משהו אופטימי

חבר שלי דן דן ביקש ממני לכתוב משהו אופטימי. בשביל לכתוב משהו אופטימי צריך לחשוב על משהו אופטימי (ואופטימיות, כידוע, לא מחלקים ברחוב, והיא גם לא גדלה על העצים).
אבל לא אני בחורה שאפחד מאתגרים. הוא נפנף לי דגל אדום מול העיניים, אני אראה לו מה זה "משהו אופטימי".

זה כמו סרט מסעות שהגיבור בו עובר תלאות וייסורים בדרך למשהו שהוא מכנה "אושר" ודרך הנוף החולף מנסים להמחיש לנו את המסע הנפשי שלו. אלא שהטרנד האחרון מביא את הגיבור למעין שום-מקום או חזרה לנקודת ההתחלה. ובכלל, בעידן הפוסטמודרני מוסיפים הערת שוליים שאין לזה בכלל חשיבות, כי החיים עצמם הם הערת שוליים. זה כמו להעביר אבנים מנקודה לנקודה וזהו. אין היגיון, אין מטרה, אבל יש נקודת אור קטנה. סצנה קטנה, סופית של חמלה וחסד. כמו צמח הנובט בצד החומה ההרוסה, כי עכשיו קרני השמש יכולות להגיע אליו. הנקודה הזו מבטיחה לנו המשכיות, תקווה, חיוך, חום, רגש, כמובן במנות קצובות וזה ה"משהו האופטימי" שלי.

אבל נחזור ליקום שלי, בעיר אחת שקוראים לה תל-אביב, בחדר אחד, צהוב. הנה דבר טוב – הפינה הזו שלי בעולם, החדר שהפכתי לבית. אספתי לפה את כל מה שאני אוהבת: ספרים שאני אוהבת, סרטים שאני אוהבת לראות, בגדים שאני אוהבת ללבוש, חתול ש… אין בו תועלת, מחשב שאני אוהבת לכתוב בו מחשבות, אנשים שבחרתי להכניס לחדר.
אנשים שפגשתי לאחרונה הוסיפו לי טוב. גם אנשים שלא עמדו בציפיות הגבוהות שלי, עזרו לי ללמוד את רף הציפיות המתאים. היו אנשים שנתתי להם להתקרב, כשהעברתי כמה אבנים מהחומה שלי וכשהתחלנו לבנות משהו יחד, זה נתן לי הרגשה מצוינת. צמרמורות של אקסטזי. בכלל, זו תקופה של בנייה והיא מרתקת. אני יכולה להסתכל ברחמים על אנשים קטנים שנדבקים לחוקים ולכללים ולא מעיזים להסתכל מלמעלה ולקבוע את החוקים לעצמם.
פעם כל מה שרציתי זה להיות חזקה והיום אני רוצה פשוט שיהיה לי טוב. אבל קודם אני צריכה להבין וללמוד מה עושה לי טוב וזה לא פשוט כמו שזה נראה.

כשדן דן אמר "אופטימי", אני לא חושבת שהתכוון שאגיש לו רשימת מלאי או חשבון נפש. הוא יודע שאני לא צמה ביום כיפור. אני חושבת שהוא רצה להגיד לי שאסתכל קדימה ואראה "טוב". אני מסרתי לו גיבוב של מחשבות ועכשיו אני תשושה. אני חושבת שסחטתי כל טיפת אופטימיות שמצאתי אצלי בדם. כמו בשיעורי הבעה ביסודי, כשהמורה מבקשת שנכתוב אסוציאציות למילה "אביב" – כל מה שעולה לנו בראש, בלי הפסקה, במשך חמש דקות. נגמר לי הזמן.

ענבל גלעדי

בת 30. גרה בפ"ת וחיה בת"א. בעלת תואר ראשון בתקשורת וניהול. כותבת למגזין קוסמופוליטן. חזרה לאחרונה מטיול בניו זילנד, אוסטרליה ותאילנד וכעת מתמודדת עם החיים

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *