פתיחה ובה מסקנה על שיוויון בין המינים
מי מאיתנו לא שמעה את המשפט: "איך אני מת שיתחילו איתי"? זהו בדרך כלל משפט אופטימי עבורנו הבנות, המסמל שיש תקווה לשיוויון בין המינים. האמנם? לא ממש. בדיקה מעמיקה יותר מגלה שהבחורות אמנם מתחילות, אבל הגברים…הם לא יודעים איך לאכול את זה. כך שבסופו של דבר הם נשארים בשלהם: רדיקלים חופשיים. ואנחנו הבנות נשארות עם כל מיני משפטים מכוערים דוגמת: 'איך זה שתמיד מי שאני לא רוצה מתחילה איתי?'.
איך באמת… תעלומה. בוא ונראה… אולי בגלל שמי שמתחילה איתך, מראש תהיה פסולה בעיניך, כי היא… פשוט העזה?
איך הפכו אותך לאמביציונית בלי שתרצי
נדלקת על בחור. עדין כזה. רגיש כזה. מסתובב בסטימצקי בשישי בצהרים. קורא רק "הארץ", מחזיק מעצמו איש העולם הגדול (עד כמה שהמרחק בין אבן-גבירול לרחוב לילנבלום יכול להיות גדול). ומכיון שאת מחזיקה ממנו תבוני, ברור לך שלא איש כמוהו יכול לפספס את הפוטנציאל הגלום בך כאשתו ואם ילדיו.
הופה, עיצרי. אף אחד לא הכין אותך לעובדה המצערת, שהבחור פשוט חושב שהוא מתת האל לבנות המין הנשי. וככזה, הוא מתנהג כמו שהייתם מצפים מכוסית: הוא מתקשה להחליט, הוא לא יודע, למה אנחנו לוחצות עליו בכלל. למה אנחנו מעיקות ולא נותנות לחיות בשקט, לצד כולן ביחד.
לא יודעת למה, אבל גברים כאלו מכניסים סוג מסוים של בחורות לאמביציות. ונחשו מה? מישהו פה הולך לבכות נורא חזק. וזו בטח אני.
לא ניכנס עכשיו לויכוח האם הייתי יותר אובססיבית, או שמא הוא היה יותר מפוחד. הרי ברור שככל שהוא היה יותר מבוהל, הפכתי ליותר אסרטיבית. אבל זה לא היה בכוונה, זה היה רק כדי לחלץ אותו ממצבו המביך.
השאלה לאן יחסים שמתחילים ככה יכולים להוביל. ובקיצור, מתי הוא כבר ירגע, יפסיק לבעוט, וייעתר לחיזוריי באופן רישמי? שהרי, כמה פגישות אקראיות הספיקו לי כדי להבין, שהוד עדינותו לא יוציא חלילה מפיו את שלושת מילות הקסם: " בואי אלי לקפה". ברגעים כאלו, רצוי לקבל השראה מההיסטוריה הציונית, לעשות חשבון מהיר ולהגיד: טוב, ככה זה שמאלנים. מדברים, מדברים, ובסוף על חוזה השלום המשמעותי חתום ליכודניק מהאצ"ל. טוב נו, אז אני אעשה צעד נוסף בפיאסקו הזה. טוב יאללה, אז
אני
אזמין אותו לקפה.
הופה.
GAME OVER.
הפחדת אותו. מיד את הופכת מקסם של בחורה לברקודה משתלחת. סכנה ברורה ומיידית. בחורה אובססיבית ש"מתה עליי אבל אני לא רוצה". תיאור זה ילווה אותך במוחו לשארית חייך. אפילו אם יום אחד תהיי ראש הממשלה, תהיי בטוחה שהוא יפתח את הטלויזיה ובכל פעם מחדש יגיד לאשתו הנחשלת: 'אה, זאתי. איך היא מתה עליי פעם. איך היא רדפה אחריי, לא היית מאמינה".
והנה כך, בקלילות ראויה לציון (או יותר נכון: לבוקס בעין!) הפכו אותך מאשה שרוצה ועושה למען המטרה, לאשה אובססיבית.
תשאלו כל גבר מהו סרט האימה שהכי הפחיד אותו ותראו איזו תשובה תקבלו: האם היה זה "יום שישי ה-13"? לא. "הצעקה 2"? לא ולא. סרט האימה המבעית גברים הוא ללא ספק "חיזור גורלי". כן, זה עם המאהבת שלא מבינה שום דבר. וממה מתרשם הצופה? לא מכישורי הטבחות של גלן קלוז (ארנב!), אלא מהעובדה שהיא רצתה מאוד. יותר מידי. ובחורות כאלו צריך לפחד מהן, כי הן בטח מסתירות איזה דפקט מחריד. פרט אפל בעברן.
וגבר שרוצה יותר מידי? הו, הוא נחוש בדעתו, דבק במטרה ותאמינו או לא, גם ישיג אותה. שאלתי פעם בנים למה זה קורה, והסבירו לי שנשים מתרצות לגברים עיקביים, לא רק בגלל שנשים לא יודעות מה הן רוצות. אלא בגלל שבשלב מסוים, תקתוק השעון גובר אצלן על אינסטינקט ההקאה, שגרם להן אותו מחזר נלהב מידי.
אסטרטגיה וטקטיקה
בחני את עצמך. כשבחור אומר לך שהוא לא מעונין, האם את:
א. מוותרת.
ב. נהיית ידידה שלו.
ג. מחליטה להילחם עד כלות.
במידה ובחרת ב-ג' עליך לדעת כי זהו המתכון לטרגדיה שגם אדיפוס המלך יחוויר על ידה. המפגש בין בחורה אסרטיבית לבחור מתנדנד, הוא הרה אסון. שווי בנפשך: את דוהרת קדימה בפרארי שלך. הוא מקרטע בשולי הדרכים עם הקורקינט שלו. נטול אורות. התאונה בלתי נמנעת.
ומה את עושה עכשיו? אני יודעת שזה לא חינוכי, אבל בואי, בשביל הספורט, נגביר מהירות. יאללה. אם כבר התאהבת, והוא אחוז פחדים, ואת רואה את הקרייסס מול עיניך, לכי עם זה. עד הסוף.
לצורך הענין, הנה לך חמשת כללי הברזל, שיהפכו אותך למפחידנית סדרתית אמיתית:
1. הפעילי את חברותיך במשמרות ריגול מסביב לשעון
מכיון שהוא סיפר לך על הלו"ז שלו הכולל זיונים בצהרים, הורדת הכלב בערב ובילוי הלילה בבר, את יודעת בדיוק איפה למצוא אותו בכל שעה. ככל שיותר חברות יסתובבו במקומות 'שלו', כך תקבלי יותר דיווחים בזמן אמת. החזיקי את מנוע מכוניתך דלוק תמידית, כדי לחסוך זמן כאשר את נקראת לזנק למקום בו נראה האובייקט לאחרונה. בהזדמנות זו כשאת כבר שם, דאגי לסלק מתחרות מהשטח, על-ידי שפיכת הבירה שלהן ישר לתוך המחשוף. שילכו הביתה להחליף חולצה.
2. שחקי אותה מפגרת
גברים מתים על מפגרות. נצלי זאת. כך למשל: החלטת לשבת לו על הוריד ולהגיע לבית הקפה הקבוע שלו? מצוין. שחקי אותה כאילו עברת פה בסביבה, ובדיוק חשקה נפשך בקפה. 'מה, זה בית הקפה שלך? נכון. באמת שכחתי'.
3. ואל תשכחי להיות גם קצת אשה
האמת, עם כל התכנונים, קורה שנפגשים גם באקראי. ומכיון שגם ככה הוא נמצא במגננה, הוא בטח ינסה להלביש עליך את הפראנויות שלו. לא מזמן, כשזה קרה לי, ממש במקרה, הוא אמר לי: "בכוונה את עוברת לי מתחת לבית". באלו המילים. התגובה שלי היתה כה חריפה, שמיד הוא טרח להבהיר: מה קרה לך, בצחוק. וכבר עמדתי לשכוח מזה, אלא שאז שמעתי שהוא אמר את זה לעוד מישהי. המסכנה אפילו לא נעלבה. היא מיד התחילה לבכות ולהתנצל. ומאז הם מזדיינים באושר ועושר. וזהו למעשה מוסר ההשכל: אם כבר תפסו אותך בזירת הפשע, תהיי אשה ותתחילי לבכות. מסתבר שזה עוזר.
4. לעולם אל תשמעי לעצת ידידיך
הידידים האלו הם הרי גברים שלא רצית, ובגלל זה הם מתים עליך כל כך, ויש להם אינטרסים שתשארי לבד. לכן, אל תשמעי לעצתם, כאשר הם אומרים לך לעזוב אותו לנפשו. מאידך, אל תריבי איתם. הם יהיו הכתף התומכת שלך בעת המשבר. כמו שהם צפו לך חצי שנה קודם לכן.
5. התיידדי עם חבריו ושדכי להם את חברותייך
עצה מצוינת שעלולה להשאיר אותך מול העינים שלו (ולהיפך) לעוד שנים רבות. לא שזה כזה להיט. אבל, שיהיה.
מתי מניפים את הדגל הלבן?
היה נחמד. נהנינו. בילינו. קצת בכינו ובעיקר קיווינו. מפה לשם עברה חצי שנה. ויום אחד את קמה בבוקר ומגלה, שמבחורה מלאת שמחת חיים וביטחון עצמי, הפכת בעיקר לצל של עצמך. כבר אין לך מחזרים, כי לכולם אמרת שאת תפוסה ריגשית. החברות שלך מיואשות ממך, מגידות העתידות התעשרו על חשבונך, והנורא מכל: הביטחון העצמי שלך, הנשק הסודי, כל כך בקאנטים, שאפילו לקבצן מפינת רחוב אלנבי יש הערכה עצמית גבוהה משלך.
שאלת השאלות היא כמובן, מתי מוותרים על האגו? מתי מניפים את הדגל הלבן ואומרים: סליחה, טעינו. אני מחזירה את החיילים הביתה, עוברת הלאה וממשיכה בחיי?
לדעת לפרוש בשיא זה דבר חשוב. על אחת כמה וכמה אם אין שיא. במקרים כאלו את מתה להגיד: 'זהו, אני איתו גמרתי'. ופתאום את קולטת את האבסורד: מה גמרת? את מה שלא היה קיים, אלא במוחך?
התובנה היא סוג של גידול המשתלט על המוח, וכדרכם של כאלו, שום אקמול לשיכוח הכאב לא יעזור. והרגע הזה שבו את מבינה, שהתמונה שהיתה לך במוח לא תתגשם לעולם, היא רגע קשה וכואב.
כאב כזה שהולכים לישון איתו בלילה, והזיכרון הראשון שאיתו מתעוררים בבוקר, בבעסא.
משום כך אם לידכם בפקק התנועה האינסופי יושבת בחורה בפג'ו 205 ירוקה ומתיפחת נואשות, דעו לכם ש – א. זו אני. ב. יש מייסי גריי ברדיו.
אז מאיפה בכל זאת מתחילים מחדש? אולי מאותו רגע העצוב-שמח הזה, שבו את מחכה לדייט החדש שלך. ואת יודעת שאין לך חשק. ואת שונאת אותו עוד לפני שנפגשתם. אבל את עושה את זה, כמו גדולה. ואת תעשי זאת שוב ושוב, עד שיגיע הבחור בעל הצירוף הסודי לכספת הזו, שנקראת "ליבך".
ואולי דווקא מתחילים מאותו משפט ב"הנסיך הקטן", שבו נאמר כי גם עדר פילים שלם לא יכול לעץ באובב אחד. ואם תאמיני שגם עדר גברים לא החלטיים לא יוכל לך, לאשה החזקה, רק אז תרשי לעצמך להישבר לרסיסי רסיסים, ולקום בכל פעם מחדש, מחוברת מחדש. בעיקר לעצמך.
Wow, I am the first one to comment. This is exciting. Let me take a moment …
I am back. Etti – again a very well written and enjoyable article. Now, some substance:
1. Men hate pushy/ascertive girls. It is no challenge for them. They don't need to fight and sweat – and that's why they don't like it. Play dumb / passive and you will have the guy (even the most awsome one) crawling / drooling right at you.
2. The more you move back, they move forward. An unreachable thing is much more attractive.
3. Be a bitch, did I mention that?
Just my 0.02
1. thanks
2. why english?
3. if i was a bitch, would i've been here, writing that kind of staff??
English – just because I am the voice of the Golah. In other words I don't live in IL and therefore I don't have Hebrew fonts ….
Secondly – bitch or not (and I say bitch – just because bitches rule) you would still be writing here and endowing us, sisters with your wit
right on girl – son't stop!
You are right in part of your thoughts, but you know that bitch can never choose the dog that will fuck her, the final decision is in the other part's hands.
לצערי אני נאלצת ממש להסכים.
האקס שלי לשעבר נורא רצה אותי ואילו הוא דחה אותי ואני לא ממש רציתי בו ….
הוא שיכנע אותי לצאת איתו ואחרי 3 חודשים שהיינו חברים הוא היה זה שלא רצה עוד אותי, יתכן שזה היה יצר הכיבוש שדחף אותו לנסות ל"כבוש" אותי, אבל אין ספק שזה לא מוכיח שהוא דווקא החזק מבין שנינו….. כי אני חושבת שדווקא מפני שאני הייתי החזקה הוא חשש ולכן פרש.
пикеики
כ"פילה לוחמנית", עם קבלות, בשאלת הפתע, בחרתי באופציה ג'(נלחמת עד כלות), קלטתי כמה אני מכורה לדרמות הקטנות האלה שאסופתם נקראת "חיי". אקסי האחרון, נשמה טהורה, למודת נשימות רקטומיות ושתיקות נועזות(ויפסאנה) הצליח לשבור את ליבי לרסיסים, ואוי, כמה כאב היה לי שם, בצד השמאלי של הציצים. מיליטנטית כמוני, לא לוקחת שבויים, אלא מסתערת. נתתי לו שבועיים לחשוב על זה, להירגע, לקחתי מרחק בשביל שיבין כמה אני חסרה בחייו. ואז התקשרתי. הוא אמר שלא נראה לו, שהוא עסוק, שאני נהדרת, שהוא לא צריך אותי עכשיו, שהדינמיקה לא עבדה. לעומת זאת השיחה והמין היו נהדרים בשבילו. פקאקט. אני ודינמיקות קבוצתיות, יחידניות וזוגיות בחיים לא הסתדרנו. תשאלו את פילת, סלע וכל המכונים האלה שאף פעם לא העבירו אותי בציון עובר. סתמתי את הפה, חייכתי לעצמי בראי, והזמנתי אותו לשיחת סיכום. בית קפה קטן, לא נוצץ, בפאתי תל אביב. היה נעים. אחרי שעה הוא סיפר לי שיש לו חברה. חמודה כזו, והוא מאוהב בה עד כלות. וזה לא היה כמו סכין בגב. זה היה גרזן שלושים קילו, עם להב כפול. הבלגתי. התאפקתי. סתמתי את הפה. חייכתי. שתיתי בשקט. הקשבתי לו. הוא היה מאושר, עם ניצוץ בעיניים וכל האפקטים. אמרתי לו תודה על שלושה חודשים נהדרים. תודה על כך שבזמן שהיינו יחד היו לי כל כך הרבה פריצות דרך במי שאני. שלראשונה חוויתי מהי התמסרות טוטאלית, חושניות מטרפת וסקס שהיה בו הכל חוץ מבנאלי. הסתכלתי עליו, איחלתי לו בהצלחה ונפרדנו. אני נלחמת על מה שחשוב לי להילחם. והוא היה חשוב מאוד. מבחינתי זה היה טוטאל קראש. ואהבתי אותו לאללה, ונתתי לו ללכת. כמו בשיר.
לא השתמשתי בשום תחבולה. לא שיחקתי אותה מפגרת, או גייסתי חברות.
הייתי אני. מאה אחוז טהורים שלי. אבל הדינמיקה לא עבדה. קורה. מה שחשוב הוא, שאת השיחה איתו השלמתי כמו גדולה. ואין דבר כזה לפרוש בשיא. פורשים כשמרגישים שרוצים לפרוש. לפעמים אנשים חושבים שהם בשיא, פורשים ואין להם מושג מה יכול היה לקרות שם הלאה. כשהלב שלו היה כבר במקום אחר, הבנתי שאין לי יותר מה להשתולל. וזה לא לוותר. זה להשלים ולהמשיך הלאה. נורא פשוט. תנסו.
Isn't it weird to you that within a week he hooked up with another girl ?
לדעתי את צריכה להבין שאת התודה על שלושת החודשים, פריצות הדרך, וכו' את חייבת בעיקר לעצמך. הוא אמנם היה שם איתך, אבל זו את שמפתחת את האישיות שלך.
ברגע שתביני את זה, תוכלי לחזור למשחק, ולנצח בו.
בפעם הבאה שתיתקלי באחד כזה, פשוט תעיפי אותו לכל הרוחות.
רויטל, קודם כל תודה על תשובתך הכנה. אבל יש הבדל בינינו והוא שהמאמר שלי מדבר על בנים שבחורות אסרטיביות קצת מפחידות אותם, והם דוחים אותן, בלי בכלל להכיר את הבנות באופן אישי – אבל האמת היא, שהבחורים האלו מוציאים ממך צד כל כך יצירתי (שלא ידעת על קיומו בתוכך עד כה), שאולי כבר היה שווה לשמוע את אותו "לא".
ועכשיו, המקרה שלך הוא שונה. כי לגיטימי שבני זוג יהיו יחד, ואז הבחור יגיד שהוא לא רוצה. זכותך לנסות להחזירו, ואולי הוא אפילו יחזור כשייגמר לו מהחדשה, אבל זה אף פעם לא יהיה כמו קודם. ודרך אגב, אם תשאלי אותי (עם כל הכאב) אני חושבת שאקסך הכין מראש את החברה הבאה שלו ורק אז נפרד ממך. שזה מעצבן ומאנייקי, ובדיוק מראה שבנים לא יכולים להיות רבע דקה לבד, גם אם הקשר גורם להם סבל בל יתואר. וזה כבר נושא לכתבה נפרדת.
ולדעתי לא היית צריכה לחייך בענווה, אלא להגיד לו יא מאנייק, ולשאול אותו כמה זמן הוא ניהל רומן במקביל, או לפחות פלירטט עם השניה. אני מאמינה בלהוציא הכל החוצה ואם צריך, אז גם בסצינות. למה שמשהו יישאר לך על הלב? תאמיני לי, הוא במילא חושב עליך דברים לא מי יודע מה, אז למי את דופקת חשבון? טוב, לא נורא. לפחות למדת לפעם הבאה. (ולא על כל אדיוט את צריכה להילחם עד כלות. רחמנות על הלב שלך).
אתי, תודה על התגובה שלך, וגם לך, אבי.
מאחר והייתי אישית כל כך(ערב שבת עושה לי להיות נוסטלגית), אספר כי את הפגישה שלנו ערכנו בערך חודש ומשהו אחרי(לא ישר אחרי שבועיים), אני עסוקה בלימודים, הוא במילואים וכל החרטא ברטא הזה. ואת ההיא הוא לא הכיר במקביל, הוא לא כזה. ואת היופי של הקשר שלנו אני חייבת רק לעצמי, אני לא אומרת שזה בגללו, אבל זה בהחלט יאמר לזכותו, כי את המרחב הזה שהיה שם יצרנו יחד. אחרי הכל, טנגו עובד בשניים וכו' וכו' וכו'…
וכן, הוא יצא מניאק. אבל אני לא עסוקה בלעסוק בזה. אני מבלה, אני יוצאת, אני אפילו מזדיינת.
לעניין המאמר, מצאתי שבנות אסרטיביות מפחידות בנים. אני אסרטיבית. מזמינה בחורים לקפה, מתחילה איתם, לוחמת את מילחמותיי בגאווה שיוויוניסטית ומטקסת תחבולות ועצות לחברותי הפוריטניות באשר הן. אבל אבוי, זה פשוט לא הולך. כן, בחורים מתים על זה שמתחילים איתם, כי זה מגניב ומדליק וכל המילים המה-זה מתוקות האלה, אבל בתכלס, תנו להם שריון, חרב ורומח, תעפעפו מעט, קצת חנדעלך והם יפלו נמסים לרגלייך. אני חושבת על זה שכל מערכות היחסים שלי בשלוש השנים האחרונות היו ביוזמתי, וכולן הסתיימו בתחושת "אני גדולה עליהם".
אז זהו, אולי כן לוותר, לחיות על פי מוסכמות, קודים, ונורמות של "תהיי ליידי", "תמצצי בשקט", ו"תביאי לי בירות ופיצוחים כשאני רואה ספורט". לפעמים בא לי להיות ג'ין, ושטרזן יבוא ויקח אותי לאיזה יער, יבצע בי את זממו ויבטיח לי אהבת אמת. מה רע? שלוש השנים האחרונות רק הראו לי שבחורים יגנבו מבחורות אסרטיביות, ישארו איתם חצי שנה-שנה, אבל בסוף יתחתנו עם הפודליות. פאק.
גברים שמאוימים על ידי האסרטיביות שלך אינם גברים.
היום את מוותרת להם בקטן,
בעוד 5 שנים כל החיים שלך ישועבדו לגבר שלך, המרגיש מאוים, והורס את חייך.
כמה נכון…
הם מנסים להקטין אותנו….
האחרון שלי ( כבר כמעט חודשיים בלי ), היה קורא לי קונטרוך פריק בתור שם חיבה, ומעיר לי הערות קטנות….,השרשרת לא מתאימה לך', החזייה קטנה….
גברים קטנים מנסים להקטין אותנו כדי להרגיש גדולים…
אני לא מכיר את הגברים האלה שאתן מדברות עליהם. אני דווקא אוהב את הנשים כשהן גדולות. תרתי משמע. פיזית ורוחנית. גבר שהוא גבר ייהנה מאוד מאשה גדולה לצדו. מאוד. מנסיון.
בועז…התפישה שלך וההבנה שלך שונה מאוד ממרבית הגברים.
רובם חוששים מנשים חזקות..ורובם לא ממשץ מסוגלים לקיים קשר אמיץ עם נשים, למרות שתמיד אפשר לשמוע אותם מצהירים עד כמה הם אמינים לא שקרנים ומחפשים קשר חם ואמיתי.
בולשיט.. ברגעי המבחן הם נכשלים ובגדול…….
רויטל יקרה,
מהמקום הכואב שבו את מדברת, הדברים נראים ברורים וחד-משמעיים. הם לא. כך אני חושב.
העובדה שאת בחורה אסרטיבית, היא רק לזכותך. פגשת, ראית, מצא חן בעינייך, הלכת על זה. הצלחת, לזמן מה.
יחסים זוגיים, גם אצלך, הם מתכון שסופו חתונה. כאילו שיחסים לתקופות מוגבלות הם כישלון.. ואם היו שלושה חודשים נפלאים בפני עצמם, זה רע?
ואם הוא פתח בך דלתות ודברים נפלאים צמחו מתוכך זה רע?
את חושבת שבאמת הוא רצה אותך לשם הפאן ויתחתן עם פודלית? אם כן, הרווחת מכך שהקשר נגמר. לא?
היו לי פעם יחסים מופלאים, אהבה עצומה, שהסתיימה, עם כאב שגרם לי ללעוס סלעים. הכאב היה איום ונמשך – כמעט לנצח – אבל הייתה לי אהבה. היא פתחה אצלי דלתות לנקודות שלא הכרתי. הייתי חוזר שוב על אותם הכאבים ולא מוותר על הזמן המופלא והאהבה הגדולה שזכיתי לחוות אז.
יחסים מסתיימים, כי אחד/ת, לפחות, מבני הזוג לא רואה להם עתיד. זו לא אשמת העוזב/ת וזו גם לא אשמת הננטש/ת. זה פשוט לא הסתדר. לפעמים זה לא הסתדר, למרות שהיה מין נפלא, קסם, דמיון ואהבה. לפעמים זה הסתיים כי הכל היה נפלא אבל לא צמחה לה אהבה ולעתים כל מה שהיה, היה אהבה, וזו, מה לעשות, לא תמיד מספיקה.
מי שחי עם פודלית, קם בבוקר עם פרעושי פודלית, ומי שרוצה את "אוהב הפודלית", שתבחן תחילה אם יש לה פרעושים מתאימים.
בעיניי, הלא חשובות, יחסים נפלאים כל עוד הם כאלה. כשהם לא, אז קמים ועוזבים. עדיף על נשארים ומתאמללים. אז עם מחשבה כזו אולי לא מדליקים משואת יום עצמאות, אבל גם לא נקברים בהר הסמוך.
יום אחד, תמצאי, בדרכך האסרטיבית, את מי שהיותך שם תהייה הסיבה לאושרו. שום פודלית לא תגזול אותו ממך. יש רק לקוות, שאף פודל, לא יגזול אותך ממנו. כי זה עובד, כידוע, לשני הכיוונים.
אצלי למשל, לעולם לא מתרוצצים פרעושים כאלה. אפילו לא בגינה!
תשמע קטע. הכרתי בחור. עוד מעט בן שלושים. אמר לי "את מיוחדת". אמר לי "את מדהימה". אמר לי "לא היתה לי כמוך". אמר לי "אני מאושר איתך". אמרתי לעצמי יופי. הנה אחד שמוכן לקבל את כל החבילה שצועקת, בועטת, חיה ומתפרעת. שלא רוצה לשנות אפילו גרם בזה שאני מחויבת לרמת החיים שלי ויש לי את הדרכים האסרטיביות האלה שלי להשיג מה שבא לי.
מקודם דיברתי איתו. שאלתי מה קורה. יחסינו לאן. אמר "תראי", "תשמעי", "לא זורם לי". בהההההההה. ואז הביא לי אותה בגראנד פינאלה של "זה לא את זה אני", ולקינוח את ה"נישאר ידידים". מאחר וכבר כמה שעות אני מחבטת פה בנושא האסרטיביות, שאלתי אותו למה. רציתי לדעת, רציתי להבין. שאלתי את השאלות שאני הכי מפחדת לקבל עליהן תשובה.
והבנתי שאין תשובה. שיש בחורים כאלה ויש אחרים, וזה שכולם משתינים בעמידה זה לא אומר שכולם אותו דבר. ויש לי אנרגיות, ואני מופרעת, ואני עושה קולות, וצוחקת המון, ויש כאלה שלא ירצו. ויהיה אחד שבסוף ירצה. אז זה יקרה מתישהו.
אני לא יודעת. אני באמת מחויבת להביא משהו חדש לכל שיחת הבחורים-בחורות, דייטים, מערכות יחסים וטאקטיקות. אני לא משלה אף אחד בסוף פגישה אם הוא לא מצא חן בעיניי. אין לי בעיה גם לסיים פגישה אחרי חצי שעה. אני מבקשת גם שלא יעשו לי את זה. כנות. זה מה שאני מבקשת. מידה של אותנטיות. של הערכה. אל תצאו לי בהצהרות שהגיע הזמן שגם בחורות יתחילו עם בחורים אם הן רוצות שוויון. לעולם חלוקת התפקידים הזו תשאר. היית בפגישה עם בחורה מקסימה? תתקשר אליה יומיים אחר כך שלא תחשוב שאתה מתלהב. ומה פתאום שאת תתקשרי אליו? שהוא זה שיזום. שהוא יבוא עם פרחים, ישלם על המשקאות, שיגיד שהוא רוצה, שיוביל, שיפתח דלת, שינהג, שירוויח יותר, ש…. ש…. וש…. ככה אני רואה את זה אצל אחרים, וזה מבעס. ואז אני מגיעה, עם רוח קרב, מטענים של אומץ, מנווטת לי בין שורות בחורים באיזה פאב או מסיבה, נדלקת על מישהו
(בטעות לחצתי על שליחה)
…. נדלקת על מישהו, מחליפים מספר טלפון והשאר היסטוריה. תתקשרי אליו-את מתלהבת. לא תתקשרי, תשמרי אל הפאסון-הארד-טו-גט שלך – הוא ירגיש גבר.
ופרחח, הערה לסיום. לא כל היחסים שלי הם מתכון לחתונה בסוף.
אני פריקית של "הדרך". הדרך הכי חשובה לי, לא התוצאות. אין לי בעיה לחיות עם מישהו, לשמור לו אמונים ולהקים עימו משפח גם בלי מסמכים וטבעת. אני רוצה זוגיות. אהבה גדולה שתסחוף, תרגש ותסעיר אצלי כל נים ונים. אני רוצה בחור שיעריך, יאהב ויוקיר את כל החבילה שאני מביאה מבית אמא. וזוגיות זה לא רק חתונה. זוגיות זה שלם.
את כותבת נורא יפה…
רויטל! למה נדמה לי שאני מכירה את הבחור הזה שאת מדברת עליו? בכל אופן, חיזקי ואימצי. זה באמת לא את, זה הוא. ואם יורשה לי לצטט ממיטב פניניו של נשוא המאמר המורחב שלי, אז: "מגיע לך משהו יותר טוב". טוב?
אחותי, הבעסה, הבעסה. ככה זורק אותי טלפונית ביום שבת אחר הצהריים.
*שילך לחפש, שיקפוץ, שילקק שקעי חשמל, שיפסיד לקוחות, שיעלו לו את הארנונה, שיגנבו לו את כרטיס האשראי, שיצאו לו שחורים על האף, שהמצח שלו יתארך, שינתקו לו בטעות את הטלפון, שישכח איפה הוא החנה את האוטו.*
לא עוזר, אתי. נשבר לי. אולי אני אטוס לשוויץ לשיר קצת יודל, אכיר איזה בלונדיני שגולש(על שלג אמיתי, עם שיזוף!), שיזיין אותי בשפות זרות. העיקר שלא יביא לי את ה"נשאר ידידים" הזה. נמאס לי לשמוע את זה בעברית.
"אל תתעסקי עם עורכי דין, את שומעת?!" – אבא של רויטל.
sometimes u just have to know how to let go….
אתי, נהנתי מאוד, ונעשה לי עצוב…
עצוב כי זה נכון,אבל גם עצוב כי זו הכללה, והכללה די נכונה, ועצוב כי אוף, הגברים האלה, מה שלא נעשה לא יהיה להם טוב…
אישית, אני לא אוהבת "לרדוף" אחרי אנשים. גם אם החברה הכי טובה שלי לא תתקשר אלי במשך כמה שבועות, אחרי שהשארתי לה תיים – שלוש הודעות במשיבון, אני לא אתקשר אליה שוב. "לא רוצה? לא צריך". (אולי בגלל זה אין לי הרבה חברות). אבל אני כן אובססיבית. איך זה בדיוק מתחבר? ברגע שהוא יגלה בי עניין מסוים, ברגע שיהיה ביננו משהו – שבוע או חודש או שלוש פגישות מוצלחות…אני אעשה הכל כדי שזה יצליח, אהיה אסרטיבית ואהיה כנועה, אתקשר ואבוא וארוץ עד אליו, ואביא לו ואתעלם ממנו והכל הכל הכל… כדי שזה יצליח. ואני אמשיך ואמשיך ואמשיך ולא אוותר עד שאצליח, או עד שתבוא ההרגשה הזו שתיארת… ההרגשה המוכרת לי והכואבת כל כך, שעדיף כבר בלעדיו מאשר להמשיך ככה, שעדיף להמשיך הלאה מלדרוך במקום.
טפו טפו טפו, כרגע אני במערכת יחסים נהדרת, ומקווה שלא אצטרך לחזור עוד לעולם לימים ההם. לבי לבי.
}{
:0)
סחתיין עליך, אתי.
זה היה בהחלט מרשים.
העתיד בכתיבת תסריטים ל"אלי מקביל"..
יאללה, תשיג/י לי את דיוויד אי. קלי. (למרות שאני יותר קארי ברדשאו…)
שוב אני.
עדיין לא בהוליווד,
אבל יש לי אולי משהו אחר מעניין על הפרק,
שעשוי לקצר את הדרך לתהילה.
זוכרת את הטלפון שלי?
אם לא, אני בדפי זהב.
נשתמע.
רל, אנחנו מכירים? מה זאת אומרת הטלפון שלך בדפי זהב? שלי בכל אופן, ב-ettiav@hotmail.com. מחכה.
היי אתי,
רק היום שמתי לב שנתת לי את כתובת המייל שלך.
אז ישבתי וכתבתי והשקעתי ושלחתי ואחרי כמה דקות קיבלתי חזרה הודעת שגיאה.
בקיצור – לא הלך.
בכל מקרה, רמז מנחה כדי שתזכרי בשם המשפחה שלי ותוכלי לנסות לצלצל – "שידורי קשת" לשעבר.
וליתר ביטחון גם המייל שלי: rel@spotnik.com
היצליח לנו הפעם?
ומה איתי? מה עם לזרוק איזו עצם שמנה וטובה לחבר ותיק
אגב, אתי ואני יכולים לכתוב לך אחלה סדרה, תמורת צ'ק מתאים
היי,
תארתי לעצמי שזה אתה,
אעפ"י שעם השם שלך יכולות להיות יותר טעויות בזיהוי.
בכל מקרה –
אתה יותר ממוזמן,
מן הסתם – הצעתי תעניין אותך לא פחות.
ובהזדמנות חגיגית זו – ואם כבר –
כל מי שטוען לבעלות על כישרון כתיבה
יותר ממוזמן לשלוח לי פרטים למייל:
rel@spotnik.com
מבטיחה לספר ב"בננות" על כל התפתחות דרמטית.
רל
נכון!!! ולא צריך לכתוב את התפקידים לסלבריטאים, הם פשוט עשו אותם בחיים! ואפילו איתי! ביי לך, אתי.
יצא משהו בסוף מכל הדיסקוסים האלה?
יש לכם הטלפון שלי
ולא נותר לי אלא לחכות
בחוסר סבלנות.
ודווקא הצעתי מאוד מעניינת,
למרות שלא ממש ניחשתם.
שלכם,
רל
אתי צחקתי נורא
זה בסדר?
שיפט 9
אחותי, אולי בעצם אני לא אהיה קארי ברדשאו. אולי לאור הצלחתי בלהצחיק אותך, אני אהיה… יאצפן? יאללה. יאללה. תרגישי חופשי לצחוק עליי. ואיתי. חיבוקים ונישוקים.
לא צחקתי עלייך
צחקתי מתיאור המצב כמו שתיארת אותו
יצבן זה מישהו מצחיק?
{}
נראה לי, שיותר מדי פעמים, אנחנו קולטות בחושינו המחודדים שעם הגבר המסויים הזה, אין שום סיכוי שזה יעבוד, ואז באופן לא מודע אנחנו מרשות לעצמינו להתאהב וללכת עד הסוף.
במקרה כזה, מוגנות ובטוחות, אנחנו הופכות לאריות לוחמות עד הסוף הבלתי נמנע, שבסופו אנחנו כמובן גם מרשות לעצמינו להכנס לתפקיד הנפגעות.
יודעת מה? צודקת. והוא אשר אמרתי: אם כבר תאונה, אז להיכנס בקיר הבטון בכל המהירות ושיהיה הרבה דם ורצוי גם כמה הרוגים. אחרת, איך יהיה מענין? (מצטערת, אני עיתונאית. אני מתפרנסת מסנסציות…).
נו טוב. כשקראתי, ישר נעמדתי בהפגנתיות על רגליי האחוריות בפוזה של "מה פתאום! יש גם גברים טובים, יש גם גברים שרק מעריכים נשים מתחילות". לאחר כמה דקות של חשיבה ביקורתית על המין שאליו אני שייך, יצא לי מין "וואלה" לא נשלט. וואלה. אנחנו כאלה.
או קי. צודקת. מה אומר? גבר שיאמר אחרת הוא שקרן או פנטזיונר.
לא, אני לא כזה נחמד. גם אתן לא חסר לכן מניירות העושות לנו את החים לא קלים. הרי גם כשאתן מוצאות גבר שאינו אוטיסט, אינו בוהה במשחקי כדורגל ובעל אינטואיציה נשית מפותחת: גם זה לא טוב.
שיהיה. נמשיך להילחם. נמשיך לשלב אהבה ומלחמה (-:
אתי קה
את בשיאך כשאת עם האמת שלך. נוגעת, מצחיקה, גורמת להרהורים שונים- הרבה מהם טובים.
כייף שמצאת בתוכך את המקום לכתוב. היה לי מאד מרתק ונוגע לקרוא. וגם אני צחקתי.
ויש לי סיפור קטן, כן:
אחד נסע לצרפת, הלך לביסטרו, הזמין "סטייק או פואבר" הגיע מלצר שאצבעות יד שמאל שלו קטועות והגיש לו את הסטייק.
הלך לביסטרו שני, הזמין "קוקי סן ז'ק", הגיע מלצר, עם אצבעות יד שמאל קטועות והגיש לו את השרצים הנפלאים ברוטב זעפרן.
הלך לביסטרו שלישי והזמין "טרין אווז", הגיע מלצר, עם אצבעות יד שמאל קטועות והגיש לו את הטרין.
חזר ידידנו לארץ, וכשנשאל על האוכל בצרפת השיב: האוכל נפלא ומרגש, היין מדהים, אבל לכל המלצרים קטעו את אצבעות יד שמאל…
אז בקיצור, העובדה שפגשת את הבחור הנפלא, קורא הארץ, שהולך און גאז'ה עם הכלב המתאים, ואיך שהוא הוא לא כל כך הסכים, רק אומרת שהוא כזה, או שפשוט את לא מי שהוא חפץ בה. זה לא המאפיין שמבחין את קוראי "הארץ" מכל האחרים.
ונקודה אישית: אני מעדיף נשים אסרטיביות, אולי זו הדרך היחידה שאני מעדיף. זה לא אומר שכל מי שהיא אסרטיבית, אגיש לה סטייק או פואבר או אפילו זלזל.
ומשהו על הסיפור הקטן מלמעלה: הוא אולי לא יודע, הבחור שנסע לצרפת. אבל שם בפריז, הפסיקו להעסיק בביסטרו השונים,פרחחים!
פרחח, הייתי מסכימה איתך, אלמלא נסעתי בשליחות עיתונאית לפיינל פור בסלוניקי והתאכסנתי במלון של העיתונאים ומה רבה היתה פליאתי כאשר עברתי חדר חדר (במוח, לא באופן פעיל) ואיכשהו גיליתי שיצאתי עם רוב עיתונאי הספורט בארץ, בעבר בהווה, ובטח גם בעתיד. וזה בטח אומר משהו , לא? בכל מקרה, מעולם לא הסתדרתי עם אנשים מעיתון "הארץ". לא כתבים, לא עורכים וגם כנראה לא קוראים. מה לעשות, אני אוהבת ערסים מרוקאים וכאלו קוראים רק ידיעות אחרונות ואם להיות ספציפים, רק את מדורי הספורט. מה שמסביר את חוויותיי בסלוניקי…
הגדולה מכולם!
האופטימיות בסוף היא זו שחיזקה אותי כל כך לדעת שמאחורי התעסקותך בתולעת את מבינה שתולעים גלות בתנאים מאוד מסויימים כגון חושך וטחב. ואת אתי, הרי את פרח חמנית שגדל לאורה של השמש המחממת ואינו יכול לגדול בחיים אפלים.
ומי צריך בחייו תולעים ? אם תמשיכי הלאה תוכלי להתהדר לך בסוס אצילי יפה ובועט והכי חשוב גזעי.
האמיני לי אפשר וכשאת רוכבת על הסוס את מרגישה כמו סינדרלה מהאגדות ואפילו עם זה רק לכמה שעות.
נכון, גם הכרכרה בסוף ערב כזה הופכת לדלעת אך כאב הלב עובר הרבה יותר מהר. חצי שנה להשקיע בגידול תולעת ובסוף להבין שהיא אפילו לא תולעת משי זה פשוט נורא. אז יללה, טוב שם בחוץ. עזבי את הגולם , היפכי לפרפר ועופי למקומות חדשים טובים יותר. מגיע לך!
'מי שרודף לא תופס'.
לא משנה אם זה את שרודפת או הוא שרודף – יחסים שכאלו נועדו לכישלון.
צר לי להיות מרושעת אבל חצי שנה זה הרבה יותר מדי זמן בשביל להשקיע בבחור שלא נענה לחיזורים. ובמקום לתרץ בתירוצים למה בחורים לא נענים לחיזורים אפשר לסכם את זה במשפט אחד: הוא לא רוצה. וזה בכלל לא משנה למה.
אולי את צודקת, אבל מפספסת את כל התענוג שבתהליך. את החיזור, את ההתרגשות. את ה"אולי" הקטן הזה בכל פעם ש"אולי" הוא מחייך אליך. אני, קצת כמו גבר. אוהבת לחזר. אוהבת לראות את התגובות וגם (מודה) את התדהמה על ההעזה. אני אוהבת לשחק עם האובייקט ולגלות על עצמי המון דברים חדשים מידי פעם. אז נכון שבסוף זה החיים שלי. והמטרה היא לשחק יחד באותו ארגז חול, אבל גם אם לא, זה לא שביזבזתי לשווא חצי שנה (כמו שחברותיי טוענות בתוקף ובעצבים עליי. עליו. על המצב), זה פשוט שחצי שנה עשיתי משהו רק לשם "הדבר בעצמו" ללא שום תכלית. וגם את זה צריך לעשות לפעמים. לא לכל דבר יש הסבר ומטרה. וגם אם את בת שלושים יש לך עוד המון זמן לשחק (ואל תאמיני למי שיגיד לך אחרת). ואם אני לפעמים בלחץ, זה לא בגלל הגיל. זה בגלל שכמו שאמרו ב"כשהארי פגש את סאלי", כשאת מוצאת את האיש של חייך, את רוצה שחייך איתו יתחילו מייד…
אתי אתי אתי… האם יכולה להיות כתבה יותר מדויקת מזו לעיל?
הזדהיתי עד כאב.
עכשיו מישהי יכולה להסביר לי מדוע אנחנו, בננות לוחמניות ושוות, רודפות כל חיינו אחר זכרים המעוררים את הטבע המזוכיסטי שבנו?
הרי אנחנו מבינות די מהר שהאובייקט שאנו מחזרות אחריו בנחישות אינו שווה את המאמץ.
סליחה, תנו לי לנסח זאת מחדש… די מהר צץ לנו בתת מודע חשש קטנטן שאולי האובייקט אינו שווה את המאמץ, אך כמובן שאנחנו מסלקות אותו חיש אחרי שאנחנו נזכרות במבט חולמני איך הוא ענה "אולי" לשאלה "התגעגעת?" אחרי שבוע שהתאפקנו ולא התקשרנו אליו.
מיי פוינט איז, אנחנו מבינות שהבחור לא רוצה אותנו, הרמזים שלו די ברורים, אבל בכל זאת אנחנו מתכחשות לכך.
ואנחנו נפגעות כל פעם מחדש, בולעות את כבודנו העצמי (או מה שנשאר ממנו לאחר שנרמס על ידי האובייקט מהחודש שעבר) וממשיכות להלחם.
לוקח הרבה מאוד זמן עד שמגיע הקש האחרון הזה, הרגע שבו אנחנו מבטיחות לעצמנו- לא עוד, אבל הפעם, בניגוד לעשרות הפעמים הקודמות (אמרתי עשרות? התכוונתי מאות), באמת מקיימות.
ואז אנחנו בוכות. כל מה שרציתי זה לאהוב אותו והוא דחה אותי. אני שונאות גברים. מתעבת אותם. אני לא אתן שזה יקרה לי שוב. פעם הבאה הוא ירדוף אחריי. אני יודעת מה אני שווה.
ואז… גס וואט? מגיע לו שוב אביר על סוס לבן (או אחד שנוסע באוטובוסים) ואנחנו יודעות בליבנו שהוא הוא הבחור בשבילנו. ושוב מתחיל המרדף. ושוב אנחנו נפגעות. ושוב בולעות את הכבוד העצמי. וחוזר חלילה.
מתי, מתי יפסק מעגל הקסמים הזה?
אני הבטחתי לעצמי שאצלי הוא מפסיק ברגע זה. אני אינטיליגנטית, שנונה, נראית לא רע ואין סיבה שאני אצטרך להשפיל את עצמי בשביל שאיזה גברבר יואיל בטובו להביט לכיווני (לא חשוב שהוא הביט רק בגלל שהיה לי לכלוך על המצח).
אבל האמת היא שאני לא יודעת אם אני מסוגלת לקיים את ההבטחה הזו. הרי הכרזתי על מילים אילו יותר מפעם אחת בעבר.
ועוד כמה מילים עלינו הנשים, כדי שלא תווצר לי פה תדמית של פמיניסטית שולקת ביצים.
גם אנחנו לא טלית שכולה תכלת (תכלת מחלזונות, הידעתם?). גם אנחנו מתעללות בגברים שרודפים אחרינו וגם אנחנו דוחות מי שמראה יותר מידי התלהבות.
המין האנושי, אני אומרת לכם, כולם נבלות.
קשה לשנות סדרי עולם, ונדמה שלעולם נתייחס למערכות יחסים כמו למשחק קופסה, אבל אני חושבת שמגיע היום שבו כל אחד פוגש את האדם שלא ישחק איתו משחקים, שלהשקעה בו תהיה תמורה, ושכנות תהיה הנורמה היחידה שהוא עוקב אחריה.
סיימתי באופטימיות. איך אני בשבילכם?
הלואי שהייתי מאמינה….שיגיע היום….
שאלה כזו, דוגמא, סיפור טרי…
ביום שבת ( ערב ) יצאתי לבליינד דייט
היינו שנינו עייפים אבל היה ממש נימד והשיחה קלחה.
הכרנו, אגב, בקופידון, האתר ההוא…בכל אופן, אני ידעתי שהוא נחמד לי, ואפילו הצלחתי לא לחשוב על האקס הכי טרי ( ימח וכו )
ושאלתי, כשנפרדנו, אם הוא רוצה להיפגש שוב… הוא אמר שכן….
שאלתי אם זה מנימוס וא לא…ומה היה אומר אם לא היה רוצה, אמר…שהיה עונה בשלילה…
האמנתי…
היום אנחנו יומיים אחרי וגיליתי ששוטט שוב בקופידון…אז מה אני להבין ??
ולהתקשר אליו או לא ??
כי אני מעוניינת….
נו, בנים, בנות…
אלמונימית יקרה, רק מפני שהוא משוטט בקופידון שוב לא אומר שהוא איננו מעוניין להתראות איתך. אתם אחרי פגישה אחת בלבד וזה בהחלט לגיטימי שהוא ישאר פתוח לאופציות אחרות.
לפי דעתי, חכי כמה ימים, ואז תתקשרי אליו. תראי אם הוא מעוניין בעוד פגישה. אם הוא אמר שכן, כנראה שהוא היה כנה. ועיצה ידידותית- כשאומרים לך כן, שתקי ואל תשאלי שאלות נוספות.
גם אם הוא לא מתכוון לזה ואומר את זה אך ורק מתוך נימוס, את כבר תגלי את זה לבד. העובדה שאת שואלת אם הוא נענה מתוך נימוס עלולה להרתיע. שיט, אני מרגישה כמו דניאלה שמי.
ועל זאת נאמר : תרדפי אחריו עד שהוא יתפוס אותך. אם את תפסת אותו לפני שהוא הספיק, תשחררי אותו ותתחילי במרדף מחדש.
אין כאן כל קשר לפמיניזם או אסרטיביות. כל מה שנאמר קשור ל…אסטרטגיה וטקטיקה.
במצב כזה למה לך ללחוץ על הגז? למה שלא תאמצי את הפאסון (בכתבתך הקודמת אם אני לא טועה)? ככה לפחות תישארי עם טיפת כבוד.
האמת? ניסינו פאסון. ניסינו לא פאסון, והאפשרות השניה אולי השאירה אותי בלי כבוד (שגם זה נושא לויכוח), אבל ביטאה את האישיות שלי כפי שהיא. וזה מה שחשובלי. והגיע הזמן באמת שאני אחשוב עליי, לשם שינוי. טוב, לפחות שאני אחשוב אם אף אחד אחר לא.
ורק רציתי להוסיף שכשמישהו לא רוצה אותך, אין דרך יפה ומכובדת להגיד לך את זה (אפילו שמנסים, ראי מאמרי הראשון "בגנות הכנות") ובתור הצד הדחוי, אין דרך טובה לצאת מזה עם כבוד, אחרי שאומרים לך "לא". אפשר לחייך כאילו לא אכפת, אפשר לנסות למזער את הנזקים ולצאת עם החבר הכי טוב שלו, אפשר לא לצאת המיטה שבוע (מהבעסא, לא בגלל הסקס), ואפשר לחבר על זה מאמרים בבננות. את יודעת במה אני בחרתי.
Have you ever heard about the book The Rules? I hate to admit it, but this book really works. I know, it iskind of old fashioned, but in the world of dating and stuff, it is a must! trust me, if you follow the rules closely, the man will fall for you. For all you advanced girls who believe this is total shit, just try and see. Your biggest mission is to get the first date.For this , I guess you need to work hard, but then, just follow the Rules and everything will fall right into place.
ליחסים כאלו אני וחברותי נוהגות לקרוא "רומן וירטואלי". רומן וירטואלי זה כשאת יוזמת פגישות מיקריות, מרימה טלפונים לחינם, כשהוא מחייך אליך בטעות היחסים בפריחה, ואם לא ראית אותו כבר שבוע (ככה זה, גם המעקב הצמוד ביותר עלול להכזיב) אז משהו כנראה לא עובד. וירטואליה במיטבה.
הרבה מחשבות העלה לי לראש המאמר של אתי, ואני אנסה להיות לינארית.
הראשונה היא שזה נוטה לשעמם אחרי כמה זמן. כיוון שאין בנאדם אמיתי מולך, אלא תשעים אחוז פנטזיה, והתזוזות ב"יחסים" הן כל כך מינוריות, אז זה בעיקר חוזר על עצמו. כמה כבר אפשר לבכות לתוך הכרית? כמה פעמים אפשר לעבור ליד הבית שלו עם האוטו? לנתח איך התנהגת ב"מקרית" האחרונה? מ-ש-ע-מ-ם.
השניה נוגעת לכך שזה מאוד מאוד מאוד (ואולי אפילו עוד מאוד) קשה לוותר על התמונה הזאת שיש לך בראש, שעושה לך לחייך. בעיקר אחרי שאת כבר משוקעת בזה כמה זמן, כבר שרפת אנרגיה, כבר מצאת שמות לילדים שהולכים טוב עם השם משפחה שלו. זה עצוב ממש. הדרך היחידה, לדעתי, היא לתת לתמונה הזאת להתמוסס מעצמה. עם הזמן, היא דוהה בשוליים, ואפילו, רחמנא ליצלן, מוחלפת באחרת.
ואולי עוד משהו מעודד מעט. שנה וחצי של קראש היסטרי, הכולל מעקבים וישיבה ליד החלון כדי לראות אותו מגיע (עבדנו באותו בניין), שלא לדבר על שיחות טלפון שאחריהן יללות, פרישת הקלפים על השולחן, מכתבי דמעות, והרבה מאוד דברים קיצוניים אף מזה (הייתי מספרת, אבל אני מתביישת) ובקיצור- רדיפה אובססיבבית לכל הדעות, הסתיימו לי יום אחד. פשוט ככה. קמתי בבוקר, נסעתי לאוניברסיטה, פגשתי אותו "במקרה" וזה הכה בי – לא רוצה אותך יותר. ופתאום, כשקלטתי שאין לי יותר כוח או רצון, קרו שני דברים. הראשון הוא הריקנות, המפחידה לעיתים, שחשתי מיידית. כלומר כשאין לך כבר מושא פנטזיות, זה עוד יותר נורא מלא להיות איתו. זה הריק האמיתי, שלשמחתי התמלא תוך זמן קצר בבחור מוחשי להפליא.
והשני הוא שמרודפת, הפכתי לנרדפת – הוא מתקשר, הוא מיילל, הוא אומר "למה אני כבר לא רואה אותך?" ומזמין לקפה, ועוד הפעם. אבל כיוון שכבר ירד לי האסימון, אנחנו ידידים, פרופר ידידים. זו אינה הצהרת "ניצחון" אלא אמת פשוטה – כשאת באמת באמת לא רוצה, הם כנראה רוצים. כי ככה זה הסתדר לי עד כה, ויש בזה נחמה וגאווה ושקט גדול: מי שלא רצה, מי שהלך על שתיים, עוד יחזור על ארבע.
נדרשה לי שעה ארוכה להתאושש מהגיבובים פה:
לעבור ליד הבית שלו בטעות?
למצוא שמות לילדים ולבדוק אם המצלול תואם את שם משפחתו?
ליפול אל תוך שיחות טלפון שאחריהן באה שאגת יללה ארוכה?
לכתוב מכתבים ספוגי דמעות?
לרדוף בצורה אובססיבית?
עכשיו נפתרה לי התעלומה
בכן האשמה!!!
אתן מגדלות פה מפלצות
אל תאשימו את האימהות שלהם.
בכן האשמה!!!
המפלצות שטיפחתן נודדות בין כל הנשים
ומצפות לדפוס התנהגות דומה
אז למה שלא תטלו מגבת מטבח משובצת,
תגישו לאקס את הטוסיק החלק שלכן
ותצווחו עליו: "תכה בי, תכה בי, רק אל תלך!!!"
אוי. אתן מזעזעות אותי.
מבחינתו האהבה תמה.
בואו נלך יותר רחוק: הוא מאס בך כי את דביקה וטרחנית
יכול להיות שהניצוץ בו נידלק מחדש אבל עם מישהי אחרת
הוא חייב לבחון זאת, כי הוא גם כמוך, מנסה לחפש את האחת והיחידה.
ביום שבו תחדלו להתייחס אל גברים
כאל עוקרי לבבות
מחול הכאב והיללות יקדים להסתיים.
אני לא באה לגונן כאן על הגברים
אלא לגונן עליכן הנשים
שמגישות את צווארכן לשחיטה בכל פעם
שהוא מבקש ללכת מכן.
במקום להפנים ולדפדף הלאה.
מיתר יקרה
ברור שמפתה מאד להזדהות עם כל מילה שלך. את יודעת, הכבוד העצמי הנשי האבוד וכו'.
אבללללללל—
חלק מהדברים שתוארו למעלה, הם פינטוז תמים שהוא חלק לגיטימי מהתאהבות, גם אם עוד לא התברר שהיא הדדית.
וחוץ מזה,
זה שהוא קם והולך (וזה לא הנושא של הדברים שאתי כתבה עליהם. היא התייחסה למצב שבו קשר בעצם לא ממש התחיל… אבל אם נרחיב את זה לתגובות אחרות שהובאו כאן, לגבי "רדיפה" אחרי קשר שכן היה, ומסתיים חד צדדית…)
נדמה שהכי קל לאמץ את המלצת ה"יאללה ביי"- ה"אמיצה", ה"מכובדת" וה"גברית" כל כך…
כמה קל, למתבונן מהצד, להגדיר את הבחור העוזב כנחוש עצמאי ואף אמיץ….
ואותה, את ה"מתבכיינת" שרצה אחריו, כעלובה תלותית וחסרת כבוד עצמי…
אבל זו הסתכלות מאד גברית. אנחנו יודעות מצוין, שלפעמים עזיבה היא דווקא האופציה הקלה, הפחדנית, "לשבור את הכלים ולא משחקים"- כאופציה ילדותית של מי שלא מסוגל להתמודד עם קשיים של קשר שהולך ומעמיק, ומעדיף בריחה שפנית וכמובן, "גברית"….
ואולי הצד הנשי שלא מוותר, הוא האמיץ, הבוגר, המעמיק… כמובן שאי אפשר לכפות כלום על א ף אחד, אבל לראות בעובדה שנשים מתקשות לוותר על מערכת יחסים משמעותית בהינף יד- אות לחולשה שלהן- זה כבר נראה לי ממש מוגזם.
(וכל זה- לא ממש נוגע למצב שבו כלום עוד לא התחיל, אותו תיארה אתי.)
קראתי מה שמיתר כתבה
והיא צודקת
אבל היא התייחסה למה שהיפה בנשים כתבה
ולא למה שאתי כתבה.
כזאת כזאת מלכה את, מיתר. אין, אין עליך. האסרטיביות, הנחישות והשחצנות נוטפות מכל מילה שהואלת להקליד כאן. לא רוצה אותך? איך אומר השיר, יאללה ביי. לעשות דברים מטופשים? לא בבית ספרנו. את אמזונה מיתר, את אשה לפי הספר החדש, שכתבה המהפכה המינית עוד בשנות השבעים. כפיים, כפיים לך, אני מתה מקנאה.
כי אני, מותק, לא יכולה שלא לילל. ולעשות דברים מטופשים, וקצת לפחד, והרבה לרצות, ולא משנה אם הייתי איתו או לא. קראש זה קראש זה קראש, ומה לעשות שיש בו הרבה דפיקות לב ולפעמים גם דמעות וחולשה, ולעיתים גם היגיון שיושב בצד ומורט את שערותיו מבושה.
אבל, זה נראה לי הרבה יותר נכון לנסות ולהשיג משהו שאת רוצה, להתעכב עוד שניה או שתיים, ואפילו שנה וחצי, אם נראה לך שזה מה שיעשה לך טוב. ה"יאללה ביי", בעיני שלי, יש בו משהו לא טבעי כמעט. הלב שלי אומר לי להרים טלפון? אני ארים. אני לא אשחק ב"אבל אני איני כזאת". אני אעשה מה שאני רוצה, למרות שאולי זה לא הדבר הנכון או הראוי לעשות. ככה אני מיתר, וזכותך המלאה להיות אחרת.
הזהרתי מראש שאני לא אהיה לינארית. מיתר מותק, אל תשנאי אותי כי אני אנושית.
אני לא מלכה. בקושי ציפורן גזוזה.
אני מבקשת להתנצל אם נפגעת ממילותיי
מעולם לא פגעתי באיש ואין בכוונתי להתחיל לעשות זאת וירטואלית.
מיצאי בליבך לסלוח לשכמותי.
אני מבינה שאת מעבירה חוגים לאסרטיביות. קצת הגזמת, לא? כל אחת מתמודדת עם פרידה כפי שהיא מבינה. אני לא חושבת שזו סיבה להעליב. לא צריך "למאוס" במישהי ולקבל ממנה בחילה כדי לא לרצות להתחתן איתה. המרחק רב. ומזוכיזם פה הוא בהחלט לא שם המשחק. מותר ללכת. פשוט, קצת קשה לנו בעשר הדקות הראשונות שזה קורה.
וכמה שאת צודקת….
נו באמת.. אותם האנשים שאני בטוח שלא פעם נופפו באזהרות שלא לקרוא עיתוני נשים למיניהם, עכשיו מתמצתים את כל מערכות היחסים בעולם המערבי לחמש סעיפים. לא צריך שיוויון בכוח, אם אתן לא מצליחות להעלות את הרמה של הגברים מהם אתן מבקשות את השיווין, לא צריך לרדת לרמה הנמוכה שלהם.
למרות שזה נורא קל ונוח לפשט את כל המערכות יחסים לכמה שורות של 'אם' ו-'אז' כאילו זה איזו תוכנה במחשב – זו טעות, זו שטחיות נעימה.
אולי תתחילו להתייחס לכל אחד, גבר או אישה, כאילו הוא עולם ומלואו, כאילו הוא יחיד במינו, כאילו אין עוד כמוהו ואי אפשר לייחס אותו לכל קבוצה שלא תהיה תמחקו את כל מה שאתם יודעים, תשכחו את כל מה שקראתן כאן – תבחרו בדרך הקשה, אבל הנכונה. כל אדם הוא אדם. אי אפשר לדעת מה הוא חושב, מה הוא מרגיש (במיוחד), ומה הוא יעשה, לא משנה כמה אעלק-מאמרים קראתם. ולנסות לשער את כל אלה – זו יומרנות לשמה, שתפגע בכם ובאדם השני.
כל מה שכותבים כאן, כל ההכללות האלה – נועדו רק כדי ליצור תחושה שאתם לא לבד. שמישהו חווה את מה שאתם חווים. תמיד עדיף להיות בעדר, זה גורם לנו להרגיש פחות נבוכים מעצמנו. חלאס. הכל בולשיט אחד גדול. אל תמעיטו בערך עצמכם ואל תעשו מאחרים מה שהם לא. כולנו רק בני אדם. וכמה כבר אפשר לכתוב על דייטים ומשפטים ראשונים. ג'יזס.
בני היקר,
אני יודעת שלא הולך לך כל כך עם בנות לאחרונה ולכן זו סיבה מצוינת לקרוא את הכתבות שהבנות היקרות כותבות מדם ליבן.
כל אדם הוא יחיד במינו. גם הדרך שהכותבת בחרה להתמודד היא אישית לגמרי.
אתה לא מזדהה? לא צריך.
מריה האמיתית מלאת החמלה בטח לא היתה אומרת ככה לבן שלה
מאד בוגר. גם אינטיליגנטי. מאד. באמת.
ג'יזס
(שמתם לב איך השם שלי יכול לשמש גם כחתימה
וגם כהבעת חוסר שביעות רצון? נפלא..)
מסכימה עם ג'יזס
בכל מילה
חוץ המקטע של הזילזול והבולשיט
כי אני רואה שיש בנות שזה עוזר להם
לדעת שהם לא לבד ובגלל זה אני חושבת
יש מקום לכל מיניי כתבות מכל מיניי סוגים
אתי מעלה נקודות אשר מפתחות דיון על העניין וזה מצויין
שישנה אפשרות לכל אחד לפרוש את מחשבות והרגשות בנושא
לא, לא. ענין הסעיפים זה כי יותר קל לי להעביר ככה את המסר. כשאני מדברת עם חברותיי אני לא מדברת בסעיפים, והדבר האחרון שאפשר להגיד עליי זה שאני מחנכת הדור. ממש לא. וליתר דיוק: אם "לאשה" הוא המדריך לחיים הטובים, אז אני מוכנה לערוך את העיתון המתחרה: המדריך לחיים הרעים.
ואפשר לכתוב על דייטים ומשפטים ראשונים כל זמן שזה מעסיק אותנו. מה לעשות שרובכם הגברים עוד תקועים (איתי) בשלב משפטי הפתיחה במקום לקחת את הדיון (ואת הדייט) צעד אחד קדימה?? האמת, גם לי כבר משעמם ממכם. תראו לי משהו חדש. זה יהיה נחמד.
ג'יזוס, רדפתי אחרי משה באסרטיביות לא מעט שנים. חיכיתי לו בבית הכנסת, ראיתי אותו חומק כל הזמן, והמשכתי לנסות להיות טוב, אבל הוא זרק עלי- לא שלח לי את ההתגלות, מקסימום זרק איזה רמז לא ברור, סיפר לי משהו על אחד, יושב שם למעלה, אבל גם הוא התגלה כפיקציה. אמרו לי תתבודד, שיבוא הוא אליך, זה האינטרס שלו, אבל גם כשהלכתי הוא לא בא. למה? כי לא איכפת לו. מלכתחילה לא היה לו איכפת.
ממקומי בקצה העדר אני מלחך עכשיו, וראשי המצומר נע מעלה ומטה, כאילו אומר הן.
אתה כל כך צודק.
דבר ראשון, כדאי להפסיק לשקר לעצמך ולשים את עצמך בכל מיני קבוצות, אם מישהו לא רוצה אותך זה לא אומר שהוא מפחד מבחורות אסרטיביות, אלא פשוט:
א. משחק איתך משחקים, אם את שחקנית טובה יותר תנצחי, אם לא אז תפסידי.
ב. לא רוצה אותך בכלל, אז כדאי שתרדי מכל העניין.
החוכמה היא לא לדמיין שאת בחורה חזקה (=אסרטיבית) אלא להיות כזו, ז"א לא להפגע אם מישהו לא רוצה אותך. זאת זכותו. זכותך לרצות, אבל זכותו לסרב. (תראו גם איך אני לא מפריד כאן בין נשים לגברים, איזה PC אני).
בגדול, אם הייתי מאבחן כאן את בטחונך העצמי, הייתי אומר שמצבו לא משהו, לכן הייתי מציע לך להשאר בגדר שולחת הסימנים, להבדיל מעושה הטלפונים וקובעת הדייטים, כדי לא להמשיך ולהפגע. תעשי עיניים, קצת סימנים, אם לא הגיב, סימן שהוא לא רוצה או שסתם הוא אטום (תמיד את יכולה להגיד את זה לעצמך).
אסרטיביות אין פירושה נודניקיות חסרת עקבות, פירושה *החלטיות*. את לא יכולה להחליט למישהו אחר מה הוא רוצה, את יכולה מקסימום לשכנע אותו, אבל גם את זה צריך לדעת לעשות.
בברכת עזבי אותך מחתונה, אם זה כל מה שיש, עדיף לשתות משהו ולחגוג.
אתי, מתי לאחרונה מישהו התעכב אצלך חצי שנה למרות שנותרת אדישה ואף שלחת רמזים ברורים שאינך מעוניינת? נכון, הם מתחילים, אבל ברוב המקרים אחרי הרמז השני או השלישי שאנחנו לא מעוניינות, הם ממשיכים הלאה. אז אולי פה ההתנגשות: ליזום זה דבר אחד, "לבלוע" סירוב זה דבר אחר…
ואולי ההתבייתות על מישהו שלא מעוניין היא סוג של בריחה מן המציאות ? שקיעה בדיון לא רלוונטי לחיים האמיתיים, למקומות שבהם יכולים להתפתח דברים אמיתיים?
במקום להסתכל מסביב, את שוקעת לתוך סיפור שבו לכאורה הכל פתור: "הוא" הרי מתאים לך ב-ד-י-ו-ק, רק צריך לגרום לו להבין את זה… והרי את עדיין לא מכירה אותו, ומאד ייתכן שאם הוא היה נענה, אחרי שבוע היית מגלה שהוא לא מתאים לך בכלל, למרות נתוני פתיחה מסויימים….
אולי הוא יודע למה הוא לא מעוניין… אולי שווה לכבד את הסירוב שלו. אולי זה לא הכל טקטיקות ואסטרטגיות. אני מאמינה שיש דברים שיכולים להתחיל "הדדית". אנשים שנכון עבורם להיות יחד וההיתקלות תוביל למשהו שיתקרב אחד לשני במקביל… בלי רודף ונרדף…
(אבל אני חייבת להגיד שאני נורא אוהבת את הדרך המדוייקת והנוגעת ללב שבה תיארת את המצב שהיית בו…)
ורק רציתי להציע חומר למחשבה, ולא שזה ייצא "מטיפני" משהו…
אתי יקירתי,
כל כך כואב לקרוא את הדברים כשבעצם יודעים במה מדובר.
הוא לא שווה את זה !!!
את כל כך הרבה יותר ממנו שזה פשוט מדהים !!!
"תולעת" כמו שמישהו כאן כבר אמר… הגדרה מדוייקת.
ונ.ב.
תרימי טלפון לפעמים.
אם הייתי יודעת מי, בטח הייתי מרימה טלפון. הרי עכשיו, מכיון שאני כבר לא תפוסה רגשית, כל שנותר לי להרים זה טלפונים, או (!) משקולות במכון הכושר. בכל מקרה, שניהם מפתחים את סיבולת הלב. (טוב, וגם הריאה…).
חייבת לשתף בחוויה קטנה (קצת עבר זמנה, אבל עדיין נותרה תקיעות מסוימת בנשמה).
ישב מאחורי באחד השיעורים, אחד, פלירטטנו בטירוף.
לא ראיתי אותו אח"כ שנה (עזב את הלימודים או משהו), נעלם. מדי פעם חשבתי על הפיספוס – אבל לא באובססיביות.
ראיתי אותו פתאום במסדרון (כן…אחרי שנה). רציתי באותה שניה למשוך אותו לשירותים ולזיין לו את הצורה. אין ספק שזה היה מבהיל אותו, מעט.
היינו נפגשים בין שיעורים, מדברים קצת.
אבל מה, הפלירטוט לא היה, איך אני אגדיר את זה..OK, לא היה כ"כ הדדי (עצבן אותי).
סוף הסמסטר התקרב (שיניתי את המערכת והסבירות שאני אראה אותו אחרי חופשת הסמסטר היתה אפסית) החלטתי שזה זמנם של צעדים דרסטיים.
היה לי יום נפלא, ראיון עבודה מוצלח, בטחון עצמי שופע…
ניגשתי אליו, מבט חודר: "אתה מודע לזה שאני רוצה אותך?"
(דילגתי על השלב של "בא לך לקפוץ אלי לקפה" – אני סובלת מחוסר סבלנות)
הבן-אדם מחייך קצת, מסמיק (חי נפשי – לפחות זה).. לא הייתי מרוצה מהתגובה, חייכתי (בניסיון להראות אדישה), הסתובבתי והלכתי.
מובן מאליו שהוא לא ניגש לדבר איתי (אחרת לא היה לי צורך לשתף..).
ו..מאז לא ראיתי אותו. בן זונה.
אני חושבת שהמילים "רוצה אותך" לא אמורות לגרום לייצורים לחשוש מפני "היא רוצה חתונה המשוגעת", די מובן שמדובר ב "אני רוצה לראות אותך ערום ולהשתמש לך בגוף עד שתצא נישמתך". בחיית, איזה פחדן מסרב להצעה שכזאת?
אז זהו זה המצב… ולא נראה לי שאני אתחיל עם מישהו בצורה הזאת שוב, אשתדל להיות יותר עדינה (אה לה נשית, פיחס).
הקטע הזה עם העפעפיים/ריסים (מהסרטים הישנים) עדיין עובד?
הי, אל תסיקי מסקנות! זה היה משפט פתיחה נהדר. אולי אפילו אני אאמץ אותו. ולמה הלכת? אולי הוא רצה להגיד עוד משהו, וכבר לא היית? וגם יפה לשמוע אותם מתפתלים ויוצאים מזה יפה. זו חוויה בפני עצמה, שלא להגיד: שווה מאמר שלם בבננות.
"אז מה שאתה אומר זה שאתה לא מעוניין. "הבנתי".
————–
————–
————–
שלוש דקות שלמות של דממה. רחשים מהצד השני.
שקט מופתי.
ה-ת-פ-ת-ל-ו-ת
"טוב, אז אם אין לך מה להגיד יותר, תעשה חיים ולהתראות"
————-
————-
————-
"כן, ביי"
סלאמאת, בייבי.
אני מודה, נסתי על נפשי, מה אני אגיד…
העדפתי להשאיר את הכל כסיטואציה הזויה ולא לשמוע/לראות את הדחיה ממש (לדוגמא מה שרויטל תרמה פה מתחתי).
א נ י פ ח ד נ י ת אהההההההההה
זה כנראה העניין, נשים (חלילה לא כולן) לוקחות את קונספט הדחיה כמשהו כבד ורציני בעוד שגברים פשוט מתורגלים.
ב-ד-י-ו-ק
לא לפחד ליזום
זה גם לא לפחד להידחות
מקסימום,
אתן יודעות….
מה יכול להיות…
מתי…
אהבתי מאד את מה שכתבת (ולאתי – נהניתי גם מכל מלה שלך…).
מקווה שהתקיעות בנשמה לקראת שחרור – מה שבטוח, פחדנים כאלה אנחנו לא רוצות!
כל הכבוד לך על האומץ, גם אם לקח קצת זמן (גם לי יש ברזומה איזה בן זונה אחד שתמיד נמצא איפשהו בירכתי הראש שלי, ואני חוששת שגם אם אני אתקל בו עוד 10 שנים אני עדיין ארצה לקרוע ממנו את הבגדים – ואפילו לא אכפת לי להישאר לבושה).
לי לקח ה-ר-ב-ה זמן ללמוד שהאומץ משתלם (בכל תחום בחיים) ועדיף לבלוע את הדחייה המרה מאשר להישאר עם תחושת ההחמצה ואי הידיעה. לפחות את יודעת שאת עשית את שלך וההפסד
כולו שלו (ובאמת! לא רק בתור איזה סלוגן משומש).
בהחלט אפשר לנסות את התרגיל עם העפעפיים, אבל גם בין "אני רוצה אותך" לעפעופים יש כמה משפטים באמצע שאולי לא יבריחו גם את הפחדנים… בהצלחה!
שלגיה יקירתי , תודה על העידוד.
בפעם הבאה שאני אתקל במישהו ששווה ימים ולילות בלי שינה (לא מאובססיה – דווקא מזיונים), קריעת בגדים ושאר דברים שכאלה (משום מה אני מגלה להפתעתי שאין ממש הרבה כאלה….הממ…מעורר מחשבה) אני אזכר בעצתך ואנסה לישם.
נראה לי שבוקר אופטימי במיוחד מצפה לי….
11 חודשים. 11 חודשים אני רוצה אותו. זה התחיל בקטן, המשיך בזה שהייתי מדברת עליו עם אנשים בדייט ראשון, ושני… בסוף כבר רדפתי ממש, עוברת ליד המשרד שלו בדרך למטבחון בצד השני של הקומה, כשיש לי מטבחון צמוד למשרד, שולחת לו עשרות מיילים, שעל כולם הוא כמובן ענה בלי לחשוב שאולי אני רוצה, אולי הוא מטעה אותי כאן.
אפילו את ה"יידרש מאמץ" כשענה לי לשאלה אם יהיה לי קשה להמם אותו, קיבלתי כאות חיובי מסיני. בסוף התוודאתי, בסוף שאלתי.
11 חודשים עברו מאז השיחה הראשונה שלנו,
ועכשיו אולי אני יודעת כמה הוא דפוק בלי קשר אליי, כמה לא היה לנו שום סיכוי אבל עדיין רוצה אותו.
האומץ הזה.
יכול להיות שהייתי מחכה עוד חודשים רבים מנשוא, ולא יודעת כל אותה העת שהוא בעצם לא מעוניין בי כלל, עם כל הרמזים הסותרים שהבנתי
ממנו.
אבל שאלתי בסוף. זה לא עזר לי לרצות אותו פחות, אבל לפחות עזר לא לקוות למשהו שלא יקרה.
לפחות דבר טוב יצא מזה.
ירדתי 11 קילו ולא מהרעבת דיכאון.
אתי, כתבת נפלא, את אמיתית ומתנסחת בצורה שכיף לקרוא.
תודה.
חזרתי לכאן לעוד קריאה. הבנתי שזה עבר לי. לגמרי. שבמחשבה הייתי עדיין בעניין שלו, עדיין מוצעת, אבל הגעתי למסקנה
שאני כבר לא רוצה אותו יותר, שאפילו להתעלם ממנו אין לי כבר חשק.
הוא פשוט שם, איפהשהוא כמה מטרים ממני.
כמה, אני כבר לא סופרת.
כנראה שזה עובר בסוף, בסוף מתעייפים, מאיטים, או סתם משתעממים
מוירטואליה, כמו שמישהי הגדירה כאן יפה לפניי.
"אני רוצה אותך" הוא משפט מצויין. מעולה. הוא גם שם של שיר של אלביס קוסטלו. הוא גם שם של סרט של מייקל ווינטרבוטום. "איי וונט יו". הכי ישיר. הכי פשוט. הכי טוב בעולם. אז לא הלך עם הטמבל הזה, הפחדן, בטח הוא גם זיון לא משהו.
איך להגיד את זה שיישמע מספיק משכנע, בנות: תראו, יש בנים שיגיבו בצורה המושלמת למשפט הזה, שהוא לא כוחני, מאוד חושני ומספיק ישיר בשביל להבהיר כוונות. יכול להיות שתגידי למישהו "אני רוצה אותך" והוא לא נמשך אלייך. קורה. לנו, הבנים, זה קורה מאות פעמים במשך החיים. רוצים מישהי, היא לא רוצה. ממשיכים הלאה. לא עושים עניין גדול, ברוב הפעמים.
חבל אם תזנחו את האסרטיביות ותחזרו לנורמות של סבתא. אני משוכנע שההתמדה משתלמת. לא הולך עם פחדן אחד. לא הולך עם אימפוטנט שני. בסוף יבוא הבינגו. אין לי ספק בכך.
"אני רוצה אותך".
פשוט. ויפה.
אז לנסות אותו שוב אתה אומר, הא?
בהזדמנות הנכונה והקרובה…..
אתי,
ראשית פניה אישית נרגשת: קראתי, הזדהיתי ועל אף שאיננו ממש מכירות אני מקווה שתתאוששי במהרה, סימנים חיוביים כבר ניכרים (אם יורשה לי לומר).
שנית, כבחורה אסרטיבית, שלוחמת למען מטרה כשהיא מזהה אותה בשטח, אבל לא עד חורמה (אינני יודעת אם לצערי או לשמחתי, פשוט כך זה), שהבהילה בחייה גברים רבים וטובים (נניח) אני חייבת להדגיש נקודה שלא תמיד זוכה לתשומת הלב הראוייה.
לפעמים הכל במוחנו, ויותר מזה – הקבעון הוא אבי כל הצרות, מהרגע שבחורה השתכנעה (לרוב לא בשל סיבות מוצקות..) שמויישה הוא הבחור בשבילה – איש לא יוכל לה.
הוא יתעלל בה נפשית, יתעלם ממנה, יביא אותה למצבים משפילים אינספור – והיא בשלה : "מוישה הוא הגבר בשבילי הוא הרי כל כך חכם, כל כך רגיש, נראה כל כך טוב לעזאזל… והוא יבין, בקרוב מאוד (הוא הרי כל כך פיקח) שאני היא הבחורה המושלמת עבורו…
גברים נוטים לזה הרבה פחות – "לא רוצה – לא צריך" "יש עוד אלף כמוה" – אלה לא סתם משפטים , הם ביטוי, לעניות דעתי, לכמעט אידאולוגיה.
פעם, לפני שנים, אמר לי גבר שהיה אהבת חיי – שאני "לא יודעת איך אומרים שלום" – מאז, אני שמחה לבשר למדתי. ואולי לכן אני מתחילה עם בחור שנראה לי שווה את המאמץ/העונג אבל לא רודפת, רק כי הרדיפה תהפוך את הדרך לפחות מהנה.
ואשר לגברים מפוחדים ונשים אסרטיביות, כל מילה שאמרת אמת היא ואין מה לעשות לדעתי בנדון פרט להשלמה – כזו אני וכזו את וכאלה גם בחורות אחרות: חכמות, חריפות, שנונות, שיש להן הרבה מאוד מה להציע פרט לאסרטיביות – מי שלא מעוניין מוזמן לפרוש בשיאו – אני נשארת בדיוק כמו שאני (בעניין זה) בעיקר כי כשרון המשחק שלי עלוב ביותר.
ולסיכום: לעולם לא אהיה בלונדינית, 1.50 מטר או פסיבית….
ובכל זאת – יהיה טוב, מעולה אפילו!
אני אגיד לכם מה הסיפור שלהם עם האסרטיביות שלנו
משום מה חלק מהם
וגם חלק מאיתנו
מאמינים שמוכרחה להיות היררכיה
כלומר
בחורה אסרטיבית
צריכה להיות עם בחור שהוא לפחות טיפה יותר אסרטיבי ממנה
לפי המחשבה המטופשת
שהגבר צריך להיות
"קצת יותר" מהאשה
קצת יותר
גבוה
קצת יותר
חכם
קצת יותר
עשיר
קצת יותר
מכל השאר
לה מותר להיות קצת יותר יפה/מתוקה/ ומומחית בתחומים שלא גורמים לו להרגיש מאויים…
לפי זה
אם את אסרטיבית , יוזמת, אמיצה ומתוחכמת
הוא ישר חושש
שאולי הוא לא "יותר" ממך
ואז הוא כלום
ולא תרצי אותו בכלל
אז הוא מתכווץ
ונעלם….
זה כל הסיפור
אידיוטי בדיוק כמו שתיארתי….
כל פסיכולוג מתחיל יאמר לך, שהסיכוי לזוגיות מוצלחת, בין גבר חלש
לאישה חזקה, הוא קלוש. זה דיי מובנה ופחות קשור חברתית.
"מובנה"??
איפה, במה, למה
ואיך זה יכול להיות "לא קשור חברתית"??
זה מאה אחוז חברתי.
אבל זה כן, מה לעשות.
שמת לה איך שינית את "פחות קשור חברתית" ל "לא קשור חברתית" ? 🙂
בוא אספר לך סוד
זה הכל משחק
בפנים בפנים-
כל הבנות יותר חזקות מכל הבנים
ובזמן האחרון
קצת נימאס לנו להעמיד פנים
כדי שאתם לא תרגישו מאויימים…
חוקי המשחק משתנים
אבל בינתיים,
עד שנתרגל לחוקים החדשים
מה לעשות,
זמנים קשים….
מה את שחה ? אבוי.
האמת זה לא נורא, תמיד אפשר להיות אומו.
וואיי איזו חשיבה יש לך….
קלאסי, בחיי
להודות שבחורה יותר חזקה ממך
זה כמו להיות הומו…..
וואיי וואיי וואיי…
בננות, אני יודעת שהדיאלוג הזה נראה אינפנטילי,
אבל יש כאן כמה אמיתות גדולות וכואבות מתחת למילים
הפשוטות והפשטניות….
לא, אין פה הרבה מעבר לדיון האינפנטילי.
מה שמזכיר לי, איך היתה איתי אחת בפעוטון שתמיד ניסתה
לדפוק את המשולש לחור של העיגול, חזק חזק. בסוף היא גם הצליחה.
הנה הפשטתי. הבנת ?
לא מאמי
לא הבנתי
אבל עזוב,
לא דחוף…
ואולי את לוקחת את האישיו הפמיניסטי (באשר תלכי) רחוק מדי. אני למשל מעולם לא התחמקתי מהתיוג "פמיניסטית", עם זאת אל לנו לאבד את חוש ההומור שלנו. וסלבדור אמר מה שאמר ואמר את זה מצחיק. מה, לא שמת לב ? היה שם חיוך. גם כל הפמיניזם הזה לא חייב להיות קשור לאיזו התנפחות של החזה ושאגות "אני חזקה אני חזקה". אני למשל חלשלושה לעיתים מזומנות. אז מה? לא מגיע לי שיעשו לי כבוד ושיוויון הזדמנויות ושלא יטרידו אותי מינית ובלה בלה בלה עוד כל מיני סוגיות הרות גורל ? זה הפח שאנחנו טומנות לעצמנו בניסיון להיות כל הזמן חזקות כל כך ובטוחות בעצמנו. בתור בן אדם אין לי צורך ובטח שלא יכולת להיות כל הזמן כל כך חזקה. אבל מי יותר חזק ובטוח? זה שחושב שהוא כל כך חזק ובטוח, או זה שמרשה לעצמו להיות לפעמים מבולבל , ומפוחד ולא בטוח. אין לזה קשר ליחסים בין המינים ולא לפמיניזם. זה שאת חלשה לא חייב לאמר שאת צריכה כתף גברית להניח עליה ראשך (אם כי זה נחמד מאוד), אולי זה פשוט מותר גם לנו ? אולי שיחררנו את הגברים מהלא לבכות ועכשיו גם אנחנו יכולות לנוח ? זה כלא זה.
לא, חמודה
אני בכלל לא מנסה לטעון שאני חזקה תמיד
אני רק מנסה להגיד
שאני פחות חלשה ממה שהם היו רוצים להאמין שאני
ממה שאני הנחתי שאני,
אני- לעומתו…
אני רוצה להתריס כנגד
"הכח המדומה"
שגברים רוצים להאמין שיש להם
או גרוע מזה- שצריך להיות להם
כשהם משווים את עצמם לנקבות…
טוב, לנשים…
וזה באמת מובנה חזק מאד בתרבות שלנו
האמונה הגברית על הכח המדומה שיש להם
ושאמור להעניק להם זכויות יתר מסויימות
הכח המדומה שאנחנו מחפשות אצל בחור
כדי שנוכל להרשות לעצמנו
להימשך אליו ולהתאהב בו
והכח האמיתי שלנו
שלא תמיד יש לנו את האומץ
להודות בו
מיה, סחטן….
ואיך קוראים לשובניזם נשי?
סתם סקסיזם?
אני לא יודעת אם זה עניין של חוזק..
אבל יש משהו הרבה יותר עמוק מזה…
נשים, כך נראה לי, מחפשות קשר אמיתי יותר…ומוכנות לעבוד, לישר פינות, להשקיע – גם כשהן מגלות שהאיש לא פול ניומן, כי גם הן לא מרילין….
את צודקת.
"חכם יותר, גבוה יותר, עשיר יותר".
בתור בראקודה גמדה ואינטלגנטית, שלא נשארת חייבת, ומרוויחה, מה לעשות, לא רע בכלל, הדבר היחיד שבחורים יכולים עליי זה הגובה שלהם. ולא, אל תטעו, אין כאן אגו-טריפ. הכל מודעות עצמית, והרבה אכילת סלעים, כהגדרת פרחח, על הדרך הארוכה הזו של "בינו לבינה".
בחורים מאוימים מאסרטיביות, מבחורות עם מעמד גבוה, מבחורות שמרוויחות יותר, חכמות יותר, שיודעות להרים את מכסה המנוע ולטפל בפנצ'רים, וכיו"ב.
וזה כל מה שיש לי להגיד, אחרי כל המילים שהקאתי כאן בסוף השבוע הנוסטלגי שנפל עלי.
נכון היה קצר הפעם?
שלום לכן אהובות צעירות.
אהבתי
אהבתי כל מילה
אולי גם אני אפרוש
בנות….בנות… בנות….
די כבר!
אם הם אוהבים אותנו חלשות יותר מהם ואוהבים להרגיש שהם רשת הבטחון שלנו בחיים אז לכו על זה.
האם המטרה היא לא להשאר לבד?
הרי כלפי החברים שלהם הם משחקים בברבי אבל אחרי שהם מתוודים אלייך הם אוהבים אותך גם בתור סופרגרייל .
אז כל מי שחושבת שלא רוצים אותה בגלל שהיא חזקה יכולה לבחור אחת משתי הדרכים :
א. לשנות גישה ולהפוך לבבובת ברבי.
ב. לחפש מה חוץ מזה גורם לגבר לא לרצות אותה.
את ג' לא העזתי לכתוב (להשאר לבד. אבוי(!!!
אז בהצלחה לכולכן!
ויללה תתחילו להוריד בבקשה את אחוזי הרווקות בתל אביב , גם אני רוצה להתחתן.
האם האמצעים אינם מקדשים את המטרה?
לא !!!!!
האמצעים אינם מקדשים את המטרה – כי אם מישהו בנוי לחוש גדול ומוצלח, ופתאום ככה סתם בת הזוג שלו הולך לה ( בטעות, במקרה…..לא כדרך חיים) – זה לא יחזיק מעמד…
היא תקטין את עצמה – כי הקשר חשוב לה….ומה אז ?
שאלת הביצה והתרנגולת.
האם את חזקה ובגלל זה הוא לא רוצה אותך?
או האם את חלשה שמתרצת את אי הצלחתך בחוזק.
והאמיני לי כדאי לחשוב על תרוצים טובים יותר מדוע הוא לא מעוניין בך, כי כשיהיה מעוניין ,ירצה בך
גם אם תיהיי אחותו של שימשון הגיבור.
אז פשוט בואו ונסכם ונחליט לשבת ולחכות לו שיבוא.
טוב, עכשיו אני אבלבל אתכם לגמרי
האמת?
מה הכי מפחיד גברים?
כשהוא משתכנע שאת באמת חלשה…
חסרת אונים…
איזה פחד…
מנקודה מסויימת זה כבר לא חינני
ואם את באמת באמת
מבולבלת או אבודה או זקוקה לתמיכה רגשית
משענת אמיתית את תמצאי רק
אצל החברות שלך
או אמא
או…..
אבל ברור שאני מגזימה בכוונה
ובאהבה אמיתית הכל נראה אחרת
והעולם מלא גם בחורים טובים….
יהיה בסדר…
חברה שלי, אני מאמינה שצריך להיות מה שאת, אבל אם החלטת שהמטרה מקדשת את האמצעים,זה מה שאני ממליצה: שחקי אותה מפגרת, בואי אליו אחרי שהורדת עשרים קילו, לא פחות ואחרי החתונה תתקעי לו אותה באמא של ההפוכה: מיד תעלי שלושים קילו ותהיי מה שאת (בהמה, אבל חכמה בטירוף). נראה אותו אז. אם מה שהוא אהב זה את מה שאת לא היית מעולם אלא רק לחמש דקות- אז מגיע לו.
אתי
את מצטיירת כבחורה כוחנית מדי
גברים נרתעים מזה. לא פלא שאת לבד
את נשמעת אישה קשה מאוד,שלא קל לחיות איתה
כמה מירמור. לא חבל?
מצטערת. אנשים טיפשים עם אידאות מפגרות מוציאים ממני אגרסיות כוחניות. בדרך כלל אני רכה וטובת לב. וגם רכה בגוף… נגיד, מרופדת? אז איך בחורה כמוני יכולה להיות כוחנית? אימהית אולי, אבל כוחנית? וכמה פעמים שנאת את אמא שלך ואח"כ אמרת שהיא צודקת?
הדוגמא הקלסית…
אתה ( גבר ) אומר שלא פלא שהיא לבד כי היא כוחנית…
נו באמת…
וגברים הם לא כוחניים אף פעם אה ??
ואישה שעומדת על שלה, מעריכה את עצמה ואומרת מה שהיא חושבת גם כשלכם לא נעים לשמוע היא כוחנית ??
קלקלת אייל – ודווקא חשבתי שאתה מהבחורים שהם לא לפי תבנית.
———————————————-
היום התקשר אלי אחד בליינ דייטון בפוטנציה..
אחרי 3 דקות שאל איך אני נראית
הסברתי לו שכמה שלא אתאר את עצמי – לא יהיה לו מושג קלוש איך אני נראית ואולי מוטב לתהות לע קנקני בטלפון…..
הוא הגיב – " אם היית בטוחה באיך שאת נראית לא היה מפריע לך לומר "
אמרתי לו שאני בטוחה לגבי איך שאני נראית, ואני גם בטוחה לגבי איך שהוא נשמע, ולכן זה ממש לא רלוונטי ושלום…
———————————————- ( ובמקרה שאתה שואל אייל, לא, אני אמנם מרופדת היטב…אבל אני בסדר עם איך שאני נראית…..
תהיו חזקות,
תהיו אסרטיביות,
תסבלו אם זה עושה לכן טוב,
תתחילו עם גברים,
תזיינו אותם,
תכניעו אותו,
תראו להם שגם הם חלשים,
אל תוותרו על השיוויון,
תהיו סקסיסטיות אם בא לכן,
תהיו מי שאתן בלי משחקים,
רק אל, בבקשה, אל תסכימו להיות כנועות וחלשות. זה מ ש ע מ ם ומחזיק רק מים עכורים.
יש מספיק גברים שרוצים בחורה שתהיה חזקה בדיוק כמותם, ואלו שלא, אף פעם לא יתנו לעצמם להיות חלשים, וכשהם יהיו כאלה – לא מבחירה – הם פשוט יתנפצו. לא יוכלו לסבול את הרעיון. בא לכן על גבר כזה שכולו משחק?
this is fascinating, how can a woman fuck a man? with her fingers? a vibrator? a dildo? not really, only a guy can fuck you, LOL
הנה זיינת אותי…את רואה שאפשר?
חבל,אני מאוד מעריך את האתר הזה ,נהנה לקרוא את הכתבות השנונות,מצחיקות,אמיציות כנות
ולא מפחדות לגעת בנושאים הבאמת כואבים,יחד עם זאת אני מודה גם אני חונכתי על כל אותם ערכים שובינסטים ישנים:נשים רגישות -גברים לא,גברים משלמים,סקס וכו…
והנסיון שלי להבין את הגישה שלכן בנות הוא באמת אמיתי וכנה אבל מה?
בדיוק ברגע שאני אומר לעצמי ואאלה,באה כותבת שאומרת שבתוך תוכה היא רוצה שטרזן יבוא ויקח אותה ו….,או לחלופין ווידוי שבסופו של דבר לאחר כל המשחקים והעמדת הפנים היא מחפשת מרוקאי שעיר או שוביניסט מוצהר…,כל האתר והכתבות מתייחסים בנימה מתנשאת ומזלזלת(אומנם מוסוות) לגברים-"אובייקטים"?? ?
עצה:תנו גם לנו הגברים הזדמנות לעשות את המעבר בצורה חלקה ועדינה,אני בטוח שהתלהמויות וכתיבה לוחמנית כזאת עושה בדיוק צעד קדימה ואז אחד(וחצי?) אחורה.
ואולי אני טועה
מילים בוטות והתייחסות מוגזמת לסקס כגורם מכריע,ואז אני שואל את עצמי,
מה שאני רוצה (ורציתי מאוד לרשום רוצות – אבל אני לא מייצגת אף אחד מלבד את עצמי ואת סופר-מן) זה אדם ממין זכר. יש דבר כזה? יש דבר כזה. מישהו שמרגיש וחושב וכואב וצוחק ושמח ועדין וחלש .
וגם שיהיה בו את הקסם הזה של ה'זכר'. יש דבר כזה?
יש.
השוני באופן שבו מבטאים את כל הדברים האלו הוא מה שמקסים בעיני. מה שבחורים פה לא מבינים לפעמים, זה שכדי להיות גבר לא צריך להיות בהמה. ומה לעשות שנשים שחונכו לחשוב שגבר אמיתי הוא טרזן, כמהות לשאגה פרימיטיבית ולמישהו שיעשה להן סיור בג'ונגל.
אויש, נו.
רק ציינתי שלפעמים כבר נמאס, מכל משחקי הכוחות האלה,
ואולי הקודים הישנים והטובים יעבדו, יענו הפוך על הפוך.
אני לא מחפשת טרזן שיקח אותי לסיור בג'ונגל תוך כדי שאגות הורמונליות שמוכיחות לי מי כאן הגבר. כמו שהבננות האחרות, אחיותיי למאבק(?!) הצודק הזה, אמרו – *הבו לנו גבר שניחן באמפטיה, קסם ורגישות* ושלא ירגיש יאוים מהאסרטיביות שלנו.
זהו.
קשה?
לא ממש.
עברתי ב-4,677,978 התגובות שהילקדתן והקלדתם, באמת תודה, גברברים יקרים, ותשמעו – לא נותר אלא להגיד בשורה התחתונה שגברים הם גברים הם גברים ושום דבר לא ישתנה כאן לעולם, ויש מי שיאמר שהוא אוהב בחורות אסרטיביות אבל בעצם הוא פשוט מחכה שהבנות יעשו את העבודה ויש מי שיאמר שהוא מעדיף להיות זה שמתחיל וגם הוא לעולם לא יטרח להתחיל…. בקיצור, זהו קרב אבוד. צאו וראו- לבנים א י ן אתר גאוני כמו שלנו שבו הם מלהגים על דברים ברומו של עולם הזוגיות ו/או הגבריות – וזה אומר מבחינתי הכל! שום דבר לא ממש מעניין אותם ורק אנחנו ממשיכות לטחון מים, ועובדה – כשהם רוצים לבקר אותנו הם יודעים לאן לבוא, אבל חס ושלום שהם יתנו לכן מקום לראות באמת מה הולך להם בראש ועוד במה להשמיע תגובות… ושוב, בהצלחה בהמשך.
http://gunnery.net/man.html
די! תפסיקו לנדנד!
לצערי הרב גם אני הייתי שם ולמדתי בדרך הקשה .
אז ככה , זה פשוט מאוד , גברים מעדיפים בחורות לא נודניקיות ,כאלו שלא יישבו להם על הראש , בשביל דבר כזה יש להם את אמא שלהם.
אז , keep it cool ותנו להם לרדוף אחריכן , שחקו אותה "פאסון", זה מדליק אותם, ככה הם כבר יבואו אליכן לבד, גברים מעדיפים את הנחמדות מהולה בסנוביות זה פשוט מושך אותם והם אפילו לא יודעים את זה .
בקיצור כמו שאמא שלי אומרת "אם מוחמד לא בא אל ההר , ההר בא אל מוחמד!"
bebe, שורה תחתונה שפוגעת בול !
למרות הגיענו למאה ה -21 , שבה נשים עברו לשבת מאחורי שולחן המנהלים ואסרטיביות
אינה נחשבת כבר למילה בוטה, עדיין מדדה רב המין הגברי בין תקופת – האבן לתקופה הנאנדטרלית מבחינה מנטלית.
מנסיוני כבחורה אסרטיבית (אבל לא נודניקית) גיליתי לאחר מספר ניסיונות כושלים שזה פשוט
ל א ע ו ב ד, למרות שניתן לשמוע מגברים הצהרות כגון : " אני אוהב נשים יוזמות…" או " אין לי שום דבר נגד אישה שמתחילה עם גבר…" (הבעיה היא שגם אין להם שום דבר בעד…).
המסכנה: "יצר הכיבוש" הגברי אינו בגדר פג – תוקף והוא צריך הזנה מתמדת.
ובקיצור, צריך להיות "קוליות" ולתת להם לרדוף עד שכמעט יוצאת להם הנשמה, אבל גם זאת
במידה , על-מנת שלא תמצאי את עצמך "מועפת" בנשימתם האחרונה…
חבל, היה פרק מצויין ב"פרייז'ר" ב ד י ו ק על הפחד מנשים מצליחניות.
קורל אהובה. הרשי לי לשתף אותך באחת מן התגובות שקיבלתי למאמרי זה – שהמאמר פתאטי כמו כל מערכת יחסים מסוג זה. והמגיב המשיך שהבעיה היא לא בכך שרדפתי או לא, אלא בי עצמי. או.קיי. יכול להיות. אולי אני לא מספיק טובה בשביל כמה אנשים, אבל פתאטי? הרי כל דבר שנכתב מהלב לא יכול להיות פתאטי. הוא מקסימום גלוי לב ולא כל כך נוח לשמיעה.
במחזה החדש של קושניר בבית לסין "לחנך את איש המערות" הגיבור אומר שההבדלים בין בנים לבנות נעוצים בכך שבנות הן מלקטות ואילו בנים הם ציידים. הבנים ננעלים על מטרה ואילו בנות רואות לפרטים הקטנים. עכשיו תנסי להפוך בין היוצרות והם מתבלבלים. אני חושבת שלזה התכוון הסופר של "מי הזיז את הגבינה שלי". כלומר, ברגע שבחורה מתחילה עם בחור היא הזיזה לו את "הגבינה", שהרי בעצם היא הגבינה בעצמה. וזה לא סתם שבשנה שעברה הרמטכ"ל כמיצג הגוף הכי גברי בישראל העניק לקציניו את הספר הזה. הבעיה שגברים.. ועוד מאצ'ואים בצה"ל כמיצגי כלל הגבריות, לא הבינו את המשמעות ולא בא להם להסתגל לשום שינוי. שיביאו להם כל מיני גבינות בלונדיניות עם חורים ויתנו לכרסם בשקט. למה לשנות את העולם אם אפשר לצאת ידי חובה בלדבר על זה?
יותר מידי פעמים אני נתקלת באתר זה בהשמצת בלונדיניות.
אז או.קיי, הבנתי שהכותבת, כנראה, שחורת שיער, ומן הסתם לא
הולך לה כל כך בלהשיג את זה שחשק בו ליבה, אבל מכאן ועד
המסקנות החד משמעיות שבלונדיניות הן: טיפשות, סנוביות, שיטחיות
וכו'…..הדרך ארוכה !
כן אני בלונדינית, כן אני יפה, כן הולך לי עם גברים וכן טוב לי!
וכן אני גם אינטלגנטית, רגישה, שנונה וחברותית……מאמינים?!?!?
מותק, זה באמת לא אישי. זה אפילו לא אישי בלונדיני. בלונדיני היא המטפורה נגד כל מה שאני. תהיי מוצלחת, מדהימה. הכל. ומצידי, תבואי לאברקסס כי יש שם מישהו שמחפש ממש כמוך (שזה ממש לא כמוני, אבל כבר לא עקרוני, כפי שאת מבינה אחרי מאמרי זה).
יקירה, האברקסס – פאסה,
אין שום סיכוי שבעולם שיש שם מישהו שיכול לעניין אותי.
אבל, תודה בכל זאת על ההזמנה, ולך (דווקא אישית) אני ממליצה
להתעסק בדברים קצת יותר מועילים מלרדוף באובססיביות (או שמא
באסרטיביות) אחרי בחורים בכלל וכאלה שמבלים באברקסס בפרט.
אני זוכרת את הימים הטובים ההם בהם עיטרו את ראשי טלטלים זהובים
אך הגנים הפרסים שבי לא ויתרו כל כך מהר והחלו להשיב מלחמה על הצבע שיקבע את גורלי:
האם אני אהיה מושא חלומותיו הרטובים של כל זכר המכבד את עצמו
או האם השלום היחיד שיופנה אלי יגיע ממקום פחות אטרקטיבי, כמו הגב, כשהבחור יהיה במנוסה ממני.
האם המורה יחייך אליי בגלל שהוא בדיוק עסוק בדמיונו בלהפשיט את בגדי מעלי
או האם חיוכו נמרח עליו מכיוון שכוחו לא יכל לו ושמחתו גברה עליו שכן כל משמעות החיים נתגלתה לו פתאום לאחר דברי החוכמה שיצאו מפי.
לבסוף בגרתי וצבע שערי אכן שינה צבעו ותפס עמדה מתפשרת, פייסנית משהו, ומתווכת בין שתי הקצוות. אינני בלונדינית וגם בשחור לא זכיתי. חום זה הצבע. ומעמדה זו המשקיפה על העולם כמו מבחוץ יכולה לומר אני לך בלונדינית יקרה כי כל הכתוב למעלה הבל מדרגה ראשונה הוא שכן לא הצבע הוא שקובע כמה בחורים ידפקו על סף דלתך ובטח שלא הצבע הוא שקובע את האייקיו שלך.
רק חבל שאת כל כך רצית להוכיח זאת ואיבדת את הדרך כי מדבריך הוכחת לי בדיוק את ההיפך.
את מרוב ריקנות התחלת לרחף. הסנוביזם השתלט עליך ולא הבלונד!
ואת יודעת איך זה, לפעמים הבלונד הוא רק תירוץ.
וחוץ מזה "רציתי לאמור" (מפלטפוס) שזה אחלה אתר ושאתי נגעה בנקודה חשובה. לרוב הגברים אכן קשה עם זה שבנות הן המתחילות. זה ישר מתפרש אצלהם כבעיה כי מה שהם מסיקים מ"רדיפה" של בחורה אחרי בחור זה שאף בחור לא הסכים בטובו אפילו להשתין לעברה וזה בעצם הסיבה האמיתית לאסרטיביות המתפרצת שלה. ותודו שזה לא נשמע מזמין במיוחד. אז כרגיל אנחנו הבנות, החיות תחת עול "עשי ואל תעשי" הכבד מעשרת החוקים (הכתובים כידוע לנו,ובשביל הבלונדינית אני אזכיר, על אבנים), נמצאות תחת שתי ברירות מחדל:
או שתעשי כרצונך ותתחילי עם הבחור על אפך ועל חמתך, מה שכנראה ימנע ממך ליצור איתו קשר ארוך טווח אך לפחות תדעי שניסית ושזה הוא האידיוט
או שתהיה פאסיבית וכנראה תמצאי עצמך עם אחד הגברים שהחליט לנסות איתך את מזלו ומשום מה את לא מצאת בו את אותו החן שהוא מצא בך אחרת את היית זו שמתחילה איתו.
אז לסיכום בננות יקרות החיים הם לא שחור לבן ולפי דעתי הצנועה כל בחורה צריכה ליזום כאשר היא מעוניינת אחרת תרדוף אותה המחשבה מה היה אילו
אתי יקירה, אקדים ואומר כי אותו אדם שהגדיר את מאמרך כ"פאתטי" וכנ"ל לגבי מערכות יחסים מסוג זה…פאתטי בעצמו… כי צר עולמו כעולם נמלה…(ואוכל להמשיך כהנה וכהנה אבל הובהרה הנקודה). ובכלל יש לכבד אדם ברחשי נפשו גם אם הדברים אינם עולים בקנה אחד עם דעותיך.
ואכן "הגבינה" כשהיא מוזזת כנראה יוצרת מצב עימו מתקשה המין הגברי להתמודד (אהבתי את ההשלכה לספר). על-מנת לחזק את דברייך, המצב אינו בא לידי ביטוי רק במצבים של "התחלה". למודת ניסיון אנוכי ממערכת יחסים אחרונה ,אשר בתחילתה החלטתי לפעול על-פי"כללי הספר" ואפשרתי לאיש המערות לצאת לצייד …לאחר תקופת רדיפה ארוכה ומייגעת (שבמהלכה נפגשנו לפעמים) החלטתי לתת קצת סימני חיים… כשהיוזמה החלה להגיע מצידי(לציין שבמינון נמוך מאוד) התקשה האדם הקדמון שלנו להתמודד עם העניין בטוענה שאני "רצינית מידי" בהתיחסותי למערכת היחסים.
בשם-האלוהים, האם כשבחור רודף באובססיה מתקשר מספר פעמים ביום, מפציר להיפגש ומביע
מורת – נפש על כך שאיננו נפגשים מספיק – הוא אינו רציני? האם לאדם הקדמון מותר לרדוף אחרי טירפו עד כלות – ואפילו לקבל את מדליית צייד המאה, זאת בזמן שכאשר "המלקטות" מביעות יוזמה – הן נחשבות לרודפות אגרסיביות ופאטתיות?! … עד מתי?… הוכחה נוספת לכך שבעצם לא משנה מתי הזזת את הגבינה צריך להשאיר להם את החורים….שיוכלו לכרסם.
דרך אגב אשמח לקבל את ה- e-mail שלך על מנת להעביר מסר ולא על גבי דפים אילו…
קורל, תימצתת את מאמרי. מה עוד יש לי להגיד? לאחרונה אני שואבת עידוד מכל מה שנאמר כאן. גברים, את יודעת, בעיקר אם את אסרטיבית, תמיד שמחים להדביק עליך את תדמית המטורפת. האובססיבית. הכל. בקיצור, מכל הסיפורים כאן ובמאמרים אחרים, כיף לגלות שאנחנו לא לבד. ושדברים SUNHO קורים לבחורות אחרות, שונות ממך בתכלית.
טוב, האי מייל שלי הוא ETTIAV@HOTMAIL.COM
קראתי ושוב קראתי ודבר אחד אני לא מבין.אולי אני נאבי ואולי לא אבל למה אתן לא מבינות שגבר שלא יודע איך לעקל אישה שמתחילה איתו או מצמיד לה "תואר" אחר הוא גבר שלא שווה את ההתעסקות הזו ולא שניה אחת מהמחשבות שלכן.אם אישה מתחילה איתי (לא קרה הרבה אבל קרה) עוד לפני שאני מכיר אותה אני כבר מעריך אותה !!! אישה שעושה משהו שהוא כביכול נגד המוסכמות היא אישה שאני מעריך עוד לפני הכרות יותר מעמיקה.למה שנשים לא יתחילו אם גברים ? אני לא מצליח לחשוב על סיבה אחת טובה נגד.אם הגבר לא מספיק בוגר כדי להבין את זה הוא לא שווה את הזמן שלכן נשים יקרות.
מה שכן,אני שמח לראות שהמגמה הזו השתנתה מעט בשנים האחרונות ומקווה שתמשיך להשתנות.אם הוא לטעמכם GO FOR IT.
תראה רן, אתה אולי, ועוד גברים רבים כמוך, לא יודעים איך לעכל אישה שמתחילה איתו. אני מכירה הרבה גברים שכן יודעים, אבל מעדיפים לפלוט את הפסולת בדרכים שונות (בטח מכירים את השירותים או את שקית ההקאה). למען האמת די מוזר לראות את ההכללות השונות על גברים ונשים כאשר אנחנו הסטנו את האינדיבידואל הצידה. חבר'ה, רוצים לשמוע סקופ?? ? לא כולם אוהבים את כולם, לא כולם נענים לחיזוריהם של כולם, יש אכזבות בחיים, יש רגעים יפים, אבל הפאזל לעולם לא יהיה מושלם. לפעמים צריך לגזור ולהדביק ע"מ שזה יתאים לנו. מה לעשות?
אני חושבת שמי שנוקטת בשיטה מסויימת, נקרא לזה אסרטיביות, השפלה, רדיפה, כוחניות מה שבא לכם, זו הדרך שלה, וכמה שהיא תנסה לשנות אותה היא לא תצליח, ולמה?
כי אין לנו בטחונות לגבי העתיד. אז חבר'ה, לא לצאת בהצהרות. תהנו, רדפתם, לא הלך? תתחילו במרוץ אחר, אולי בסופו הפרס יותר מתוק. החיים יפים!!!!!!!!!:-)))
מירי,אם היית טורחת גם לקרוא את מה שכתבתי היית מבינה שאני מסכים איתך ולא להפך !
הסכמתי עם כול מילה שכתבת אבל זה בדיוק מה שאמרתי וחבל שלא הבנת או קראת את מה שכתבתי…..
הבנתי מצויין
לא לזלזל באינטיליגנציה (חוככת בגרוני)
התגובה היתה אומנם על תגובתך שלך אבל הופנתה לכולם
קראתי והבנתי (מכיתה א'!!!!)
אוקיי, את צודקת, המון גברים מפחדים מנשים אסרטיביות. אבל גבר שמפחד מנשים אסרטיביות הוא גם אחד שיעיר על אורך החצאית שלך (בבית זה בסדר), יודיע לך שימי שישי מוקדשים רק לו ( אלא אם כן יש משחק חשוב בערוץ 5), יחליט שאת עובדת יותר מדי שעות (משעמם לו לבד), וישתדל לעצב אותך בצלמו ובדמותו. במקרה של גבר שכזה, באמת אין שום סיבה להתאמץ.
כשאני חושבת על זה, בכלל אין סיבה להתאמץ. גם אם יגיע הקשר לסטטוס של מערכת יחסים הרי מהר מאוד (מהר מדי) את צריכה להשקיע המון אנרגיה בקשר עצמו. ללמוד להכיר אותו, להבין מה הוא רוצה, להסביר לו מה את רוצה, ליצור סטאטוס קוו, לנסות ליצור אינטימיות ושאר משימות שהן לא פחות טאקטיות ואסטרטגיות.
למה בכלל להוציא כל כך הרבה אנרגיה בשלב הטרום-התחלתי שאמור להיות החלק הכי פשוט, כל מה שאת צריכה לעשות זה להיות עצמך ולהיות מוערצת על כך. בכל מקרה עם הזמן תצטרכי להתמודד עם כך שהוא יגלה את הקריזות שלך ואיך את נראית בבוקר, למה להתחיל להתמודד קודם?
GREAT GREAT article.
i enjoyed it very much.
i didn't understand your conclusion, but i think that like women guys are divearsed.
there are all kinds of us – some of us like to be hit on some don't.
try try try and again try once more.
it's flattering it's a boost to the self-confidence and it's just great. also i think if the guy doesn't want you he should just say " when hell freazes over" . bye
hi! i just wanted to say: thanks. i appriciate your coment. although i was very sorry he ran away maybe he did me a favour. who knows? lets talk 20 years from now, shell we??
אז קודם כל, מאמר משובח.
לא רק מצחיק אלא גם נוגע באמת אחת עם טעם קצת מריר, שעד שאת כבר חושפת את עצמך ומציעה, ונפתחת, יבוא המניאק שיתלוש לך את הלב מהחזה ,ירקוד עליו פלמנקו, ינגב את הדם מהסוליות וילך להתמוגג מעצמו בנחת – "שהולך לו עם בנות".
וכמו כל כישלון, אז גם זה מהדהד לנו באזניים, ובפעם הבאה שנראה בחור חמוד כבר נחשוב פעמיים, ונגיד "עדיף שלא" ו"אם זה היה אמור לקרות זה כבר היה קורה" ועוד מיני משפטים ממשפחת פרחי הקיר.
וכמה שיש דברים נכונים במאמר, אז גם יש אמת אחת גדולה שחסרה בו:
נכון שזה לא נראה ככה – אבל גברים הם לא כאלה פשוטים.
לא כולם נרתעים מבחורה החלטית, וגם אם הם כן, זה לא עושה אותם חראים.
זה פשוט עושה אותם לכאלה שלא יסתדרו עם מישהי שלא מוותרת ולא מבינה רמזים.
אז אין חוקים. עדיף להציע קפה ולשתות אותו בסוף לבד מאשר להתבייש ולאכול את הלב כשמישהי אחרת ( שכמובן שהיא פחות יפה ממך, פחות חכמה ממך, ומה לעזאזל הוא מוצא בה)
זוכה בפרס הגדול.
ואם הבחור שסימנתן בתור מטרה מראה סימני מצוקה נשימתית ומרגיש לכוד וחנוק, אז תעזבו. למה לכן. אובססיביות זה רע לעור הפנים.
או שהוא יבין מה שהןא מפ
צודקת. לא כל הגברים דומים. לא ייצרו אותם מאותו בית חרושת. אבל, (והרי החדשות האופטימיות) כחודש אני מסתובבת עם בחור אחד. חדש. שאני לא יודעת מה יהיה אבל, הדבר הראשון ששואלים אותי בקשר אליו (בהכירם את הנפש הפועלת) זה: מי התחיל עם מי? ואת צריכה לשמוע את אנחת הרווחה כאשר אני אומרת: הוא!!! כאילו, מה ש"הם", הבנים, משיגים, בכוחותיהם האחרונים, זה בסדר. מתכון להצלחת הקשר. ואני, מה אני יודעת? אם זה מה שעושה לו טוב, לדעת שהוא התחיל איתי, אז אחלה. לקשר עצמו זה ממש לא עקרוני, אז למה להיות קטנונים? הוא מרגיש עם זה טוב? יאללה. בסדר. ואני חייבת להגיד שמאז שאנחנו ביחד אין לי שום רצון (ובינינו, גם לא זמן) לכתוב מאמרים. כי כשדברים זורמים, באמת שאין מה להגיד עליהם. ואין מה לדסקס עליהם בפורום בננות בפרט ובכל פורום אחר, בכלל. וזה אולי המקום להגיד אם עוד לא הובנתי ע"י הטקסט שנכתב בימי בצורת שאין מה לרדוף. וחבל על הזמן.
ובברכת טפו טפו טפו ויש חיים אחרי המאנייקים אפרד ממכם להפעם ואקווה שלא (לא!) אחזור במהרה. נא להחזיק לי אצבעות. תודה.
הי אתי
זה כל כך נכון, ועצוב עצוב ושוב נכון. הרי ברור לחלוטין שתשוקה אל מישהו שלא רוצה, או בצורה יותר עדינה "טרם גילה את איכויותך הטרומיות", היא מעין בריחה במסלול המאד קל של מצד אחד לאהוב, מצד שני לא להתחייב ולא להתעורר לצידו ולהגיד לעצמך: "סה טו?". בתור בחורה רומנטית בצורה מאוסה, אני גם יודעת שהרומנטיקה האמיתית נמצאת ב"כמעט" ובהחמצה הרבה יותר מבללכת יד ביד עם בחיר ליבך בשבוע הספר בכיכר רבין (איכסה).
ורציתי להוסיף דבר קטן: זה שאת רוצה עד קץ בדר"כ ימצא את עצמו עם בחורה סתמית ומשעממת שלא יודעת מה יש לה בידיים, או שהיא יודעת הרבה יותר טוב ממך…
ישר כח
ואחר כך הם מוציאים לעצמם "מדריך סימנים" ואנחנו נעלבות.
אני בכל אופן.
אצבעותינו שרות על המקלדת את התייסרות אי קלבתנו למועדון שאנחנו בכלל לא רוצות להכנס אליו!
אתן רוצות אהבה – או רוצות שמישהו יאהב אתכן?
אתן רוצות זרוע שעירה שתחבק אתכן, או רוצות את כוונותיו של בעל הזרוע?
לאהבה אין דימנים.
רק לסימנים שלה, אותם אנחנו מכנות בטעות אהבה, יש ביטויים כלשהם.
אנחנו לא אחרות, דיר בלאק!
גם אנחנו חושבות תמיד שאחרות השיגו את הכרטיסים הטובים יותר בהצגה של החיים!
היי. אבל אחרות באמת השיגו את הכרטיסים היותר טובים.
ולשאלתך: האם מה שחשוב הוא בעל הזרוע או הזרוע בעצמה? ואולי זה לא חשוב?
בכל מקרה, רציתי לספר שחזרתי לחיק הרווקות הבלתי מאושרת בעליל ומכל הסיבוב שעשיתי, האובייקט שבגללו נכתב דין רודפת, נראה הרבה פחות מושך. כך שאולי רומן הבזק שהיה לי, היתה לו תכלית אחרת. לא לעשות אותי מאושרת או להביא לי ילדים, אלא פשוט ללמד אותי שזה לא היה כל כך חשוב (ושבזבזתי חצי שנה מחיי לשווא). ובכל זאת, רציתי להגיד שזה לא כל כך חשוב למה בעל הזרוע נמצא שם ואם הוא שם או רק זרועו. לפעמים ההרגשה היא שקובעת. שיש לך איזו זרוע. אפילו אם היא פיקציה. הו, כמה הרבה אנחנו מוכנות לעשות למען כל כך מעט. (אבל כבר כתבו על זה שיר, כך שאפילו אני לא מקורית).
תאמיני לי בתור נשואה התאוריה שלך נפלאה מי שתתמיד הדרך לחופה סלולה לה .
וואלה?
את כל כך צודקת שזה פשוט עצוב,ביליתי שנה וחצי מחיי ברדיפה אובססיבית
אחרי,מי שהחלטתי שהוא האחד,עד שנזכרתי שאחרי האחד אני לא אצטרך
לרדוף באובססיביות.
המון דמעות נשפכו ויחד עם זה המון השפלות שקיבלתי בעיורון.
היום, רק מעצם המחשבה של מה שעשיתי וההשפלות שהיו מנת חלקי,מרצון,
אני משפילה את מבטי ויודעת שזה לא יקרה לעולם.
הבעיה שלנו,הנשים,היא שאנחנו מנתחות את המקרה בצורה משוגעת, דנות
בפרטים הכי קטנים ונעלבות מהן.
ל-מ-ה?
קורה שלא רוצים,גם לנו,אסור לשקוע בזה,גם אם זה משחק,כשמו כן הוא "משחק"
תהנו,תתרגשו ותתלהבו,כשמתחיל להיות רע חותכים,זהו בלי לפרשן יותר מידי
תנו להם שישברו את הראש,ותאמינו לי הם שוברים.
תתעוררו לחיים שלכם בנות,אתן המלכות.
ראוי לציין שהמאמר כתוב מאוד יפה…
הנחת היסוד נכונה לדעתי אם בא לך על משהןא תלחמי עד הסןף
ה
ףהיא מהי מלחמה עד הסןף
1 לוחמת במחתרת
המטרה הגבר לעולם לא יודע או מודע בכל דרך להכרזת המלחמהשלך
במקרה הגרוע שיחשןב שאת מכוחות האום…
2המלחמה נעשית בדרכים הסמויות מהעיין
3הוא תמיד צריך להיות מופתע לא מוכן-טרור שרירותי-כך הוא במצב תמידי של פגיעות
4היפוך תפקידים בלבול האויב הוא הרודףן 9יעט3
אתי,את פשוט צודקת…שמחתי מאוד לקרוא את המאמר שלך,עכשיו אני יודעת שלא רק לי יש את הצרה הזאת שנקראת "אובססיה". כבר חשבתי שיש לי איזו בעיה נפשית שמצריכה טיפול תרופתי…אבל על שאלה אחת לא מצאתי תשובה: א-י-ך י-ו-צ-א-י-ם מ-ז-ה??
כל הדיבורים וכל נסיונות השכנוע של כל החברות לא עוזרים לי,נראה לי שאפילו האובייקט כבר עלה על הבעיה…שום בחור אחר (וניסיתי דייטים אחרים) לא משתווה לשוון ההורס שכבש את נשמתי.
שורה תחתונה:נגזר עלינו להיות מגנט,וגמרנו…
היי. לא מחליטים לצאת מזה. פשוט, יום אחד פוגשים מישהו מקסים המעיב על המישהו שחשבנו שהוא שווה. הוא מעיב עליו לא בגלל שיש לו תכונות על אלא בעיקר בגלל שהוא פשוט שם איתך. בזוגיות ולא בחזון לזוגיות. ואני מדברת מנסיון. ההוא שכתבתי עליו את "דין רודפת" הוא כבר פאסה בחיי הרומנטיים אבל התגלה כידיד טוב ובנאדם מקסים בגבולות שאנחנו מאפשרים לעצמנו.
כתבת יפה אבל מה עכשיו? מה אני בתור בחורה עם ניסיון כמו שלך אמורה לעשות?לשחק את המשחק המטופש הזה? להתנהג כמו שבת אמורה להתנהג עם בן בזמן שיש לי כוונות משלי?
אני לא מבינה…
אין לי פתרון. אז אולי עדיף שנשתוק. ככה לא נעשה נזקים. לא הכי פמיניסטי אבל עוזר.
אפשר להיות יפה ולשתוק, ולחכות שהוא יעשה את הצעד הראשון.
יש עם זה רק בעיה אחת – אני לא יפה.
והקטע של השתיקה רק עושה אותי מכוערת וסנובית. לא שווה.
אז אני לא שותקת. וראה זה פלא, הם לא אומרים לא.
איך אני מחכה שכבר ייפול עליי כזה בחור מהסיפורים שלכן – פחדן, אטום, אדיש, ילדותי – אממה, נופלים עליי רק הטובים.
אולי זה בגלל שכמו מוגלי ילד הג'ונגל גודלתי ע"י זאבים. יש לי רק חברים בנים, וברגע שלומדים שבנים תמיד אומרים בדיוק את מה שהם מתכוונים להגיד, ושלא כמו עם בנות לא צריך לקרוא בין השורות, העולם נהיה מקום נעים יותר לחיות בו.
הוא לא רוצה לצאת איתי? כנראה לא מצאתי חן בעיניו. ברור שאפשר להגיד במקום זה שהוא בעייתי, אמא שלו גדלה אותו כמו נסיך, אבא שלו לימד אותו להתנהג לא יפה לנשים, הוא ילדותי, ואדמת בגיל 5 הפכה אותו לאדיש ולהומו לטנטי – אבל זה נקרא לעשות לעצמי הנחות.
הוא לא פחדן, הוא פשוט לא רוצה!!! הלאה -NEXT!
וואי……אף פעם לא חשבתי שאני אגיב על דברים כאלה, אבל אני חייבת לציין שהכתבה שלך, אתי, ממש, אבל ממש מצויינת… אולי בגלל שהיא בתהליכים לעזור לי לצאת מהמעגלים האלו שנכנסתי עליהם מרוב טיפשותי…. וזה התחיל ככה… אחרי שהגעתי לבה"ס החדש אני ישר הבחנתי "בו"… ישר חשבתי שוואו, הוא ממש הטיפס שלי והכל… אבל הוא כמובן לא שם עליי. אז עברו איזה 3-4 חודשים…ויצאתי אם הרבה בנים ולא חשבתי עליו ממש… ופתאום, אני לא יודעת איך זה קרא 0שתביני, אני לא יודעתי איך קוראים לבחור אפילו), הראתי אותו לחברה שלי, ופתאום הסתבר לי שהוא שכן שלה והיא יודעת עליו קצת, ושאין לו חברה, ושהיא ידידה טובה של חבר שלו גם כן שכן שלהם…בקיצר, אחרי שבועיים ככה זה הגיע אליו…. והיו כמה פעמים שנתקלנו אחד בשני פה ושם ומבטים והוא שלח "מרגלי" וכו'…….. אז חיכיתי אלוי כמה ימים שהוא כבר יבוא אליי ויגיד לי מה קורה: רוצה אותי-אני פה, לא- לא צריך, למצוא מישהו אף פעם לא הייתה לי בעיה. אז לא..ואז חבר שלו אמר שהוא מחכה שאני אבוא אליו.. טוב, אז עבר אולי עוד שבוע, ועד שמצאתי בעצמי אומץ, והוא היה סוף סוף לבד, באתי אליו ואמרתי לו שאנ חושבת שהוא חתיך, ואני רוצה שיגיד לי מה הוא חושב עליי……. למחרת, באתי אל חבר שלו, (למעןהדיוק חברה שלי דחפה אותי אליו, כך שא הייתה לי ברירה) ושאלתי אם ידוע לו משהו…אז הוא הלך לשאול וחזר עם תשובה : "תשמעי, הוא לא מעוניין יש לו מישהי" . אחרי זה גם נתברר שהמישהי היא חברתו לשעבר שלא רוצה לחזור אליו כי היא עצמה כבר במערכת יחסים….
והאמת היא שהייתה תקופה שחשבתי שירדתי ממנו, אבל אז הוא התחיל עם המשחקים שלו, והמבטים וכל הפעמים שנתקלנו אחד בשני, ואולי זה משהו שאני רוצה לראות…אבל לא, כי גם חברים שלי שמים לב לזה……
וגם כמה פעמים בקניון, ובבה"ס הוא הצביע אליי לפני חברים שלו והתלהב מזה שהתחלתי איתו, וראיתי אותו מחייך ומרוצה והכל, וגם מסתכל אליי, כאשר אני מנסה לשחק אותה "מי מכיר אותך מי רוצה אותך בכלל"!…….. סיפור מעצבן, שלא רוצה להיגמר…..
או קיי, מגיע לכל אחד פרס על כך שקראתן עד הסוף, אם יש כאלה)
היי.
מכירה את הסיפור הזה. בואי נתערב שהוא ירצה אותך כשיהיה לך מישהו חדש רציני. ואת גם תלכי איתו מתוך סקרנות. מה שיפה, שאת בגיל שעוד מותר לשחק את המשחקים האלו. אני כבר ממש לא. דרך אגב, ואם זה עוזר, אני ונשוא הכתבה הזו, דין רודפת, בקשר בסדר. לא צמחנו לרומן, אבל מדברים יותר טוב כשנפגשים.
בנות יקרות!
אם אתן רואות מישהו עם פוטנציאל לאהבה לכו על זה! יש הרי כל כך מעט אהבה בחיינו שכל שביב של הזדמנות שווה בדיקה.
האהבה שווה הכל ואתן חייבות לזהות ולבחון כל זכר עם פוטנציאל.
נכון, רב הגברים הם זבל, רובם יכאיבו בלי פרופורציה לאושר שיגרמו, רובם הם בזבוז של זמן, רגשות ויציבות נפשית.
ועדיין… אתן חייבות את זה לנו ולכן כי הרי, בינינו, אנחנו (הגברים) לא רואים ממטר, לא קולטים רמזים בעובי של פיל ולא מזהים משהו טוב עד שהוא נעלם.
אתן הצד השפוי במשוואה הזאת- אתן חייבות ליטול יוזמה!
תראה, זה שאנחנו הצד השפוי במשוואה הזאת זה ברור. אף גבר שבעולם, גם אם יהיה לו את החיוך הכי ממיס ואת המבט הכי ממגנט, והוא יאכל האגן דאז מהקופסא ויראה סרטים של ג'וליה בלי לקטר – לא ישתווה לאף אישה שהיא.
הבעיה היא שבעקבותכם, בעקבות כל הלוקשים והשטויות שאתם מנסים (אבל רק מנסים, כן?) להאכיל אותנו, מליון תירוצים ואלפי משפטי כחל וסרק – אנחנו נדפקות. באיזשהו מקום אנחנו גם מתחילות לאבד קצת שפיות. וזה רע, חומד, זה רע מאוד. כי אם ניתן לכם להוביל את העניינים, ומתוך אגו גברי מטופש לא תעשו את זה, מה נעשה? ואז אם אנחנו רוצות או לא, אנחנו תלויות. וזה בדיוק מה שאתי ניסתה להבהיר בכתבה המצויינת שלה. שבחורות אסרטיביות, מה לעשות, מרתיעות גברים.
כי גברים רוצים את המודל שהם בנו לעצמם בראש – הם רוצים את הכוסית הצייתנית, שעושה כל מה שהם אומרים, מחייכת, אובר נחמדה, לא מתווכחת, לא משדרת ביטחון, לא משדרת יכולת התמודדות נפלאה גם בלעדיהם, ובמובן מסוים – גם תלותית. כזאת שהם ידעו שצריכה אותם, שאין מצב בו היא תסתובב בשינקין של שישי בצהריים לבד, או תצא עם חברות וסטוק של ידידים כשבא לה, ותהיה כוחנית ומלאת ביטחון בעצמה. בזכות עצמה, בזכות זה שהיא שלמה לגמרי גם בלי הגבר שלידה.
ואני, צרות נדבקות אליי. באות אלי בצרורות ומתבייתות סופית על האגן. וכשהצרות כל כך הולמות אותי, והיכולת התפעולית הנהדרת שאני משדרת גם בלי עזרתם של הבנים כל כך מרתיעה אותם, אני מוצאת את עצמי לבד. וראבאק, גם אני רוצה לשאוב ספגטי כשבצד השני שואב ההוא שחשבתי שהוא אביר, וגם אני רוצה הליכה על חוף הים אל מול הזריחה, ופרחים ונוצצים וריח של שעווה (לא לרגל) ועוד שטויות שהולכות נורא יפה בסוף של הסרט. וגם לי נמאס להעביר את ולנטיין וט"ו באב והסילבסטר וחג ראשון של פסח וחג שני של פסח, כשאני לא באמצע סיפור אהבה מרטיט, ואפילו לא קרובה. אפילו אני, עם כל הטראנסים והבלאגן. נורא.
אז מה, אתי, זה דינה של ההיא שלא מוכנה להתפשר? שמייחלת לטופ? שמתיימרת להיות פרינססה-אבל-בעצם-נורא-לא?
כי אם כן, בכנות, אני לא חושבת שהכוח שלי יספיק לי לסוף של הסרט.
אני כל כך מבינה אותך…
נורא רציתי פעם מישהו, עדין, רגיש, אומנותי וכו, עשיתי את כל מה שאפשר, כמעט כמו שכתוב במאמר. התגאיתי מאוד בעובדה שהצלחתי בסוף לכבוש את ליבו, זה היה מזמן, ואנו כמובן כבר לא ביחד, כי הוא עזב. במבט לאחור, הקשר שהיה, היה רע מאוד בשבילי, אני השקעתי ונתתי ועשיתי הכל כדי שזה ילך, אך הוא לא עשה דבר, הוא לא היה בטוח ברגשות שלו, "לא אני התחלתי איתך…" כך הוא אמר לי. אנחנו לא צריכות גברים כאלה.
הייתי לבד הרבה זמן, שנים של "להסתדר לבד" עברו עליי, ובאמת שלא היה לי רע. רציתי רק לעודד אותך ולומר לך, שאסור להתייאש ואסור להתפשר, בסוף תמצאי את הגבר שלא יפחד מהכוח שלך, גם אם זה יקח זמן. אני הצלחתי לפגוש בחור שלא מחפש בחורה תלותית, ותאמיני לי שיש כאלה (זה נדיר, אבל אם הם הצליחו לסיים את גיל ההתבגרות מתישהו, אז הם יכולים להיות בסדר).
אז אני מקווה שתשמרי על העצמיות שלך לצידו של הבחור המתאים.
בהצלחה!
אתי,
אני עכשיו באותה תקופה נוראה שתיארת.
מן בור שחור, קמה בבוקר בבאסה, מרגישה כאילו הלכו לי החיים. מתה לצאת מזה כבר.
המאמר שלך בשבילי הוא הצעד הקטן הראשון.
תודה.
המסגרת קטנה יחסית לגודל השורות
או השד יודע מה
אבל אי-אפשר לקרוא כאן!!!
האלו!
תקטין את הפונטים (ל-smaller).
אני ממשיך וטוען שבנים הם יותר פשוטים מבנות, יש להם בד"כ פחות דברים שמטרידים אותם. אבל, אם נפלת ברשתו, כנראה שהוא משהו מיוחד, מסובך, מורכב, רבגוני. כמו שרצית. ועל אלו, כמו בשאר הדברים בחיים (לרשום מי שצריך), מה שחשוב זה היחסיות, קצת אסרטיביות, קצת קוהרנטיות (יש! השתמשתי גם במילה הזאת), ישירות, מסתורין, חוש הומור, הבלגה, הזדקקות, מבטים מצועפים, פיצוחים במיטה, יזימה וזימה. נו, כל אלו. "אבל ניסיתי הכל" אמרה ומבטה הזדגג,
נו כן, אבל היחסיות, כנראה שזה לא עובד ביניכם, כנראה שהוא צריך משהו שאת לא יכולה לספק (ולהפך?).
וכמו שאמר אדם חכם "כשאני לא מבין מה היא רוצה, ומה יעשה לנו טוב, אז אני עושה מה שבא לי, לפחות אחד מאיתנו יהיה מאושר".
דעתכן?
רוצה לומר לכם שקריאת המאמר והתגובות עודדה אותי היום,בכל זאת… בדיוק השבוע אני בסרט עם מישהו שנדלקתי עליו, אנחנו כאילו-מכירים-מקודם-כזה…, כאילו פרינדלי… בסוף אזרתי היום אומץ חלקי, שלחתי לו sms חביב שאני בענין של דייט ממש, ומאז מחכה לתגובה…
אני לא יודעת מה נכון ומה לא, אבל לצערי הרבה בנים אוהבים בנות בינוניות , צעירות , ללא דעות… אממה? הם באמת לא אלה ששוים באמת! יש לי כמה חברות, נבונות,חזקות ואמיצות (ויפות!) שהתחתנו עם בנים מקסימים , חכמים,מתוקים ונאים- שאוהבים אותן באמת ובתמים. מסקנה: מותר לנסות, על מנת לא להרגיש שאולי לא הבינו למה התכוונתי.. בקיצור:לתקשר גלויות, אבל צריך מספיק יושר אישי ואומץ בשביל להודות שאם הוא לא יחזיר לי טלפון היום , אפילו יהיה הכי עסוק בעולם… סימן שהוא פשוט לא מעוניין.ולוותר לפני הבכי, ההשפלה וההתרסקות…
לפני 10 שנים שמעתי מבחור אחד שהייתי מאוהבת בו והיום הוא חברי הטוב ביותר- תפסיקי להיות כ"כ כנה ובוגרת… אנחנו בני 30 וקצת עכשיו, ולשנינו בינתיים אין בני זוג- כך ששום עקרון אינו בהכרח נכון……………….
ועם זאת, עליי בפירוש להודות- איך אני מתה שמישהו מדהים יתאהב בי קשות ויעשה את כל העבודה, מההתחלה ועד ההמשך הנפלא… אמן!!! אאחל לכם ותאחלו לי… בהצלחה לכולכם, אוהבת ומעודדת כי אני באמת מזדהה… me
גדוללללללללללהההההההההההההה צחקתי כמו מטורפת תודה
אתי,
ליבי יוצא אלייך…את אולי אסרטיבית אבל גם אובססיבית..ואפשר להיות שניהם ולהשאר בחיים..רק שהחיים האלה הם לא משהו! {באנדרסטייטמנט קיצוני}
אנחנו דומות את ואני,אני טיפה יותר גדולה ומנוסה..אז אני יכולה לנסות וללמד אותך דבר או שניים.
א. עזבי אותך ממרוקאים ערסים…הם חתיכים,שווים,סקסיים,גברים,ו..כל השאר…אבל הם לא "אוהבים אותנו" החכמות מדי,האסרטיביות..והחזקות…הם רוצים את הכוסיות השדופות,הבלונדיניות המחומצנות שמטופפות על סטילטו עם לק אדום בציפורניים,
או את מירי בוהדנה.
ב. תפסיקי לחפש אחרי גבר חלומותייך בברים חשוכים.{גם אם הם ,או בעיקר אם הם לובשים מדים.}
ג. אל תתקשרי לכל מיני כאלה שאת לא מכירה..ותתחילי אתם בשם האסרטיביות…נדון מראש לכשלון קולוסאלי.
ד. אל תתערטלי בתוכניות טלויזיה מביכות..וגם תתגאי בזה אחר כך…
ה. תרגעי !
שום דבר ממה שנכתב כאן לא נאמר בציניות או ברשעות..באמת…
אני נורא מקווה בשבילך שתמצאי כבר את הקצין הקרבי המרוקאי שאת כל כך מבקשת לעצמך…ואם לא..פשוט תתחילי לחשוב על ילד…כן..פשוט ככה…זה יעזור לך לפקס את חייך בכיוונים אחרים..ואולי..יביא ישועה ומזור לחייך…שבינינו…הם ממש לא משהו עכשיו!! אמת עצובה וכואבת,נכון…אבל אמת!
בהצלחה…ו..ליבי איתך.
בכיף אני מקבלת את עמדתך – מלבד הביקורת לגבי תכנית הטלויזיה.
אני עומדת מאחורי כל מילה שאמרתי בטלויזיה, אפילו שכל זה היה נכון למזמן. אם זה עוזר לך להבין את "מישהו לאהוב", אז כל מה שתואר בתכנית הקביל לזמן המאמר הזה. שנת 2000. מנקודת מבט של שלוש שנים אחורה, האם טעיתי? כן. אבל לא באמת שלי. אהבתי עם כל הלב וביטאתי את זה. האם מגיע לי עונש? האם צריך להשפיל אותי בביקורת פוגעת, גם אם היא באה ממקום טוב (שלך אולי, של אחרים פחות), כי התערטלתי בפריים טיים כדי להעביר מסר על החיים האמיתיים, מאחורי זוהר הסלבריטאיות?
את יודעת מה, אני לא אענה לך ממש. אני חושבת שאני אכתוב על זה מאמר.
אני אכתוב על זה שאנשים לא מכבדים אדם שמדבר על רגשותיו בפומבי. כנראה מתוך פחדים שלהם, ועוד אומרים לו לשתוק או להתבייש בעצמו. הייתי רוצה שתגידי לורג'יניה וולף או לג'ורג' אליוט ולעוד הרבה נשים לשתוק כשהן רוצות לדבר על רגשות ואהבה, כי זה לא מקובל לזמן ולמקום. ובעיקר כי לאנשים לא נוח לשמוע.
נראה לך הגיוני?? ?!
יש מצב שבמאמר שלך תהיה בקשה תקיפה מכל המגיבות (והמגיבים, למה להפלות) שלא לצורך הבעת דעתן האישית אלא לצורך של קטילת הדעה שכנגד ותו- לא, תוך שימוש בלשון בוטה לעתים די מזומנות ולא בכלי דיון מקובלים בעולם מתורבת- שתחדולנה מכך ומיד?
ואולי אחרי שתבהירי איך זה נראה ומרגיש מהצד של כותבת מאמר תפסק הגישה הזו, לפחות פה באתר, של ירידה לצורך ירידה?
כולי תקוה וציפיה שאכן כך. לי עשה רע לראות את 'תרבות' הדיון באתר מדרדרת עד לאן שהגיעה. אני כבר מחכה בקוצר רוח.
שמעי א(חו)תי, את כותבת ממש ..קסם!! גם שנון וגם מתאר באופן כה מדוייק ורגיש – את שמתרחש ועוד יתרחש.. (=הציפייה לאיש הבליינדייט החדש, וכו' :).
בדיוק הסתיים לי רומן עם מישהו שרדפתי אחריו בדבקות עד שהוא אפילו…השתכנע!!!
יופי טופי לי נהיה.. כן, הנרדף (3 חודשי קשר מיני בעיקר) – נקשר, די התלהב, יצאנו חודשיים!
..אבל זהו, עכשיו המחיר. משלמת וביגון, צורב מאד. (מרוב פאניקה ועצב אפילו עשיתי תאונה).
כן, פתאום לפני שבוע זרק אותי "הנרדף".
אז יש לי סיפוק- על שאני כן "הוזמנתי לקפה" – ע"י זה שכ"כ עמלתי להשיג, ואפילו קפה 5 פעמים בשבוע, אם של ערב ואם קפה של בוקר..במשך חודשיים ישנו יחד, הכרתי את החברים שלו, הרבה היה…(מתגעגעת!), אבל אין, כשזה לא "זה", אז… זה לא הגיע רחוק:
יום אחד שמעתי ממנו פתאום: "ניקוש..אני לא מ ר ג י ש ! לא התאהבתי אז זה כנראה כבר לא יקרה, עדיף שנגמור את זה עכשיו."
נגמר.
(כואב).
מזדהה עד כאב רק שאני גם ממשיכה להזדיין איתו פעם בשבוע לקבל חום חיבוק וזין וכל השבוע אחרי זה סבל!!! ועם כל המודעות אני לא מצליחה להספסיק להיות נודניקית מתקשרת סדרתית ומחזרת גורלית. וכל שבוע הגלגל מתגלגל לאותו המקום איך מפסיקים לעזאזל?? ?? ?
כואב אש אבל מה עושים בכדי להפסיק את האובססיה?? ?? ?? ?? ?? ?? ?? ??
דינה יקירתי, את לא יודעת?, כלנו היינו בסרט המבעית הזה
ובטח אמרו לך את זה כל מקורביך שכבר מקיאים למשמע סיפורייך עליו…
אז הנה אני אומר לך שוב – את חייבת לצאת לצאת ולצאת, לדייטים, לפאבים, למסיבות ולכל מקום עם פוטנציאל להכיר. כי רק לאחר שתכירי מישהו חדש (והאמיני לי את תכירי!!! בוודאות!) רק אז תוכלי באמת להגמל ממנו. אה.. ואל תשכחי לעשות לעצמך שטיפת-מוח – "אתם לא תהיו אף פעם יחד! אף פעם!"
איך להגיד לאהוב ליבי שאני מאוהבת בו קשות אם אנחנו רק בני 11 ??
פליז תגיבו על זה מהר זה דחוףףףףףףףףףףףף !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
שלכם :
אהה בעצם
זה חסוי ….. תגיבו !