצאת,” אמרה שוב זהבה וידעה שהיא מוציאה את כולם מהכלים עכשיו עם החזרה הזאת על משפט שכבר אמרה.
“יאללה, יאללה בלי שטויות, בואי תחזיקי את אביגייל כדי שאני יחליף למושיקו ונתחיל כבר. השעה תשע מתי נתחיל מתי נגמור? מספיק עבדתי קשה בשביל הלילה הזה, אני רוצה להנות,” אמרה רויטל, אשתו של שמעון אחיה.
“יש לי בליינד-דייט,” זהבה אמרה והניחה את ידיה על רצועת העור החומה שנתגלתה בין החצאית נמוכת הגיזרה לחולצה האדומה הקצרה שהייתה צמודה לזוג עופריה.
“אלל’ה איסתר איזה מפגרת, ממתי קובעים פגישה בליל הסדר?” צחקה דורית בצחוק המתגלגל שלה, שתמיד הדביק את כולם בעל כורחם עד שהיו צוחקים ללא שליטה מצד אחד ומקללים אותה תוך כדי. הפעם היא סחטה גיחוכים בודדים בלבד.
“מה את רוצה ממנה, היא לא יצאה עם גבר מאז שהיה לה חבר בכיתה ו’,” אמרה אביבית אחותה שהייתה בכיתה ט’.
“אז מישהו היה צריך להדריך אותה, מה זה פה ג’ונגל, מה אנחנו חיות, אי אפשר לייעץ אחד לשני רק ללעוס ביחד בארוחות וזהו?” אמר שמעון אחיה, אהוב נפשה. נהיה לה קר לזהבה, והיא נהייתה עייפה כל כך. רצתה שיכאב לה הגרון ושהיא תלך סמוקה מחום לישון עם מחלצותיה היפות ביותר שקנתה למועד השמח הזה. סוף סוף היא יוצאת עם גבר. היא חוזרה, הוזמנה, ובארשת כבוד נעתרה.
“זהבה נשמה, תספרי לי מי זה הזמין אותך לבליינד דייט בערב הסדר?” התקרב אליה אחיה הגדול שמעון, כפות ידיו הגדולות והחמות תופסות בזרועותיה הקופאות מקור בגלל החלון הפתוח שפנה בדיוק למקום בו ניטעה; רוצה לצאת, אבל חוששת, אולי הם צודקים? אולי עובדים עליה?מי מזמין מישהי לבליינד-דייט בערב פסח? מי זה רוצה אותה בכלל, ועוד מוכן להקריב בשבילה ערב חג בחיק המשפחה?
“בואי, בואי נדבר ביחד בשקט בחדר. תגידי רק לי, את יודעת שאני יהרוג מי שיעשה לך רע, נכון, נשמה?” אמר לה שמעון בטון נמוך, עמוק מחבק אותה, מדביק נשיקה על לחיה המפודרת.
היא המהמה בחיקו, משפשפת את ראשה בחזהו. כמה אהבה אותו, את שמעון, כמה יללה ביום נשואיו. עוד הייתה ילדה אז, מה הבינה?
“אבל זה אמיתי, אני נשבעת לך,” אמרה לתוך חולצת המשבצות שלו שהדיפה את ריח בושם הגברים שהכי אהבה.
“אבל נשמה, תחשבי על זה רגע. ליל הסדר היום, מי יוצא? רק אלה שאין להם משפחות, שבאים מבתים הרוסים, שאין להם כלום, לא תרבות, לא כבוד לדת, אפילו לא חברים שיזמינו אותם. את מבינה לאן את הולכת? אני יודע שכל הזמן מנדנדים לך, נו, מתי חבר, מתי, מתי? תעזבי את השטויות האלה מאמי, את החיילת הכי יפה בצה”ל, עוד יבואו לך בחורים יעמדו בתור, את תיראי. יש כל מיני תקופות בחיים. בכלל איזה בית קפה פתוח בליל הסדר?”
“אבל קניתי בגדים במיוחד,” עיניה השחורות של זהבה השחירו עוד יותר ודמעות שקופות צנחו להן על החצאית החדשה.
“אז מה, נשמה, פסח עכשיו כולם קונים בגדים חדשים.”
“את כל המשכורת הצבאית גמרתי על זה.”
“אז מה נשמה שלי, תהיי יפה על יד השולחן. מה גם בשביל מושיקו ואביגייל שהם ככה זאטוטים קניתי בגדים חדשים לחג, ואת יודעת מה המצב שלנו עם הבנייה של הבית החדש וזה. קונים, מתלבשים, מתגנדרים בשביל ההרגשה הטובה שלך, בשביל המחמאות מהמשפחה שלך. תאמיני לי רק בשביל להוציא מילה טובה מאחותך דורית הקנאית הזאת, שווה להוציא את הכסף.” ואז היא בבת אחת נחלצה ממנו, הביטה בשמעון כאילו היה זר שמעולם לא הכירה, חילצה את שובל שערה הארוך שנלכד בכפתורי חולצתו ורצה החוצה.
שמעון לא רדף אחריה, איש לא קרא לה מהחלון. הם יסתדרו. עשרות אנשים שמכירים זה את זה וערבים לקיומו זה של זה. ההיסטוריה של כל אחד מהם נתונה לאישורו של השני. היא תישכח משהו בסביבות השלב שכורכים את המצה עם חרוסת וכל הילדים יוצאים מדעתם בהשוואות ארוכות ודקדקניות מי קיבל יותר.
אוויר אביב עטף אותה והיא לא הושיטה ידיים לעיניה כדי למחות את הדמעות שנקוו בעיניה, אלא נתנה להן להתאדות על כל צעד שלה.
”’איפה קבעו? איפה קבעו?” היא העבירה את השאלה בראשה שוב ושוב כדי להשאיר בחלל ראשה רק את ענייני הפגישה העיוורת. היא הגיעה בדיוק לפתח גן השעשועים, ישבה על הספסל וחיכתה. פה קבעו. אולי איחרה? לא. היא הגיעה בדיוק בזמן, אז למה אין אף אחד? המילים החלו להתאבד על שרטון מודעותה והיא שבה ושמעה את קולו של שמעון בראשה: “מי יוצא לבליינד דייט בערב פסח? רק אנשים עבריינים שאין להם בית, שאין להם חברים, ממשפחות הרוסות.” היא נעמדה, מעבירה משקלה מצד לצד, היא גירדה בעורפה, גירדה בפדחתה. פתאום היא גילתה חיפושית שחורה שקפצה מהשיח שליד הספסל ונאחזה בשחור שערה. היא טלטלה את עצמה עד שראשה סחרחר עליה והחיפושית נפלה על הקרקע החולית על גבה. בלא להביט בשעונה היא החלה ללכת בצעדים נמרצים אל עבר ביתה. צודק, צודק, צודקים. מי יוצא לפגישה עיוורת בליל הסדר? כשהגיעה אל ביתה מתנשפת תוך כדי הליכה היא הביטה בשעונה, בסך הכל תשע ורבע. הם קבעו בתשע ושתיים עשרה דקות וצחקו כי כולם כל הזמן קובעים להיפגש בשעות עגולות, אז הם יהיו שונים גם במועד הפגישה, שהוא חג, וגם בשעה הלא עגולה- תשע ושתיים עשרה דקות. הם יהיו שונים, אפילו שזה בליינד דייט כמו כל הבליינד דייטים. אצלם זה יהיה שונה כי, “שומעים לפי הקול שאת מיוחדת, את פרח בר בתוך צנצנת,” הוא אמר לה, והיא כמו תמיד כבשה תגובות. ”איך ידעת?” היא הייתה צווחת מאושר ומחבקת אותו אם היה לידה, אבל מזה שבועות ארוכים הם רק מדברים דרך הטלפון, והוא כל כך עדין. הוא אפילו אמר לה שהיא תקבע את המועד שהיא רוצה לראות אותו. הוא יחכה מתי שתגיד. כל כך עדין. כל כך מיוחד בפני עצמו. פרח, פרח שלא מוכרים אלה המוכרי פרחים שצצים פתאום לקראת ערבי החג, ושמים את מרכולתם הצבעונית בתוך דליים שעושים אתם ביומיום ספונג’ה.
אבל הנה היא נכחה בתשע ושתיים עשרה דקות, זה שלא נתנה ולו שנייה נוספת לחנינה מעבר לכך, זה שתזזית חרדה הניעה את ישותה, חזרה לביתה מפחד ההתמודדות עם ההמשך המאיים להתרגש עליה, אלו דברים שתחשוב עליהם מאוחר יותר, כשתהיה אולי בוגרת – בעוד יום, בעוד שבוע של בדידות ופנטזיות עורגות – ואז תיערם עליה הרגשת ההחמצה.
כשהיא נכנסה חזרה הביתה, הייתה כבר קעורה לקראת שלל התגובות.
“אה, הנה אליהו-זהבה הנביא הגיע,” מתגלגלת דורית בצחוק, שעכשיו סוחף את כולם ללא כל מאמץ.
“נו, יה’ בינתי, איפה היית, נשמה? פגשת אותו כבר?” שואלת אימה, מתקרבת אליה ומחבקת אותה, אוספת את שערה בידיה.
“הייתי. לא היה אף אחד,” היא מנסה לשכנע גם את עצמה.
“דודה זהבה, דודה זהבה, תשמעי בדיחה,” צועקת חמוטל בת אחותה המתבגרת מסוף הסלון. זהבה מרימה את עיניה ומנסה להכניס בהם שטותניקיות של חג.
“מה?” היא נענית לה בחיוך נרחב.
“את יודעת למה קוראים לבליינד דייט בליינד דייט?”
זהבה מהססת אבל מחליטה לא לתת מקום לחבטות העקיצות השונות להלום בה וממשיכה כאילו היא אינה מבינה את הקונוטציה שבה נשאלה השאלה.
“למה?” היא משתפת פעולה.
“כי אומרים שעדיף להיות עיוורים ולא לראות את כל הטיפוסים שבאים לשם.” חמוטל צוחקת עם עצמה, רסיסי תחילת צחוקים או ”נו, באמת” שונים ניתכים מפינות שונות בשולחן.
“טוב, נו במקרה של זהבה זה בליינד דייט כי היא לא ראתה אף אחד ממטר,” גילגלה דורית את צחוק הפעמונים שלה וגרפה את כל השולחן אחריה. אבל לא נורא זהבה מתיישבת במקומה בשולחן, כמו כל שנה תפקידה להחביא את האפיקומן, אבל השנה היא נשבעה לעצמה שתצפין אותו במקום שאף אחד לא ימצא.

תגובות

  1. סטרווינסקי

    סיפור נוגע ללב. במיוחד אהבתי את אפיון המשפחה ובעקבות זאת את אפיון המספר(ת).
    אהבתי

  2. קורדליה

    נפלא
    כתוב נהדר
    נוגע ללב עד להצתבטות
    מקווה לעוד סיפורים כאלה תחת ידייך בהקדם

    בברכת אביב הגיע פסח בא
    ולסיומת תרבכו ותסעדו……(כי יש גם מימונה)
    lol

  3. זוארץ

    זו לא אחותי, ולא אמא שלי ובכלל –

    לא מכיר רותי.

  4. בובי של דובי

    אהבתי.

  5. בנדרסקי

    הסיפור מעניין ומקורי, הכתיבה קולחת וסוחפת, מה עוד צריך עורך לשוני הטובע בים של כתבות על מריבות של חברי מועצה ?
    תודה:)

  6. יונתן ילון

    היה נחמד לקרוא – אהבתי את הזרימה ואת הרעיונות.

  7. blue moon

    כמה עצוב..
    כמה נוגע ללב…
    כמה נכון…
    כמה יפה!

  8. מותר הפוך ??

    צר לי, לא אהבתי.

    • ארבינקא

      כתוב, לדעתי, רע, לקוי סגנונית (עיניה השחורות השחירו עוד יותר? רק דוגמא אחת), ונראה, לצערי כמו עוד אחת מהכתבות בטרנד הבלתי נגמר של כמה מעצבן לשבת עם המשפחה בליל הסדר, וכמה כל אזכור של פסח יהיה בצורה לא אוהדת.
      מילא זה, אבל הסיפור לא עורר אצלי כל הזדהות – כי הוא מנסה יותר מדי.

  9. המשפט “המילים החלו להתאבד על שרטון מודעותה”, פשוט נפלא!

  10. מיני מאוס

    כמה פעמים אפשר ללעוס את אותו הרעיון בסיפור אחד?

  11. דנה נמה

    אהבתי.
    עשה לי את היום.
    כל- כך אמיתי, שבא לבכות. אפשר להרגיש את הסיפור דרך המילים….כאלו הייתי שם.
    במיוחד הנושא, והתיאור של המשפחה- רק מי שחווה את הסיטואציה הזו מבין.
    לא שופטים כל יצירה דרך משקפיים של מבנה,
    פיספסתם את כל העיקר.
    וחבל שכך. .
    כי אני חוויתי הנאה מיוחדת במינה.

    מחיילת בת 19.

    • אלמוני

      פשוט מאמר נפלא. הדברים שם כל כך נכונים שאני ממש חושב שנלקחו מתוך שולחן ליל הסדר של כמה משפחות שאני מכיר. אותה תכונה של עוקצנות בדברי בני המשפחה, אשר נובעים מקנאות או מסתם צורך בלתי מוסבר לעצבן (אולי כי זו נראית דרך קלה להפיג את השעמום).
      ” זר לא יבין זאת “.
      אחד המאמרים המוצלחים שאהבתי לקרא.

  12. לדעתי האופן שבו הסיפור עצמו סופר היה ממש יפה.
    נקודת המבט של המספר, החצי מסתכל על הכול מרחוק, חצי מנקודת המבט של הגיבורה – ממש גורם לך לדמיין את כל הסיםור בראש.
    הסיפור עצמו באמת יפה ונוגע ללב.
    רק חבל שיש לה כזאת משפחה מגעילה. (:

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *