גיבורה של רומן רומנטי

הרומן הרומנטי: הרבה יותר ממה שאומרים עליו

מצאתי את עצמי בחודשים האחרונים נדרשת להסביר די הרבה פעמים, מטבע הדברים, את היחס שלי למונח “הרומן הרומנטי”. כמובן, שגם היחס שלי אל הז’אנר הזה הוא אמביוולנטי. גם אני שוכנעתי לראות בו צורה ספרותית לא נעלה. מאחר והכי קל זה להאשים את הגברים (כי בסך הכל זה תמיד זוכה לאהדה, וזה גם לא על ריק, היות שיש על מה להאשים אותם והרבה) החלטתי לאמץ במסע יחסי הציבור של קידום הספר את הטענה שלפיה ההגדרה של הרומן הרומנטי כז’אנר ספרותי נחות היא עוד קונבנציה של חשיבה גברית.
לפי הקונבנציה הזאת – מי שעיקר התכלית בחייה היא העיסוק בחיי הריגוש והמימוש שלהם, עסוקה בעצם בעניינים שאינם ברומו של עולם ולפיכך, ספרות שבמרכזה גיבורה השקועה על מעל לצווארה בחיי האהבה שלה, היא עניין לא רציני שמיועד לנשים לא מאוד נבונות שצריכות להעביר איכשהו את הזמן בין עבודות הבית לטכסי ההתייפות.
הטיעון הזה איכשהו לא עזר לי למכור ספרים. הוא די שיעמם את המראיינים, או לפחות לא נראה להם ראוי לדפוס. אבל מתוכו נבט בעצם הערב הזה, שהוא הוכחה שהרומן הרומנטי הוא הרבה יותר ממה שאומרים עליו ושהמון ספרים נפלאים, חשובים ורמי דרג הם בעצם רומנים רומנטיים, בגלוי או במסווה.

גיבורה vs קורבן

בנעוריי קראתי כצפוי המון רומנים רומנטיים. אמא שלי היתה מביאה אותם מהספרייה של הקיבוץ. בדרך כלל הסתובבה בתוכם גיבורה בשם טסה או מלודי, שהתאהבה בגבר שנראה כבלתי אפשרי להשגה. הסאגה מכמירת הלב, שבמהלכה היתה הגיבורה עורגת ומתייסרת ומיטלטלת ברכבת ההרים של רגשותיה, היתה לרוב (בעצם תמיד) נחלצה מן הסערה וגולשת אל חוף המבטחים שבו נחתמה בנשיקה צרפתית ממושכת. לאחריה נותרו רק החיים ביחד באושר ובאושר. כמובן, בכפוף לנדרי הנישואין.

“לפני נישואיה האמינה שיש בלבה אהבה; אך הואיל והאושר, שצריך היה לנבוע מאהבה זו, בושש לבוא, אין זאת אלה שטעתה, הירהרה. ואמה ניסתה להבין מה היא, בחיים, משמעותן של המילים אושר, תשוקה ושיכרון, שנידמו לה יפות כל כך בספרים. ” (עמ’ 35)
לא קראתי את “מאדאם בובארי” לפני שהתחתנתי. שמעתי עליה רבות, אבל נמנעתי. כמו אנה קארנינה, היא ייצגה כנראה איזה איום אפל על הפנטזיות הרומנטיות שלי. שתיהן הלא שייכות לאזור הדמדומים המוכחש למחצה של החיים הזוגיים אחרי הנישואים, היכן שהמציאות חובטת ללא רחם בשיגיונות הנעורים. ידעתי שהיו נשואות, שהיו יפות ומקסימות. שמצאו להן מאהבים ואיבדו (כמו שנהוג לומר) את הראש ושהרגו את עצמן מרוב צער וייאוש. או במילים אחרות, שהן גיבורות של סיפורי מוסר על הפורענות הצפויה להתרגש בחייה של אשה הנותנת דרור לתשוקותיה (שבלי ספק נחשבה מופקרת) ואינה יודעת לשים מחסום לעצמה.
וזהו כמובן (לפחות לדעתי) בכלל לא הסיפור של אמה בובארי. (גם לא של אנה קארנינה, אבל נניח לה בינתיים). כי אמה, לפחות כמו שנהוג לתאר את דמותה בשיעורי הספרות בתיכון (תוך הבאת המובאות תומכות מתוך הטקסט), היא לכאורה הקורבן הטיפוסי של רומנים רומנטיים. כלומר, בחורה צעירה מהפרובינציה, שקיבלה, כמו שנאמר בספר “חינוך טוב”, שיודעת להרביץ התלבשויות, “בקיאה בריקוד, בגיאוגרפיה, ברישום וגם יודעת לרקום ולפרוט על הפסנתר” אחת שקראה רומנים נלוזים כאלה עד שהחלה להאמין בשוגג שהאהבה היא היא הכל בחיים. ושאהבה היא מושג שחובק בתוכו גם עוד פלאי תבל כמו “שיכרון” ו”תשוקה” ואפילו “אושר”.
בעצם אפשר גם לראות באמה דמות הרואית בעלת מאפיינים טראגיים, כי על אף שהיא נוהגת בטיפשות וקפריזיות ואפשר להלעיז עליה שהיא ריקנית וחסרת אחריות, רעיה כפוית טובה ואמא לא מתפקדת להחריד, אי אפשר שלא ללכת שבי אחר העיקשות שלה לנהל חיים של גיבורה ברומן רומנטי, עיקשות שגובלת ממש בטירוף, תוך כדי התכחשות מוחלטת לדיסוננס המצער שנסיבות חייה כופות עליה – היא הלא אשה נשואה, בעיירה קרתנית שמוצאת תשוקה ושיכרון אך לא אושר בזרועות מאהבים מזדמנים חדלי אישים שאין ביכולתם להגשים את משאלותיה.

רומנטיקה גברית מפוכחת

כשקראתי לראשונה את “מאדאם בובארי” הייתי אשה נשואה, בחודש התשיעי להריוני. ודאי תסכימו איתי שזה ספר מדכא למדי לצלול לתוכו כשאת ניצבת על הסף של חיים חדשים. ואכן הוא השרה עלי מועקה, שרק כעבור שנים רבות הצלחתי לרדת אל פשרה. מסכת חייה של אמה בובארי מעוררת כמעט שאט נפש כלפי האידיאל של האהבה הרומנטית – לפחות כפי שהוא מצטייר מתוך הרומנים שכתבו נשים ונקראו בעיקר על ידי נשים. אם הרומנים ההם תיארו את החלום, פלובר ניסח בחומרה ובפרוטרוט את התנפצותו – בלי לרכך ובלי ליפות. כמו שרק רומנטיקן מפוכח (שמא נקרא לו מר נפש?) יכול לנסחו.
ניסיון המימוש של האידיאל הרומנטי התמים – אותה היסחפות בהתאהבות וטיפוח האשליה כי האהבה היא בעצם גאולה מהריקנות ומהיעדר המשמעות שבחיי היום יום – נועד לפחות על פי הספר הזה לכישלון.
כל זה, ודאי תסכימו איתי, מצער מאוד.
ומה שמייאש בכל הסיפור של אמה בובארי וגם של אנה קראנינה, שהיתה יפה, חכמה, מוצלחת, מרגשת ומלהיבה ממנה בהרבה (וגם היה לה טעם קצת יותר מוצלח במאהבים, אם כי אף היא לקתה בתפקוד אימהי בלתי תקין) שלא היתה להן ברירה אלא להודות בכישלונן ולשים קץ לחייהן, במו ידיהן. זאת שתתה רעל השנייה הטילה את עצמה על פסי הרכבת. הן מתו אומללות, נכלמות, מיוסרות ברגשי אשם ומוכות חרטה על שנות ההולכה בכחש והבוגדנות.
איזו מילה מגעילה, אה? בוגדנות. מילה ששולפים כאלה שלא ממש עושה להם את זה המילה “התאהבות”. וכנראה גם לא תוהים הרבה על המשמעות של המילים: “שכרון” ו”תשוקה” ו”אושר” שנראות כל כך יפות בספרים. והאמת, גם חלוקת התפקידים הזאת די מבאסת. מצד האחד של המתרס – הנשים הפתיות, קלות הדעת והשוגות בדמיונות. מהצד השני שלו – הגברים שקולי הדעת הרואים נכוחה. ובתווך: גיבורה רומנטית שמשלמת ביוקר על חולשת האופי שלה.

ללכת עד הסוף

אבל זאת רק פרשנות, אחת מיני אלף, לסיפור של אמה בובארי. שעבורי, היא מגלמת את הקונפליקט שבלתי ניתן ליישבו השורר בין הדחף לדכא ולאלף את הנפש (שהיא ייצור רומנטי מטבעו) לבין התשוקה שאי אפשר לכבוש אותה – לתת לה לדהור, משולחת רסן. אם קראתם את סיפורה של מאדאם בובארי, יכולתם להתרשם בנקל מהתעצומות והחזיונות וההתעלויות שמסוגלת לייצר נפשה של בורגנית צרפתייה פרובינציאלית מאוהבת מהמאה ה-19. נפש שלא השכילה ואולי גם לא רצתה או לא עמדו לה כוחותיה להחניק את מה שהתחולל בתוכה, שחייתה בכל עוז חיים מומצאים, דמיוניים אך מפוארים, עתירי השראה ומעוררי פליאה, מסעירים פי מיליון מאלה שעמדו באמת לרשותה.
תילי תילים של מילים כבר נכתבו על מה סבר פלובר כשהוא המציא את אמה בובארי. וגם הוא עצמו תרם לא מעט לדיון. אבל הרומן הרומנטי עם הטוויסט על המאדאם ההיא, בעיני לפחות, הוא קריאה לחיות בדיוק את החיים האלה שהמיטו עליה אסון. חיים שמשלמים עליהם ביוקר, חיים שמייצרים משמעות, גם אם היא אשליה מוחלטת. חיים שאינם מחושבים בדקדקנות ובקור רוח, שאפשר שיביאו לידי היסחפות ואפילו לידי צער, כאב, אשמה וחרטה, ואפשר שימיטו קלון ואסון, אבל שאין בהם, לפחות לא בתור אידיאולוגיה, שמץ של דיכוי הנפש.


הטקסט נכתב לערב ספרותי שהתקיים אמש בבניין העירייה הישן בתל אביב בנושא ‘הרומן הרומנטי’ לכבוד צאת “הרומן הרומנטי שלי” מאת נילי לנדסמן

לעמוד `הרומן הרומנטי שלי` בהוצאת חרגול

על הכותבת נילי לנדסמן

נולדה בקיבוץ איילת השחר ומתגוררת בתל-אביב. סופרת, עיתונאית ותסריטאית בטלוויזיה.

תגובות

  1. מישהי

    נילי, בהצלחה עם הספר ובכלל.

  2. נורית הדרי

    בכן, בסיפרה של אווה אילוז על תרבות הקפיטליזם היא קושרת בין האדיאל הרומנטי ובין מערכת השוק.
    אישית, אני סבורה שהאידאל הרומנטי בא לבודד נשים ובאמת להעביר אותן לספירה שבה שום ערך לא מופק מהן עצמן אלא אך ורק כהשתקפות של הסביבה שרוצה בהן או לא.
    חשבתן פעם מהי המשמעות של אישה ההורגת את עצמה מפני שאהובה לא רצה בה?
    זהו בדיוק , לדעתי, הרישא והסיפא של הרעיון הרומנטי: אין לאישה זכות קיום מחוץ לאהבה (וגם האהבה הזאת היא בעצם עיסקת זנות כשלעצמה).

    • במה שונה אשה שהורגת עצמה מפני שאהובה לא רצה בה
      מגבר שהורג עצמו מפניי שאהובתו לא רצה בו?

      תפיסת האהבה הרומנטית אצל בני אדם
      לא משנה אם הם גבר או אישה
      זאת הנקודה
      או שלא?

      אני חשבתי שאהבה רומנטית הוא שלב אבולוציוני באהבה

      עזבו גבוה או נמוך
      תלוי מאיפה מתבוננים באהבה

      וחוץ מזה לנילילי בהצלחה עם הספר החדש
      חיוך

  3. נורית הדרי

    אני אשמח מאוד להבין איך אפשר לחיות חיים עתירי משמעות בתוך בועת אשליה.
    הענין הוא שהמאמר הזה כתוב ברוח פוסט פמיניסטית שבעה ותל אביבית שההקשר ההיסטורי של נשים בורגניות (ואחרות) שעליהן נכתבו הדברים לא ממש עומד לנגד עיניה.
    להפוך את אמה בובארי מדמות טרגית לדמות הירואית ומופת לחירות הנפש הנשית ועושרה, זה אפשרי בדיוק כמו להעביר אותה מהפרוביציה בצרפת של המאה ה-19 לבזל פינת אבן גבירול בואך שינקין.

    • מסיפור אחר

      הבעיה לדעתי היא אחרת לגמרי — אמה בובארי כמו אנה קארנינה הן גברים — פלובר ודוסטוייבסקי. וככה הן גם מוצגותמנקודת ראות גברית . אם את מעוניינת להסתכל על מודל שנושק יותר לזמננו אפשר אולי להשתמש בסירטו (המיסוגניסטי) של וודי אלן MATCH POINT (בעברית אני חושבת שקראו לזה נקודת מפגש – אבל אני לא בטוחה). מה שלי, אישית ניראה יותר מתאים הוא לקרוא רומנים רומנטיים שנכתבו ע”י נשים.

  4. בלעתי את הספר בשקיקה

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *