טוני מוריסון "חסד": בחזרה לעבר

ביקורת על ספרה של טוני מוריסון "חסד" שעוקב אחר שמונה דמויות במסע אל עצמיותן ואל גיבוש זהות בסוף המאה שבע עשרה כאשר מושג העבדות היה מנת חלקם לא רק של שחורים

טוני מוריסון בספרה "חסד" חוזרת שוב אל העבר. הפעם בוחנת מוריסון את זירת ההתרחשויות של סוף המאה השבע עשרה, כאשר היא מתארת את הימים הראשונים של אמריקה בהם מושג העבדות לא היה מנת חלקם של שחורי עור בלבד. לאורך הספר מלווה מוריסון שמונה דמויות במסע אל עצמיותן ואל גיבוש זהותן האישית. "חסד" הוא הרומאן התשיעי של הסופרת המוערכת, עיתון ה"סאנדיי טיימס" בחר בו כרומאן השנה לשנת 2008, וה"ניו-יורק טיימס" בחר בו כאחד מחמשת הספרים הטובים ביותר בספרות יפה לאותה שנה.

לירוק דם או לבעור באש

השנה היא 1690. פלורנס היא נערה שחורה בת שש-עשרה אשר נמכרה לבעל האדמות סר ג'ייקוב וארק ולאשתו מיסטרס רבקה שמונה שנים קודם לכן. כעת פלורנס  מוצאת את עצמה בפרשת דרכים כאשר היא יוצאת לבדה לדרך מסוכנת, למסע אשר ישנה את חייה בכל מובן אפשרי. בשליחות המיסטרס שלה, החולה במחלת האבעבועות השחורות אותה מחלה ממנה נפטר בעלה, נדרשת פלורנס להביא את חרש-הברזל האמן השחור יפה התואר והחופשי. מיסטרס מאמינה כי רק חוכמת הרפואה של הנפח תוכל להצילה, וכי רק פלורנס תהיה מסוגלת להביאו אליה בזמן. פלורנס המאוהבת נואשות בנפח האמן, עושה את דרכה אליו, ותוך כדי כך נקלעת למאבקים בלתי פוסקים באלמנטים נפשיים ומוחשיים כאחד.
בין לבין עלילת המסע, הקוראים מטלטלים קדימה ואחורה בזמן, במעקב אחר יתר הדמויות אשר נותקו לחלוטין משורשיהן, וכעת הן נעות במרחב מסוכן. שחורות, אירופאיות, ילידות או מעורבות – כולן תלושות, עקורות, יתומות, בעלות הורה לא ידוע, או בנות שבט שהוכחד כליל. עוצמת הרגשות והזוועות שבסיפורי החיים הללו בקושי משאירים מקום לנשום. הכאב והאלימות מציפים. התמונות הרצות מול העיניים מכלות כל חלקה טובה.
"בבקשה, סניור, לא אותי. קח אותה. קח את הבת שלי" (עמוד 29), אומרת אמה של פלורנס לג'ייקוב וארק, לאחר שהוצעה לו כתשלום על חוב כספי. וארק לוקח את הילדה כמעשה חסד, אך פלורנס אינה יכולה לזהות את החסד מצידה, משום שבן רגע היא נקרעת מאמה. היא לא יכולה לדעת שבעצם רק כך ניצלה מגורל קשה עוד יותר.
הסיפור שנכתב לאחר מעשה אך מסופר בזמן הווה, מתחיל באונס, נמשך בעבדות והתעללות, תוך כדי ניתוק, וכולל גילויים מעטים כל כך של טוב או של חסד כלפי בני אדם. הכתיבה הצמודה והדחוסה, מחזקת את תחושת המוחלטות של הוויית החיים הבלתי אפשרית. נראה כי ההיקלעות למצב הזה מלווה כמעט בחוסר התנגדות, כאילו הייתה גזרת הגורל.

שלא עשני אישה

בספרה, מעמידה מוריסון את דמויות הנשים במרכז. אנו קוראים את הסיפור ורואים אותו ממש דרך עיניהן של הנשים השונות והגברים שבחייהן, כאשר עיקר העניין הוא המונולוג הפנימי של פלורנס. מהי אישה באמריקה של סוף המאה השבע עשרה? היא רכוש, קניין, מטבע העובר לסוחר, "היא פצע פתוח שאי-אפשר לרפא" (עמוד 168). היא אינה, בשום פנים ואופן, ישות בפני עצמה. היא אינה נחשבת בת אדם. ומי שמעז להתייחס אליה ככזו – אינו ראוי להיקרא "גבר".
ביקום זה של שליטה גברית אכזרית, ארבע נשים מנסות לבנות את עולמן. כל אחת בעלת מעמד אחר, צבע עור אחר, מוצא אחר ושפה אחרת, הנכנסות ויוצאות זו מעולמה של זו שוב ושוב, כמעט בלי הבחנה. גילוי היבשת החדשה חופף כאן לגילוי העצמי, כאשר כל אחת מן הדמויות מוסיפה לקלחת סוג של ידע אישי, מצומצם לעיתים ואולי אפילו מקוטע.
"דבר אחד משותף היה להן: ההבטחה והאיום של הגברים. כאן, הן הסכימו, נעוצים הביטחון והסכנה. ושני הדברים, הביטחון והסכנה, חברו" (עמוד 102). ישנן נשים שהתנסו גם בשחרור וגם בהרס מידיהם של גברים, יש נשים שהפכו כלי משחק בידיהם, יש נשים שצייתו להם ויש נשים שהעזו להילחם בהם. עוד מימי האדם הראשון, מספרת לנו מיסטרס, החלה להתפתח העוינות והחשדנות בין שני המינים. אך ההבנה כי אין התגלמות של רוע מוחלט, בדיוק כשם שאין טוב מוחלט, בעולם מעוות כזה, היא אינה מנת חלקם של כולם. יש המסיקים זאת בדיעבד, ויש הנאלצים ללמוד זאת על בשרם.

לא בזכות ולא בחסד

צריך להודות כי הקריאה בספרה של מוריסון אינה קלה. אך יחד עם זאת, מתכונתו המיוחדת של הרומאן, הבנוי כפאזל אשר רק בסיומו ניתן לראות את התמונה השלמה, נוסף על מורכבות השפה והכאב הרב שהיא מכילה בתוכה, הם שהופכים את הספר לחוויה יוצאת מן הכלל. קולה של פלורנס הוא אולי ההישג האומנותי הגדול של הספר. הקול שמתאמץ, מצד אחד, לכסות על הדברים שאינם מובנים, מצליח לייצר, מצד שני, סיפור בעל משמעות ועלילה סוחפת. כך מתעצמת התחושה כאילו חייה של פלורנס באמת תלויים ביכולת לספר את הסיפור נכון.
התרגום מאנגלית הוא מדויק ועדכני. הוא מצליח לבטא את השפה הציורית האינטנסיבית של מוריסון, המסוגלת לשלב תחכום ותמימות בו-זמנית. התנודות קדימה ואחורה, לאורך הספר, עלולות להיות מבלבלות, אבל אין זה נעשה במכוון על מנת להרתיע. אלא רק לשם יצירת הרושם ובניית העולם חסר הרסן הזה. כך המילים תואמות את תמונת המרחב המאיים, שבו קשה לראות מעבר לצבע עור או מעבר למגדר, מיהו, בעצם, בן אדם.
"חסד" הוא במידה רבה ספר על יתמות ועל שכול, על הרחקתם של ילדים מהוריהם והורים מילדיהם, על הנחיתות של האישה לעומת הגבר ועל הניסיון למצוא את הדרך במולדת החדשה. בסופו של דבר אנו מוצאים את עצמנו כלואים בתוך הסיפור הזה, בדיוק כפי שפלורנס חשה כלואה בתוך הסיפור של עצמה: "אין יותר מקום במקום הזה. המילים האלה מכסות את הרצפה" (עמוד 164). המילים מקיפות אותנו מכל עבר וקשה להימלט מעוצמתן. הן ממשיכות להדהד גם לאחר קריאת הספר, וההרגשה היא כאילו הן מסרבות להיעלם שוב פעם. מוריסון מכריחה אותנו להתעמת עם העבר על מנת לשנות את העתיד, ובדרך גם להבין משהו על ההווה שבו אנו חיים.

 

"חסד" מאת טוני מוריסון, הספרייה החדשה, 2009. מאנגלית: אלינוער ברגר

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *