סיפור קצר: אני חושב שהתאהבתי בה בגלל איך שהתחת שלה נראה בג'ינס. כן, אני קולט כמה שזה נשמע שטחי, וברור לי שאם היא לא הייתה גם מדהימה בלי שום קשר לתחת שלה ולג'ינס הכחול כהה ההוא, לא היה נהיה מזה כלום

ג'ינס

אני חושב שהתאהבתי בה בגלל איך שהתחת שלה נראה בג'ינס. כן, אני קולט כמה שזה נשמע שטחי, וברור לי שאם היא לא הייתה גם מדהימה בלי שום קשר לתחת שלה ולג'ינס הכחול כהה ההוא, לא היה נהיה מזה כלום. אולי רק זיון ללילה אחד, אולי אפילו איזו מיני מערכת יחסים של חודש, אבל בטח לא שומדבר רציני.
רק אחרי שגמרתי להעריץ את התחת שלה הרמתי את המבט, וכשהיא הסתובבה גיליתי חיוך שהוא חצי מלא ביטחון וחצי ביישני, אף ורדרד מטישואים דוקרניים (זה היה סוף החורף), ועיניים כחולות כהות שיכולתי לטבוע בתוכן, אם זו לא הייתה כזאת קלישאה. אבל זה היה התחת ההוא בג'ינס ההוא שעשה לי את זה.
בכל מקרה, ברור שלא אמרתי לה את זה. כשהיינו שוכבים בקיץ על שמיכה במרפסת, אחרי שהמזגן התקלקל ואי אפשר היה לנשום בתוך הבית, היא הייתה משחקת איתי ב"אז מתי התאהבת בי?", ואני הייתי עונה "כשהסתכלתי לך בעיניים בפעם הראשונה". לפעמים הייתי צוחק עליה קצת, על איך זה כל כך חשוב לה מתי התאהבתי בה, ועונה ש"ברגע ששמעתי שאת מעריצה את להקת אהה", והיא הייתה צוחקת, ומביאה לי מן כפה ידידותית, ותוך חמש דקות היינו כבר עירומים, מזיעים אחד על השני ואחד בתוך השני.
אבל זה היה אז, לפני חמש עשרה שנים, והיום היא כבר לא נכנסת לג'ינס האלה, וגם לא לאף ג'ינס אחרים. היום היא מסתובבת בבית בטרינינגים שהיו פעם שלי ובשרוואלים ישנים משארם עם כתמים שכבר לא יורדים, ואי אפשר כבר להזדיין על המרפסת כי יש שם חדר משחקים לרון ולנועה. אבל אחת לשבועיים בערך, אני מצמצם ככה את העיניים ומנסה לראות את התחת הכבד הזה בתחתונים חסרי הצורה כאילו הוא תחת צעיר וגמיש בג'ינס בצבע כחול כהה. ואז, אם אנחנו לא נורא עייפים והילדים לא מפריעים, אנחנו מזדיינים במיטה הזוגית שלנו, עם המזגן שפועל ממאי עד ספטמבר בלי הפסקה.
וכשאני מסתובב ברחוב, אני מסתכל לבחורות צעירות על התחת, נושך שפתיים למראה טוסיקים מוצקים בג'ינסים, מעריץ ישבנים עסיסיים, מעלה זיכרונות ישנים מול קווי מתאר של תחתונים עדינים מבעד לבד הגס והסקסי הזה. אבל אחרי שאני עוקף אותן בשביל להסתובב ולהסתכל להן בעיניים, אני תמיד מתאכזב מחדש, כי אין שם את המבט הזה, את הצבע הזה, את האגם הזה שאפשר לטבוע בתוכו – או אפילו סתם לשחות.
אולי בסוף כן התאהבתי בה בגלל העיניים. מה שבטוח, שבלי התחת, לא הייתי בכלל מסתכל לה על הפנים.


בימים אלה יצא ספרה החדש של שירי צוק, "חמש עשרה דקות"

שירי צוק

ילידת 1973. סופרת ותסריטאית. מחברת הספרים "קודם כל תירגעי" ו"חמש עשרה דקות"

תגובות

  1. ניסיון, לפחות?

    כך או כך, לא ברור מה הרווחנו ממנו. אין פה את הזווית הראייה המתבקשת בעקבות המאמר ההוא – של הגברים שעל ספסל הנאשמים. רק התחפרות מרגיזה באותה עמדה, וכעת גם בחטא – או שזה רק אצלי ככה, חשד בסיסי כלפי כל טרנספורמציה ג'נדרית של כותב/ת.

    • קודם כל רציתי לציין שממש אהבתי את הספר שלך קודם כל תירגעי!
      עד כדי כך שכ-ל החברות שלי "השאילו" אותו כדי לקרוא והייתי צריכה לקנות
      עותק שני שגם הוא לא אצלי 🙂 ואני מקווה שאני אוהב את הספר השני. המון
      בהצלחה ותמשיכי לכתוב כאן!
      מענבל !

  2. יפאורה תבורי

    קצת יפה.

  3. דבורה הנביאה

    סיפור מקסים.

    קניתי היום את הספר החדש שלך. בנתיים נראה מבטיח.

    • סוסונית ים

      את הספר הקודם "קודם כל תרגעי" לא כ"כ אהבתי. הוא היה סתמי,שטחי וצפוי, מתאים אולי להעביר את הזמן שמשעמם, אבל לא יותר מזה.
      מעניין איך הספר החדש… דבורה – את מוזמנת לדווח.

  4. מה חדש? האם לא קראנו עשרות סיפורים כאלו בעבר? הסיפור לא כתוב רע או משעמם אלא פשוט ממוחזר לעייפה.

  5. סילביה

    זה לא שטחי.
    יש שם משהו.

    תודה שירי

  6. סתם אישה

    אהבתי מאוד

  7. גברים לא משתמשים במושג "מערכת יחסים" בשום סיטואציה ובשום הקשר שהוא. גם לא אחרי 15 שנות נישואים.

    • אני דווקא משתמש שמושג "מערכת יחסים" די הרבה.

      לגבי הסיפור – אהבתי אותו מאוד. הוא מצליח לתפוס משהו מאוד בסיסי במנטליות הגברית. אולי אני לא אובייקטיבי, כי אני מאוד אוהב את הכתיבה של שירי צוק. אהבתי את "קודם כל תרגעי" וכבר הספקתי לקרוא את "15 דקות" ונהניתי מכל רגע.

  8. אחד אלוהינו

    המקום: המכבסה – פאב תל-אביבי כשתל אביב הייתה פתוחה בלילות.
    השעה: 03:00 אחרי שעתיים של אלכוהול, שעתיים לפני עזיבת המקום.
    המשתתפים: לה קראו ירדן, לו קראו דוד ולי קראו אחד. היא לוינסון, הוא אבידן ואני אלוהינו.

    כמו בכל מקום בו שותים כדי שאפשר יהיה לדבר גם המכבסה הייתה עטופה באפלולית חמה,לחוצת עשן סיגריות ורווית ניחוח אלכוהול. היו גם שיחות על הבר.

    אמרתי לה: הוא אומר לך מלים וחושב על התחת ואני מסתכל לך על התחת וחושב שלמולו אין משמעות למלים.

    ועזבנו.

    מאוחר יותר מישהו עשה מזה שיר.

  9. loved it. A perfect something between hopeless romantic and stingy realist. I wish there were more of your works here in this site, and a little more literature in general, than the usual angry men-are-assholes-you-will-wear-red-for-them articles.

  10. cookielida

    וכמו שאיה ושירלי אומרות:
    "מפרגנות!!!!

  11. אחד המרגשים שקראתי. כל כך אמיתי.

  12. ברזילאי

    אחל'ה מאמר, דבר ראשון !
    עכשיו אסתכן בלהיות מאוד חומרני אבל… זה כלכך נכון !
    התחת זה אחד האיברים העיקריים שגבר מסתכל עליהם, אולי הכי חשוב…
    על שדיים וגודלן אפשר להתפשר … אבל התחת … זה קריטי !

    שאלה אליכן הנשים 🙂

    מהו האיבר הכי חשוב בגוף הגברי לטעמכן ?
    שאי אפשר ל"התפשר" על ה"מושלמות" שלו .

    • suggababe

      בתגובה לדבריך, ברזילאי היקר, לא רק גברים מסתכלים על ישבנים: גם נשים.
      אני בוחנת בקפדנות גברים ב"מבחן הישבן" מימי גיל ההתבגרות העליזים (שכבר משייטים להם לאיטם אל עבר האופק…) – וזהו מבחן מחמיר וקפדני, אני אף פעם לא טועה בתוצאות המשוערות – ולעיתים מצליחה גם לדלות נתונים מאוד מעניינים ("נתונים מהתחת") – דעו לכם גברברים, כי ישבן גברי אולטימטיבי משתייך לזן אחד בלבד: ישבני לחמניות!!! הבו לי לחמניות לרוב ואוכל בכל פה!! זהו.
      אז כשאתם יוצאים מהבית תדעו שיש מי שעוקב אחריכם – ולא רק בג'ינס.
      יום טוב לכולנו

    • דנדוש

      המוח.
      אבל למדנו להתפשר.

      • סתם אישה

        הרבה מאוד זמן לא צחקתי ככה. והיום שלי מתחיל מבאס להפליא (בהמשך לשבוע מסריח עוד יותר) אז תודה – גדול….

    • אלמוני

      גובה. אני אוהבת גבוהים ובחיים לא אצא עם מישהו נמוך ממני. חוץ מזה אני לא פטישיסטית.

  13. דורית

    אחלה סיפור, מרגש ומעודד את הנשים.
    קראתי את הספר שלך והוא אחלה!!

  14. גם אני קראתי את "קודם כל תרגעי" ואני לא ממש זוכרת אותו, מה שאומר די הרבה. לשירי צוק יש כתיבה מסוגננת, ואני בטוחה שיש לה מה להגיד, רק שהיא ממש לא לוקחת את זה עד הסוף ויוצא לה תמיד משהו די שטחי ולא נוגע. שירי צוק צריכה להיות קצת יותר אמיצה ולהרשות לעצמה לחשוף יותר מעצמה, בנתיים אני לא רואה שהיא עושה את זה.

  15. הסיפןר הזה מתמצת את הפחד הסמוי הזה שיש בתוכי,
    נכון התחתנתי והיום אני צעירה ויפה , ובעלי מעריץ את התחת שלי,
    ומה יהיה אחרי לידה , ועוד אחת …

    שהבטן לא תהיה שטוחה ויפה…
    האם בעלי יעריץ ישבנים של בנות 17 ??
    האם הוא ישכב איתי וידמיין את התחת העסיסי שראה בעבודה??
    אלוהים ,אל תיתן לכך לקרות,
    אני פוחדת , מהשגרה , מהילדים , מישבנים עסיסיים…

  16. מאמר פשוט ומקסים . היה כייף לקרוא אותו עם הקפה והסיגריה .

  17. ככה ככה,

    עדיין לא ברור עיקר בסיפור.
    לסיכום,אפשר לראות את המאמר כעוד אימרה צינית על חיים משותפים של אנשים מתוסכלים.
    לא אהבתי את המאמר במיוחד אבל, אני חייבת לציין שהוא כתוב בצורה מעניינת ואפילו שנונה.

  18. טריניטי

    סיפור חמוד. לא מאסטרפיס.

    ועכשיו לסיבה האמיתית שאני כאן….

    לפני בערך שלוש שנים קראתי את "קודם כל…". אני זוכרת כי בדיוק נסעתי לסיני וחיפשתי משהו קליל כזה וחמוד, שלא יבלבל את הסטלה ולא יעיק על תאי המוח (כי הם גם בחופשה).
    קראתי את כולו, כי האופציה השנייה היתה איזה נעמי רייגן צדקני אחד שלא ממש הסתדר לי.
    כשסיימתי – וגם הרבה פעמים במהלך הקריאה – תהיתי, מי הסכים להוציא לאור כזה דבר?
    שירי צוק ניסתה לקחת הרבה מלימור נחמיאס, קצת מעירית לינור, אולי קצת מאלונה קמחי, והתוצאה היתה כל כך עילגת!
    היה כל כך ברור שהבחורה פשוט לא יודעת שום דבר על כלום. יש לה תאוריה מסויימת על חייה של הרווקה התל אביבית והיא מקווה שהסיפור, כמו אליבי מאוד גרוע, פשוט "יידבק".
    אבל הוא לא.
    שירי צוק חושבת שהרבה סקס, כאילו, בכמויות, כאילו, משפריץ מהאזניים וכל זה? יכול לחפות על סיפור גרוע.

    הסיפור הנ"ל לא רע. הספר כן.

    • טריניטי- הוצאת לי את המילים מהפה!
      אני קראתי את הספר שנסעתי לחופש בקיץ שעבר לתאילנד. בדיוק כמוך חיפשתי ספר קליל, ומצאתי משהו שבכלל לא דומה לספרות.
      לא חסר לנו ספרים קלילים ואת ציינת את הטובות שבסופרות הקלילות, לפחות בעיני.
      "קודם כל תרגעי" פשוט מחפיר. לא מעניין, כתוב בשפה זולה, והכי גרוע – מנסה להיות משהו שהוא לא.
      מומלץ אולי כדוגמה לאיך לא לכתוב ספר, ואח"כ תקראו את "אמא היתה זוחלת" של לימור נחמיאס, ותצחקו בטירוף!

      • טריניטי

        מתוך העציצים……….."
        איזה ספר מעולה, לא האמנתי שאפשר לכתוב ספר כל כך מותח וקריפי ומצחיק בעברית!!
        קראתי גם את "צבוטותי", לטעמי הוא אפילו יותר טוב. הסרט שמבוסס עליו, "מרס תורכי", דווקא קצת מפספס – למרות השחקנים הטובים, כי את הכתיבה של נחמיאס אי אפשר להעביר למסך. אם לא קראת – אז שווה!!! נראה לי שאנחנו באותו ראש, אז ממש תהני ממנו.
        גם עירית לינור נוטה להרוס אותי מצחוק, "שירת הסירנה" היא אחד הספרים היותר מצחיקים שקראתי, ושוב – בניגוד לסרט, שהיה דיי סתמי (ודלית קהן היא לא הבחירה הראשונה שלי לדמות של טלילה).
        שמחה שמישהי חושבת כמוני… (-:

        • מצטרפת בחום!! צבוטותי מדהים: סגנון כתיבה נדיר, ציניות במינון המדויק ואנדר-סטייטמטס מבריקים.
          הגעתי אליו דרך המלצה של מישהו ל"ספר קליל, בלי יותר מידי מסרים".
          אמנם ההמלצה היתה מצוינת, אבל מהסיבות הלא נכונות:
          לספר יש מסר מדהים: אין פרות קדושות, והכל פחות או יותר לגיטימי.
          אבל יש דבר אחד שאסור (!!) להתעסק איתו: הרגשות של בחורה.

        • גם כן ספר מקסים!, קראתי אותו עוד לפני שקראתי את "אמא היתה זוחלת", למרות שכרונולוגית הוא יצא אחריו.
          אני בכלל מאד אוהבת את לימור נחמיאס, יש לך מושג אם היא כתבה עוד משהו מלבד 2 הספרים הללו? כי לא ידוע לי שהיא כתבה עוד ספר, אבל אשמח לגלות שטעיתי.
          האמת שלא ראיתי את "מרס תורכי", אבל אני מסכימה איתך ש"שירת הסירנה" הספר הרבה יותר טוב מהסרט.
          גם "2 שלגיות" חמוד, אבל הסירנה יותר טוב. את השלישי של לינור כבר אהבתי פחות, שכחתי את שמו אבל אני זוכרת שהגיבורה היתה כוכבת טלוויזיה או משהו כזה.
          בכל אופן, אם יש לך כוח אני תמיד שמחה להמלצות, שמעת על ספרים טובים חדשים?
          (ולא "15 דקות", תודה) (-:

          • שפרה הצולעת

            לימור מתרכזת עכשיו בכתיבה לטלוויזיה, עד כמה שאני יודעת.

          • לגבי המלצות – סיימתי היום את החדש של עירית לינור: בנות בראון. בחצי הראשון נזכרתי , תוך הבזקי צחוק קלילים, בסגנון הלינורי המשעשע. היא הביאה את הסיפור לאיזשהו שיא, שאחריו מתבקשת איזושהי פואנטה, או לפחות אימרה כלשהי (לא בקשה מוגזמת מידי). אבל גם אחרי שהספר נגמר לא מצאתי כזו. יכול להיות שפיספסתי, יכול להיות שזו לא היתה כוונת המשורר. אבל מה שקרה לי בחצי הראשון, ואני כ"כ אוהבת שקורה לי עם ספרים, זה שהם רצים לי בראש גם כשאני לא מחזיקה אותם, והם איכשהו משפיעים עלי גם בין לבין. אבל אחרי שהבנתי שהיא לא לוקחת לא את הגיבורה ולא את הסיפור לשום מקום בעל תוכן סביר – בקושי טרחתי אפילו להתאכזב. חבל

            • אוי ונוס, סליחה על השאלה שלא קשורה, אבל את גרה בפירנצה??
              (רואים לפי המייל) אני מתעניינת כי גם אני כנראה אסע לגור שם בינואר למשך שנה.
              אני נוסעת גם לשם לימודים וגם לשם התאווררות, אז אשמח אם תספרי קצת.
              ולגבי החדש של לינור, האכזבה שלך דווקא הציתה בי סקרנות. אני מודה שאני לא כ"כ אובייקטיבית לגבי לינור, וכשאני רואה את שמה אני טסה לקנות/להשאיל. אבל גם הספר האחרון שלה די איכזב אותי ("הסנדלרית"), במיוחד אחרי 2 הספרים הכ"כ שנונים ומשעשעים שלה – הסירנה ו-2 השלגיות.
              לילה טוב.

      • אני ממש לא חושבת שהבעיה היא בסגנון הכתיבה, אבל מרגישים את ההבדל בין מישהי שכותבת על החיים שלה, או מתוך עצמה, או שהיא כותבת מתוך מעין פנטזיה של "איך הדברים צריכים להראות".

        גם בז'אנר ספרי הרווקות האורבניות השנונות יש הבדל בין מישהי שכותבת על משהו שהיא מכירה, לבין מישהי שכותבת על "רווקה כוסית תל אביבית מזדיינת ומבולבלת" ורואים שאין לה מושג על מה היא כותבת, כי היא לא שם, או לא היתה שם, או שהיא לא מוכנה לספר לנו את האמת האישית שלה ומעדיפה לברוח לתוך קלישאות של מקומונים.

        בסיפורים של גפי אמיר למשל את תמיד מרגישה את הקול הפנימי היחודי של גפי, כי היא לא מנסה להשתמש בכתיבה כדי להיות משהו שהיא לא, אלא כדי לאוורר את האמת, אפילו היא כואבת או פטתית, עם המון הומור ומודעות עצמית. זה ההבדל בין סופר אמיתי לבין מישהו שסתם שמשתעשע בכתיבה. אם אין לך נכונות לספר את הסיפור האמיתי שלך, בחיים לא תהיה סופר.

  19. שירי – עזבי אותך מכולם. סתם קנאים שלא כתבו מילה בחיים שלהם. קראתי את שני הספרים שלך ואהבתי מאוד. יש מקום גם לעירית גם ללימור וגם לשירי. שיהיה לך הרבה בהצלחה בהמשך !!!

    • אני לא מנסה להשמיץ חס וחלילה או משהו. אני רק אומרת מה שאני מרגישה. אין לי כוונה להתחיל לנתח פה את כשרון הכתיבה של שירי צוק. אם הייתי חושבת שהיא חסרת כשרון ממש לא הייתי טורחת להגיב. אני פשוט חושבת שיש לה בהחלט כשרון והיא מפספסת. אני לא חושבת שאני אומרת כאן משהו שהיא לא יודעת בעצמה. יש לי תחושה שהיא יודעת. אתה מרגיש כשאתה מזייף, אתה לא יכול לשקר לעצמך.

  20. יונתן ילון

    קטע מעניין. בהצלחה עם הספר!

  21. פשוט כיף לקרוא!!!!!
    אני רץ לקנות את הספר

  22. דילי

    כרגיל מקסים. בהצלחה עם הספר.

  23. גועל נפש! סוטה…

  24. אהבתי כ"כ…
    בכלל כבר קראתי את שני הספרים שלך- "קודם כל תירגעי" ו- "15 דקות" הם יושבים מעל הראש שלי עכשיו (על המדף…)
    מחכה בקוצר רוח לספר הבא…

  25. מאוד אהבתי את המאמר , בסופו הגנבתי חיוך לא קטן. עדיין יש תקווה.
    אני אוהבת את צחורת הכתיבה שלך, היא שנונה ומיוחדת, גורמת לי לקרוא את הספרים שלך בחיוך וצחוק, עושה לי טוב על הלב לקרוא כאלה ספרים
    המשיכי כך
    כה לחי
    ותודה על החיוכים שאת מעלה על פניי כאשר אני עצובה או לא,
    תודה

  26. נורית

    יפה, אהבתי מאוד

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *