בננות בנות שמרשות לעצמן
והדף ריק, אבל לא בשבילך. אם אתה מסתכל מספיק זמן אתה מתחיל לראות הכל. בדרך כלל כשאנשים אומרים הכל, הם לא ממש מתכוונים לזה. אבל אצלך, באותה שנייה, באותו שבריר של שנייה, באותו רגע שהמילה הארה רק פוגמת בערכו, אתה רואה הכל. כל סיפור שאי פעם נכתב, כל מכתב, כל פתק שהושאר על השידה ליד הטלפון. וזה רק במבט שטחי, שהרי כל אלה בעצם רק מלים, סימני פיסוק, משפטים שמנסים לספר משהו, להגיד משהו, להתבטא.
ואם אתה רק מטריח את עצמך לעבור לשלב הבא, להיכנס בכל כולך לתוך אותו דף לבן, לתוך אותו פסיפס אין סופי ולא קיים של מילים כתובות, ומילים שיכלו היו להיכתב, אם רק תואיל לפקוח לרגע את עיני הדמיון, תוכל לראות את החיים עצמם. והם לא במילים. הם אפילו לא כתובים בין השורות. הם פשוט שם. עוטפים את הכל, מטביעים אותך באינספור משמעויות, חסרות פרטים, חסרות מאורעות. אתה כמעט מרגיש אותם, משערות ראשך ועד לאצבעות רגליך. שם. לא זורמים, לא מתחילים, לא נגמרים. רק שם. כמן קונסטנט שמסביבו מתהווים פרטים. קטנים, גדולים, פרטים שמצליחים להסתיר את החיים עצמם.
ואין שום דרך לתאר אותם כשהם עירומים. ללא הפרטים. אין מילים לתאר את החיים. אולי צריך איזה סימן פיסוק, מן קשקוש מוזר שבעצם אומר הכל. והוא יהיה בלתי קריא, ומן הסתם בלתי כתיב. קשקוש רנדומלי שבעצם לא אומר כלום, ואי אפשר יהיה בעצם לטעות בכתיבת אותו קשקוש, שהרי כל דבר שתעשה יהיה בהכרח נכון. אין שום ברירה אחרת. כי החיים משתנים ככל שהם נשארים אותו דבר, ולעד תשאר מידת השתנותם בכל רגע נתון כמידת קביעותם.
קביעותם במה בעצם? איך למדוד מה שכולל הכל? יחסית למה? יחסית לאיזה חוק? באיזה משוואה אפשר לכלול את מה שכולל את כל המשוואות גם יחד, ובו זמנית מבטל את כולן?
הדבר שהכי מטריף אותי, בזמן שאני כל כך עסוק בבהייה באותו דף ריק, הוא העובדה שאנשים מנסים עוד להבין אותם. סוד החיים, משמעות החיים, תורות החיים. איך אתה יכול להבין משהו שמובן מאליו? משהו שהוא כל כך ברור שאין שום דרך לראות אותו.
אם אתה נמצא בבועת זכוכית, אתה יכול להסיק מההשתקפויות השונות, ומשבירת קרני האור, את הצורה של המכל שבו אתה לכוד. אם אתה משכיל, אתה יכול להבין מה זה אויר ולמה אי אפשר לגעת בו בעצם, או לראות אותו. אתה לומד על אטמוספירות והרכבי גזים. אבל החיים…הם יותר שקופים מאוויר. אי אפשר לראות אותם בשום דרך שידועה לאדם. אפשר לראות את התוצאות שלהם ולחשוב שזה הדבר האמיתי. תינוק צוחק, דמעה, פרח וכל אותם הדברים שעושים לנו צביטה בלב, הם כולם חלק ממה שהחיים יוצרים, ומן הסתם ימשיכו ליצור, למרות כל מאמציו של המין האנושי לשלוט בהם, לחסל אותם לפרקים.
לפעמים אתה יכול להרגיש אותם, אבל לא באותה מערכת עצבית שאנו מכירים. לא, שם מרגישים רק את התנועה של תוצרת החיים כשהיא מתנגשת בך- הכאב, האושר, הפחדים, השמחה. את החיים עצמם מרגישים במקום שלא קיים. זה לא תחושת בטן. זה לא צמרמורת לאורך עמוד השדרה. זה לא הגירוד באף כשמישהו איפשהו חושב עליך. את החיים מרגישים במקום שאין לו אפילו שם, שלא לדבר על הגדרה או מינוח. ושם, שם נמצאים הדברים הכי טובים. הסיפורים הכי מוצלחים. ואם רק הייתי יודע איפה נמצא המקום הזה, איפה הם מתחבאים, אולי הדף שמולי כבר לא היה ריק.
כמטאפורה אקזיסטנציאליסטית? מבחינתי זה בסדר גמור, גם אם הדף הוא רק סימולקרה של דף, באדיבות תוכנת הפלאים "מילה" של הטיראן הג'ינג'י מרדמונד.
אני רוצה להמליץ לך על קטע יפהפה, קטע ששווה את כל הספר (שהוא מאוד לא אחיד ברמתו, וייל לא רוצה להחליט מיהו באמת): ב"אושר" (ר' עוזי וייל, כמובן) יש פעמיים שלוש שהוא ממש מצליח לגעת במהות הדברים, שזה הישג יפה לכל כותב שהוא. והמשמעותית ביותר, בעיני, היא המסה הקצרה שלו "הסבר קצר על מוות ואהבה". התואר "נפלא" טיפונת קטן עליו, אבל בסדר.
אינדירה היקרה….
עם ר' וייל יש לי חשבון ארוך .
אני עוד מחכה ש"בקרוב יקרה לך משהו טוב"….
🙂
ועוד תובנה קטנה על החיים (את ספרי המלא "תובנות קטנות- המדריך המלא של כל הדברים שאסור לך לעשות אם אתה רוצה להיות מאושר" אפשר לקנות בחנויות הספרים המובחרות. אם לא תמצאו סימן שאתם לא הולכים לחנוית מובחרות), עוזי כותב נפלא כי הוא עשה קריירה מלצטט אנשים אחרים וגם טרח מדי פעם לקרוא את מה שהוא מצטט, ולפיכך ובהתאם לזאת – ציטוט נבחר:
לפעמים אני מרגיש שאין לי מה להגיד, ואני רוצה להעביר את המסר הזה.
(דמיאן הירסט)
כי את החיים צריך לחיות. לא לדבר עליהם, לא לנתח, לא למדוד ואפילו לא להרגיש אותם
רק לחיות
לא שזה קל. אין קשה מזה אבל בקטנות שבהן זה הולך, משם הכל כבר פשוט זז נכון וברור ופשוט
ומי את הדר, שתגידי למישהו מה הוא צריך לעשות עם החיים?
אם מתאים לך לחיות את החיים בלי לדבר עליהם, לנתח, למדוד או להרגיש אותם, תרגישי חופשיה לעשות כך. אבל לנסות לגזור לכולם את הכנפיים כדי שיזחלו לידך על האדמה זה פתטי ולא יעבוד.
תרגיע דוד לנדאו ואולי גם תקרא שוב, הפעם אם אפשר להשתדל באינטונציות אחרות
לא אומרת לאף אחד אייך כמה ומתי לחיות, מעולם לא עשיתי את זה
ומעולם גם לא גזרתי, מרטתי או ביתרתי כנפיים,
אין לי כל כוונה שאנשים יזחלו על הרצפה אלא אם כן נח להם שם, ולפעמים לפני שמנפנפים במילים יפות כמו פתטי כדאי פשוט לשאול – "למה התכוון…?"
אם הייתי מכיר אותי היית מתפוצץ עכשיו מצחוק בוודאי אבל אתה באופן די בולט כנראה מעדיף להתפוצץ מזעם.
הדר ולנדאו היקרים,
אולי זאת אשמת המפלצת המכונה "המצב" או שמא הסתיו,
שבחסרונו רק מדכדך את האווירה יותר,
אבל התגובות מתחילות להיות יותר ברמת ההתנצחות ופחות ברמת ה…תגובות.
כמובן ששניכם צודקים, אם מתפיסת ה"אמן" כמגדיר או מבטא,
ואם מתפיסת האדם כיצור חי שאסור שיבזבז את כל ימיו בשאלה למה הוא חי בכלל
(תראו לי פילוסוף אחד מאושר….)
אני יכול להעיד רק על עצמי,
שבתקופות התהיה אין אצלי עשיה ובתקופות העשיה אין אצלי תהיה.
בגלל זה הן תקופות. ובמצב האופטימלי הן משלימות.
לא הייתי מוכן לחיות בלי שתיהן.
ואם כבר התחלתי היום בציטוטים :
(לפחות ככה אני בורח מהאחריות ותאשימו אחרים פילוסופיה בגרוש :))
משפט אחד שנכרת בזכרוני מיוצר לא ממש מוצלח בשם SEAL
IN A SKY FULL OF PEOPLE, ONLY SOME WANT TO FLY.
IS IT NOT CRAZY?
נמרוד היקר
יפה אמרת.
ניצוץ של אופטימיות
מתאים ובמקום
תודה.
הייתי אומר משהו בסגנון, "פילוסופיה בגרוש", אבל חבל לי להעליב את הגרוש.
התלבטתי ארוכות האם לענות להתרסה…
ניסחתי תשובה שנונה ומלאת ארס בת שלוש מאות מילה, אבל בקריאה שניה
הבנתי שאין טעם, והיא גם לא היתה בעצם ממש שנונה.
אני אנצל רק את ההזדמנות, שניתנה לי בחלקה על ידי דרדסגנוני, שכמעט והצליח לעורר בי את הרוע הרדום, ובחלקה על ידי אינדי ששלחה אותי לדוש שוב במדרשו של האדמו"ר וייל, ולצטט משל זן נודע שלו על הרשע:
להו צ`י היה אח שמן, עשיר, ורשע. יום אחד שלח אליו האח שליח, והזמין אותו למסיבת פריחת הדובדבן השנתית. הגיע הו צ`י במועד שנקבע, אולם מה רבה היתה הפתעתו כאשר ראה את אחיו והוא לבוש סחבות, ורזה מאוד. התפלא מאוד הו צ`י, ואמר: "אחי, עד מה השתנית!"
אמר אחיו: "לא נורא, העיקר שנשארתי רשע," ודרך לו על הרגל בחוזקה.
("הו צ`י בחיק המשפחה", מהדורה שניה, אזל)
🙂
בלה בלה, בלה בלה בלה.
אולי אווירת הסתיו הישראלי הקודר, אולי מערכת יחסים שהסתיימה. בכל אופן מישהי במערכת בננות נכנסה כנראה לדכאון קליני, והחליטה להפגיז אותנו במבחר כתבי פילוסופיה בגרוש.
די לדכדוך! הלאה הקשקשת!
אף פעם לא הגבתי לכתבות בבננות, קראתי אותן בשקיקה חלק אהבתי חלק פחות אבל למשמע התגובות כאן למאמר אני כל כך מתקוממת שחייבת להגיב.
למה אתם חושבים שככל שתבקרו יותר ותשלחו את חיצי לשונכם תיראו שנונים וחכמים יותר? ומה רע בקצת התפלספות ובמאמר שנכתב מהלב בלי הרבה התייפיפות?
נמרוד – אני אהבתי,הבנתי והזדהתי.
שלום נמרוד,
ראשית, לדעתי, המאמר כתוב יפה ומעניין.
שנית, עובדה שבניגוד למשפט הסיום, לפחות
לגבי המאמר הזה, הדף שלך לא נשאר ריק.
שלישית, לגבי ניתוח והסבר ה"חיים", לעניות דעתי,
הם כל-כך לא פשוטים – יש מקום לנתח
ולהסביר (על כך בנוי המדע)
ולעיתים יש מקום לשנות (על כך בנויה הטכנולוגיה
שנשענת,לעיתים, על המדע ושבעזרתה אנחנו יכולים,
כעת, לכתוב תגובות אלו ולקרא את מאמרך).
יש כל כך הרבה לא מובן, לחלקנו, לגבי
הדבר "הפשוט" שקרוי חיים שיש בו עוד מקום רב
לערעור, למחקר ואולי גם, לעיתים, לשינוי ולשיפור
(ומן הסתם, יש פעמים שה"שיפור" מזיק יותר
מאשר מועיל, אבל לא תמיד).
זה מזכיר לי בדיחה שמישהו פעם סיפר לי
על ההבדל בין המדעים המדויקים
לבין מדעי הרוח:
"ובכן, ההבדל בין השניים הנ"ל הוא:
במדעים מדויקים את/ה לומד/ת
יותר ויותר על פחות ופחות עד שאת/ה
יודע/ת הכל על כלום,
במדעי הרוח את/ה לומד/ת
פחות ופחות על יותר ויותר עד שאת/ה
יודע/ת כלום על הכל." … 🙂
"עוד גבר" – אומר כלום בכל כך הרבה מילים…
ולא שותק (וגם לא מתכוון להפסיק לשתוק 🙂
( ראה/י http://bananot.com/articles/545#rem35809 )
מתנצל על החזרה על הטיעון
פעמיים בפיסקה הראשונה… 🙂
^"…הם כל-כך לא פשוטים – יש מקום…"^
ו-
^"הדבר "הפשוט" שקרוי חיים שיש בו…"^
זה מה שקורא שמזיזים קטעים
ושוכחים למחוק קטע ישן… 🙂
"קורה" ולא "קורא"
די…! גם לי נמאס לתקן את עצמי… אוף! 🙂
לקרוא על כל תגובה שתי תגובות של תיקונים דקדוקיים.
עוד גבר יקר, אולי תתן לנו להנות מהספק ותניח ששרידי האינטיליגנציה שלנו איפשרו לנו להבין ולתקן -לבד, במקור- את פליטות הקולמוס?
ואף חוזרת על דברי לשם הדגשה
http://bananot.com/articles/545#rem35835
אריאלה יקירתי,
ראשית לא כותב מקצועי אני ולא
מתיימר להיות אחד כזה – כותב
אני כפי שחושב אני שראוי.
להזכירך, לא כתבתי מאמר מלומד,
בסה"כ כתבתי תגובה/ות
(מתנצל על ההתנצלות!).
סגנון הוא עניין אישי, לגיטימי.
להגיד למישהו/מישהי "_תשתוק_" הוא,
לטעמי, דבר לא יאה (ראי הלינק
בתגובה הנ"ל שלי) במיוחד שהסיבות
לכך הם לא מוצדקות לטעמי.
זה בערך כמו לומר למישהו/י שכותב/ת
ביד שמאל, לכתוב ביד ימין וכד'.
לדעתי, יש להבדיל את הנ"ל מתיקון
עובדות, מתיקון טעויות איות,
מהבעת דעה על _תוכן_ הדברים
ומהערה על הסגנון אם הוא מאד
בוטה או מאד לא מובן.
בעניין התיקון העצמי של הטעויות
שלי – אני מקבל את ההערה, זה היה
קצת בהומור… אבל אני לא מתחייב
שזה לא יחזור…
"עוד גבר" – (בניסיון נואש
(וחסר סיכוי) להדוף מתקפה
רב-בבנית 🙂
איש/ה, בסיגנונו/ה (הלגיטימי)
האישי, ת/יכתוב!
סלסולים ומלמלות אי אפשר להגיע לעובדות בדברים שאתה כותב.
אתה הרי כותב כדי להדגיש דברים שלדעתך חשובים, ואתה הופך את זה לבלתי קריא לגמרי.
בעצם, מרוב רצון לדקדק אתה מונע מהקורא להגיע לדברים שלך.
למשל, הנטייה לכתוב קורא את: השפה העברית שוביניסטית, הפניה תמיד תהיה בזכר, אנחנו הקוראות כבר יודעות שלשון רבים מיועדת גם לנו, אנחנו לא צריכות את ההסבר הבלתי פוסק הזה.
סגנון הכתיבה שלך הוא בעצם זלזול באינטליגנציה של הקורא. אתה כל כך משוכנע שאם לא תסביר לפרטי פרטים הכוונה שלך לא תובן, שאתה גורם לי לחשוב, "למה לי לקרוא מישהו שבטוח שאני *כל כך* מפגרת?"
הרוב פה, כולל אותי, אינם כותבים מקצועיים, אבל סגנון כתיבה אינו צבע עור, שנולדים אתו, הוא משהו שאפשר לשפר.
ואולי, בעצם, הנטייה הזו לדקדק בפרטי פרטים וקטני קטנות אופיינית לך באופן כללי?
אריאלה יקירתי,
התגובה שלך מדברת בעד עצמה.
כל מילה שלי מיותרת,
כל-טוב,
"עוד גבר".
עוד אחל'ה גבר, אבל אין כמו הגבר שלי,
אני מניח שיש מצב כזה – להתבוננן, לתהות על כל הסיפור הזה של החיים ולהישאר רק עם השאלה , התהיה..
אני לא בטוח שניתן להישאר שם, להיתמכר לתחושת חוסר המשקל . תחושה שהופכת מהר מאוד למכבידה ,לריקה מתוכן ,למשעממת.
אסור להישאר בנקודה הזו, אסור להיתמכר לה! צריוך לחפש את התשובות , לחפש באומץ! לנסות לצרוף אמיתות [גם אם יתבררו כשיקריות או כחלקיות או כלא מספקות].
אם נשארים בנקודת האין משקל ולא יוצאים לדרך כלומר לבניית השקפת עולם לא מגיעים לאותה נקודה בחיים שאפשר לומר – אהההה, אני מבין!
אשמח לשמוע תגובתך
אוג היקר/ה
"אם נשארים בנקודת האין משקל ולא יוצאים לדרך כלומר לבניית
השקפת עולם לא מגיעים לאותה נקודה בחיים שאפשר לומר – אהההה,
אני מבין!"
את צודקת לחלוטין.
שוב, לצערי אני יכול להעיד רק על עצמי, ולמרות שאני לא נוהג לפרש את מה שאני כותב (למה התכוון המשורר) אני יכול רק לנסות ולתת איזה שהוא רקע לזמן ולמקום בו נכתבו הדברים…
לפעמים, בחיי כל אחד, אתה מקבל העיטה שהיא טיפה חזקה מדי מכדי להעיר אותך ולעזור לך לשנות את חייך ומעיפה אותך לאותו תחום אפור בו הגרביטציה של החיים לא פועלת עליך ואתה נידון לרחף כמו לווין בתנועה מעגלית שאינה תלויה בך.
תנועה זאת, עקרה ככל שתהיה יכולה להיות מופסקת רק ע"י כוח שפועל עליך לחזור לקירבת העולם ולמסלול שהולך ומקרב אותך לחיים או למה שבאותו רגע נראה כמו המשמעות שלהם.
הכוח יכול להיות עצמאי, או ע"י גוף זר.
במצב האידאלי הכוח שאמור לעשות את זה הוא כוח המשיכה, או התחזקות של כוח המשיכה (ואני בכוונה משתמש בביטוי זה ולא ב"כוח הכבידה" שהוא סיפור אחר לגמרי אך על אנשים מסוימים פועל באותה צורה)
אני עדיין ממתין למשיכה שתחזיר אותי לכיוון הנכון, מה לעשות.
ועד אז?
עד אז קשה לי מאוד לומר "אהההה – אני מבין"
כי אם יש משהו שאני מבין, כמו שמעולם לא הבנתי בעבר, זה כמה שאני לא מבין…
אני מאחל לעצמי רק שכשאחזור, לא אשכח את אותם התהיות שהיו לי כשריחפתי מסביב…
🙂
על מה אתה?
גם בזמן כתיבת שורות אלו אני עדיין מתלבט האם השאלה שלך היא התרסה או באמת מענין אותך לדעת.
אני אתן לך את הקרדיט.
אני על ווינסטון לייט.
אני על מיילס דייויס, ג'ון לי הוקר,הנדריקס,ונינה סימון.
אני על אגון שילה ולוחמי השוורים של פיקאסו.
אני על סלט ירקות קצוץ דק דק עם שמן זית ערבי.
אני על הריח של הסתיו שיש עכשיו בין שש לשבע וחצי בערב.
אני על בת אחי בת הארבע וחצי הכי מתוקה בעולם.
אני על חבר שלי שחזר מארהב לפני יומיים ויש לי המון מה לספר לו על החודשיים האחרונים שהוא לא היה פה.
אני יכול להמשיך עוד ועוד ועוד.
אבל אני חושב שהגיע הזמן לתקן אותך.
השאלה היא לא על מה אני אלא מי אני.
מה שנראה לי די בטוח, זה שאני לא את.
ואני חושב ששנינו צריכים לשמוח על כך 🙂
זו באמת היתה התרסה,
אבל עכשיו, כשקיבלתי קצת יותר מידי אינפורמציה,
אני אספר לך על מה אני לא, וכדי שזה לא יישמע מטופש, אני פשוט אכתוב מה אני לא אוהבת.
האמת? אין הרבה דברים. אבל בכ"ז.
אני לא אוהבת ג'אז.
אני לא אוהבת כבד אווז.
אני לא אוהבת כשמנסים לזייף רגש, או כל דבר אחר.
ואני לא אוהבת כשעושים עניין גדול מזיון שכל פשוט.
ואין להסיק מכך, חלילה, שאני נגד זיוני שכל. אני לגמרי בעד, ואף נוטה לזיין פה ושם את השכל בעצמי, אבל אני לא מוצאת, לצערי, את אותו עומק היסטרי שאנשים אחרים מוצאים בדברים שכתבת. אולי אני לא מתאמצת לחפש, הכל כל כך עטוף בציוצים וסלסולים, מטאפורת הדף הריק, כנראה ניסית להגיד שם משהו. מצטערת. כנראה שאני לא כל כך מאמינה לך.
אתה מבין למה אני מתכוונת?
אני מאמינה לאדי וודר ולפרל ג'אם, מאמינה לקולדפליי, האמנתי פעם לאופספרינג לפני שהם התמסחרו. מאמינה לעוזי וויל, עד כאב. מאמינה למאיר שלו גם כשהוא לא מאמין לעצמו (ככה זה עם אהבה ראשונה) מאמינה לסביון ליברכט, הו, כמה אני מאמינה לה, ואלו רק הדוגמאות שקופצות לי לראש.
לפעמים אתה פשוט לא אוהב מה שאתה קורא, וכשיש מקום להגיב אתה זורק הערה קטנה ומתריסה ומצפה שמקסימום יענו לך באותה מטבע. אתה בחרת להגיב כמו שהגבת, אז הנה.
(-;
בדיוק היום חשבתי לעצמי איך אנחנו מווסתים את עצמנו ולא מאפשרים לעצמנו לצמוח. ליתר דיוק אני מווסתת את עצמי, מרפא פה ופוערת שם חור חדש. מוותרת על הפחד במקום אחד ופורצת פחד או חלל במקום אחר. כמו כלים שלובים. הפריצה הגדולה, ההארה, מגיעה כאשר מקבלים את החוק ואז מפסיקים להלחם ולסתום חורים. לקבל את החוק זה להבין שאנחנו מספרים לעצמנו סיפורים. הפסקתי לעשן אני צריכה אלכוהול במקום, זה שטויות. במקום של הקבלה של החוק יש למצוא סיפור חדש שישרת אותי. כנראה שלא נפסיק לספר לעצמנו סיפורים ולכן כדאי שנמציא אותם טובים ומשרתים אותנו.
פילוסופ שמח זה פילוסופ שמאפשר לעצמו לעמוד בהתפעלות מול מה שאינו יודע.
אני פילוסופ שמח. הדרך שלי אל האושר עוברת במקום של ההודיה. דוסים מתפללים מתוך הסידור, אני עוד לא כל כך מסודרת ולכן אני משתמשת בדרך של לומר תודה.
במקום בו אני עומדת, עומדות בפני שתי אפשרויות. אפשרות אחת היא לבחור בדרך של החוסר, הקורבנות, האין, הלמה זה קרה לי, ממול פתוחה בפני הדרך של הזרימה, של מה כן יש לי. לשם אני נכנסת באמצעות ההודייה בודקת מה כן יש לי.
אני מספרת לעצמי את סיפור חיי, לוקחת על עצמי שיעורים אלה ואחרים, כדאי שאבקר את הסיפורים האלה, ואספר לעצמי כאלה שעושים לי טוב ומשרתים אותי.
הדף ריק, ובכל שנייה אני וכל אחד מאיתנו בוחר מה הוא כותב עליו, דברו את הדיבור הנכון והסיפור הנכון יירשם מעצמו.
ובעניין עצות פרקטיות.
גם להגיד "לו רק היה לי" זה להחליט להיות המקום של החסר וכמוזכר לעיל עומדות לפנינו שתי אפשרויות. אז תחליט אתה מה לספר לעצמך ולנו רוצה לספר מה אין לך או מה יש לך?
ספר מה שיש לך רק כך תוכל לאפשר לעצמך את השקט דרכו ובאמצעותו יגיע הכל.
ומה אם התשובות לא ממגיעות? מה אם אשאר לנצח אם אותם שאלות? אותם תהיות?
תהליך החיפוש אחר תשובות לארועי העבר והסקת המסקנות הכל כך נדרשת על מנת שנוכל להמשיך בעתיד, מתחיל לעייף, לשעמם ולהתיש. ההתנצחות וההתפלשות הפילוסופית שכל כך אהבתי במחצית הראשונה של שנות העשרים, הפכה לה אט אט להשתכשכות בקקי (סליחה על המינוח הבוטה , אך הוא מבטא בצורה המדויקת ביותר את התעסקות זו).
אהבתי את מה שכתבת נמרוד, שמחתי (לא חלילה לאידך) לדעת שאני לא לבד, שאני לא פאקינג משוגעת ועם זאת עברתי תקופות בחיי שלא זכו לקלוזר, לסגירה להבנה, ואותם מאורעות שליוו תקופות אלו, לא מרפות. ומה הטעם בחיפוש המתמיד? כל ספרי ההדרכה לאיכות חיים, התורות הרוחניות למינהן, פסיכולוגיה ופילוסופיה מלמדים אותנו שעל מנת להיות מאושרים ושלמים יותר , עלינו להניח לעבר.
אך מה לעשות כשהעבר לא מניח לנו, גם שאנחנו מאוד רוצים שזה יקרה?.
הקלישאה הגדולה והמעצבנת מכולן היא "שאם נסתכל פנימה אל תוך תוכינו נגלה את התשובות"
אך הפנים, התוך, מלא בקשקשת ופטפטת נוראית…מעין בלבול מסובך ומתיש.
הלוואי ופשוט הייתי מצליחה להפסיק לרצות כל כך את התשובות…ולחיות, לחיות בלי לרצות מאומה.
דייזי
האמת שסתם דילגתי לי במרחבי האינטרנט הסבוכים, אך נעם לי לקרוא את דבריך הנוגעים
רגש הזדהות ביצבץ לו ועלה למקרא מילותיך המבטאות את ה ת מ י ה ה,