דיאלוג?

אני רואה אותה מעברו השני של הכביש, היא מבחינה בי וחוצה אותו, מתקדמת בזריזות, בדיוק כמו אצנית באמצע תחרות באולימפיאדה, לעברי, לשמחתי הלא כל כך רבה, ומתייצבת, כאילו נקראה לדגל, עומדת מתוחה למולי.
“ואוו, מיכל, לא התראינו מאז התיכון, נכון? כמה זמן? עברו עשר שנים? אז מה שלומך, מתוקה?” היא מחייכת בסיפוק.
“בסדר גמור, ומה שלומך?” אני עונה בעל כורחי.
“מצוין, ממש מעולה”, היא עונה בעודה מנפנפת את ידה השמאלית, ובמיוחד בטבעת הכבדה שהיא עונדת על האמה שלה בגאווה שהייתה שמורה עד כה לפרחי טייס או לסיירת מטכ”ל לפחות.
“ספרי מה חדש בחייך?” היא ממשיכה בשלה, מתעלמת באלגנטיות מהאדישות שאני מפגינה כלפי הטבעת המרשימה ומשמעותה המרשימה עוד יותר.
“את יודעת, חיים, עבודה וכאלה, במה את עובדת?” אני עונה בלאקוניות, מבינה לאן היא חותרת ומחליטה להקשות עליה קצת, אפילו רק לשם הקוריוז ולהפנות את השיחה לנושאים אחרים, שגם לא ממש מעניינים אותי אבל עדיפים על הנושא המשעמם ביותר: נישואיה של הגברת.
“הייתי מורה עד עכשיו אבל מאז החתו…” אני קוטעת אותה, הרי ההמשך כבר ברור לי לחלוטין: “אני עובדת כרגע על פרויקט מאד מעניין, משהו שקשור בחקר תאים, כבר זמן מה, נושא ממש מרתק”.
היא מקשיבה לי, בלית ברירה, ומביטה בי בעיניים משועממות וחסרות סבלנות למשמע דברי הטפלים, וכל כולה רצון עז לנאום את המניפסט, הידוע והמדוקלם שלה – איך עשיתי את הוי של החיים שלי, איך התחתנתי!
לפני שהיא מתנפלת עלי סופית, אני מצליחה להשחיל עוד משפט משלי: “שמעת על השניים האלה מיב’ 10 שעשו בוכטה, מהעסק העצמאי שלהם?” היא מהנהנת להסכמה למורת רוחה, ולא מנדבת מידע משלה על הנושא שזה עתה העליתי לדיון.
אני צופה בה מתכוננת להתקפה, אני מבינה שזהו, נפלתי קורבן, טרף קל בין מלתעותיה, כעת אני מאמצת את כל הכוחות שיש לי ברזרבה ומאפשרת לה, סוף סוף, לאחר המאבק העיקש, לספר את האינפורמציה האווילית שהיא כה משתוקקת לשחרר לחלל האוויר: “אז את שומעת, אנחנו גרים ברמת אביב, אני ובעלי – יוסי, את יודעת שהתחתנתי לפני שנה, נכון?”
בפרגון מהול בצביעות ובניסיון לסכם בקצרה את הרעיון אני אומרת לה: “לא, לא ידעתי, יופי, שיהיה במזל”.
מייד, חיוך רחב מתפשט על שפתיה והיא ממשיכה: “התחתנו במקום ממש מקסים בקיץ האחרון, והיו שם כמה מהברנז’ה. הייתה לנו דווקא חתונה צנועה בלי יותר מידי טררם” ואני כבר מדמיינת אותה עושה כזה ביג פאקינג טררם שם. ושוב היא בשלה: “כל כך התרגשנו…” (למה היא מדברת ברבים כל הזמן? היא עברה מיטוזה, או מה? אני חוזרת במנהרת הזמן למגמה הביולוגית מהתיכון) “… כשיוסי שבר את הכוס, והרב אמר שאנחנו בעל ואישה. את תביני את זה רק כשתתחתני, יש לך חבר בכלל?”.
זהו, היא עברה את כל הגבולות, אני הולכת להגיד לה מה אני חושבת על כל האישיו הזה אחת ולתמיד: “ומי בכלל קבע שאני אתחתן, אולי אני לסבית, ואני דווקא לא – כן, יש לי חבר כבר שנתיים, אולי אני לא רוצה להתחתן עדיין? אולי יש עוד דברים שמעסיקים אותי בחיים הללו? אולי אני לא צריכה גבר עם שייבה על אצבעו לצידי כדי לדעת שאני שווה משהו? אולי?” אני מסתובבת, מפנה את גבי אל מול פניה ההמומות, ומתחילה לצעוד אל האופק, יש לי תחושה חזקה מאד שהרינת לוי – לשעבר הזו כבר לא תציק לי יותר ברחובות העיר.

על הכותבת מאי רוזן

בסך הכל אחת שמנסה לתעד את מה שקורה לכולן פה ושם בחיים

תגובות

  1. טריניטי

    הו, המפלצת ירוקת העיניים….
    האם קראת את הקטע פעם-פעמיים אחרי שכתבת אותו? כי מספיקה רק פעם אחת כדי לחוש את נחשולי הקנאה הפורצים מתוכו. כתבת שאת לא צריכה גבר עם שייבה על אצבעו כדי להרגיש שווה משהו, אבל הקטע הזה מתאר את ההיפך הגמור…
    את לא נשמעת כמי שבטוח ומאושר בחייו. אם היית, ודאי היית שמחה בשמחתה של המכרה שלך, מברכת אותה ושוכחת מכל העיניין.
    נכון שיש בנות כאלו, שכל הוויתן סובבת סביב בן הזוג (“מושמוש אמר ככה ועשה ככה…”) אבל הכעס שלך והתגובה המוגזמת מראים שהיא פגעה “בול” בנקודה הרגישה.

  2. השיחה הזו לעולם, אבל ל-ע-ו-ל-ם לא היתה מתקיימת בין שני גברים.

    גבר לא היה מנופף בפני חברו בטבעת נישואין בנסיונות נואשים לקבל מעט תשומת לב ולדרוש פירגון רק בגלל שהתחתן או מנסה לדחוף לכל משפט את אישתו וטקס שהיה לפני שנה (!) וגבר לא ייתכנן את יום הנישואין שלו מגיל 4 כאילו שזוהי משאת נפשו העיקרית.

    לאן הגענו ? “הגבר שלי והגבר שלי והגבר שלי”…. מרכז עולמך.
    אז יופי. יש לך מישהו.
    סו וואט ? מה איתך ? מה את עשית עם עצמך ? התחתנת ? אה, יופי. ומה עכשיו ?

    אלו נשות שנות ה 2002 ?
    זונחות את הקריירה את רצונותיהן ואת חלומותיהן רק בשביל חתונה וילדים ?
    אולי גם בישולים ונקיונות ?
    בא לי להקיא.

    • ההתעסקות עם הנישואין והלחץ החברתי עשויה להיות משעשעת ומרעננת בסיטואציות מסויימות אבל כל מה שהמאמר הזה משדר הוא – ותחשבי על זה מאי רוזן – שהטבעת היא הדבר החשוב ביותר (וזה בניגוד למה שאת אומרת) אחרת למה את לא זורמת עם האישו הזה כחלק משיחה קלילה ולמה את לא יכולה להעביר 10 דקות עם מישהי שכל עוונותיה מסתכמים בזה שהיא מאושרת בחייה. יופי לה. סו פאקינג וואט. אם השייבה לא אישו – ובעיני היא בהחלט לא – אז למה זה לא מובן מאליו שזה כך, למה צריך לטחון את הנושא ועוד באופן הזה? את יודעת, התחושה שנוצרת מקריאת המאמר זהה בטח לתחושה שהדודות והסבתות מתחילת המאה הקודמת היו מנחילות לרווקות בנות 35.

  3. אמרתי לך פעם שאת צריכה להתפשר נכון… ובלי “לא לא לא…”
    את יודעת שאני צודק .

  4. cookielida

    היא צודקת, איך-שלא-קוראים-לה, שאמרה שאת מקנאת..את קינאת לה אז וגם היום (וזו הסיבה למה לא רצית לדבר איתה מלכתחילה..). ואגב, את גם לומדת ביולוגיה עכשיו, ובגלל הזה ידיעותייך הרבות בתחום (במיוחד מאחר ואת בטח עושה את הפרוייקט בפקולטה שלי..)

  5. “Girls, girls! What are you doing?!?!”

    -The Witches of Eastwick

    We all might want to learn a thing or two from this movie. About women, men, women’s obssession with men, men’s pride with women, Death, Desertion, Divorce. Don’t be fooled by the beggining. Cher, Susan and Michelle. A Delightful smirk about independance.

    (after that, reading articles such as the mentioned above will become redundant).

    • מאי רוזן

      ומה עם הכתיבה עצמה, וסגנון הכתיבה? ומה עם ההנאה שיש בקריאה? ומה אם החיוך או הגיחוך שיש לאחר שקראת קטע טוב, סיפור טוב או רומן טוב?
      נו באמת, לפי התיאוריה שלך נפסיק לקרוא וזהו.

      • The problem was in the content itself. With all my love to literature (and it happens to be a particular love of mine…) there was nothing in this article to satisfy the ‘love of reading’ that you speak of. I don’t call for anybody to stop reading, really! But just the same way you don’t put in your mouth just ANYTHING (a good example would be an angry chewing gum from the streets of Tel Aviv) – the same way one doesn’t read ANY THING that’s out there for the sake of ‘reading’ alone.

  6. כל ההתעסקות הזאת בחתונה,עם מי ומתי פשוט מצחיקה שלא לומר פתטית. זה ממש לא מובן מדוע את כל-כך מקנאה ונרתעת ממפגש עם מישהי שכבר התחתנה, החתונה או החברות לא הם המטרה. החשיבות היא בתוכן וביחסים שימשכו לטווח ארוך. עדיף להיות רווקה מאשר להתחתן בעקבות אכזבות, פשרה או לחץ ואחרי כמה שנים למצוא את עצמך עם פרטנר שאת לא בדיוק אוהבת ועם סקס לא מי יודע מה, ולמצא את עצמך נשארת בעבודה שעות נוספות כי מה שמחכה לך בבית הוא לא מי יודע כמה, ממש כמו שהיית רווקה, או לא?!

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *