יום הכיפורים- האם באמת יש דבר כזה?

לאחר שעשיתי את כל ההכנות ליום המיוחד הזה. וכשאני אומרת הכנות אני מתכוונת, לערימת ספרים, עיתון, אוכל וכמובן סיגריות. אוטוטו יסגרו כל החנויות, בתי הקפה והפיצוציות. והעיר שלעולם אינה ישנה, תתעטף שקט ושלווה.אני מביטה לאחור על כל ימי הכיפור שביליתי עם משפחתי, אף אחד מהם לא היה יום עינוי הנפש. להפך, הוא התקבל בשמחה ובברכה, מסיבה פשוטה אחת- אין לימודים ולא צריך ללכת לעבודה. יש שיאמרו שאנחנו כופרים, אבל יש לנו את ה"אני מאמין" שלנו. הימים הקדושים שלנו הם יום הזכרון לשואה ולגבורה, ויום הזכרון לחללי מערכות ישראל. ואני לא מתכוונת להתנצל על השרימפס שאכלתי בשבוע שעבר.

בתאוריה, הרעיון שמאחורי יום כיפור הוא הגיוני ומוצרך. פעם בשנה לקחת פסק זמן לעשרים וארבע שעות, מהעיסוקים היומיומיים, להרכז במחשבות הפנימיות. לבחון את ההתנהגות שלנו ולהתנצל על הדברים הרעים. בהחלט מנהג שלא צריך לשלול על הסף.

השאלה שמטרידה אותי היא ממי צריך לבקש סליחה ועל מה? נניח לרגע שאכן קיים מישהו אי שם למעלה במרומים שרואה כל דבר שאנחנו עושים וכמו שאומרים "הפנקס פתוח והיד רושמת" האם הוא זה שאני צריכה לבקש ממנו סליחה? מהו סרגל הסליחות?

בטוחני שעשיתי דברים לא טובים השנה. האם לחנות במקום אסור זהו פשע? או אולי זה ש"שיפצתי" את הקורות חייים שלי כדי שסיכויי הקבלה לעבודה יהיו גבוהים יותר נחשב לפשע נגד האנושות? אם אלו פשעים אז אני צריכה לבקש סליחה ממשטרת ישראל ולוח הדרושים.

בעודי יושבת וכותבת שורות אלו אני נזכרת במקרה אחד שפגעתי בחברה טובה מאוד. כשהייתי חיילת (זה היה ממש מזמן, איך הזמן עובר כשנהנים…). ישבנו כמה חברים במועדון הטייסת וניסינו להעביר את השבת. היא חזרה מתורנות מטבח, והיתה ספוגה "בניחוח" חדר האוכל, והצטרפה למעגל. בהיסח הדעת פלטתי, מה שנראה לי כבדיחה "אולי תתקלחי לפני שאת מתיישבת לידי". מיותר לציין שהיא לא הבינה את ההומר שלי.אנחנו חברות עד היום. יום אחד העלנו זכרונות מימיי הצבא, העלתי את אותה תקרית והתנצלתי.
מוזר אבל היא שכחה אותה לגמרי.

אני חושבת לאחור ומחפשת אנשים שצריכים לבקש ממני סליחה. בחורים שאחרי לילה אחד לא התקשרו יותר. בוסים שצעקו עליי. ריבים שהיו לי עם ילדים בבית הספר היסודי. מוזר מאוד אבל לא זכור לי אפילו מקרה אחד שבגינו אני ממתינה עד היום לבקשת סליחה.

אין לי תשובות לשאלות פילוסופיות של "האם באמת קיים אלוהים?". מה שאני בטוחה שקיים הוא – אהבת אמת. לאו דווקא בין בני זוג. אלא המשפחה והחברים הקרובים. מי שאנחנו באמת אוהבים ואוהב אותנו לא צריך לבקש ממנו סליחה, אנחנו מוחלים לו על טעויותיו, אפילו בלי לשים לב. והוא עושה אותו הדבר.

יש סליחה אחת שאני צריכה לבקש, וזה מעצמי. על כך שאני הורסת לי את הבריאות ומבזבת כסף על סיגריות. רצוי שאני אפסיק לעשות את זה.

שנה טובה וגמר חתימה טובה.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *