סיפור קצר: "היא הולכת ומזדקנת לי מול העיניים, הולכת ומתקמטת כמו פיסת נייר ממועכת בידיים נעלמות"

בבית סבתא

אתמול בצהריים הייתי במושב. ראיתי את פניה של סבתי מקומטים כפי שלא היו מעודם, נושאים איזה עלבון עצמי רב שנים שהולך ומעמיק את החריצים, מנסר בהם שריטות לא-מדממות מעל עור אדמוני ותפוח.
“רוצה לאכול?” היא שואלת אותי ומיד מזנקת אל הסירים המונחים על השיש. ריח השעועית הירוקה המבושלת בא לאפי ואני ממהרת לקרב צלחת אל הסיר שהתקרר בינתיים.
אנחנו יושבות ואוכלות בשתיקה, סבתא בוצעת מהלחם ומשליכה פיסה לכיווני.
“איך היה הטיול?” היא פותחת במפתיע. “מדהים,” אני בולעת את שארית חלקי השעועית שבפי, לא מוכנה, “קרואטיה מדהימה, המפלים מרהיבים ,העמקים והגאיות ירוקים ומבריקים, שלא לדבר על האלפים… ואפילו האנשים יפים.” מנגבת את כתמי הרוטב האדום מסביב לפה ומיד מוסיפה: “אני עוד אחזור לשם.”
סבתא שוקעת בהרהורים, ואני מביטה בה בריכוז: אולי גם היא מתגעגעת, אני חושבת לעצמי; למדבריות הצהובות הנפרשות על ארץ יבשת, לאוהלי בני השבטים, עטופי ראש, לבושים שמלות כחולות, לעדרי החמורים המלקטים במדרונות התחתונים של הרי האטלס. סבא צועק מהחדר הצדדי. נוֹבַה, המטפלת הפיליפינית, ממהרת להפעיל את הטייפ, מושיבה אותו על כיסא הגלגלים שלו ופותחת את הדלת האחורית. הערבית נמהלת באוויר החם של אמצע אוגוסט ומכה בפניו של סבא, מאזין לקונצ’רטו הכינורות המייללים שברקע, עיניו עצומות ועל גביניו הולכים ונצברים גרגירי חול. אני לא יודעת מה במוסיקה הזאת גורם לי להזות: קולותיהם המסתלסלים של הזמרים, הכינורות והתופים המתנהלים להם יחדיו בהרמוניה כמעט מוחלטת, או אולי פניו הרפויות של סבא שפיו מצא מנוח. על כל פנים, באותו הרגע שלווה התפשטה בי, כמו זאת הזכורה לי מהביקור בקרואטיה. נזכרתי שלפני הטיול היו חזיונות בלתי קרואים מושכים אותי אל חלקת ארץ שוממה, מבקשת להיטמע בה, מכה על תופי הטם-טם, מניעה את מותני ואגני לקול מצהלותיהם של הגברים הסובבים אותי, רעולה, מביטה אל שמש שוקעת בנגה אדום שמעבר להרים: רואה ולא נראית. החיוך מסוגף, מוסתר מעיניה של משפחתי שהורגלה למבע פנים קודר.
סבתא כבר לא מבקרת אצלנו. מאז שסבא חטף את השבץ הראשון שלו היא כמעט שאינה יוצאת מהבית. לא חשבתי שאודה בזה שאני מתגעגעת לביקורים שלה בסופי השבוע. מה גם שבשנתיים האחרונות, אחרי השבץ של סבא, היא הולכת ומזדקנת לי מול העיניים, הולכת ומתקמטת כמו פיסת נייר ממועכת בידיים נעלמות. כך שרק אם מתאמצים, אבל ממש, אפשר למתוח את הקמטוטים הדקים במחשבה ואולי גם לאתר איזה זכר לעור המשי הלבן שהראש התעטף בו פעם, ארוז בשיער שחור ומבריק, ומעוטר בשפתיים אדומות ומלאות ובאף קטן ושובבי.
מספרים שלרגל ההיכרות ביניהם, קנה סבי אופניים מרשימים וגם שעון חדש שהשוויץ בו לעיני בני כפרו. וכך, באחד מימי החמסין של מרוקו באותה השנה, הגיע סבא רכוב על אופניים מנצנצים לכפר של סבתא. כבר בשביל המוביל לבית, יצאו אביה ואמה של סבתי לקראתו. אחר-כך פתחו שולחן ועליו פרשו מיני מתוקים. וסבא, מבריק מזיעה וממתכת, רק רצה לראות את המיועדת- וזו איחרה לבוא. במקומה הגיעו בזו אחר זו צלוחיות מלאות בכל טוב: עוגיות בדבש, ביסקוויטים, פירות הדר- נערה צעירה נושתן על מגש, אפה נשרי, עיניה עיני ינשוף, בוחנות את סבא מכל עבר. היא מתיישבת על מושב הספה שלצדו, משכנעת אותו לטעום מהמונח על השולחן. זאת היא? הוא חושב לעצמו, ודוחף בבלי דעת עוגית בצק טבולה בדבש אל פיו. הייתכן? נגיסה משני פלחי תפוז דבוקים זה לזה. והיא מרוצה עד השמיים. הוא משכנע את עצמו בַּטעות בִּשְׁתי עוגיות נוספות, והיא ממשיכה ומשדלת אותו, עיני הינשוף שלה מכילות את עיני העגל שלו והפה לא מפסיק לעבוד.
“תמו,” פונים ההורים אל נערה צעירה העומדת בדלת. סבא עדיין מביט מבוהל בנערה היושבת לצדו, כשאם-סבתי מחזיקה בפניו ומסיטה אותם אל פניה של הנערה שזה עתה נכנסה; עורה צח, שפתיה שני פסים עדינים של ריבת תות כמו זו המונחת על השולחן, והשיער נפרש כמניפה שחורה על בד סגלגל עוטף גוף נערי. שתי אדוות זעירות, רוחשות, מפכות תחת מפתח החולצה. סבתי, עומסת סוגי בדים בידיה חזרה מהתופרת, זו שעתידה הייתה לתפור לה את שמלת כלולותיה.
“את סתם מגזימה,” תרטון סבתא בפני סימה, בת-הזקונים, כשזו תחזור ותספר את הסיפור בערבי החגים, כל פעם ביתר גוזמה והתלהבות, שעה שכל המשפחה תשב מצופפת וצוחקת בסלון הקטן, “אסתר לא הייתה מכוערת.”
אבל אתמול ישבה סבתא לצד דלת החדר החיצונית הפתוחה לרווחה, נשפה אל מחית תפוחי אדמה מרוכזת בכף והגישה אותה אל פיו של סבא. המוסיקה חדלה. קרקוש אחרון של סליל הקסטה נשמע ברקע, עוד רגע וגם הוא ייפסק; אישה מזדקנת מאכילה בסבלנות לא-אופיינית את הגבר שנטש אותה והתמסר למסעות הולכים ונמשכים ברחבי הארץ, מותח תשתיות של מים ממקום למקום, ומשאיר אותה לגווע בביתם המשותף. עכשיו הוא יושב רפוי על כיסא גלגלים של “יד שרה”, הידיים מוטלות לצדדים ודגיגי אישונים מתרוצצים הנה והנה. “אני לא רוצה שתבוא לכאן יותר בחיים,” אני נזכרת בדברים שאמרתי להורי כשהייתי נערה כבת שבע עשרה, פגועה עד עמקי נשמתי ממילותיה הנוקבות, מתוכחותיה הבלתי-פוסקות.
ההורים שלי הגיבו מאז ומתמיד בביטול כלפי הדברים שאמרתי, וזה לא שהייתי מקבלת את אותן ההתפרצויות רק לפני ביקור צפוי של סבתא. אבא היה קורא לי “מלפפון חמוץ” ואמר שלעולם לא אהיה מאושרת אם לא אתחיל לחייך לאנשים שמסביבי, כי הרי לפי אם כל הקלישאות – “האמיתית” בלשונם של אבא ואימא – החיים לא מחייכים בחזרה למי שלא מחייך. אני לעומתם חשבתי שקלישאות לא קיימות אלא כדי שיחבטו בהן. וזה גם מה שעשיתי.
ואם כבר מדברים על חיוך, אני מנסה להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שראיתי את סבתא מחייכת. לא בהכרת תודה על קניות שעשה אבא או אחד מהאחים שלו למענה, אלא חיוך כזה אמיתי שאישה מחייכת כשהגבר שלה קונה לה פרחים, למשל, או כשאחד מבניה כותב לה ‘אני אוהב אותך’ בבוקר של יום. חיוך מהסוג הזה לא ראיתי אצל סבתא. מוטרדת מהשאלה התלויה בין קירות החדר שלי ללא מענה, הפניתי אותה אל דודה סימה באחד מביקורי אצלה.
“אימא שלי אף פעם לא הייתה מאושרת,” אמרה לי דודה סימה כשהיא מוצצת ליבה דשנה של אפרסק רך. “רגע,” דומה שהיא נזכרת במשהו, ” מירי אחותי אמרה לי פעם שהיא זוכרת שראתה את אימא ואבא שלי מחובקים. היא אמרה שהיא זוכרת את זה בבירור בגלל שזה היה מחזה נדיר שלא חזר על עצמו מאז.” “מתי זה היה?” שאלתי. “מירי אמרה שהיא הייתה בת שתים-עשרה בערך, וזה היה באחד הימים שהקרקס הגיע למושב, שגם זה היה אירוע נדיר כשלעצמו, משום שעד אז, ומאז, לא הגיע קרקס למושב שלנו,” משליכה סימה את גלעין האפרסק לפח שהיה מרוחק מטרים ספורים מאיתנו.
עוד באותו הלילה, כשאני שוכבת באחת ממיטותיהם של ילדיה, חשבתי על הדברים שאמרה לי דודה סימה. מסיכת בריסטול תלויה על הדלת, זרועה נצנוצים, ריכזה את תשומת לבי אליה. מבעד לחורי העין דימיתי לראות מנהרה שחורה ונמשכת שהייתה הסיכוי האחרון שלי לגלות משהו. אכולת ציפייה, מצאתי את עצמי מתמסרת ברצון אל ריצודי זהרורים שטמנו בחובם הבטחה לא-ממומשת. הלילה העמוק עטה מסך עשן, וריח בשר צרוב-אש הגיע אל אפי שלי, מכוון אותי אל דוכן נקניקים. ברקע השמיים מתפקעים מהילה ורדרדה וקורנת כמו גרעיני תירס בחום לוהט; נתזי ברקים ורודים נופלים אי-שם אל אופק לא-רחוק בקרקע מרוחקת, מותירים אחריהם שובל של ענני מסטיק, משייטים בחלל לרגע ומיד נעלמים.
עם הינדפותם, פינו מקום לריחות הסביב שהשתלטו על נחירי, ובמיוחד לריח הטבק החזק של זה העומד לפני; לבוש מעיל חום כהה הנמשך עד לברכיו, ראשו מקריח ועל עורפו תלויות להן חוטי שערות. יד קטנה, ידה של עלמה, לופתת את גב מעילו. את פניה לא יכולתי לראות כיוון שעמדה לפניו, ידה לוחצת על גב מעילו ומרפה חליפות.
בתום שהות לא-קצרה בתור הולך ומתארך, פינו הגבר שלפני והיד התלויה על מעילו את המקום, אוחזים בלחמניות מהבילות מדיפות ריח נקניק מעושן. רגלי נושאות אותי אחריהם מבלי-משים, מלווה אותם בלכתם, מאזינה בקשב רב לצחקוקיה של האישה הנשענת על צווארו של בן-זוגה. הם עוברים לצד ליצן מתגלגל על חד-אופן, פורש ידיו לצדדים ושולח להם נשיקה גדולה. לאחר שחצו אוהל גדול, יריעתו נפרשת על יותר ממחצית מהמתחם, הם נעצרים ומתנשקים ארוכות.
מסוקרנת מקווי המתאר המעודנים של גופה ומהעובדה שנגלתה לי רק בידה, אני מתקרבת אליה. והיא, כמו שיערה את כוונתי, מהדקת עצמה לגופו של בן זוגה. גוש אפל ברקעו של לילה שחור. אני נעצרת, אבל עדיין לא מסירה את המבט. עכשיו מתחילות המחשבות להתרוצץ בראש, והשאלות הישנות ממשיכות ומנקרות. קידוחים-קידוחים, נחילים-נחילים, דרכם נפלטים קילוחי מחשבות. רצונות. מותירים אותי ואף לא חצי מתקוותי בידי. אחר-כך חוסר האונים שבהתייסרות ללא-תשובה, עד להתעוררות המפוכחת לבוקר של יום חדש שדודה סימה משתדלת להמתיק בספל שוקו חם ומעליו קצפת מרוססת בגרגירי קינמון.
את שארית הפירה מרכזת סבתא בפיסת לחם קטנה ומגישה לפיו של סבא. עכשיו היא צועדת לעבר חדר האמבטיה, לוקחת מגב ופונה בחזרה אל כסא-הגלגלים של סבא. שם, למרגלותיו, היא מנגבת בסמרטוט הלח את שאריות תפוחי-האדמה שפלט סבא תוך כדי אכילה. עניין של שניות ומקל הניגוב מושלך הצדה, התנועות המתונות הופכות לשפשוף קדחתני של כתם מזון שמזמן כבר נמחה. דומה שסבתא דולקת אחר כתם אחר, אולי קודם, שהוטבע על המרצפת. אני ניגשת לעזור, כורעת על ברכי ושולחת את היד, לאט ובעדינות, אל ידיה שלה, מתכוונת להתיר את אחיזתה מפיסת הבד הרטובה. אבל היא בשלה, הודפת אותי הצדה וממלמלת כמו לעצמה: “אני רק צריכה לגמור עם זה.”
לא יודעת, אבל לי המקום נראה היה כבר די נקי, אני חושבת שגם לנובה שישבה על המיטה שלה, קוראת בנייר מכתבים מהודר ומדי פעם מגניבה אלינו מבט. לבסוף מרפה סבתא מהסמרטוט, שולחת יד עייפה אל פניה ומוחה את טיפות הזיעה שתלויות לה במורד המצח. אני עוזרת לה לקום והיא ניגשת למטבח, ממלאה לעצמה כוס מים מהברז, נאנחת ושותה, שותה ונאנחת. ואילו אני נשארת לשבת על הכיסא שבחדר הצדדי, בין מיטתו של סבא למיטתה של נובה, כשזאת סוגרת את הנייר בתוך מעטפה מקושטת בהתאמה, מבזיקה חיוך לעברי וצונחת כשיכורה על הכרית. בעיניה הלחלוחיות והממוקדות בנקודה לא-מוגדרת בחלל החדר משוררת לעצמה שיר בשפה שלא אבין לעולם.

תגובות

  1. חנה .ט.

    סיפור יפהפה, כרמית ,כתוב נהדר וברגישות רבה

  2. סיפור מדהים, כתוב ברגישות אינסוף .

  3. אירית

    כל הכבוד!!!כתוב מדהים…מומלץ בחום!!!

    • כרמיטוש, אין לך מושג כמה אני גאה בך את מוזמנת לבקר אותי בבלוג כאן בבננות לא מקרה שאנו נפגשות

  4. אהבתי, אהבתי מאוד. הדמויות המתוארות הן הצצה למציאות שניראת כל כך רחוקה ועם זאת אני יודעת שמתרחשת היום.. מצפה לקרוא ספר שלך בקרוב!

  5. דורון ש

    כתיבה נהדרת חושנית ולבבית
    ומשאירה הרבה מקום למה שבא מתוכי

    מאד נהנתי

  6. שאולי

    כרמית,
    מאוד שמחתי על כך שחשפת בפניי אשנב לחלק מעולמך.
    תיאוריך המדוייקים והעדינים מעוררים השראה.
    אני מאחל לך כי בשנת ה-28 לחייך (שתחל מחר), תעשי שימוש רב יותר בכשירון הכתיבה שהתברכת בו.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *