שמת לב שתם עידן הביטחון העצמי? בזמן האחרון נראה שלכולם יש בעיה אתו, ולאף אחד אין מספיק ממנו

בנות


פעמיים ביטחון עצמי, בבקשה

שמת לב שתם עידן הביטחון העצמי? בזמן האחרון נראה שלכולם יש בעיה אתו, ולאף אחד אין מספיק ממנו. מאחורי כל בלונדה-מטר-שמונים-איי.קיו-מאתיים-אבא מיליונר ודעות מקוריות משל עצמה, מתחבאת ילדה חסרת ביטחון שפוחדת ללכת ברחוב כדי לא להטיל צל גדול מדי על המדרכה ושממש לא מוכנה לאכול שווארמה ברבים, כי זה ייגמר ברע.
חוסר הביטחון הוא תירוץ מעולה לכל כישלון ועל כך מגיע לו שנוריד בפניו את הכובע; איך, אחרת, נסביר אי הצלחה במבחן, חוסר רצון לרקוד במסיבות טובות ואת העובדה, שמשום מה לא הסכמנו לצאת עם הבחור הכי חמוד בסביבה? הרי אף אחת לא פראיירית להודות שהיא פשוט מפגרת. טוב שיש חוסר ביטחון להיאחז בו, ושהוא תמיד שם בשבילנו, להציל אותנו ואת כבודנו האבוד.
הבעיה שהחוסר לא מוכן לשמש רק כתירוץ לשעות הדחק, אלא המון פעמים הוא מהווה סיבה רצינית ואמיתית לרתיעה ופישול בדברים הכי חשובים בחיים. אם את לא מוכנה שהוא ידפוק אותך יותר, החוסר – כשמחלקים תפקידים בכיתה ואת נתקעת עם איסוף הכסף ולכי תרדפי אחרי הקמצנים, כשמוכרת בחנות בגדים משכנעת אותך לקנות חגורה שתעשה לך מותניים, או כשהמורה למתמטיקה מזמן אותך אל הלוח לפתור משוואה בשבעה נעלמים – תעשי לו תרגילי מנהיגות, לחוסר הביטחון שלך.
לא קל להשיג ביטחון עצמי, הרבה יותר קשה מרישיון נהיגה או ירידה במשקל (למרות שגם הם קשורים לעניין), והוא דורש אימון ואמון, ולפיכך, הוא קצת מעגלי – כשיש לך קמצוץ כלשהו של ביטחון עצמי, קל לך יותר להשיג ממנו עוד. אם אין לך ולו קורט ביטחון עצמי להתחיל לקרוץ ממנו עוד ועוד – את בבעיה, וזה הזמן להאשמות חמורות כנגד ההורים שלך (שלא אמרו לך שלוש פעמים ביום שאת הבת הכי הכי שיש), החברות (שלא בחרו אותך לקבוצה שלהן במחניים קטן), והמורים (שדפקו אותך בציונים). אחרי שתגמרי את סבב האשמות ותיתלי את האחראים בכיכר העיר, תתחילי לתרגל, כי הניצחון על חוסר הביטחון הוא הנקמה המתוקה מכול.
זה עניין לא פשוט, אבל יש בו, בביטחון העצמי, טריק קסום: כשמעמידים פנים כשהוא קיים, בסוף הוא מגיע באמת. במחזה ”פיגמליון” של ברנארד שו, הידוע יותר בשם ”גבירתי הנאווה”, פרופסור הנרי היגינס המכובד מחליט לעשות מאלייזה דוליטל, מוכרת הפרחים הקטנה מהשוק, ליידי אמיתית, שתוכל לבוא בחוגי החברה הגבוהה של אנגליה של המאה התשע עשרה. היגינס מלמד את דוליטל להתלבש כמו גיברת, לדבר כמו גיברת, לחשוב כמו גיברת והכי חשוב באותם ימים – נימוסים של גיברת. אלייזה לומדת מהר, ומגלה לא רק שהיא מתקבלת בשמחה בחברה הגבוהה והצבועה שקודם לא היתה מעיפה לעברה מבט, אלא שלמרות השפה היפה והידע הכללי הנרחב של הנרי היגינס, הוא בעצמו חרא של בנאדם. אבל זה כבר מסיפור אחר.
מה שחשוב כאן הוא האפקט, שמאז המחזה נקרא ”אפקט פיגמליון”: השכנוע בעצם קיומן של עובדות לא נכונות הופך אותן, בסופו של דבר, לאמת מוצקה, סטייל הנבואה שמגשימה את עצמה. לאפקט פיגמליון יכולות להיות השפעות מפלצתיות, בעיקר אם ניקח בחשבון את האפשרות לעיצוב אנשים לטוב ולרע בעזרתו. אבל את, בלי לעשות מניפולציות מוגזמות מדי ולאבד את זהותך, יכולה לנצל את ההתנהגות האנשוית המשונה הזאת, כדי לדעת שאת יכולה להיות כמעט כל מה שאת חושבת שאת.
סיפור אמיתי: בחורה רגילה לגמרי, שבימים כתיקונם היתה הולכת לה עם ג’ינסים מרופטים, גרבי ספורט עד הברכיים וסוודרים גדולים, שמעה יום אחד ממישהו שהיא יכולה להיות דוגמנית. היא מילטה צחוק היסטרי קצר וביקשה מכולם להפסיק לרדת עליה. שלוש דקות אחר כך היא הביטה בפליאה בסובבים אותה, ואחרי עשר דקות היא הלכה להסתכל במראה. היא גילתה שם בחורה ממוצעת, אבל מה, עם פוטנציאל לדוגמנות.
הבחורה הרגילה החליטה שאין לה מה להפסיד, ואולי דווקא משתלם להאמין למשוגעים שמסביבה; היא התחילה לאכול אוכל של דוגמניות לבשה בגדים של דוגמניות ולמדה איך הולכים על עקבים (לאט ובזהירות). אחר כך היא התחילה לטפל קצת בפנים, ודרשה מבחורים באזור שיעשו לה כבוד, שהרי כבר לא מדובר באחת העם, לה אמרו שהיא יכולה להיות דוגמנית!
הרגילה אמנם לא נעשתה מעולם קייט מוס, וגם סינדי קרופורד לא חשה מאוימת על ידה, אבל היא התחילה להרגיש הרבה יותר טוב עם עצמה. מ.ש.ל.: להרגשה הטובה שלך בקשר לעצמך יש אפקט מדהים על הסביבה – הסביבה מאמינה לך שאת יכולה להיות דוגמנית, ובתמורה משכנעת אותך בזה בחזרה.


רכשי לעצמך ביטחון עצמי בעשר דקות אימון ביום!

לא צריך להגזים. אבל בראש ובראשונה, כדי לתרגל ביטחון עצמי גופני, לכי זקופה. לא כאילו תקוע לך מטאטא בישבן, אבל זקוף מספיק שתדעי – וידעו כולם – שאת ממש במצב רוח טוב היום, ובכלל, את לא פוחדת מהצל של עצמך או מהסיכוי לגעת בעננים. בשלב מסוים של התפתחות החזה עלולה לקפוץ עלייך מבוכה שתשכנע אותך באמצעים פיזיים לא מתונים להצניע את החזה הגדל על ידי הליכה שפופה שלא חושפת טפח או טפחיים. גם בנות גבוהות מדי (אין דבר כזה!) עלולות לעשות מה שלא עשו עדיין ממשלות ישראל ולוותר על כמה סנטימטרים מהקצה העליון, וחבל מאוד. זקיפות הקומה הלאומית היא מרובת השפעות: את מרוויחה סנטימטר או שניים בגובה במאמץ אפסי, ובכך עוברת בגובה עוד כמה אנשים, כאבי הגב שלך יפחתו, ותתפלאי כמה אנשים יתחילו לשאול אותם אם את רוקדת בלט. אם קשה לך לזכור במשך
שתי שניות רצופות את ההוראה הפנימית: “סנטר למעלה, בטן פנימה”, לכי עם תיק גב, כשכתפיותיו תלויות על שתי הכתפיים, ותני להן למשוך אותך קצת אחורה (אם כי כדאי להתאמץ שלא ליפול על הגב, זה עלול לפגום במראה החינני ובהרגשה הכללית).
אחרי ניצול מקסימלי של הגובה שלך, כדאי שתאמצי עוד כמה חלקים אהובים ששווים שתנפנפי בהם. יש לך רגליים ארוכות ורזות? למה שלא תעשי בהן שימוש מופרז ותלכי עם מכנסיים קצרים, חצאיות מיני ושמלות עם שסע. ואם דווקא החזה שלך ראוי להתפאר בו, לכי על זה – יש חולצות עם מחשוף צנוע דיו, כדי לא להביך אותך ואת הצופים, אבל שעדיין מזכיר אילו גנים מצוינים ירשת מאמך. לא משנה באיזה חלק שלך את מתגאה (ובהחלט רצוי להשוויץ בקומפלקס כולו), אל תשכחי שהפואנטה היא שאת תשימי לב כמה את יפה, וזה שאחרים יירעשו מהגילוי, זה רק בונוס.
דרך נוספת לתרגל הברחת חוסר ביטחון מעל פנייך היא ללמוד להשוויץ. אם את יודעת שאין כמוך בקראטה, או שאת מדברת אנגלית טוב יותר מהספייס-גירלסבכבודן ובעצמן, למה שלא תספרי על כך לשאר העולם? כמובן, שבשום דבר טוב לא צריך להגזים, אבל מספיק שתהיי שם דבר במשהו, אפילו במקרמה, זה כבר יהיה כיף. זו אחת הסיבות, אגב, שבנים כל כך אוהבים ספורט. הם מסוגלים להשתחצן לא רק בהיותם הכי טובים בליגת הקט סל השכונתית, אלא אפילו בזה שיותר מכולם בכיתה הם יודעים את מצב הטבלה.


ביי ביי נקודות תורפה!

כשאת מרגישה שמשהו מעכב אותך בחיים, נסי להצביע על נקודות התורפה שגורמות לך להרגיש עצבנית ולא בטוחה. יש כמה תחומים שבהם נהוג לחוש אי שביעות רצון. ההופעה החיצונית עשירה במיוחד בנקודות תורפה של ביטחון עצמי. קשה להיות בדיוק במשקל הנכון, בגובה הנכון, עם עור הפנים הנכון, בצבע הנכון, עם שיער שנופל על הכתפיים נכון, עם חזה בגודל הנכון ומחזור שמגיע לראשונה בדיוק עם הממוצע הכיתתי, אף באורך הנכון ואחרי כל זה גם לדעת להתלבש נכון בפירמות הנכונות.
קצת אחר כך, בראש רשימת מחריבי השקט הנפשי, ניצב התחום החברתי: אין לך מספיק חברים, יש לך מספיק חברים אבל לא מהסוג שאת רוצה, החברה הכי טובה שלך יותר יפה/חכמה/עשירה/מצחיקה ממך (או פחות), את שקטה מדי בחברה או רעשנית מדי, לא מצחיקה, כן מצחיקה, נחשבת חכמה מדי עד חנוניות או טיפשה מדי וכו’.
במקום השלישי נמצאים הלימודים שצופנים בחובם שני מצבים מאיימים: להיות תלמיד טוב מדי או להיות תלמיד רע מדי. האפשרות השנייה היא הפחות נעימה ומזיקה יותר לביטחון. יש עוד מיליון סיבות להרגיש רע עם עצמך, אבל עם כולן אפשר להתמודד בשלוש דרכים אפשריות:

שינוי
. אם את רזה מדי לטעמך, וחמשת הקילוגרמים שחסרים לך הורסים לך את היום, כל יום, כדאי שתעלי אותם. זה לא כל כך פשוט, אבל אפשרי.

פיצוי
. אם מתמטיקה עושה לך צמרמורות קשות וסכנה מוחשית לדלקת קרום המוח, ואלף מורים לא הצליחו ללמד אותך, כדאי שלפחות תצטייני להחריד בתנ”ך, אנגלית ורצוי גם פיזיקה. זה לא עניין קל במיוחד, אבל אחרי שתחליטי אילו מהזוועות את מאמצת לחיקך, אל תוותרי לעצמך, גם לא במחיר הפסד פרק של אי.אר. לפני מבחן באותו מקצוע (כמובן שאם זה פרק סיום העונה, יש לשקול להיבחן במועד ב’ או להקליט).

השלמה
. ישנן צרות גדולות יותר, תמיד. אם מה שמעצבן לך את הנשמה הם חמישה סנטים שחסרים לך בגובה, תירגעי, מותק. למזלך, בנות ניזוקות מנומך הרבה פחות מבנים. למדי את יתרונות הנומך ובמקרי מצוקה – איך ללכת על עקבים (כאמור, לאט ובזהירות).


הפרידי ומשלי

אחת התכונות המאיימות ביותר של חוסר ביטחון עצמי היא יכולת ההתנחלות שלו. הוא מתחיל בנקודה מסוימת, נניח באפך, הארוך מדי לטעמך, ואז כובש שעל אחר שעל , ואם לא שמים לב, אחרי כמה שעות הוא פושה בכול. והנה, את, שלפני כמה שעות הרהרת לך באפשרות לא לאפשר לאנשים לראות אותך בפרופיל ויהי מה, פוגשת במראה מישהי שהיא לא רק ארוכת אפיים, אלא גם שמנה, נמוכה, מכוערת, מחוצ’קנת, עם טעם נוראי בבגדים, ודעות חשוכות על מעמד האישה.
עכשיו, כשאת יודעת שמדובר בהשתלטות מלאכותית, החזירי את חוסר הביטחון לממדיו הטבעיים. אל לא נראית נורא. למעשה, את מקסימה לגמרי, ונכון, כרגע נראה לך שהאף שלך ארוך מדי, אבל לא בטוח שאת צודקת: שעריהם של מגזיני האופנה הנחשבים מתקשטים להם בנשים גמלוניות עם אפים ענקיים. מעתה אמרי: אני תלמידה טובה, עם בעיה נקודתית בתנ”ך או במתמטיקה או בשניהם, אבל בזמרה אני משהו משהו.
חברה טובה או הורייך הגאים יוכלו לעזור לך להשיג בחזרה את תחושת השליטה בתחומים שבהם את טובה. משפטים כמו ”אני לא שווה/אני לא טובה בכלום/אני תלמידה נוראית/אני נראית זוועה” מריצים אנשים שאפת להם ממך להוכיח לך את ההיפך. במקרה הצורך, תיעזרי בהם. אם הם מסוגלים לכנות מסוימת, הם יודו בפניים שכדאי שתטפלי, למשל, בבעיות העור שלך, אבל יספרו לך גם בשמחה שיש לך גוף מקסים, אינטליגנציה עילית, ושאת החברה הכי טובה שהיתה להם. אם הם אוהבים אותך כל כך, אין סיבה בעולם שאת לא תוקירי את עצמך לפחות באותה מידה.
אם אוהבייך נחלצים לעזרתך יתר על המידה ומספרים לך שאת שוגה באשליות, ובעצם את שילוב קסום של גוף של סנדי בר, אינטליגנציה של אלברט איינשטיין ולב של אמא תרזה, תזכירי להם שזה לא ממש עוזר, ושאת מחפשת שיקוף אמין קצת יותר, אם אפשר, של דמותך. עם קצת הנחיה מצדך ונכונות לשמוע הכול, את תעלי על האזורים הטעונים שיפור, ובעיקר, יש לקוות, על אלו הטעונים גאווה גדולה.


פידבק או רחוב הנשמות הטהורות

הביטחון העצמי שלך שאוב, הרבה פעמים, מהאופן שבו את חושבת שאחרים רואים אותך. חלק גדול מהבעיה הוא פרשנות מוטעית שכל אחד נותן לסביבתו. ידוע, למשל, שיש שני סוגים של אנשים: אלו שחירשים לחלוטין לכל מילה רעה שנאמרת להם או עליהם, ואחרים, שמחבבים במיוחד ביקורות רעות, בוררים אותן בקפידה משלל הדברים שנאמרים להם ומשננים אותן חזור ושנן. המשפט “נורא רזית, את יודעת?” יכול לעשות את היום לבנות מהסוג הראשון ולגרום לבולמוס אכילה דיכאוני לרואות שחורות, שלשמע המשפט הזה חושבות שבטח קודם הן היו, בעיני המחמיא, פרות שמנות,. אין צורך להזכיר מי מהבנות מאושרת יותר אחרי המחמאה הזו; זאת שמאמינה שהיא רזה וחתיכה או זו שמחשבת כמה קילו, כמה דיאטות וכמה חודשי סבל ייקח לה עד שהיא תרזה כל כך, שלא יגידו לה משפטים כאלו יותר. מכאן, ששווה עד מאוד לנסות ולאמץ גישה חיובית להערות על משקל ועל החיים בכלל.
צריך לדעת גם ממי לקבל פידבקים. כדאי למיין את האנשים בעולם לחורשי רעה וחורשי טובה, ולהקשיב רק לטובים. אנשי הרוע ימצאו דרכים מתוחכמות להרוס לך את היום. איש רוע כזה עלול להיות אחיך הגדול, למשל. זה לא שהוא באמת רע, הוא רק עובר עכשיו תקופה קשה ומנסה לצרף אליו לביצה עוד מישהו, למשל אותך. אז כשאחיך המדוכא רואה אותך מתכוננת לדייט חייך עם החתיך התורן והוא אומר לך ש”לא יעזור לך כלום, אלף קילו איפור לא יטשטשו לך את הג’ינג’ים המכוערים שלך”, הוא רק מספק לך דוגמה מצוינת לאמרת שפר, שכל התייחסות אליה, לרבות קליטה ועיבוד, מיותרת.
אבל חורשי הרעה באים במגוון צורות, ועשויים להיות הרבה יותר מתוחכמים. יש כאלו שייתנו לך מחמאות, שאחריהן תישארי עם חיוך מבולבל על הפנים ומרה שחורה בפנים. למשל, ”תתחדשי על הנעליים, הן מקסימות! בהתחלה גם אני רציתי לקנות כאלה, אבל הן עושות רגליים של מתאגרף תאילנדי,” או, ”איזה אומץ, להסתפר קצוץ בדיוק עכשיו, כשזה כל כך לא באופנה.” את אלו רצוי לזהות עוד כשהן קטנות, ולהפנות אליהן את הגב עם יציאתן לאוויר העולם.
יש בנים, נבזיים במיוחד, מטופשים להחריד ולא שווים שתבזבזי עליהם שנייה של תשומת לב, שלמדו לאתר בנות עם ביטחון עצמי נמוך, ולהוריד להן את הביטחון עוד יותר, בתקווה שהן ירגישו כל כך רע עם עצמן, שהן יהיו מוכנות אפילו לצאת עם מפלצות-מורידות-ביטחון-עצמי שכמותם. גאוני דור מהסוג הזה שואלים בנות ברחוב ”יא מכוערת, מי יצא אתך?” ומיד יציעו את עצמם למשימה, כמו הסכימו להקריב עצמם למענן. אם, כשמישהו אומר לך משפט כזה, את מיד חושבת ”וואו! איך הוא קולט אנשים!”, את בבעיה. קשה. מאוד אנשים כאלו ראויים, במקרה הטוב, להתעלמות מהולה בבוז ורחמים, ואם יש לך סבלנות ועצבים, את מוזמנת להסביר לו איזה טיפוס מכוער בגוף ובנפש הוא, וגם אם הוא ינסה את הטכניקה הזו בחדר האוכל של כלא הנשים נווה-תרצה, אף אחת לא תסובב אליו את הראש.
הביטחון העצמי, כמו שהבנת בוודאי, הוא עניין של כוח. כשיש לך אותו, הוא מחזק את ידייך ועוזר לך לעשות דברים שלא חלמת שתעשי. בלעדיו, את עלולה להרגיש כמו מצביאה שכל החיילים שלה נטשו אותה, ואת צריכה לגייס את כל כוחות השכנוע שלך כדי להחזיר אותם למילואים. אז תנסי לשכנע, אבל יש גם צו 8, שיכול להכריח אותם להתייצב, אם הם רוצים או לא. במקרי חירום, אל תהססי להוציא אותו, כדי שיוציא אותך מהבוץ.

על הכותבת כנרת רוזנבלום

ילידת 1974. עיתונאית, יועצת לפיתוח מנהיגות ובעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה וסוציולוגיה. ''בנות'' הוא ספרה הראשון

תגובות

  1. אלמוני

    לצערי, גם עצות טובות לא מועילות כשאת בתוך “זה”. את האמת על גיל ההתבגרות ועל מי שהיית, מה שעשית, והאופן שבו תפסת את עצמך תוכלי לשמוע ולהפנים רק כמה שנים טובות מאוחר יותר.

  2. יאיר לא לפרסום

    תשמעי- את מדהימה ומצויינת.
    בואי רגע לאי מייל שלי (כמו שאת עם הבגדים- אל דאגה לא אציע לך סוכריות),
    יש לי רעיון.

  3. ליהי לי

    כינרת יקרה,
    קודם כל מאמר סבבה, בתור סטודנטית שלך לשעבר, תמיד הערצתי
    ועכשיו אפילו יותר, יש בך משהו נשי, פמיניסטי וצודק- חיזקי ואימצי
    אמרו אצלנו פעם- אז אנחנו איתך
    כל בנות הכיתה
    רופין

    • עדיף שזה יהיה אנונימי

      כנרת

      תמיד רציתי ספר שינחה אותי . . . איך אני אומר . . . לבקש קונדומים מהמוכר בסופרפארם . . . סקס זה גם חלק מהחיים , לא ?
      ובגלל זה בעיקר קניתי את ספרך . . .

      אני בת 17 , ואין לי שום בעיות עם חוסר בטחון בגלל מראה חיצוני , אני מקבלת את עצמי כמו שאני , ושום חפץ או דמות אפילו שאעריץ לא יוכלו לשנות את זה !

      באהבה

      “מעדיפה להשאר אנונימית “

  4. מאמר ממש יפה…הוא עוזר לי לקחת את הכל בפרופורציות אני רואה כמה סוגים וכמה אנשים יש עם בעיות ביטחון עצמי,כמוני, אבל למה את כותבת כל כך על חוסר ביטחון עצמי בקשר לגובה נמוך ולא לגובה גבוהה? כנראה את לא מכירה את ההרגשה של להיות גבוהה מדי,לי, זו הרגשה רעה ואני מרגישה שלהיות נמוכה זה המתכון לאושר אני אתן הכל בישביל לנמוך איזה 10 סנטים וגם 5, אבל ממש הבאת לי הרגשה טובה שזה רגיל שיש בעיות ביטחון וכל אחד מוצא משהו,(הרוב),אז לקחתי בקלות, תודההה!

    • איזה חמוד זה להגיד סנטים!!! זה מזכיר לי מישהו שתמיד מבליט את ה-ט’ כשהוא אומר את המילה הזאת הוא די חתיך והוא ממש חמוד כשהוא אומר את זה.
      and speaking of
      ביטחון עצמי-
      הוא הבנאדם האחרון בעולם שיש לו תסבוכות בנוגע לעניין.

  5. אם אפשר לקבל תגובה…שכחתי לכתוב שם…

  6. רק רציתי להגיד שקראתי את הספר וזה ספר מדהים!!!!!!!!!
    הוא מצחיק, מסביר ועוזר!!!

    שווה לקרוא!!!

  7. חגי רייך

    היי כנרת שמי חגי בן 29 מכפר סבא,
    הייתי מעוניין להקים מין סדנא כזו שתעזור לנשים מלאות/שמנות להחזיר את הבטחון שלהן בעצמן ולאהוב את עצמן כמו שהן, זה ממש חשוב לי כי עשיתי זאת במהלך החיים מספר רב של פעמים.

    יש לך אולי דרך לעזור לי? רעיון אולי?
    המון תודה

    נ.ב

    אחלה מאמר! 🙂

  8. זה עתה סיימתי לקרוא את ‘סיפור אהבות’ (מאחת הסקירות עליו הייתי מאמץ שם אחר: “6 ימים של מסע-גירושין”). זהו אחד הספרים המעטים שבאופן נדיר קראתי ברצף אחד וסיימתי לקרוא בתוך פחות משבועיים, על-חשבון קריאות ועיסוקים אחרים. לאחרונה היה רק עוד ספר אחד כזה (“החוק למניעת בדידות”). וכמי שנמצא בעצמי בתוך מצב-הביניים הזה (לדידי) שבין פרידה לגירושין אפשריים (על-פי דרישת האישה ובניגוד גמור לתקוותי-אשליותי), מצאתי נקודות-התייחסות אחדות ש’הדליקו’ אצלי הבנה, הזדהות ותובנות. אלא שבספר מסופר על גליה (שכנרת רוזנבלום מדברת כאילו בשמה או “מתוכה”, למרות שלא בגוף ראשון) ועל כרמי בני ה-30 ומשהו, אחרי כ-12שנות-זוגיות ונישואין והורות, בעוד אני ממוקם אי-שם אחרי 30 ומשהו שנים כאלו, על מעלותיהן ומורדותיהן, נשוי (עדיין, פורמלית) לבת כמעט 60, ומבוגר ממנה בכ-10 שנים. עולם אחר, או 2 עולמות עם חוטים מחברים ומכנים משותפים ? מעניין האם כנרת רוזנבלום, ככותבת מוכשרת (כעדותי, עפ”י ספר-הביכורים הזה שלה, וכעדות מיקומה ברשימת רבי-המכר), מסוגלת לכתוב רק את מה שקרוב אליה, בגיל ובמנטליות (עיסוקים, תל-אביביות, התמכרות לגאדג’טים האלקטרוניים כמו טלפון סלולרי הדוק ו’לפטופ’ צמוד, וכל כיו”ב), או שיד הדמיון והכתיבה עשויים להפליג אותה גם אל אותה גליה כעבור עוד 30 שנים של נישואין המטלטלים בין שיגרה לתשוקות ומאוויים לא מסופקים, או “נחטפים” פה ושם בהסתר + עוד 2-3 ילדים, הורים מזדקנים ונפטרים, ואפילו תחילה של סבתאות שלה וסבאות של כרמי (או אולי של גידו ?). ועוד משהו: הייתי סקרן לקרוא את ‘סיפור אהבות’ גם מנקודת מבטו של סופר-גבר (כאילו מתוך כרמי ומנקודת-מבטו ותחושותיו), בן ה-30 ומשהו ואחר-כך בן הכמעט 70. אתגר לסופר/ת. האם כנרת רוזנבלום בשלה וערוכה לקראתו, או שזה מעבר ליכולות-הדמיון והכתיבה שלה ?

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *