דייטינג רב תרבותי

יוצאים קבוע

בסרטי הנעורים האמריקאים שצרכנו בשנות השמונים, מלכת הכיתה הייתה יוצאת לדייטים פה ושם, עד שהאגו של הספורטאי המצטיין בשכבה היה מתעורר ומציע לה “to go steady”. אז הם היו “יוצאים קבוע” וחסל סדר מחזרים נוספים, עד שהעניין מיצה את עצמו והיא הייתה מציעה לו ברכות: I think we should start seeing other people, מה שלא סימל פרידה, אלא הורדה בדרגה חזרה למעמד של דייטינג לא מחייב. דייטינג הוא אולי סוגיה גלובאלית אך יש לו סגנון ברור ובל ינותק מהתרבות המקומית. בארה”ב, המקדשת תחרות חופשית וקפיטליזם, מישהו שיוצא איתך יודע שאינך מחויבת לו בלעדית ובמקום להיעלב הוא מציע לך שדרוג. בנוסף, ניתן להחזיר את המוצר תוך 14 יום או לעשות לו downgrade.
תרבות הדייטינג בצרפת, לדוגמה, מתנהלת על פי עקרונות החופש המרבי והמרחב האישי של המהפכה הצרפתית ונראה שהגישה הזו לדייטינג פשטה באירופה המאוחדת, בגוונים שונים. לפני כמה שנים שהיתי בסמינר דוקטורנטים אירופי בן 10 ימים, שבחלקו עשינו את עצמנו חוקרים ולומדים אך ברובו התהוללנו בברים המקומיים. לא יכולתי להתכחש לכימיה המחשמלת שנוצרה ביני לבין אחד הבחורים הצרפתיים, אך כשהזכיר בדרך אגב את חברתו מזה 4 שנים, הסתרתי את אכזבתי וכיוונתי את היחסים לידידות גרידא. בלילה הרביעי לידידותנו האמיצה, הבנאדם נעלם מהשטח כאילו בלעה אותו האדמה, רק כדי להתגלות למחרת הלום שינה, בחדרה של איזו גרמנייה.

הייחוד האירופי

בארוחת הצהריים החגיגית התיישבתי לידו ולא התאפקתי עם החקירה, “והחברה שלך?” אבל הבחור לא נרתע: “אז זו הייתה הבעיה שלך? חשבתי כבר שאת לא מעוניינת אז עברתי הלאה”. השיחה נדדה למוסר ואתיקה ביחסים ובמהלכה הוסבר לי כי באירופה בכלל ובצרפת בפרט מקובל מאד על שני המינים לזיין מהצד בחופשות רשמיות. יש זוגות שחולקים חוויות, יש שמעדיפים לא לדעת, אבל הכול מסכימים שזה טוב לבריאות כמו כוס יין אדום בסיום הארוחה. “אין לזה שום קשר לאהבה, להפך, זה מתבל את היחסים שלי עם בת זוגי ואני חוזר אליה עם תשוקה חדשה”, הוא מסכם.
מצוידת בראייה החדשה שוחחתי עם אירופאים נוספים סביבי וגיליתי שאכן כך הדבר ואין לשפוט אותם באמות המוסר שהבאתי מהבית. חברה אחרת שלי המתגוררת בבודפשט, לדוגמה, יוצאת שלוש פעמים בשבוע לארוחת ערב עם האקס שלה, המבקש להחזירה אליו ובשאר ימות השבוע מארחת במיטתה מתמודד אחר. המילה “חבר” לא עולה באף אחד מההקשרים וכלפי שניהם התייחסותה רצינית ביותר.
כשבחור יוצא עימה לראשונה ומתקשר אליה פעם שנייה בקלילות כעבור שבוע, זה נראה לה הכי נורמלי בעולם והיא לא עוסקת ב”יחסינו לאן” עד שהצפיפות לא עולה לרמת דחיסות שדורשת שינוי קל בשגרת יומה. בזמן שהיא גרה עם חבר היא למדה סמסטר בחו”ל, עבדה זמן מה במדינה אחרת, ואף אחד מהצדדים לא עסק בהשלכות של זה. משהו בניידות האירופאית הזו, בתפיסה הקלילה והגלובאלית, מעורר קנאה. ומחויבות? זמנה יגיע. ואז היא תצטרך להיות מאד קיצונית וברורה, כמו הצעת נישואין.

ובארץ ישראל

אז איך זה שרק אצלנו בארץ, את נחשבת חברה קבועה של בחור בערך מהיציאה השלישית שלכם יחד, לפעמים כבר מהשנייה; אם הוא לא מתקשר תוך 48 שעות מהפגישה הראשונה דינו מוות בירייה ואם רק שומעים שיצאת עם מישהו פעם אחת, את מסומנת כ”תפוסה” ואף חברה לא תנסה להכיר לך מישהו אחר כרגע. אז מאיפה באה לנו תפיסת הדייטינג ההדוקה הזו? האם מאז שהינו מיעוט נרדף בגולה שחושש להתבוללותו, או שמא זה פרי האווירה הצבאית, התכלס’ית, האגרסיבית והכובשת של ה”יאללה אין זמן” הישראלי? מה גם שהחבילה מגיעה עם דרישה לאינטימיות-אינסטנט, והלוא גם ככה מחציתנו פוחדים מאינטימיות וצריכים זמן להתרגל, אז מה הפלא שכולם בורחים מקשרים פה כל כך מהר?
אף על פי כן, בתל אביב התנהגי כתל אביבית. אם תנסי לנהוג כאן כאירופאית או אמריקאית יקראו לך בוגדת, מתפרפרת או זונה. גם כשאת מודעת לפרובינציאליות שלך ומנסה לאוורר אותה, אין לך מנוס ממנה כי בתוך עמך את חיה. כי אצלנו בארץ, אם הוא לא מתקשר תוך 48 (נו טוב, 72) שעות, הוא באמת חרא קטן או לא מעוניין בך וחבל על זמנך אם תנסי לנהוג בו כאירופאית חופשית וחביבה, כשיתקשר משעמום כעבור שבועיים בגישוש אחר זיון. מצד שני, גישה אירופאית יכולה לגרום לך להפחתת ציפיות בריאה ולעורר בצד השני תחושה ברוכה של רדיפה וכמיהה, עקב היותך קשה (ולכן ראויה) להשגה. הדבר עשוי גם לפתוח לך דלת אחורית אל לבם של גברים מבוצרים היטב, זן שהמדינה הזו מתמחה בלייצר.
קצת חבל אבל ככה זה, כל תרבות והדייטינג שלה ואם את מסרבת להשלים עם זה, אז הנה לך עוד סיבה להגר מכאן.

תגובות

  1. אורחה

    כמה הסתייגויות.
    א. לא מסכימה עם עניין המוות ביריה.
    ב. היכן עובר הגבול ?
    האם כשעוברים לגור ביחד ומולידים ילדים עדיין אפשר לזיין מהצד ?

  2. לונה

    אהבתי את “חברה צבאית, אגרסיבית וכובשת” – באמת, מסר פוליטי חתרני במסווה של מדריך דייטים!

    • לדעתי הסיבה בדיוק הפוכה. למרות שזו אכן חברה מיליטריסית ואלימה (ועם זה אני מסכימה לחלוטין !!!) היא גם עדיין מאוד שמרנית ביחס לאירופה. ולכן עניין שמירת זכות הזיון

    • הלאה לכיבוש

  3. cookielida

    דווקא מפליא שהחברה האמריקנית השמרנית תבטא כזה חופש זוגי..
    אפרופו קשות (וראויות?) להשגה – סטודנטים זרים שנתקלתי בהם (רובם מ”הייחוד האירופי”, אגב) הביעו באוזני מספר רב של פעם את תסכולם הרב מהבחורות הישראליות “that are hard to get..” והביעו פליאה איך אנחנו, הגברים, מסתדרים עם התופעה הזו…

    • אלמוני

      זה לא שהבחורות הישראליות הן קשות להשגה, זאת כנראה התרבות השונה שמערימה את הקשיים. גם לי לא היה קל בארבע שנים שחייתי באירופה.

    • עוד גבר

      ראשית, אציין שאני, אישית, כמי שמעדיף יותר
      שמרנות ביחסים יכול להבין, לעיתים, את גישת
      “קשה להשגה”, זה תלוי בסיטואציה, למשל
      לא הייתי רוצה שמישהי שמוצאת חן בעיני ואני
      בעיניה והיא פנויה וכך גם אני – שתקשה עלי סתם
      בשלבים _הראשוניים_ של יצירת קשר, צריך להבדיל
      לדעתי בין זה לבין מתירנות מינית שאני אישית, מה
      לעשות, ממש לא מזדהה איתה.
      שנית, לפחות מניסיני, יצא לי, לא מזמן, לבקר מכרים
      באירופה, היתה אצלם ארוחת ערב עם הרבה מוזמנים,
      לידי ישבה בחורה יפיפיה שבארץ היתה מסובבת הרבה
      ראשים (באחריות..), היא לא היתה הטעם שלי (שהוא
      מה לעשות, לא נפוץ), אבל אחרי כמה החלפות משפטי
      הכרות של מי את/ה וכו’, היא התחילה ממש להתעניין
      בי, להתקרב אלי פיסית וכו’ (דבר שאני לא כ”כ רגיל
      לו, כאן) ייתכן שזה סתם מקרה, אבל זה הזכיר לי את מה
      שכתבת.

      • cookielida

        מכר שלי טייל תקופה מסויימת באוסטרליה ובאחד מן הימים ישב לשתות בירה לבדו בבר אחרי יום עבודה. למרות שלבחור הייתה חברה (באוסטרליה) ושהוא לא חיפש כלום, בחורה התיישבה לידו, ויזמה עימו שיחה שיכלה בקלות להוביל לסקס או לכל דבר אחר…מישהו מהגברים כאן זוכר אירוע כזה בחייו??

      • מסכימה איתך בכל פה. לכל דבר עת. כל מה שנבנה במהירות עתידו להיהרס וזה הדין לגבי מע’ יחסים. מע’ יחסים רצינית לטווח ארוך צריכה להיבנות לאט. ללמוד ליהנות מן הרגעים הקטנים, טיפין-טיפין.
        מן הסתם ללא גילוי רצון ואו התעניינות, קצת קשה להתחיל מע’ יחסים לאחר בליינדייט.

  4. על המפה

    הגברים הישראלים כל כך מנוסים בבחורות שעושות הכל כדי לתפוס אותם כשברגע שהם נתקלים בבחורה שבאמת לא ממהרת לשום מקום, הם חוששים שנפלו שוב למלכודת הדבש הארצישראלי ונמלטים כל עוד נפשם בם.
    תקינות דייטינג תהיה כאן רק ביום שתפסיקו את המרדף המטורף שלכן אחר בעל.

  5. אלכסיס!!!!

    אני ממש אוהבת את השיטה הישראלית!
    אני לא אוהבת את “מצבי הביניים” למינהם!!!! עדיף לדעת ב-100% אם הזוג ביחד או לא משאר לחיות בחוסר מודעות ורק לנחש…סתם דאגות על הראש לשני הבני זוג!
    אז יאללה, תיהיו יותר ת’אכלסאים!
    🙂

  6. יש הרבה אמת במה שכתבת. במיוחד בנושא הדייטינג
    הישראלי. אני מאשימה בעיקר את התרבות השמרנית מדי,
    שאוהבת מאד להדביק סטיגמות שונות לכל אחד ואחת.
    לא סתם הרבה בחורות ישראליות מעדיפות לצאת עם אירופאים
    או אמריקנים, לפעמים ההרגשה איתם פשוט הרבה יותר נוחה,
    בלי כל הלחץ הכ”כ ישראלי הזה להתחתן.

  7. בגידה.
    אי אפשר לחיות ביחד ו”לזיין מהצד” , זאת בגידה וזה לא מתקבל על הדעת. זה גם לא מוסרי ומעיד על נפש רקובה ולא אמינה, אגואיזם.

  8. סוודיש קרן

    אהבתי את החלוקה הקונהרטית לכללים, חוקים, ושאר ירקות.
    אך האמנם אנחנו זוכרות את החוקים בזמן התאהבות?
    מניסיון,
    לא.
    באמת שאלתי את עצמי תוך כמה דייטים אני יודעת שזה לא עוד צייד המחפש קורבן וטרף, לאחר שהכרתי כבר רבים (וטובים) מהסוג הנ”ל.

    אז, אם אנחנו אחרי דייט שלישי ועדיין מדברים,
    הדייט הרביעי יכול להיות אצלו?

    מחייכת,
    סוודיש קרן.

  9. ליאור

    יופי של כתבה שנותנת כבוד לגישה האירופאית בדייטים ומצליחה לעורר געגועים לשלטון הבריטי. (שלא להזכיר את הפיש אנד צ’יפס). צריך לזכור שבארצות מעבר לים הלחץ להתחתן פחות מזה שבארץ, יש יותר אלטנרטיביות לחיי זוגיות ורווקות בגילאי השלושים פלוס לא מסתובבות ברחוב עם אות קין על המצח.
    כחובבת ברים אפלוליים בת”א, חוקי המשחק כאן נראים קצת שונים :
    הבנות – התאבדות להתקרב אליהן והבנים – פדיחות מה שיוצא להם מהפה. (לא משנה שהם היו יכולים להסביר את תורת היחסות בקלילות ובהומור גם לאפיפיור). הבנות מגיעות לפאב כדי לספוג קצת מהמתח המיני אבל מתנהגות כאילו יש לזה ריח של עמבה (ועם חובבי הסביח הסליחה). שום מתח מיני בריא, רק מדומה (עבורן ללבוש מחשוף לא מבטא שמחה מינית אלא בחירה אופנתית גזעית). הבנים עסוקים בלצוד את מבטן של הבנות ואילו הן עסוקות בלא להרים את מבטן מעיני חברתן או מכוס המשקה הצבעוני והמעניין מאוד שבידן. ברור להן שאם תחייכנה למחזריהם, הן עלולות להיצלות באש הגיהינום ועוד עם הרוטב הלא נכון. מקסימום יגיעו לשירותים שיכורות עד עמקי נשמתן הכביכול משוחררת ויסבלו בשקט את הריחות. בסוף הן יוצאות מהפאב ואומרות לעצמן – שיט, עוד פעם לא התחילו איתנו. גברים פחדנים.
    אז פה זה לא המערב. כאן זה האימא של הלבנט. ולצורך ענייננו – שמרנות, בלבול ומבוכה מינית. פתיחות ומוחצנות מינית ושיתוף פעולה מצד הבנות, ייתפס בעיני הגברים, וגם בעיני הנשים, (שלא לומר בעיני אימם, אביהם, מורותיהם, השכנה והחנווני) כאל מופקרות מינית. פלא ששני הצדדים בטראומה? שכחנו שסקס וכל מה שנגזר ממנו, אמור להיות הדבר הכי שמח על הפלנטה העצובה הזו. חבל שעשינו ממנו כזה סמטוכה. (ואף מילה על אהבת אמת – מדענים עדיין מחפשים אחר עקבותיה).כשיגיעו הימים האלה, אפשר יהיה לתפוס את המשיח באפטר פארטי משובח.
    ליאורי

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *