בועת אוויר

אני מרגישה איך העצבות ממלאת אותי, כמו ענן שחור היא יורדת ומצלה על נשמתי עד שעוד שניה היא תשתלט על כולי ולא תשאיר טיפת אור אחת. אני מתחילה לדבר לאט, לא יכולה להקשיב לאנשים שמדברים אלי, לא מבינה איך זה שאצלם הכל כתמול שלשום, עדיין עסוקים בחייהם, במחשבותיהם, כששלי מתרוקנות ומצטברות במקום לא ידוע, נבלעות על ידי חור שחור ואימתני. אם אצא מהבית עכשיו מה יקרה? האם זה יעזור לי להשתחרר מהמצב שבו אני נמצאת? דברים שמושכים אותי בימים כתיקונם לא ישאירו בי חותם היום. אין לי עניין ביציאות או ספרים, בסרטים או בכל עיסוק אחר. הכל נדמה קשה עכשיו, קשה מנשוא. אני עסוקה בשקיעה ועוד מעט גם ההתעסקות הזו תעבור ואני אהיה כולי בתוך המרה השחורה. לא יהיה לי לאן לברוח והמחשבות החיוביות היחידות שיהיו לי הם איך לגמור עם זה, איך לחסל את עצמי. אני אשכב במיטה ללא כל תזוזה ואעביר בראשי את כל הטכניקות שאני כבר מכירה כל כך טוב. אני אחשב בצורה קרה איזו עדיפה ומדוע, איך אסבול הכי פחות, איך לא יתפסו אותי. לא יהיה לי עצוב, גם לא למות, אני אדע שהנזק שאני אגרום לסביבה שלי יהיה גדול ושוב ארגיש ריקנות, שוב יחלחלו להם רגשות האשם. אני עושה להם נזק, אני מעיקה על כולם ויהיה להם טוב יותר אם לא אהיה קיימת. אני נופלת. אני צונחת לקרקעית ואין לי כוחות להפסיק את זה. אין לי כח לעוד פעם כזו. אני מותשת מהמלחמה. נמאס לי. אני נוגעת בקרקעית ולא יכולה להפסיק. כמו מגדל קלפים עדין אני חיה ורק הרוח הקלה ביותר, כזו שאדם רגיל לא מרגיש, גם רוח כזו מפילה את כל המבנה הזה, ממוטטת אותו עד שלא נשאר דבר, עד שכל הקלפים שוכבים על המשטח הקר ואין להם שום יכולת לבנות את עצמם מחדש. אין לי כוחות לבנות את עצמי מחדש. אין לי כוחות למנוע את האפיזודות האלה. אני חולה ואין למחלה שלי זכות קיום. תהום גרגרנית – לעולם לא מסופקת תמיד צריכה עוד ושואבת עוד לתוכה. בור שחור ורשע שלא נותן לי מנוח. אני חיה בפחד מהפעם הבאה, לא יודעת מתי ואיך היא תגיע אבל אני יודעת שהיא שם. וכשהיא בפתח אני רואה אותה אבל אז אני מרגישה חזקה ואומרת לעצמי שהיום היא לא תכנס, היום המחלה נשארת בחוץ משום שאני ערה לה. היא לא טיפשה המחלה הזו והיא משתמשת בבטחון שלי בכדי להפיל אותי ולהטיח את ראשי על הרצפה בחוזקה שוב ושוב עד כי אין לי כוחות להלחם ואז, אז היא מתחילה לשאוב אותי עוד ועוד עד שאני לא יכולה לזהות את המקום ממנו באתי. אני נמצאת בעולם שאין בו אור, רק שחור ועוד שחור. העיניים שלי נאבקות בחושך אך הן לא מצליחות לשבור אותו והוא שובר אותי, מנפץ בי את המעט שהצלחתי לבנות בכמה ימי השקט שעברו עלי, נוגס לי בחומרים הפנימיים ומותיר בי מחשבות על מוות. והמוות נראה יפה ומבטיח, חוף המבטחים האינסופי, המקום השקט היחיד בו אני יכולה להיות.
אין לי מספיק כדורים, אני לא יכולה לקחת אותם כי הם לא ישפיעו וגם אם כן אז לא מהר מספיק, עד שישפיעו עלי מישהו כבר יתפוס אותי. ובועת אוויר? את המזרקים שהיו כאן זרקתי ברגע של שלווה וגם אם היו לי איך אני אדע שהבועה תהרוג אותי ולא תותיר אותי נכה לכל החיים? בועה שלא מגיעה למקום הנכון יכולה להיות הרסנית. אני רוצה למות ואת הורידים אני לא רוצה לחתוך, כי זה יכאב ואני אאבד את ההכרה ואז שוב ימצאו אותי לפני שליבי יפסיק לפעום. אין לי מאיפה לתלות את עצמי ולקפוץ מבניין דווקא נשמע לא רע רק שצריך למצוא בניין גבוה עם גישה לגג ואין לי כח לצאת מהבית. לא רוצה להיות כאן יותר, חבל לי על ההורים שלי והאחים שלי שאת חייהם אני אהרוס וגם ככה אני לא עושה להם חיים קלים במיוחד – כל יום חוטפת דיכאון, כל יום נשברת, כל יום הטרור הזה של ההתאבדות. הם חיים בפחד מהדיכאונות האלה ואני לא יכולה להסתיר אותם ולעשות את עצמי בסדר כשהם מתקשרים. והחברים שמזמן אני לא מרגישה שאני יכולה להתקשר אליהם כשאני במצב הזה, כי למחלה שלי אין זכות קיום, היא נחותה ואני נחותה יחד איתה. הלוואי והיה לי סרטן שכולם היו מקבלים אותו ומבינים למה אני מרגישה רע. אף אחד לא היה מצפה ממני לקחת את עצמי בידיים. אבל דיכאון זה לא סרטן. דיכאון זה חלש וטיפשי וכולם מתמודדים עם בעיות אז איך זה שלי זה יותר קשה? איך אני מרשה לעצמי לקחת הכל בכזו רצינות? מה רע לי בחיים? אז זהו שהכל ולא בגלל כלום שאתם תבינו.

על הכותבת נוקו פרייברגר

צבע שיער: בלונד הוויה: פלטינה תסביך: אדיפוס אמא: פסיכואנליטיקאית מקום אהוב: מיטה העדפה מינית: לגמור דרים ג'וב: דיילת דריל ג'וב: אדריכלית

תגובות

  1. סנופקין

    הם דרך מצויינת לתעל ולזקק רחמים עצמיים גולמיים לכלל מחשבות פרטניות®
    ההתעסקות בפרטים הטריויאליים של מותך¬ נדמית לעיתים כמו תינוק המתפלש בהנאה בחרא של עצמו÷
    זה טבעי¬ זה שלך¬ זה חמים ונעים¬ אבל זה לא משהו שהמבוגרים מסביב מקבלים באהבה ובשמחה®
    אני די בטוח שלא הצלחתי לרדת לעומק התיאורי­ברחני¬ שלא לומר אקספרסיוניסטי אסקפיסטי¬ של הרשימה הפסאודו 
    דכאונית הזו¬ אבל מובטח לי שאם טרחת לכתוב¬ ללטש¬ להגיה ולהתאמץ לפרסם¬ מן הסתם עוד נותר בך איזה זיק של תקוה®

    ומכאן¬ שתי שאלות ודי÷

    אחת÷ דיכאון הוא תופעה רווחת¬ מוכרת¬ מנוסחת ומנומקת מבחינה כימית®
    כמעט כל סוג של דיכאון ניתן לטיפול פסיכיאטרי מוצלח למדי®
    אז למה להתבחבש עם כל זה¬ כשאפשר לחיות עם זה בערך כמו עם אסטמה ­ מדי פעם לקחת שאיפת פרוזאק ולהמשיך לחיות¿

    שתיים÷ האם כל זה רק משל היה¿
    כי אם כן¬ איזה מסר יש בזה לסובלים באמת¿

    • אני שמחה בשבילך, סנופקין היקר, שאינך מכיר את התחושות אותן ניסיתי לתאר כאן. מחוסר היכולת להתחבר ועד ביטול וקריאות חמאס יש מרחק די גדול ואיתו דווקא יש לי בעיה. את המאמר היה לי חשוב להוציא לאור בדיוק בשביל הסיבה הזו. דיכאון הוא מחלה כמו כל מחלה, הוא לא חולשה ולא “דיכי” של יום מבעס, חשוב שאלה שסובלים ממנו כמו האנשים שסביבם ידעו שמדובר בתופעה לגיטימית וקשה ו”קח ת’צמך בידיים” או “אתה סתם מתפלש”הם בערך הדברים הכי גרועים שאפשר להגיד לבן אדם במצב כזה.
      בקשר לשאיפות הפרוזאק- תודה על ההצעה- יש לי פסיכיאטר שמטפל בי ורושם לי. לא תמיד זה פותר הכל- לא תמיד.

      • סנופקין

        הספרה שבכותרת נועדה לעשות סדר בתגובות נוספות באם תידרשנה®
        מסקנתך לגבי שמחת החיים המתפרצת והעדר חוויות דכאוניות בחיי¬ היא מובנת אך מוטעית מיסודה®
        בהנחה שלאף אחד מיתר הנוכחים והנפקדים באתר הזה אין יותר משלושה דורות של מתאבדים במשפחה¬ אני מניח¬ בזהירות המתבקשת¬ שאני אחד ממכירי הדיכאון המדופלמים ביותר כאן¬ויש לי מושג מעורפל לגבי המצב המתואר®
        וכמובן¬ באותו הקשר¬ ההתאבדויות המוצלחות הן הנטו¬ ואינן כוללות את הברוטו שמסביבן®

        בקריאה חוזרת אני יכול בהחלט להבין למה התגובה שלי יוצרת רושם של ¢יוהרה¢¬ אבל לא זה המצב¬ לפחות לא הפעם®

        ההנחה הבסיסית שלי היא שמאמרים שמתפרסמים כאן מכילים איזה ערך מוסף לטקסט עצמו® שמעבר למסר התאורי¬ הקונקרטי¬ מסתתרת איזו שאלה או תהיה או תשובה או משהו אחר¬ נוסף®

        התחושה שלי בעת הקריאה דמתה אולי להאזנה לצירצור של איזה צרצר מלנכולי¬ איזה מסר מעגלי¬ רפטטיבי¬ שאינו יוצא מתוך עצמו ואינו מגלה דבר מה נוסף®

        אישית¬ אני רואה לנכון להתנצל במידה והתפרשתי לך כתוקפן או כמלגלג®

        הדימויים הריחניים שנזקקתי להם משקפים היטב את תחושתי בנידון¬ אבל מחטיאים כנראה את מטרתם כמעבירי מסר קונסטרוקטיבי®

        • אהרון5

          דיכאון הוא אולי מחלה, אבל למרוח אותו על כמה עמודי יללות ולפרסם זו התפלשות.

          • מעניין אותי, התגובות האלה, זה מפחד או מבורות?
            אדם יוצר, תתפלא, כותב מתוך החומרים הפנימיים שלו וכך הוא גם מתמודד עם החיים. בנוסף לכך כדאי שכמה שיותר אנשים ידעו במה מדובר בכדי שאם הם נתקלים בזה בסביבתם יהיה להם מושג דק של מה זה להיות שם.
            לא מחפשת רחמים- להיפך! אני כן מחפשת הבנה. לא של המצב האישי שלי אך של התופעה ככלל משום שאני יודעת שאני לא היחידה שחשה כך (ראה תגובות)
            במקומך הייתי מסתכלת פנימה ומנסה לראות מה מאיים עליך בטקסט הזה.

            • אהרון5

              ממש מרשים הכישרון שלך לגלות “פחד ובורות” משתי שורות… בטוח שהוא עולה על כישרון הכתיבה שלך.

      • אפרת

        באמת צריך להעלות את המודעות למחלת הדיכאון, ולהבין שזה לא סתם ‘דיכי’ שיעבור עוד כמה זמן.
        במקום לסיים את המאמר ב”מה רע לי בחיים? אז זהו שהכל ולא בגלל משהו שאתם תבינו”- שמתפרש כמו מכתב התאבדות- אף אחד לא מבין אותי ואף אחד לא יעזור לי ויש לי רק פתרון אחד-
        היית אולי צריכה להדגיש את הצורך בטיפול ובקבלת עזרה. את הצורך להוציא את זה החוצה ולא להתבייש להודות במחלה הזו.

  2. הלנה היפה

    ניסיון אמיץ לתת תיאור אמיתי. צלילה לתוך המרה השחורה. איך היא נראית מבפנים. לשפוט אותה מבחוץ (הערה לסנופקין) זו יוהרה ריקה ובורה. אתה כותב שזו התפלשות בחרא עצמי? אז אתה בור גדול. לא מבין שלאדם במצב כזה יש קושי לייצר מחשבות שונות. מדובר בסבל גדול שקשה לנצח. והכל כימיקלים במוח.

    ובלי קשר, למה לסבול כל כך כשיש תרופות יעילות למדי? נכון שהחלק הקשה ביותר הוא להודות שזקוקים להן. אבל הנה.

  3. נשים סובלות יותר ממצבי דכאון וחרדה , מנסיון אישי התרופה היא פשוט אהבה גדולה , אהבה לעצמך, אהבה לסביבה, אהבה לקב”ה,אהבה לבן זוג, היכולת לתת נותנת כוח חזרה , נסי ותהני!!!

    • סתם אישה

      את צוחקת נכון? התרופה אהבה, גם סרטן אפשר לרפא באהבה ? אולי גם איידס או התקפת לב.
      דיכאון הוא משהו פיזי כמו כל מחלה אחרת בורות של אנשים כמוך פשוט נותנת את ההשלייה שהשליטה היא ביידיים של הלוקה במחלת הדכאון וזה פשוט לא כך!

      • נהפוך הוא.
        אם תקראי את תגובתה למאמר הקודם – בו היא המליצה לכל הבננות החלשות להודות לחיילי צה”ל, כי רק בזכותם אנחנו לא נאנסות ונרצחות היום בכיכרות – היית מבינה איפה צומחת הבורות וכמה היא מסועפת.
        ובאמת, כל זמן שיש לנו חיילים גיבורים ומלחמות מפוארות, אפשר לוותר על הדיכאון ופשוט להצטרף (באהבה!) לאגודה למען החייל. ובאהבת הקב”ה ננוחם…

        ונוקו – זה קשה, זה כואב, זה מפיל, אבל זה גם נגמר מתישהו. ועצם זה שוויתרת על השכיבה ללא מעש, והצלחת להתיישב, לכתוב, ללטש ולערוך את מחשבותייך, מעיד שאת בדרך הנכונה.

        • בוטן נשמה יקרה, כמה התגעגעתי.
          את לא אותה אחת שאמורה להסכים עם דפנה, לפחות בכל הנוגע לחולשותינו האין-סופיות ולמזלנו הרב שישנם גברים חסונים בסביבה, אם לא בכל הנוגע לקב”ה?

    • אינדי השנייה

      תמיד חשבתי שאהבה היא המחלה…

  4. i know how you feel, try to be strong one day it will over

  5. noko try BAVEN
    its helpt me
    and that after prozak didnt help

  6. דיכאון בשליטה

    ליבי ליבי איתך, על השחור והארעי, על העצב והיגון.
    אבל גם לסרטן וגם לחולי איידס אנחנו אומרים, מבקשים, מתחננים:
    שלא יתנו יותר כח למחלה וירחמו על עצמם.
    רחמים עצמיים הם משקולת נוספת.
    ואת, מרחמת על עצמך עד בלי די.
    שאת רוצה להתאבד אבל סובלת מנקיפות מצפון
    שאין לך מחלה ש”תזכה” אותך ברחמי הסביבה
    ושחור לך ורע.
    את יודעת מה – זה לא כזה עמוק. זה כימי.
    הכדורים לא עובדים: תחליפי פסיכיאטר, תתאשפזי, תלחמי
    רק תעשי טובה לאנושות – אל תרחמי על עצמך
    כי הדבר האחרון שזה גורם לנו זה לרחם עליך – מזה יש לך מספיק משל עצמך.
    להבין אותך, זה מה שאת מחפשת?
    מותק, העולם הוא לא ער”ן. לנו יש את המלחמות שלנו.
    מיצאי לך שיגרה (כן, זה מה שעזר לי) אפיק ליצירה ובמיוחד תנסי לעזור לאחרים,
    אולי אחר הצהרים בהוסטל לחולי איידס אחת לשבוע יחזיר לך בכח את הפרופורציות לחיים.
    נסי לא לשקוע כי אם לצוף!

  7. אריאלה רביב

    שהתגובה הראשונית שלי כשקראתי את זה הייתה כעס. כעס אמיתי, “מה היא מתבכיינת כל כך? יאללה יאללה”. שניה אחר כך ניסיתי להבין מאיפה הכעס הזה מגיע, הרי הייתי שם, אני יודעת בדיוק על מה את מדברת, איך אני מעזה לזלזל בכאב שלך בכלל?
    אבל עכשיו, כשהשד שלי תקוע באופן די יסודי בבקבוק וכל פעם שהוא מצייץ אני נותנת לו שתי סטירות ואומרת לו “אתה לא הולך לשום מקום, תפסיק להרעיש”, פתאום נורא קל לי לבוז למישהי שלא מצליחה להשתלט על השד שלה כל כך יפה כמוני. את יודעת, כאילו שהוא בשליטה שלי, על מי אני עובדת בכלל?
    כל מה שיש לי להגיד לך, את יודעת. הוא ילך, הוא יחזור ונראה לי שאת כבר יודעת איך להסתדר אתו. נשיקות מותק, אני באמת מאמינה שיהיה בסדר.

    אה, ולמי שהציע לקחת ואבן: ואבן זו תרופת הרגעה ממכרת, זו לא תרופה נוגדת דיכאון שאפשר לקחת לאורך זמן, קשה לי להאמין שפסיכיאטר אחראי רשם אותה כתרופה לדיכאון כרוני.

    • בלגאניסטית

      זהו שגם לי נראה שאיכשהו צריך לתקשר עם השד, לא לפחד ממנו ולהעלים אותו, כי הוא אף פעם לא נמוג. אני לא יודעת, הייתי במצבים לא פשוטים, אבל זה נשמע כמו משהו שאני מכירה רק ברמות הפחות חזקות ממה שמתואר בכתבה. אני יכולה לדבר רק מאיפה שאני מכירה, אבל משם אני יכולה להבין את מה שנוקו כתבה.

      תודה נוקו!

  8. מעניין אותי.
    הטקסט נכתב בזמן אמת כנסיון (די מוצלח בדיעבד) לשלוט על הדכאון לפני שהוא מכה, בשניה שאני מרגישה אותו מתקרב. העניין הוא שבזמן הנפילה רחמים עצמיים הם ממני והלאה. בשביל רחמים עצמיים אתה צריך להרגיש שמגיע לך ומה לעשות שמגיע לי לא נמצא בלקסיקון לשימוש דיכאוני? ובכל זאת, יצאו מהטקסט (וגם אני יכולה לראות את זה) רחמים עצמיים. אולי אחרי הכל בצורה פרדוקסלית, הם עזרו לי יותר משהזיקו. לא ממש יכולה להסביר- סתם תוהה.

    • בלגאניסטית

      רחמים עצמיים, זה משהו שמראה שאנחנו עדיין מאוד חשובים לעצמנו ואוהבים את עצמנו, כך שיש כנראה תקוה שתגיעי למקום טוב יותר מזה שאת נמצאת בו עכשיו.

      בתקופה הכי רעה שלי, לא הרשתי לעצמי לרחם על עצמי, לא הרגשתי ראויה אפילו לזה, מאוד מאוד כעסתי, היום כבר לא. כל אחד והשד שלו.

  9. גלדריאל

    יקירה,
    אני בבור שחור כזה משלי. מנסה לטפס החוצה ומחליקה חזרה, יום יום. תיאור מצב מדויק מצידך, ברכותי.
    אני מטופלת כבר כמה חודשים. העפתי את הכדורים והאלכוהול מהבית. כבר אין לי לאן לברוח – עכשיו אני חייבת להרגיש. כי אין אחר כך.

    יש לך עדיין את הפסקול של ‘גריז’ באוטו?

    • אנחנו מכירות? אם כן אשמח לדעת, אפשר דרך המייל שלי.
      על כל מקרה, המון בהצלחה- נסי לעזור לעצמך ולוותר לעצמך על כל דבר שנראה כרגע מעבר ליכולת- צבירת אנרגיות בקיצור.

      בתקווה (כן! היום אני ביום תקווה) שיהיה טוב
      נוקו

  10. בוצ'צ'י

    חשבי שאת גיץ נפלט מהאש, בוהק רק לרגע, במלוא הדרו, ומייד כבה, כאילו לא היה. ככה אנחנו בכל מקרה. בואי ננצל את שבריר הזמן הזה, הקסום, בין אינסוף אחד לשני, עד תום

  11. ישנם כמה סוגי דיכאון ועל הסובל לדעת להבחין ביניהם. הסוג הנפוץ ביותר הוא הסוג של הדיכאון המתפנק (“הדיכי”) הנובע מפינוק יתר הגורם לפגיעה חמורה בביטחון העצמי וכתוצאה מכך נוצרת פגיעה ביכולת התפקוד הנורמלי. עם דיכאון כזה יש להתמודד *לבד* כי עצם התהוותו נובעת מחוסר היכולת להתמודד לבד מול מצבים בחיים.
    הסוג השני והנדיר יותר הוא הדיכאון הקליני המופיע ללא קשר למצב האובייקטיבי ואיתו מתמודדים בדרך כלל עם תרופות.
    יש לדעת להבדיל בין שניהם כדי לבחור את דרך ההתמודדות הנכונה.

    • זה נכון שישנם כמה סוגי דיכאון אך לפי הספרות המקצועית אין הם הסוגים אותם הגדרת. ישנו דיכאון קליני שיכל להיות קל או קשה ובהתאם לכך גם הטיפול התרופתי. יש דיסטמיה שזה דיכאון כרוני, יש דיכאון אחרי לידה, יש מאניה דיפרסיה או דו-קוטבי ועוד כהנה וכהנה. הטיפול בכל אחד מהנ”ל שונה אבל פינוק? איך סבל כזה יכל להיות פינוק??
      בבקשה, בפעם הבאה שאת/ה מסווג מחלות תבדוק קודם מה אתה אומר. אני כן מסכימה שלכל אחד כדאי לברר מה יש לו (אם בכלל) אם זה מצב רוח רע או דיכאון ואם דיכאון אז איזה.

      • נכון, אריאלה, דנו בזה אבל אני אל חושב שהסכמתי למה שאמרת. “דיכאון” הבא כתוצאה מהרגשה (מוטעית על פי רוב) של אי יכולת להתמודד עם מצבים אוביקטיביים, הנובעת מפינוק, אינו ראוי לאותו יחס של דיכאון קליני.
        איך את משווה התנהגות מינית מהנה לסבל?
        אנשים בוחרים בזה כדי לזכות לרחמים מהסביבה כשהמטרה הראשית שלהם היא שמישהו אחר יעשה את העבודה בשבילם.
        למעשה, “הדיכאון” הזה הוא סחיטה רגשית, ועם הזמן, אצל אנשים מסוימים, הוא הופך לדרך חיים ולחלק מהאופי.
        נוקו, אין כאן שום התיחסות אישית לגבייך.

  12. לא משנה

    כלומר , יש סוג של דיכאון שראוי לזלזול ולבוז, למרות שהוא נשמע די רציני :
    “הדכאון המתפנק נובע מפינוק יתר הגורם לפגיעה חמורה בבטחון העצמי וכתוצאה מכך
    נוצרת פגיעה בתפקוד הנורמלי”….לי זה נשמע כמו דכאון רגיל בהחלט, איפה ראוי
    פה לשים את תוספת ה”פינוק”??

    • אריאלה

      זה מזכיר לי שאומרים שלגיטימציה להומואים תגרום לאנשים לבחור באופציה הזו כי זה נראה להם מגניב.
      למה שמישהו יבחר כזה סבל משתק ואיזה פינוק יש בזה?
      אני חושבת שדנו בנושא מספיק. אני חושבת שהסכמנו שהסיבות שגורמות לאנשים דיכאון הן סובייקטיביות לגמרי. יש כאלה שימשיכו הלאה אחרי שכל המשפחה שלהם תהרג בשריפה ויש כאלה שיכנסו לדיכאון קליני אם החתול שלהם ימות. אף אחד לא שם אותך לקבוע מי מתפנק ומי לא.

  13. Dear,
    justyou are welcomed to stayat my house in SF just to change the scenery and rest,
    just promise not to jump off the Golden Gate bridge

  14. אגמית

    נוקו היקרה,

    אני מקווה שאצליח לנסח היטב את תחושותיי ולהעביר לך את רחשי-ליבי.
    אין לך מושג עד כמה אני מבינה לליבך !!!
    התחושה האיומה הזו שתוקפת אותך של “אין מוצא”, שאת נשאבת למין חור שחור שאין לו סוף וההרגשה האינסופית של “הלבד” , שאיש, כולל הקרובים לך ביותר, לא מסוגל לקלוט.
    וכל אלה שאומרים לך : “נו, צאי כבר מהדיכי”…פשוט בא לך להעיף להם סטירה, כי הם לא מבינים כלום ולעולם יבינו.
    אני הייתי שם מרבית חיי – נתתי לדיכאון הזה ולתחושת החידלון הפנימי הזה להשתלט לי על כל חלקה טובה, העצב והכאב הזינו אותי והיו לידידיי הטובים ביותר, מטפחים שנאה עצמית תהומית
    שסגרה אותי עוד יותר עמוק בתוך תוכי.
    להגיד לך שיותר אני לא מרגישה כך ? לא יכולה.
    אני חושבת שהעצב תמיד יהיה חלק בלתי-נפרד ממני, כמעין צל תמידי שיילך אחריי לכל מקום, אבל לשמחתי הרבה, הוא כבר לא שולט בחיי ובמחשבותיי.
    אני לא מתכוונת להתעסק כאן בקטנות ולהתחיל לעשות הבדלה בין סוגי הדכאונות הקיימים.
    אני רק יודעת לומר לך, מנסיוני האישי והעשיר, שעצם העובדה שאת כותבת על זה ושורדת כל יום שעובר, מוכיח לך עד כמה את חזקה יותר ממה שאת חושבת.
    כל אחד מוצא את השיטות האישיות והנכונות לו על מנת לעזור לעצמו והעזרה הכי גדולה שאני קיבלתי היתה מעצמי וממעמקיי-הנפש שלי, כשהבנתי עד כמה אני חזקה.
    זה היה כרוך (ועדיין כרוך) בהמון עבודה עצמית קשה ובשכנוע פנימי עמוק, שאני יכולה להתגבר על השד הזה ולא לתת לו לעצב את חיי.
    אני נפגשת עם פסיכולוג וגם נעזרת בספרים שתמיד מעודדים אותי בזמנים קשים ובעיקר מעודדת את עצמי ומזינה את עצמי בשמחה פנימית ואמיתית, שהיתה קיימת בי תמיד וסוף סוף מצאה דרך להגיח לאויר העולם.
    בהתחלה אפילו הייתי בהלם מעצמי, כי לא פשוט להתמודד עם רגשות חיוביים אחריי שבמשך שנים הייתי רגילה להתהלך עם מטען שלילי, אבל בהדרגה למדתי לקבל את השינוי הזה ואין תחושה נפלאה מזו. ואני עדיין מתרגלת…
    אני יודעת שפה ושם יהיו לי נפילות בדרגות חומרה שונות, אך אני חושבת שמצאתי את הדרך להתמודד איתן וגם אם נורא ארצה, לא אצליח להתדרדר לתהום השחורה והעמוקה שבמשך שנים ריפדה אותי מכל הכיוונים.
    אני מאמינה שמעבר לכל התרופות ולכל עזרה חיצונית, העזרה האמיתית באה מבפנים, אבל הרצון לחיות צריך להיות אמיתי, כי יש משהו ממכר בדיכאון הזה, מעין סם נפשי כזה…
    תמשיכי להאבק ודעי לך – עצם העובדה שהדברים לא באים לך בקלות הופכים אותך לאדם חזק הרבה יותר ממה שאת יודעת.

    שולחת לך חיבוק !!!

    אגמית

  15. כמה שאני מזדהה עם כל מה שכתבת התחושות, המחשבות, החששות הכל רק דבר אחד אני לא יכולה להיזדהות איתו- הדיכאון עצמו. אני לא בדיכאון ואף פעם לא הייתי ובכל זאת פעם בשבוע לפחות כשעובר עליי יום ממש חרא (ויש לי הרבה כאלה בזמן האחרון) אני חושבת על התאבדות ומוות ולא רק שאני מעבירה בראשי טכניקות אני גם מעבירה מערכונים של איך הכל יראה ויהיה ואני ממש מנסחת לי מכתבי פרידה כמעט לכל אחד ממכריי ואני שוכבת במיטה שלי בחושך ואני בכוה בהיסטריה כשעה בערך ואז פשוט נירדמת ובבוקר אני כמה כמו חדשה אפילו עם מצב רוח טוב לפעמים וזה ממש מוזר לי ואני לא יודעת מה לעשות עם זה כי לא יכול להיות שזה טבעי לחשוב על מוות ולתכננן התאבדות על בסיס שבועי, לא?!

    • קארין

      לא שאני יודעת על מה אני מדברת, אבל זה בכלל לא נראה לי טבעי לחשוב פעם בשבוע על התאבדות, במיוחד לא על אסטרטגיות.
      הנה מה שאני מציעה לך- תקראי את הספר “פעמון הזכוכית” של סילביה פלאת'”, הוא גם מעולה וגם מתוארת בו בצורה מאוד מדויקת ממקור ראשון ואוטוביוגרפי הסיטואציה של הגיבורה שנמצאת במצב של דיכאון (היא גם מתכננת). אם את מרגישה דומה לזה בצורה כלשהי, אני מציעה לך ללכת לראות מישהו. אין לזלזל בתחושות האלו, אפילו אם הן חדשות יחסית.
      תרגישי טוב.

    • יש באינטרנט מידע על המחלה, הוספתי כאן שני לינקים-
      בראשון ישנה (לקראת סוף העמוד) רשימה של סממנים- שווה לבדוק ובשני יש מאמר על התאבדות. בכל מקרה אני אישית (לא דיעה מקצועית חלילה) חושבת שאולי שווה לך לפגוש מישהו מיקצועי ולתאר לו את המצב. יכל להיות שיש לסבל שלך פתרון קל וחבל סתם לסבול.

      http://benafshenu.jerusalem.muni.il/psycology/dipress1.htm
      http://www.sahar.org.il/information.asp

      המון הצלחה, תרגישי טוב
      נוקו

  16. אם צרת רבים היא חצי נחמה או נחמת טיפשים – אינני יודע, אך אני יודע שלכל אדם מעמקים משל עצמו וצדדים אפלים בנפש.
    חשוב לי לתת עצה אחת: יום אחר יום, נשימה אחר נשימה. לא להלחם אלא לחיות ממכשול להפוגה וכן הלאה.
    רק בבניה אישית ואיטית אפשר לבנות חיים שלמים ולזכור שאפשר להסתפק גם בהרבה פחות מ”אושר”.

  17. האביר על הסוס הלבן

    נוקו,

    באמת תהיתי לאן נעלמת, תרתי משמע – גם מבננות וגם מהטלפון שלי.
    וכנראה שהתהיות שלי קיבלו תשובה במאמרך.

    אז ככה, בלי הרבה ידע על מה זה דכאון (חוץ מהידע הבסיסי שזאת באמת מחלה), הנטיה הטבעית שלי היא להגיד שאל תעזי להתקרב לתרופות, תמשיכי בטיפול ובעיקר שכשרון מדהים כמו שלך, שמושפרץ לאוויר במאמר הזה – שנראה כאילו נכתב בנשימה אחת ויצא מושלם כפי שהוא – צריך לספק לך את מקור האושר, האור והתקווה שיעזרו, אולי, להתגבר.

    וכטיזר בנשמה, אני מציע לקחת את הדיון לאפיקים קצת יותר מורבידיים, ולפתוח כאן תחרות על דרך ההתאבדות המקורית ביותר 🙂

    • אריאלה

      למה שהיא לא תעז להתקרב לתרופות? איזה מין עצה זו מצד מישהו שמעיד על עצמו שהוא לא יודע מה זה דיכאון?

    • אביר יקר
      הנטיה הטבעית שלך, לפחות במקרה הזה, מוטעית ואפילו הרסנית קצת.
      אני כבר על תרופות, כמה שנים למעשה והם עזרו לי והצילו אותי. בניגוד למה שחלק אנשים חושבים הן לא משפיעות על היצירתיות, אם בכלל אז הן פותחות אפיק בו ניתן לעשות משהו- והמשהו הזה במקרים מסויימים הוא היצירה.
      פרט לכך- מי אתה? אני לא מזהה מהניק.

  18. עובר אורח

    אם אפשר הייתי מבקש עבורך שתלמדי לשלוט בעוצמות הכאב. אבל מכיוון שאי אפשר לבקש, אז אני שולח לך חיבוק ותמיכה.

  19. היפיפייה הנוחרת

    אני לא בבועה הזאת, אני בוודאי בבועות אחרות. יותר קלות לעיכול כי את מה שניסית לנסח במילים לא נראה לי שאפשר (למרות הכתיבה המעולה שניחנת בה).

    והאמת לא הרגשתי רחמים עצמיים מהטקסט, ראיתי יותר תסכול שחלקו טמון בבורות של החברה, שמתקשה למקם משהו ערטילאי לחלוטין בלקסיקון המחלות המאובחנות. הרי מחשבות הם יצירה של אדם ולכן בכוחו של אדם לשלוט על מחשבותיו ובסופו של דבר על רגשותיו. ההנחות המובנות מאליהן הללו מאותגרות על ידי מחלות נפשיות אך אמונות קדומות קשה לבטל.

  20. כלנית

    נוקו אני ממליצה לך לראות את הסרט “מועדון קרב”
    ואז אולי תהיי מודעת מה מקור הדכאון ומה אפשר לעשות עם זה
    בהצלחה

  21. מזדהה

    נוקו יקרה,
    הטקסט מצוין. הוא מיטיב לבטא את התחושות והמחשבות בשיאו של דיכאון קשה. התגובות המעליבות שזכית להן אינן מפתיעות, למרבה הצער: לרוב האנשים אין מושג מהו דיכאון, והם מעדיפים לייחס לחולים פינוק ורחמים עצמיים מאשר להכיר בקיומה של התופת שתארת בכישרון כה רב.
    חבל גם שאנשים לא מבינים שלא על כל אדם התרופות משפיעות. אף על פי כן טיפול תרופתי הוא אופציה שכדאי לנסות. אני מבינה שאת מנסה אופציה זו, ומניחה שהתנסית גם בפסיכותרפיה, ולכן אני רוצה להפנות את תשומת ליבך לאפשרות נוספת. אם תרגישי שאת כל מה שיכולת להפיק מתרופות ומשיחות כבר הפקת, ואף על פי כן נשארת בדיכאון, כדאי שתבררי על טיפול בחשמל (ECT). אפשר לקבל אותו גם בלי להתאשפז: למשל במרפאה הפסיכיאטרית באיכילוב בת”א. הטיפול נערך בהרדמה מלאה, ואינו כואב כלל. תופעת הלוואי: פגיעה זמנית בזכרון לטווח קצר. המחקרים מדברים על שמונים אחוזי הצלחה, כך שזה לא מבטיח ריפוי, אבל הסיכוי לא רע. אני מכירה אנשים שעברו טיפול כזה – חלקם הבריאו וחלקם לא. ידוע לי גם שבשיבא מנסים טיפול במגנטים שאמור להניב תוצאות דומות לאלה של הטיפול בחשמל – אבל מדובר במשהו חדש, שעוד לא נעשו עליו מספיק מחקרים, ואני אישית לא מכירה אנשים שהתנסו בו, כך שאני לא יכולה לספק מידע נוסף.
    אני מאחלת לך שמצבך ישתפר בהקדם. הזדהיתי מאד עם הדברים שכתבת. אני מאחלת לך שבכל פעולה בה תחליטי לנקוט, תשיגי את התוצאות להן את מקווה.

  22. נוקו,
    השאלה היא האם השורה התחתונה היא רצון אמיתי לשפר את המצב. אם כן, יכול להיות שהגיע הזמן להחליף מטפל, כי עושה רושם שהמטפל/ת שלך לא עושה עבודה מוצלחת במיוחד. וכאן אני דווקא אולי יכולה לתת שמות של כמה מהטובים בארץ. אם השורה התחתונה היא לטחון מים בדיבורים, אז קטונתי מלהפריע, ושיהיה כל טוב.

  23. סמנתה

    אין הרבה מה לעשות . אנחנו חיים בתקופה של מירוץ מטורף אחרי משהו שאף אחד לא יודע בדיוק מהו. מה שקורה לך , מראה על רגישות גדולה יותר מאשר על חולשה , עצם ההתיחסות ל”בועת אויר” מדגיש כמה כולם חווים פחות או יותר אותם דברים . דיכאון לכל סוגיו הוא מחלה חדשה. אז אם פעם מתו משפעת היום אנשים מתים מחוסר …. חוסר משהו.
    ובכל זאת …. לפעמים שאני מסתובבת ברחוב , ופתאום אני רואה קרן שמש צצה מאיזה חור בשמיים והיא נופלת בדיוק על עלה אחד ירוק במיוחד בזוית מושלמת אני יודעת שכל זה היה שווה.
    הדרך ארוכה ארוכה ארוכה ומידי פעם יש איזה משהו מתוק בדרך ומה שהכי יפה שזה תמיד לא
    צפוי, אנחנו בוחרים על מה להסתכל בדרך , לפעמים זה קורה לנו במקרה ולפעמים פשוט צריכים להרגיל את עצמינו להסתכל על הדברים המתוקים.

    מוגש באהבה . סמנתה.

  24. יקרתי, ראי איזו היסחפות גררת, האינך שמחה, ולו במעט בשל כך? בריחות קטנות, עצימת עיניים והיפוך עטלפי מזעזע את הכל לעיתים מספיק כדי שיהיה אפשר להמשיך ולהינות מהחיים המתוקים. ילדי גטו ציירו פרחים, כדי שיוכלו להאמין בהם. האם דכאון הוא עצב? כעס? משהו מוחשי, ערטילאי? הרפואה רק גורסת, האנשים יודעים. הסרטונין לא משקר, ובטח שלא ההרגשה. בכל אופן, התעסקות במשהו, בד”כ יצירתי כמו מוסיקה, ציור או אמנות בכלל, טיפול בילדים, כל אלו מוציאים מדכאון (זו המילה?) באופן טוב ביותר. בקשר לבן זוג – אם מישהו לעיל הציע, הרי זהו שליש הקוקטייל, או רבע ממנו ומנגד, יחד עם דבר טוב אחד, מגיעים בסחיפה השאר, בדיוק כמו מעריצי מאמרך. ככה זה. השורות לעיל נכתבו באהבה והן צפופות מספיק כדי שלא יהיה כתוב דבר ביניהן.

  25. שרון

    נוקו כנסי לוולוו המשופצת שלך (אם עוד יש לך אותה) תמסרי ד”ש לאיתי ותני גז וצאי מזה

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *