אשת-ספר פוגשת אשה-צדקנית-משוררת-בסתר

היום נכנסתי לחנות ספרים בשביל לקנות ספר מתכונים שאחת מחברותיי הטובות חפצה בו. בעודי מחכה למוכרת שתמצא לי את הספר, פניתי בלא משים לחפש במדור של ספרי שירה. אני חושבת שהמילה "מדור" תהיה מחמאה גדולה למדף בודד שמצאתי ( בעצם, זה היה רק חצי מדף כיוון שחציו השני של המדף היה שייך לרובריקת "מחזות" ) שהיה מן הסתם גם המדף התחתון ביותר בקיר הכי מרוחק מהכניסה לחנות. לא התעצלתי ורכנתי כדי לראות את תכולתו. הוא הכיל בעיקר אוספים של משוררינו הדגולים כגון: נתן זך, יהודה עמיחי, לאה גולדברג, דן פגיס ויונה וולך. לא היה זכר למשוררים אחרים. זה גרם לי להרגשת עצב מסוים מעורב בדחף חזק לשנות את המצב הקיים.
כשהמוכרת עטפה את הספר למתנה שמתי לב שעל תג העובדת שלה שנתלה בקפדנות על דש חולצתה, היה רשום שמה ומתחתיו "אשת ספר". אני בדרך כלל אדם נוח לבריות ושותק, אבל הכיתוב הזה העלה בליבי תהיות שלא יכולתי שלא לחלוק אותן עם מישהו. אז פניתי למוכרת בשאלה:
– תגידי, מה זה אומר "אשת ספר"? "איש ספר" זה לא מי שכותב ספרים?
– לא, זה המינוח החדש שהכניסה לרשת הספרים שלנו המנכ"לית החדשה. איש ספר זה לא מי שכותב ספרים, אלא מי שקורא הרבה וכ80% מעובדי רשת הספרים מוגדרים כאנשי ספר, כלומר עובדים המרבים לקרוא. יש כמובן כ20% עובדים אחרים, שאינם מוגדרים כאנשי ספר.
זה מעניין, חשבתי לעצמי. מי מגדיר כמה אתה צריך לקרוא בשביל להיחשב איש ספר. ובכל, אם הם עובדים בחנות – מתי נשאר להם זמן לקרוא. גם אני אוהבת מאוד לקרוא, אבל קצת קשה לי לשלב את זה עם שתיים עשרה שעות העבודה שלי בתוספת עבודות הבית למיניהן שאני עושה בסוף שבוע. אבל לא משנה, חשבתי לעצמי, זאת בטח לא הנקודה כאן. זהו עוד אחד מאותם "תרגילים שיווקיים" של החברות הגדולות.
– אז בתור אשת-ספר, יש לי שאלת ספר שאני רוצה לשאול.
– בבקשה.
– למה חצי מדף השירה היחיד שיש כאן בחנות, ממוקם על המדף הכי תחתון בקצה המרוחק ביותר בחנות?
– אני חושבת שזה בגלל שאנשים לא אוהבים לקרוא שירה. משוררים כותבים דברים נורא אישיים ולאנשים מאוד קשה להתחבר לזה.
– את חושבת? אני דווקא לא מסכימה. נכון שלפעמים מתארים בשירים חוויות אישיות, אבל כל אחד יכול למצוא בשיר משהו שהוא יכול להתחבר אליו. עובדה שיש משוררים כמו יהודה עמיחי, שאנחנו מצליחים להתחבר לכתיבתו ולמצוא שם משהו אישי.
– למה את שואלת? את כותבת שירה?
ולפתע פתאום הרגשתי כמו פושעת.
– לא. בעיקר קוראת. – עניתי בנחישות.
לא ברור לי למה הגבתי בכזאת נחישות. כאילו "אשת ספר" גילתה איזה סוד כמוס שכל-כך התאמצתי להסתיר. ואולי זה באמת מה שקרה?
– תראי – היא אמרה כמתנצלת, או אולי כמגנה על התואר החדש שלה – גם אני לפעמים אוהבת לקרוא שירים.
רציתי להגיד לה כל מיני דברים. למשל שלדעתי אנשים לא אוהבים לקרוא שירה כי זה מכריח אותם לחשוב עם החושים, מה שדי קשה להם והם מעדיפים לא לעשות בזמנם החופשי. רציתי להגיד לה שלפעמים צמד מילים או משפט בודד יכולים להכיל עומק אינסופי ושכבות של משמעויות שניתן לקלף אותן שכבה אחר שכבה ולגלות בהן עולם ומלואו. רציתי להגיד לה שהכאב העמום שממנו נולדים השירים, הוא הכאב הקיומי שמחבר את כל המין האנושי, פשוט הוא לא בא על מגש של כסף וויזואלי- ווקאלי-מתומצת כמו וידיאו-קליפ או שיר ברדיו. לפתע רציתי לפרוק עליה את כל תסכולי על תרבות צריכת הנפש באינסטנט שמקיפה אותנו, אבל אז הסתכלתי לרגע על הספר הארוז שחיכה לי על הדלפק, עטוף ומקושט בסרט וכותרתו – "מבחר מתכוני עוגות בפחות מרבע שעה" – הכתה בי בתדהמה. פשוט לקחתי את הספר, הודיתי ל"אשת הספר" ויצאתי מהחנות.
רציתי לכתוב על זה שיר אבל הקטע הזה זה כל מה שיצא לי.

אנה ליפשיץ-אגמון

עליתי לארץ לפני שבע עשרה שנה ומהיום בו למדתי עברית דבק בי הצורך לכתוב בשפה הזאת. משלבת קריירה של תוכניתנית, תואר ראשון בביולוגיה ומדעי המחשב, עם התשוקה עזה לכתיבה, בעיקר שירה. פירסמתי באתרי אינטרנט כמו ``במה חדשה``, "ליטרטורה" ובאנתולוגיה ``שושנת הרוחות`` של כותבים דוברי רוסית הכותבים בעברית, ב"מאזניים" ו"הליקון". בוגרת בכיתת השירה של "הליקון" 2008.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *