אבאל'ה

כל כך חם בחוץ, כל כך חם שפתאום מתחשק לי לרוץ להשתזף בים או לשבת בחומוסייה של גרשון ברחוב אילת מתחת למאוורר החורק או סתם לאכול אבטיח שלם ולהתרוקן בשירותים עם איזה עיתון נשים ולא לחשוב איך זה שאני הולכת לפגוש את האבא שלי שלא ראיתי מעולם עוד עשרים דקות בערך, וכל מה שמזיז לי בעצם זה שנתקעה לי אבן במגפיים ואני לא יכולה לשלוף אותה, כי אז זאת שעומדת לידי בתחנה תראה שיש לי חור ענק בגרב, בדיוק איפה שהבוהן יוצאת עם הציפורן.

ואני נבלעת בין ההמולה הזאת של אלנבי בצהריי יום שישי עם שקית בגדים ב"הכל ב – 29.90 ש"ח" ואף אחד לא משער לעצמו שעומדת כאן מישהי שלא ראתה אף פעם את האבא שלה, שבכלל יש כאן פוטנציאל לאיחוד מרגש נוסח ריקי לייק אחרי עשרים שנה או לפחות אייטם לדודו טופז. אבל בואנ'ה זה לא סרט תורכי מחורבן, זה החיים שלי – האבא הזה שאף פעם לא ידעתי לצעוק או לקרוא בשמו או לתרץ למה אין אותו. לנסות להסביר למורה הדתייה בכיתה ב' שאמא שלי היא לא מריה הקדושה, פשוט לא בא לה להתחתן ולבנות בית קטן בכפר עם גינה ירוקה אז היא עשתה אותי בלי טבעת. שהיא תמיד ניסתה להעלים ולא לספר ופשוט להגיד לי ולכולם "אין אז אין", כאילו אבא זה איזה ממתק שאין לנו כסף לקנות במכולת.

האבא הזה שאולי עבר לידי פעם ברחוב ובכלל לא חשב שהילדה עם התלתלים הבלונדיניים הנפוחים זאת בעצם הבת שלו. האבא הזה שאולי פעם יצאתי עם הבן שלו ולחצתי לו יד כשהכירו בינינו. האבא הזה שהוא כמעט כמו אלוהים בשבילי, אין לו פנים ולא קול ולא שם, הולך ממש עוד מעט לעמוד מולי ומה הוא יגיד אז? "הי, אני אבא!" ומה אני אגיד? "הי, אני הבת" ונחיה באושר ועושר? איך בכלל ארוץ לזרועותיו ואבכה ואנשק אדם זר, רק בגלל שהיה לו קטע עם אמא שלי פעם ושאמא שלי השתמשה בזרע שלו, כי מלאו לה כבר שלושים ובער לה ברחם? למה זאת אשמתו בכלל, שהיא הפילה עליו תיק בצורת בת עשרים רעשנית ומבולבלת? ולמה בכלל אחרי עשרים שנה בהן הוא פספס את הימים הטובים והרעים שלי, את הלב ששבר לי עמי, את זה שהקאתי על הספה כשהיתה לי שפעת, את תעודת ההצטיינות שקיבלתי כשסיימתי תיכון? למה, ראבק, אחרי כל כך הרבה שנים הוא החליט שדווקא עכשיו נוח לו לקבל ילדה בת עשרים? מה קרה? הוא גוסס מסרטן, הפסיד בהתערבות, הציע לעשות מעשה טוב? למה עכשיו? לא עדיף לחכות לגסיסה, רגע לפני מותו בו הוא מבקש לראות את ביתו? יותר רומנטי.

רגע, איך אני יודעת שהוא בכלל רצה אותי? יתכן שהוא פשוט עשה טובה לאמא שלי, או שאולי הוא מעוניין לפזר ילדים ברחבי העולם כדי לשבור שיא גינס בהתרבות? הוא ידע עלי משהו עד שאמא שלי גילתה לו? ואם כן, מתי זה היה? תארו לעצמכם לקום בבוקר, הטלפון מצלצל: מזל טוב יש לך בת, ה-פ-ת-ע-ה! הוא סיפר למשפחה שלו עלי? התחתן? הביא עוד ילדים? מה עובר לבן אדם בראש שיש לו איפשהו ילדה? האם לגברים זה פחות מזיז מאשר לנשים?

אפשר להשוות אותי לילדה מאומצת – גם לי יש משבצת עלומה בחיים, גם אני לא יודעת אם הייתי רצויה, אבל ממני תמיד החזיקו כולם: וואו אין לך אבא! ממש מזל. היו את אלו שחשבו שזה נפלא שאין מי שיאיים על המחזרים במטאטא והיו את אלו שטענו שחסרה לי דמות אבהית, תהו אם היו לי רומנים עם גברים נשואים או לפחות עם בני ארבעים פלוס. וזה באסה לגלות שלא היה לי פחד מגברים, שאמא שלי היתה מספיק גם אמא וגם אבא. דווקא גברים מבוגרים ששמעו את הסיפור שלי היו בטוחים שאני צריכה אותם בחיים ושכדאי שיהיה בינינו משהו, לפצות על האובדן שלי כמובן.

אני עומדת בתחנה והאוטובוס שלי חולף. שבוע שעבר ישבנו אני ואמא וזפזפנו ופתאום היא אמרה, כאילו זה תביאי את היוגורט מהמקרר או תרימי ת'שפורפרת, עברו עשרים שנה וההסכם היה שאבא שלך פוגש אותך, שבוע הבא. זאת לא היתה בדיחה ואני כבר הורגלתי לרמזים שאמא שלי היתה מפזרת במבוך הזה של חיי: מערכת הסטריאו הזאת? אבא שלך שילם עליה, או אבא שלך עכשיו בחו"ל הוא בטח עושה חיים, כאילו הוא היה איזה דוד רחוק וטוב לב, אשכרה סנטה קלאוס שמביא מתנות אבל כשלא רואים. אבל זה אף פעם לא סיקרן אותי במיוחד או שאולי הדחקתי חזק, כי זה היה כמו קסם. ובגלל שכולם אמרו לי: "את חייבת לדעת מי הוא, שלא יהיו לך חלילה תסביכים בגיל מאוחר יותר או שלפחות הילדים שיהיו לך ידעו מי היה סבא שלהם" אמרתי נו טוב ואמא תיאמה בין שני הצדדים, כאילו זאת היתה מסיבת הפתעה כזאת שיודעים שהיא תהיה אבל יודעים גם מה בדיוק יהיה בה. ואני אפילו לא ניסיתי להראות טוב, הרי זה לא שאני הולכת לפגוש את אהבת חיי, כולה אבא.

ופתאום אני עומדת בתחנה ונזכרת שהיום קמתי די מוקדם ושאני ממש מותשת ויש לי גם מלא עבודה ושאיזו חברה גרה בסביבה, אז אולי אני אלך להגיד הי. וגם שמה לב שיש לי קטשופ על החולצה, ומה אם האבא הזה הוא סטרילי מטורף? ואולי באמת יצאתי פעם עם הבן שלו? אולי עדיף לי ולו שלא נדע מי אנחנו באמת? סך הכל יום שישי היום וזה זמן לנוח, לא להתעסק עם דברים מעייפים וכואבים, שאולי נעשו בפזיזות לפי המון שנים. אני מסתכלת באחת החנויות בחלון הראווה ודרך המראה משתקפת דמותו של גבר מבוגר שעומד מאחורי ומחייך אליי בערמומיות. ואני מאוד מקווה: יו, רק שזה לא יהיה אבא שלי, אבל הוא מסתובב וממשיך ללכת וגם אני הולכת. לא מתחשק לי היום להתאכזב ולגלות שאבא שלי הוא לא טייס קרב או מרגל בריטי, כמו שתמיד דמיינתי שהוא. לפעמים סודות טוב יותר להשאיר כמוסים.