בננות בנות שמרשות לעצמן
באחד השבועות האחרונים נתקלו עיני המשוטטות בכותרת מעניינת בעיתון: "לוחמות גם בהורים" זעקו האותיות האדומות.
אני, שכבר יודעת שכותרות לא משקפות תמיד את התוכן, המשכתי לקרוא את דיווחו של כתבנו לענייני צבא.
מסתבר כי מחקר של אגף כח אדם בצה"ל גילה כי רק 2.5% מן הבנות המתגייסות מתנדבות לשרת כלוחמות, זאת למרות "פתיחת" מקצועות רבים שהיו לבנים-בלבד עד כה, ולמרות המאמצים הכבירים שמשקיע צה"ל בניסיון לקרב את בנות המין היפה לנושא.
"אולי מדובר בזמן השירות הארוך, 36 במקום 24 חודש, שמרתיע", חשבתי לעצמי כשנזכרתי באליס מילר ובבגצ"ה שלחם למען פתיחת קורס טייס לבנות, אלא ששחור על גבי עיתון גיליתי שמאחורי המספר הזעום עומד משהו לגמרי אחר: "האמהות מפעילות לחצים כבדים על בנותיהן כדי שלא ישרתו כלוחמות", נאמר בגוף הכתבה. "ההורים הפסיקו להכין לי אוכל", סיפרה אחת החיילות, "עד שויתרתי".
מסתבר כי בפרק הזמן העובר בין איתור הבנות להתייצבותן מופעלים לחצים אדירים על ידי בני המשפחה כדי למנוע את הקרביות שבפתח.
מן המחקר עולה כי 40%(!) מן הבנות דיווחו כי האם התנגדה, 26% דיווחו כי שני ההורים התנגדו, 13% דיווחו כי האב תמך ואילו האם לא, ורק 2.5% סיפרו כי האם אישרה אך האב התנגד.
אבל אני רוצה לשרת בחיל התותחנים
הייתי צריכה לקרוא פעמיים כדי להאמין. מחד שוטף את כולנו כבר עשרות שנים גל פמיניסטי שדורש שוויון הזדמנויות בכל מקום ובכל שעה, מאידך, כשכבר ניתנת ההזדמנות יש נשים שדואגות דווקא שבנותיהן לא יממשו אותה.
מה אומרת אמא שכזו לביתה המבקשת להיות לוחמת קרבית בצבא הגנה לישראל? אין ספק שכמו אמא פולניה טובה (גם אם נולדה, נגיד, בצפון אפריקה) ברור כי היא דואגת לביתה ואינה מעונינת שזו תיחשף לסכנות.
נשאלת רק השאלה, האם אותה פולניה הייתה מפסיקה להכין אוכל גם לבנה, אם זה היה חוזר הביתה ומודיע כי התקבל לסיירת מטכ"ל? סביר להניח שלא רק שלא הייתה מתנגדת, אלא אף הייתה דואגת שכל השכונה תדע.
אם שלוחצת על ביתה (מדאגה, רק מדאגה) שלא לממש את זכותה לשוויון מלא בצה"ל מעבירה מסר חד וברור: "שוויון (בזכויות ובחובות) כואב לפעמים, למה לך בעצם?"
הילדה בת ה-18 אמנם כבר לוקחת גלולות ואולי אפילו תטיס תיכף מטוס קרב אבל עדיין, מה לעשות, מושפעת מאוד מדעתה של אמא.
זו, שבשלב ראשון מוכיחה כי אינה רוחשת כבוד ראוי לרצונותיה של הבת, גם מסבירה לה, לאוד אנד קליר, למה לא כדאי להלחם על שוויון.
ילדה כזו, לכשתתבגר, תקבל בשקט גמור את העובדה כי זה שיושב בכסא שליד מרוויח יותר ממנה. כשיהיו לה ילדים אולי תכעס אבל תוותר בקלות על יום עבודה כדי להישאר עם ילד חולה ולא תעלה בדעתה שבעלה-שיחיה יכול לעשות את אותו הדבר בדיוק.
התוצאה
לא, איני טוענת כי מי שתשרת שכם אל שכם עם חיילים-גברים, תתלכלך כמוהם בגריז ותשרת אותו פרק זמן, תהפוך בהכרח לפמיניסטית לוחמת, אלא שברור כי זו, שאינה מפתחת רגשי נחיתות כבר בגילה הצעיר, תדע לעמוד טוב יותר על זכויותיה.
הצבא, לטוב ולרע, הוא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. איך יראו בעתיד פניה של האישה המשוחררת בארצנו הקטנטונת אם הצבא נותן, אבל הבנות לא רוצות לקחת?
הידעתן? (כי אני לא) לפני שני עשורים היו פתוחים לבנות 56% מן התפקידים בצה"ל. לפני עשור עלה המספר ל- 73%. בין יתר תפקידי הלוחמה יכולות בנות להתגייס ליחידת הכלבנים, לשרת כלוחמות בחיל התותחנים, במשמר הגבול, בתפקידי אב"כ וכמובן להתגייס לקורס טייס או קורס חובלים. נכון לשנת 2004 81% מן התפקידים בצה"ל פתוחים לנשים. רק 62% אכן מאוישים על ידן.
אין בכוונתי להצדיק את האמהות, אלא להראות פן אחר, ואולי פחות ברור, של השירות הצבאי של בנות.
בתור אחת שחוייבה (כן, לא מבחירה) במסלול שנחשב קרבי, אני יכולה להעיד שצה"ל אינו ערוך כלל לשילוב בנות בתפקידים קרביים.
החל מנקודות בסיסיות אך חשובות כמו מגורים, הפרדה נאותה בין המינים ותנאים מינימליים (מדוע על הבנות להסתפק ברבע מכמות המקלחות המוקצבות לאותה כמות של בנים?), וכלה בתנון מוקדם וידיעת החומר (אחרת, כיצד ניתן להסביר את כמות החבלות האקוטיות והכרוניות הגבוהה בקרב הבנות ששירתו איתי? מדובר כאן בחוסר התאמה ברור של סרגל המאמצים).
אני לא חושבת שהאמא הממוצעת מודעת לכל זה, אבל אני חושבת שאיפשהוא, בתודעתה כמישהי ששרתה פעם בצבא, היא יודעת שהצבא הוא לא מיקרוקוסמוס של שום דבר.
הצה"ל יעד עצמו במקור לגברים, ואנחנו מין סרח עודף שם.
כך לפחות עד שמישהו יקח את העניינים בידיים ויתאים את עצמו אלינו (סליחה, אבל אין סיבה שנתאים עצמנו למה שעשוי להסב לנו נזק)