אז מה, בעצם אתה מגרש אותי? שאלתי, וכבר עמד לי גוש בגרון. לא, הוא הצביע על התיק הארוז, זאת את שהולכת. האמת, מה זה משנה? אמרתי, קצה פתאום בכל המתח הזה. מה זה משנה בכלל? אמרתי שוב, העמסתי את התיק על הגב שלי ופניתי לצאת

ארבעה בתים וגעגוע

אור אחר

פחות מחמישים קילומטר, וכאילו נסעתי לחו”ל. אפילו האור כאן אחר לגמרי. בירושלים האור מבהיק, לבן, צורב בעיניים. וכאן האור עכור, מתערבב תמיד עם משהו אחר. מהדירה של דודה רותי, אחות של סבתא שלי, לא רואים ים. גם לא צמרות עצים. רק חיים של אנשים אחרים שניבטים מחלונות, קרובים אלי, כמעט בהישג יד. “תל אביב – שווה הצצה”. ככה צריך לפרסם את העיר הזאת בעולם, ולתת לכל תייר שמגיע לכאן משקפת קטנה במתנה. מחלון חדר השינה, למשל, רואים את מה שמתבשל במטבח של הזוג ממול. הוא מתגנב בשתיים בלילה למקרר ומוציא חומוס ופיתות מהפריזר. היא קמה אחריו, בפיג’מה ושיער סתור, ומכניסה הכול בחזרה, לפני שהוא מספיק לזלול. היא שוטפת כלים בערב. הוא מגיח מאחוריה, מכניס את הידיים שלו מתחת לחולצה שלה ואוחז בשדיים שלה. היא מתנערת ממנו. או מתמסרת. תלוי במצב הרוח שלה. ופעם אחת בצהריים ראיתי אותה באותו מטבח עם גבר אחר, מבוגר מדי בשבילה. הוא טבל את האצבע שלו בגלידה, הושיט לה, והיא ליקקה. זה היה דוחה, אבל לא יכולתי להפסיק לכוון אליהם. גם על המרפסת שנשקפת מחדר העבודה אני כל הזמן משקיפה. יש שם שלוש כורסאות חומות, ישנות. אחת מהן קרועה. בירושלים אף אחד עוד לא מעז להוציא את האוזניים החוצה, אבל כאן, הערבים נעימים, ושלושת הבנים שגרים בדירה הזאת יוצאים לפעמים למרפסת לעשן. הריח המתקתק מגיע עד אלי. הם מפריחים וצוחקים בגרונות ניחרים, אבל יש בהם משהו עצוב. כאילו שכל החיים הם חלמו על היום שבו ישבו ככה, על מרפסת בתל אביב, ויעשנו ביחד, ואמרו לעצמם: אז נהיה מאושרים, אבל עכשיו הם מגלים לאט לאט שהם לא. ממש לא. הי, את, צעק לי אחד מהם אתמול בלילה, מה הקטע עם המצלמה?! צלמי, צלמי, עושים פה חיים, החבר שלו קם ונשען על המעקה. חזה שזוף הבהיק באור הירח. המשכתי להסתתר מאחורי העינית. עכשיו גם שני האחרים הצטרפו ונשענו קדימה, לעברי. שרירים, עגילים, זקנקן, שרירים, עגילים, אבזם. הֵי, צלמת, האבזם אמר, את מוזמנת להצטרף אלינו. הטון שלו היה דווקא נעים. וגם בחירת המילים: “את מוזמנת” ולא “יאללה”; “להצטרף אלינו” ולא “בואי”. הנדתי בראש לשלילה. תנודה אטית, מהוססת. קומה שלישית, מימין, הוא צעק. משמאל, יא אהבל, תיקן אותו החשוף. משמאל! הוא צעק אלי שוב, כאילו הוא מעוניין שאשמע את המידע רק ממנו. לא בשביל זה באת לכאן, נועה, הזכרתי לעצמי, נופפתי להם ביד לשלום כמו כוכבת קולנוע שנפרדת מהמעריצים שלה, ונבלעתי בחלל המוגן של הדירה.
מאז שהגעתי לכאן אני בקושי יוצאת. רק למכולת בבוקר, לקנות לחמנייה ושוקו, ולשדרה בערב, לטייל עם בעלי הכלבים (ותמיד יש לי מחשבות מוזרות כשאני פוסעת בשדרה: היום, למשל, חשבתי שלפעמים העבר שלנו מחזיק אותנו ברצועה, ולפעמים הוא משחרר).
רוב היום אני ספונה בדירה (איזה מילה יפה זו ספונה, עמיר היה אומר עכשיו). היא לא לקחה איתה שום דבר לבית החולים, דודה רותי. הכול נשאר כאן. הספרייה שלה עדיין גדושה בשעטנז הייחודי לה: ספרי שירה דקים, ספרוני קומיקס קטני קומה וספרים רכים מסדרת הרומן הרומנטי. על השידה שבחדר העבודה עדיין ניצבת התמונה של אבא שלה, כשהיה צעיר. איזה גבר יפה הוא היה, היא תמיד היתה אומרת, ונוגעת בקצה האצבע בפלסטיק שכולא את התמונה. ואני תמיד הסכמתי איתה, גם כשכבר גדלתי וידעתי שהיא מגזימה. על הקירות בחדר השינה, בסלון, בחדר העבודה, תלויים הציורים שלה, וליד כל אחד מהם פתקית קטנה עם שם הציור, ממש כמו בגלריה. הנה “דיוקן עצמי”, שבו מצויירת אישה שלא דומה לדודה רותי בשום צורה. פעם זה נראה לי מוזר, לצייר מישהי אחרת ולקרוא לזה “דיוקן עצמי”. מימין תלוי “עץ המשפחה”, שהענפים שלו זועקים לשמים כמו ידיים של מי שבזה הרגע הוצא להורג, בשואה. על הקיר ממול יש פורטרט שלי, ולידו הפתקית “ילדה”. אני נזכרת איך היא הושיבה אותי על כיסא ואמרה לי לא לזוז, וכשהתחלתי להשתעמם והתלוננתי שכואב לי הטוסיק היא ביקשה עוד קצת, עוד טיפה, נועה’לה, והבטיחה ש”אחרי שנגמור נלך לדיזנגוף ונקנה לך ארטיק שוקו-שוקו”.
מהפעם הראשונה שההורים שלי זרקו אותי אצלה נמתח בינינו קו ישיר שהתעלם משתי תחנות הביניים: סבתא שלי ואמא שלי. היינו משחקות ביחד במשחקים של בנות, וקונות בגדים בדיזנגוף, וחוזרות הביתה ומדביקות כל הלילה קולאז’ים, חתיכות של ז’ורנלים וקרעי בגדים, וכל החוקים הנוקשים של ההורים, ללכת לישון בעשר, לא לראות דאלאס, לא לשמוע מוזיקה בקול רם, כל החוקים האלה היו מתבטלים ליום, יומיים, בתנאי, כמובן, שאני לא אגלה (היא פחדה מאמא שלי פחד מוות).
היא היחידה, חוץ מאבא ואמא ויואב, שידעה על שטיפת הקיבה – סיפרתי לה, למרות שההורים שלי רצו להסתיר את זה גם ממנה – והיא גם זאת ששלחה אותי לצייר. ככה גם אני התחלתי, היא אמרה, והצל שחלף בעיניה הבהיר למה היא מתכוונת כשהיא אומרת “ככה”.
המשכנו להיפגש אצלה לקפה וערגליות שוקולד עד שהתגייסתי, אבל אחר כך הייתי יוצאת מהבסיס פעם בשבועיים, ובמעט הזמן שהיה לי הייתי ישנה, אוכלת, יוצאת לרקוד, ישנה, אוכלת, יוצאת לרקוד. תתקשרי לדודה רותי, אמא שלי היתה אומרת. אין לה ילדים, את יודעת. והיא כל הזמן שואלת עלייך. בסדר, הייתי אומרת, אני תכף מתקשרת. ובאמת התכוונתי, אבל תמיד צץ משהו, איזה בחור, איזו מסיבה, ולא הייתי מספיקה, ודודה רותי היתה מוחלת על כבודה וממשיכה לשלוח לי חבילות לבסיס, עם שוקולדים ובמבות ושירים של דליה רביקוביץ’. הייתי מבטיחה לעצמי לענות לה, לפחות להתקשר ולהגיד תודה, אבל גם את זה לא עשיתי, וישר אחרי שהשתחררתי נסעתי לטיול הגדול. הבטחתי לעבור אצלה בדרך ל”למטייל”, אבל לא עברתי, ואיך שחזרתי הייתי צריכה למצוא מהר דירה בירושלים, כי או-טו-טו הלימודים מתחילים. אני יודעת, הכול תירוצים, האמת היא שפשוט שכחתי ממנה. דחקתי אותה לשולי הרגש, הסתפקתי בידיעה העמומה שהיא תהיה שם בשבילי אם אפול, עד שערב אחד, לפני שנתיים, אמא שלי התקשרה ואמרה שהיא לא יודעת אם עדיין אכפת לי, אבל דודה רותי מאושפזת באיכילוב בלי הכרה אחרי שנפלה באמצע הרחוב וחטפה מכה בראש. נסעתי לתל אביב מיד, עזבתי הכול ונסעתי, אבל כבר אי אפשר היה לדבר איתה, כבר אי אפשר היה לספר לה כלום, או לבקש סליחה, רק לשבת ליד המיטה ולהחזיק לה את היד.
אנחנו לא יודעים מה לעשות עם הדירה שלה, אמא אמרה לפני שבוע, בדמדומי אחת השיחות שלנו.
למה? נשאבתי בחזרה לשפופרת, אחרי שהמחשבות שלי כבר נדדו למקום אחר.
היינו משכירים למישהו, אבל אנחנו לא בטוחים שהיא לא תתעורר פתאום. הרופאים אומרים שהסיכויים קטנים, אבל כבר היו דברים מעולם. ואז לאיפה היא תחזור? מצד שני, כל יום שעובר היא מפסידה את הכסף של השכירות. ואנחנו צריכים עכשיו כל שקל, בשביל האשפוז.
אז מה תעשו? שאלתי.
לא יודעת, אמא שלי נאנחה. אולי נחכה עוד כמה חודשים.
נראה לי שכדאי, עודדתי אותה. ודמיינתי בעיני רוחי איך הבית של דודה רותי עומד ריק, איך האישה של הדיוקן העצמי מסתכלת על הילדה שהיא אני ושואלת, נו, עד מתי נהיה פה לבד?
ואחרי הטיפול אצל הילה, כשהכול נפתח, זה הבזיק בי: לשם, לשם אני אברח. ומיד התקשרתי לאמא שלי, וביקשתי. היא התחילה לגמגם, תראי, אני לא יודעת, ואני חתכתי, אני חושבת שדודה רותי היתה מאוד שמחה, והיא אמרה, אבל מה יהיה אם היא תתעורר, ואני אמרתי, אם היא תתעורר אני מתפנה משם תוך חצי שעה. וחוץ מזה, כבר שנה וחצי שהיא ישנה, אז דווקא עכשיו? ונו, אמא, זה רק לשבועיים. והיא אמרה, אבל עמיר דווקא בחור נחמד, ואני התרתחתי, זה לא עניינך, אמא, או שאת רוצה לעזור לי או שלא, והיא אמרה, אני לא מבינה, למה שלא תבואי אלינו. ואני אמרתי, די, אמא, למה את תמיד חייבת להיות כזאת קשה?
לעמיר הודעתי שאני נוסעת לתל אביב לשלושה שבועות, והוא שאל, אצל מי תהיי? ואני אמרתי, במקום נייטרלי. והוא דחק, את לא רוצה להשאיר לי טלפון לפחות? אין שם קו, אמרתי את האמת. והוא עיקם אלי חיוך ושאל, אז אנחנו ב”פרידת ניסיון”? ואני הבהרתי, לא, אנחנו בהפסקה, וגם אתה צריך אותה, לא? והוא התיישב על הספה, מתחת לתמונה של האיש העצוב, ואמר, כן, האמת שכן. ופתאום, למרות שביקשתי לחלץ ממנו בדיוק את ההודאה הזאת, נעלבתי. מה, גם הוא צריך הפסקה? ואם הוא לא יחכה לי כאן בעוד שלושה שבועות? הרי כל הבנות מפסיכולוגיה רק אורבות לרגע שהוא יהיה פנוי. והן יפות כאלה. וחכמות. כמעט שמטתי את תיק הטיולים על הרצפה, אבל אז הוא התחיל לדבר. גם אני חשבתי שכדאי שניקח קצת אוויר, הוא אמר, אבל את יודעת, אצלי כל העניין הזה של פרידות מסובך. אני אף פעם לא יודע אם זה ההרגל שלי לעזוב, או שבאמת אני צריך ללכת. אז מה, בעצם אתה מגרש אותי? שאלתי, וכבר עמד לי גוש בגרון. לא, הוא הצביע על התיק הארוז, זאת את שהולכת. האמת, מה זה משנה? אמרתי, קצה פתאום בכל המתח הזה. מה זה משנה בכלל? אמרתי שוב, העמסתי את התיק על הגב שלי ופניתי לצאת. אז נתראה בעוד שלושה שבועות? הוא שאל, והקול שלו קצת נסדק. כנראה, אמרתי, נהנית לזרוע בו ספק אחרון, והלכתי.
ומאז אני כאן. ברגעי חולשה אני שולפת את אלבומי התמונות ומסתכלת. אני מסתכלת על התמונה מהטיול הראשון, למדבר יהודה, שבה שנינו מתבוננים בכולם באותו מבט בדיוק. על התמונה שהוא תולה את השלט על הדלת בקסטל, שפתאום נראית לי מלאכותית, חגיגית מדי. על התמונה מהטיול לסטף, שאחריו התווכחנו קצת ואני חשבתי אז שזה ריב איום ונורא.
כל פעם שאני רואה את העיניים הצוחקות שלו, את הכרבולת המגוחכת, את הקו הבלתי נראה שיורד מהכתפיים שלו דרך הזרועות עד למותניים, כל פעם כזאת אני רוצה לרוץ לטלפון הציבורי הקרוב, לשמוע את הקול שלו, להגיד לו “עם חרטות” ולשאול אם אפשר לבוא.
אבל אז אני מזכירה לעצמי כמה רעל היה בינינו בחודשים האחרונים, ומזכירה לעצמי את הלילה שהוא שבר צלחות, ומזכירה לעצמי שמאז שעברתי לגור איתו לא הצלחתי ליצור כלום, ומחביאה את האלבומים עמוק עמוק, מאחורי האנציקלופדיות.

על הכותבת אשכול נבו

סופר ומנחה סדנאות כתיבה. ספריו הקודמים: "צימר בגבעתיים" ו"נפרדנו טראח" התפרסמו בהוצאת זמורה ביתן. ספרו השלישי עתיד לצאת לאור במהלך השנה הקרובה

תגובות

  1. אסתר המלכה

    כתוב יפה.
    בהצלחה עם הספר

  2. עכשיו סיימתי את הספר- והוא מקסים.
    קריא, נוגע, מרגש. שזור בשירים, ובחרוזים מדי פעם.
    שונה. מצויין.

  3. ספר מקסים ונוגע. יכולת מדהימה של הסופר להיכנס לנבכי הדמויות השונות כל כך בהוויתן אך יחד עם זאת בעלות דמיון אנושי. התעסקות במילים, אהבה של מילים. כתוב יפה, נוגע, קרוב.
    תמשיך לכתוב- זה עושה טוב.

  4. הלוואי והכל יהיה כל כך טוב

  5. סיימתי את הספר אתמול, אחרי שמשכתי בכוונה את הקריאה כדי שהספר לא ייגמר…
    ספר מקסים, כתיבה מצויינת. בסוף הספר מצאתי את עצמי מזילה דמעות של התרגשות
    וגעגועים לחבר שמטייל בחו”ל, ואני מחכה בכליון עיניים שהוא יחזור ואתן לו לקרוא את הספר הנפלא הזה. ולאשכול: המשך כך, בתקווה שייצא בקרוב ספר נוסף

  6. אלמוני

    אני עולה חשדה שלומדת בסמינר הקיבוצים. למזלינו נתנו לנו לקראו את הספר כעבודה סמסטריונית. ספר מדהים, אני מאוד התחברתי אליו ולכל הדמויות שלו, בעיקר לנועה ואמיר. לפעמים אני תופסת את עצמי על זה שהייתה רוצה לדבר איתם לשאול מה נישמה, איך הם הסתדרו ביחד, מה הם עוסים עכשיו.
    סוג הכתיבה מאוד מעניין. יכולת להסתכל על אותה סטואצייה מזוויות שונות נותנת הרגשת חופש בחירה.
    מאוד עניין אותי סיפור על ערבי, היסטורייה שלו ומשפחו. חלק הזה שהוא נכנס לבית שלו משעבר מאוד הצחיק אותי, אבל בסוף הייה לי חבל שהוא לא קיבל מה ששלו, מה שמגיע לו.
    לאשכול נבו: תמשיך כך ואוד יותר טוב. מחקה לספרים חדשים.

  7. אלמוגית

    ברכות על המועמדות לפרס ספיר.
    מקווה שתזכה

  8. מחפשת את האימייל של אשכול נבו ופרטים על הסדנאות שלו.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *