בואנ'ה מותק, איזה בז'ז'ים

אני לא מוצאת באמירתו של הירקן "מותק, איזה יופי של מלונים יש לך" מחמאה. תהרגו אותי, אבל זה לא מחמיא לי. אני לא חושבת שהירקן שלי רוצה להתחיל איתי, לצאת איתי או להתחתן איתי ואני לא חושבת שאחרי שאמר את מה שאמר על ה"מלונים" שלי, הוא מצפה שאסתכל לו בעיניים, אחייך ואומר תודה, כיאה בזמנים בהם נותנים לי מחמאה.
לאמיתו של דבר אני די משוכנעת שגם הוא מבין שזו לא מחמאה, ואני עוד יותר משוכנעת שהוא בטוח במאת האחוזים שאני לא עומדת לענות לו על המשפט המופלא הזה, אלא להתעלם ממנו כאילו לא נאמר, להמשיך לבחור מלונים, לבלוע את הרוק, לכעוס בשקט, לשלם וללכת.
אחוז די מרשים מכל הגברים בהם אני נתקלת, חושב משום מה שאם בצד השני של הרחוב הולכת מישהי שמעמידה לו את הזין, הוא צריך, חייב ומוכרח לחצות את הכביש ולהתחיל לבלבל לה את המוח. לא סתם מר מקייטן מאיים, "מספיק עם זה ודי". די עם מה?! שלא תלך ברחוב? שתשב בבית בכוסה ברעלה בגלל שהוא לא מסוגל לשלוט בפה שלו, בזין שלו או בלחץ הדם שלו? האיום גם יבוא לידי מימוש, אל דאגה. "שיגעת אותי כל כך / עם העינטוז שלך / איני יכול יותר בך שלא לנגוע" והיו בטוחות שהוא יגע. יחצה את הרחוב יגיד לה "בואנה מותק, איזה בז'ז'ים, את מה זה מענטזת, איזה כוסית!" וישלח יד. הערות הרחוב משולחות הרסן האלה, הגולשות לעיתים גם למקום העבודה ולמקומות בהן אנו אמורות להרגיש בטוחות, הן פשוט לא לעניין.

באחרונה אני שומעת מגברים את הטענה כי הערות הרחוב האלה הן בעצם מחמאות שאני לא יודעת לקבל, וכי עלי להוקיר תודה כשהבוס שלי מחייך אל הציצים שלי בבוקר. לעיתים לצערי, אני שומעת את זה גם מנשים, שלא יודעות להבחין בין מחמאה להטרדה. אני יכולה להבטיח לכן, שבבוא היום, כשמישהו יעצור אותי ברחוב ויגיד לי: "סליחה, אני מצטער שאני עוצר אותך לרגע, אבל את פשוט נורא יפה בעיניי", אני לא ארשוף עליו רשפי אש ואצעק "סוטה! איכס! מגעיל! פרברט!" אלא אגיד יפה תודה. מצד שני, באופן מפתיע ביותר, אף אחד מעולם לא עצר אותי ככה ברחוב. אבל יותר מפעם אחת חרחר לי מישהו באוטובוס, כשהוא נצמד אלי מאחורה, איזו אמירה מרנינה בקשר לגוף שלי ולמה שהוא היה עושה בו.
את האמירות המטופשות "מרוב פמיניזם אי אפשר כבר להתחיל עם מישהי ברחוב" ו"את לא יודעת לקבל מחמאה" אני רוצה לשלול באמצעות משחק הזיכרון הבא: נסי להיזכר מתי בפעם האחרונה הלכת ברחוב, ראית חתיך הורס, שרקת לו וצעקת לרוחב הרחוב "איזה תחת, תעשה סיבוב!"? סביר להניח שמעולם לא. האם העברת פעם את מבטך לכיוון הזין של העומד מולך באוטובוס ולחשת לו מאחורה "איזה חבילה. כל הכבוד"? וכי למה לא? זו הרי מחמאה.
האם נטלת לעצמך פעם את החירות להעיר למוכר הפרחים שלך על צורת הלבוש שלו? "היי יוסי, המכנסיים שאתה לובש היום עושים לך זין ממש יפה!", הסיכוי שואף לאפס. ולמה? למה לא? למה אף פעם הבוסית שלך לא החמיאה לך על התחתונים היפים שעושים לך תחת של דוגמן שהיא במקרה ראתה, כשהעיפה מבט לא מכוון, דרך המכנסיים שלך? למה? כי זו לא מחמאה.

את רובנו חינכו לא להגיב כשמישהו מטריד אותך ברחוב. משפטים כגון: "הכי טוב זה להתעלם ולהמשיך ללכת", "אל תעני לו זה בדיוק מה שהוא רוצה" או "למה את מחנכת אותו, זה הרי ממילא לא יעזור", כולנו מכירות. אני טוענת שלא רק שזה יעזור אם תעני, זה יעבור גם לך וגם לדביל שאמר את שאמר. הגבר הזה שחושב שהוא יכול להגיד לך מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה, כבר העיר את פניני החוכמה שלו ליותר מאישה אחת, אלא שגם היא, כמוך, לא הגיבה. אם היא הייתה מגיבה באסרטיביות להטרדה שלו, הוא היה חושב פעמיים אם להטריד אותך. שנית, זה מאוד נעים לקחת בחזרה את השליטה לידיים, להפסיק להרגיש ש"אין לי מה לעשות במקרה כזה". יש. יש מה לעשות. לענות לו. להעביר את התחושה הלא נעימה שאת מרגישה, אליו. הוא צריך להרגיש לא נעים, את צריכה להרגיש מאוד נעים. את צריכה להרגיש שמותר לך ללכת ברחוב בכל לבוש, בכל זמן, בכל דרך, כפי שאת רוצה, בלי שהדביל התורן ירגיש שמותר לו להעיר לך.

זה לא פשוט להתמודד ב"שלוף" עם המטריד התורן. היפה הוא שאפשר להתכונן מבעוד מועד. תמיד כשאנחנו חוזרות הביתה עולים המשפטים החכמים והמוצלחים שהיינו צריכות להגיד, אבל לא אמרנו כי נלחצנו, כי פחדנו, כי נעלבנו וכו', שנני את המשפטים המוצלחים האלה ויהיה לך מה להגיד בפעם הבאה. חוץ מזה, לא תמיד חייבים להיות שנונים, אפשר ממש לדבר עם הדביל התורן: "אתה מדבר אלי? נדמה היה לי שהערת לי משהו על הגוף שלי. יכול להיות שזה נכון? אתה רוצה להגיד את זה עוד פעם? או שאתה מסוגל לדבר ככה רק כשאני לא מסתכלת עליך"? המושג "כבוד" חשוב מאוד למעיר הרחובי הממוצע, שחקי על זה: "זה נראה לך מכובד לדבר ככה לנשים ברחוב? היית רוצה שיגידו את אותו הדבר לאמא שלך? לאחותך הקטנה? לאשתך? אני חושבת שרק מי שהוא לא גבר יכול לדבר בכזה אופן דוחה לאישה שהוא לא מכיר ברחוב". דיון פמיניסטי ברמה גבוהה, לא ממש תופס אבל – "לא בכבוד שלי שתדבר אלי ככה. גבר עם כבוד לא מדבר ככה", תופס ועוד איך.
אם כל אחת מאיתנו תגיד את דברה למטריד התורן, הוא לא יעיר לבאה בתור. אם נחליף האחת עם השניה את המשפטים המוצלחים שניתן לומר למטריד התורן, נהיה ממש שאקליות, נרגיש טוב עם עצמנו ונגרום להם לעלות חזרה לעץ ולאכול את הבננה שלהם בשקט.