היתכן שבסיבוב השני דבר לא השתנה? רחל דסברג על כרוניקה ידועה מראש של פירוק, בניה ומיחזור

דין פירוק

פתולוגיה של פרק ידוע מראש

הזוג הישראלי הממוצע עובר מסלול חיים שגרתי, וצפוי למדי הכולל נישואין בגיל עשרים פלוס, התברגנות מואצת וכניסה לחיי משפחה מסודרים. חיי ה"בעלים"- כוללים צבירת צאצאים, רכוש, ומטראז'., לאחר בניית הקן ואוסף דראמות משפחתיות כמו לידה, בר מצווה, שמחות והנפקות, חולפות כעשר עד חמש עשרה שנים מונוטוניות למדי. בשלהי שנות השלושים או תחילת שנות הארבעים שלה זוקפת לפתע אורנה את ראשה ונתקלת בדמותו של דורון היושב מול הטלוויזיה כשכרסו בין שיניו. "מה הזומבי הזה מסתובב לי בין הרגליים ולמה הוא זורק את הגרביים על הרצפה?" שואלת היא את עצמה בתמיהה. בעודה מעיינת בתוגה באלבום החתונה של פארג' (אייטיז, הלו?) היא שואלת את עצמה, "מה היה רע לי כעת אילו הייתי לבד?"
בשלב זה של חייהם מבינים אורנה ודורון כי איש מהם לא יכהן כרוה"מ הבא או כהילרי של קלינטון. הידיעה המתסכלת כי מחצית שנותיהם מאחוריהם, שאיפותיהם המקצועיות התמצו והבורגנות נוחה להם עד זרא, מעלה בעיקר בצד הנשי שאלות קיומיות כבדות משקל. בגוף מצטברת מרירות מזוקקת משולבת עם מאיסה ביצור מאותגר הטוסטסטרון. התהיות מלוות לרוב בפאזה ניו אייג'ית עכשווית כמו טאי צ'י או סדנת סופשבוע של הפורום. ניחוח הקטורת הדק איננו מאפשר לאורנות חשיבה שכלתנית לטווח ארוך, או ניתוח פיננסי קר של תוצאות תהליך החיפוש העצמי.
"אני גידלתי את הילדים לבד," היא טוענת, "בהפסקת חשמל האחרונה בגוש דן קראתי לאבא שלי". "כשבר נפל בצופים וגובס, היית בעבודה". "כששירן קיבלה תעודת הצטיינות בבצפר, היית לא זמין בנייד". "את רוב החוויות שלי אני חולקת עם שדולת הנשים השכונתית, ואת הדיכאון הקיומי עם קולגה מחובר לצד הנשי שלו".
העובדה הביולוגית היא כי בגיל שלושים פלוס, לאחר תום הדיאטה האחרונה מהלידות, הופך הסקס הנשי לאישיו מרכזי. הפנטזיות משתוללות אבל אינן מתמקדות באובייקט הבנאלי עטוי הגופייה המהוהה, שכל מהלכיו ידועים מראש. "לא בא לי עליו, על הנחירות שלו, ההרגלים שלו, והשערות על הגב". "הוא לעולם לא נמצא שם בשבילי, כבר 15 שנה הוא מחפש ללא הצלחה את נקודת הג'י שלי, וטרם למד מה עושים עם גליל נייר טואלט גמור".
עכשיו תורי.
צפוי לי משהו מדהים בחוץ.
הווריאציות מרובות: "אני רוצה חופש, ים, אהבה". "אני אישה-ילדה". "רוצה פרטנר בגובה העיניים ושיחות נפש אל תוך הלילה (לאור נרות שיינקין וניל)". "רוצה להרגיש את אותו רגע של קסם כמו מג ראיין בראש האמפאייר סטייט".

נשים יוזמות יותר

מתוך כלל הזוגות חווים כ- %85 את החוויה המפוקפקת של פירוק בית וחיים משותפים, %66 ביוזמת האישה. כמחציתם מתגרש, בעוד החצי השני נשאר במערכת, בעיקר מסיבות כלכליות. השוליים העניים מאוד או העשירים מאוד אינם יכולים לשקול את פירוק המסגרת, כל סקטור וסיבותיו עמו. אולם הממוצע השכיר עושה זאת ללא היסוס.
ברוב המקרים האישה יוזמת והגבר נותר מוכה תדהמה. כשהוא יוצא מהבועה ושואל למה, היא אומרת לו – "אתה השתנית, אני השתניתי, יהיה לנו טוב יותר בנפרד". לרוב כרוכה ההחלטה בבזבוז ניכר של משאבים, חיובי עוד"ים, אנרגיות ושעות שרינק. דורון חרד מפירוק המסגרת המשפחתית. גם אם בתשעים אחוז מהמקרים בגד באשתו בלי הכרה, או השקיע את רוב אונו בשיחות ועידה ליליות עם החוף המערבי, הוא ממש לא מעונין לפרק את כל מה שבנה בימי חייו. הוא צריך בסיס. קן. קביעות ומסגרת משומנת ממנה יוכל לצאת הלאה לענייניו הגבריים המסעירים.
בסופו של דבר נותרת האישה בבית, עם הרהיטים מאיקאה, הילדים, וצבורת הוולטאג'. לא הרבה משתנה בסביבה המיידית של חייה מלבד אוסף הקריסטלים החדש, ורוב המסגרת החברתית נותרת עמה מאהדה, נוחיות או רחמים.
הגבר, לעומת זאת, יוצא בראש מורם כשבכיסו הפלאפון, וצועד בעקבות גורלו. הוא מחפש את דרכו, מוצא לעצמו מקום מגורים, לרוב ברדיוס של מאה מטר ממקום מגורי משפחתו: "כדי שיהיה נוח לילדים". לרגע בלתי סביר הוא מרגיש שכל העולם פרוש בפניו. הנשים נמצאות כאן, שם ובכל מקום. הן עטות עליו עוד בשבעה. הן בכל גיל ובכל מצב. ילדות, גרושות בשלות ורקובות. כמויות בלתי מוגבלות של נוזלי גוף ואלכוהול נשפכות לריק בהילולת הפירוק. בעודו פותח בחיי בן שש-עשרה מאולצים, מתערער עולמו המקצועי והכלכלי. איש אינו ממתין לו, והוא חוזר לבית ריק וחף מניג'וז. הדורונים מתקיימים לרוב על ג'נק פוד וודקה וארבע שעות שינה. הם משכנעים את עצמם שזה נפלא, ומפתחים מיומנויות חיזור חדשות. כן, לאחר 15 שנה דורון מוצא סוף סוף את נקודת הג'י אצל עידית, רונית, שגית ניקול וגם פזית. SAME /SAME.
אורנה פורחת, מראה לעולם ולעצמה כמה טוב לה, פותחת בסדרת ניתוחים פלסטיים, דיאטות או מאהבים צעירים על פי משאביה, ונהנית מכל רגע בחייה החדשים. כולם אומרים לה שהיא נראית נפלא. יש לה מחזרים חדשים שקוראים לה מאמי ו"כוסית של העולמות" ומתקשרים אליה בשתיים בלילה בתשוקה. האורנות לרוב מסתדרת טוב יותר מהדורונים. הן מתגודדות בזוגות או בשלשות, משתתפות בסדנאות שיפור עצמי של האוניברסיטה הפתוחה, ונוסעות יחד לטיולים של החברה להגנת הטבע. הן נותרות עם הילדים, ההסעות וההזמנות לחגים, עם החברות והמסגרות התומכות. רובן מחפשות את האביר והאהבה הגדולה, אך לרוב מוצאות את עצמן בסיטואציה זהה עם תואם דורון ב'.
הגברים חווים תחושה של אובדן גדול, ריקנות, ומשכנעים את עצמם שעדיף ככה. רובם מגלים מחדש את הילדים ומשקיעים בהם זמן איכות או קונים אותם בכסף. שוקעים בחוויות הסקס המזדמן אבל מבכים את העולם האבוד שהיה פעם שלהם.
בחלוף מספר שנים, אורנה לרוב לא יוצאת כל כך מאושרת. בתחילה היא משכנעת את עצמה שטוב לה, אבל עם הזמן היא מבינה ששני הדברים הטובים ביותר שקרו לה, בעצם, הם בר ושירן (והיא מלאת סיפוק על שגידלה אותם לבד-לבד – כבר שכנעה את עצמה בכך ללא-תקנה), ופירוק התא היה נכון וחיוני (כן, דעתה לא תשתנה גם אם מזלה לא ישחק לה בהמשך). כל יתר הציפיות לא מתגשמות בדרך כלל. היא מנסה להציג לעצמה את המציאות כשיחוק אדיר. אבל לרוב נתפשת והולכת כטיפוס פתטי בעיני הסובבים אותה, בעיקר בעיני הגברים החולפים בחייה. רוב הגברים הם תוצר של דייטים מאולצים, תוצרת קופידון, חברים או צד ג'. היא חיה לבד בסוף ומכלה את ימיה במעורבות בלתי פוסקת בחיי בנותיה ונכדיה (הבנים הרי הולכים לחמות).

פרק ב'? אז זהו שלא

דורון הסתדר לא רע. זיין ונסע ובזבז, וחי כבר זמן ממושך עם איזו צעירונת והיא כבר בהריון. וכל זה לא לקח לו הרבה זמן. בנסיבות חברתיות הוא משרה רושם נינוח, מחייך קבוע (כנראה על פרוזאק, אחרת לא ברור מדוע), וכאילו שכח מזמן את פרק א' (היחיד שמזכיר לו הוא מנהל הבנק). נדמה שהוא די מבסוט, מאוד מפוכח, תחושותיו ומילותיו אפופות ציניות מרירה, והוא כבר לא מתרגש משום דבר.
אורנה ודורון ממשיכים לחיות להם באותו תסריט, עניים יותר עצובים יותר, ורוויי חוויות ושואלים את עצמם כמעט כל יום – מה היה לי דחוף כל כך ליזום את הזעזוע. גם אם למראית עיין הם מציגים חזות של הכל בסדר, ושוקעים כליל בחיים החדשים וה"משופרים" שארגנו לעצמם הרי בסופו של דבר הם חיים את אותם חיים עם דורון או שייקה, לירון או פזית וכשהם נפגשים באיזה ארוע משפחתי כפוי עם כל הספיחים החדשים, הם תוהים למה היינו צריכים את כל הבלגאן הזה לעזאזל, ומי בעצם הרוויח , ולא ממש מוצאים תשובה ראויה.

רחל דסברג

בת ארבעים פלוס, גרושה מינוס, נמצאת בין מערכות יחסים, בין עבודות ובין מכוניות. עם הרבה תקווה וקצת דיקיום.

תגובות

  1. על אף המסקנה שהציגה רחל דסברג, לעתים אין ברירה. המרחק שנצבר לאורך שנים כ"כ גדול. ההכרה בחוסר ההתאמה מכה והמוסכמות החברתיות לא כל-כך מאיימות. התחתנו? ילדנו? סימנו "וי"! עכשיו לא חייבים יותר דבר לאיש ואפשר גם לבד.
    לפעמים מוטב כך.

    • ליהיא

      אני עומדת להתגרש אחרי שנה אחת של נישואין ו5.5 שנים של קשר .
      ואני יודעת שזה הפתרון היחידי שלי לחיות יותר טוב כול עוד רק לי איכפת מהקשר . חוץ מזה לא כולם רוצים להשתנות ולא כולם יכולים להשתנות כדי להתקדם ולהסתדר בקשר , אז בכח אי אפשר . צריך לוותר וגם אם זה אומר לוותר על הבן זוג ולא רק לוותר בשבילו או לו .

  2. ארנון

    כמה חריף, כמה עצוב, ככה נכון.

    ארנון

    • חד וחלק, אך נשכחו הזוגות הצעירים יותר, אלה שנשואים פחות זמן ומתגרשים כשילדיהם רכים בשנים, כדי לא לשקוע בחיים חסרי תוחלת וחסרי אהבה, מלאים מריבות או מתח בלתי נסבל.
      להם ייתכן פרק ב', מתאים יותר, שמח ומלא בתוכן, אם ישכילו לבחור.
      מנסיוני כפרק ב' של בחור נפלא – יתכן גם אחרת.

  3. קודם כל מאד חלש כספור ביחס לעבודותיה הקודמות של דאסברג – בגבול השעמום – גם הטכניקה הלכאורה חדשנית של שילוב של ריאליטי עם ספור – רעיון טוב – עשוי רע – משעמם. קראתי בדילוגים.
    ולגופה של המסקנה –
    מסקנה אנוסה – מאולצת – כאילו היתה שם מראש והומצא לה ספור כסוי דל.
    לא עובד – לא משכנע – לא טוב
    דאסברג – תימשכי את הספור הזה ושימי עוד מחוויותייך ההזויות. שיהיה מעניין.
    בטוח שלא חסרים לך עוד ספורים עסיסיים – ספרי לנו על החיים של ה"כןסית של העולמות"….

  4. תודה, מראה את כל התמונה, נו מה עושים ?

  5. המאמר מראה את הפטרנים שחוזרים על עצמם בבחירות האנושיות. אני חושב (בניגוד לקודמיי) שהוא כתוב סוחף ומצויין, ומציג בדרך הומוריסטית את שרשרת האירועים. עם זאת, אני חושב שהוא כתוב בעין צינית ובלתי אמפטית (ואולי אפילו מתנשאת) ולכן אני יכול להבין שיש בו משהו מטריד. האם הדורונים והאורנות באמת כל כך נחותים? האם הקושי שלהם ראוי לבוז? אני חושב שיותר מהכל, זה פשוט עצוב, מאד עצוב.

    תודה על זוית הראיה המיוחדת.
    שי

  6. כתוב יפה
    עושה לי חשק לגדל חיות
    במקום נידח

  7. אלמוני

    נקרא בנשימה עצורה ובחיוך,
    כתוב קולח, גם אם ציני,
    ומעל הכל נשמע ריאלי להחריד.

    פתרונות?
    זה שימצא אותם יפתח את הסטארט אפ הכי מצליח
    מאז מיקרוסופט.
    בנתיים כל אחד מוצא לו פתרונות ביניים,
    ברירות מחדל כאלה ואחרות,
    פלסטרים קטנים..
    פתרון קסם כנראה שאין.

    אני בכל אופן לא מצאתי

  8. קריא ומהנה אך מעציב ..
    לא רוצה לחשוב שעתידי צפוי ובנאלי כמו הנ"ל ..
    עדיין רווקה, עושה לי חשק להשאר כך עוד קצת..:)

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *