בננות בנות שמרשות לעצמן
דרוש: גלגל הצלה למצילה
לפני כמה חודשים, או אולי שבועות (כשאת אובססיבית הזמן תמיד נראה כאילו הוא עובר מהר מאוד, אבל ממש לאט), לכתי לי עם חברה בתל אביב וחשבתי לקפוץ לבקר את חברי הטוב דני, שגר, בפעם האחרונה שבדקתי, באותו הרחוב. אז דפקתי בדלת ופתח לי אותה השותף שלו…..הדבר הבא שקרה היה שנכנסתי לבית, שמחה לשמוע שידידי עדיין גר שם וישן לו בקצה המסדרון.
למעשה, קרה דבר נוסף שלא הרגשתי באותו הרגע – נבוט פגע לי בראש ולימים שיבואו יהיה הוא הגורם לאי השפיות הזמנית שקוראים לה "התאהבות". כן, התאהבתי בשותף של חברי הטוב.
כהרגלי, מכיוון שהלב הוא האיבר החיוני ביותר בגופי והיחיד שעדיין בכושר, החלטתי להציל את השותף מייסורי קיומו על ידי זה שיסכים להפוך אותי לחברתו.
אם היו שואלים אותי מה הייתי לוקחת לאי בודד, הייתי אומרת את השותף של דני שלי, ואת המחשב שלו שהתברר כעוד איבר בגוף שלו (הוא אפילו לוקח אותו לשירותים).
אולם, מסתבר שכבר היה לו אי משל עצמו.
היה לו נעים ושקט באי שלו והוא לא ראה שום סיבה להפר את השקט המופתי ששרר בו. לא, לא היה לו כל צורך במצילה כי הוא לא תכנן לשחות בחופי האי וגם אם כן, הייתה לו סירה שאותה יכול היה לתפעל לבד בכל פעם שהחליט לשוט עם המחשב שלו לאיזה בית קפה על היבשת הקרובה.
אם חשבתם שבזה נגמר הסיפור, טעיתם.
כאן הוא רק מתחיל.
אמא שלי אומרת שכל הבחורים הטובים מוצאים את עצמם בסוף עם מכשפות.
תוסיפו את זה לכך שהיא תמיד קראה לי מכשפה, והוא נראה לי בחור טוב…אז נראה לי הכי הגיוני שהקשר הזה צריך לעבוד.
כששאלתי אותו מה הוא חושב הוא תמיד אמר: "אני לא יודע ..אני לא יודע..אני לא יודע"…
כששאלתי אותו "מה אתה כן יודע?"…אז הוא אמר: "אאאאם… מי היו הנשיאים של ארצות הברית". ידע חסר ערך (אלה אם אתה רוצה להשתתף בשעשועון טלוויזיה) שממש לא יכול היה לעזור לי.
במקרה זה גם מה שמאוד הקשה עלי לגרום לו להבין שהוא צריך מצילה באי.
הפסיכולוגית שלי טוענת שיש לי שתי בעיות קלות, האחת היא נטייה לאובססיביות והשניה היא העובדה שאני הולכת בעולם הזה נטולת "פרסונה". כלומר אין לי גבול ברור בין מה שהוא אני לבין מה שהוא חיצוני.
כנראה בגלל זה בכל פעם שהייתי על האי של השותף חל שפל באני שלי וכל כולי הייתי בחוויה החיצונית של מה שקורה סביבי ולא של מה שבאמת אני מרגישה.
ואז כשאני חוזרת הביתה מתפנה מקום בגוף לאישיות שלי, וכמו גל צונאמי הרגשות שלי מציפים אותי. מתוקף היותי בעלת נטייה לאובססיביות (אתם זוכרים) התקשרתי למושא אהבתי ודרך הטלפון הצפתי את האי המסכן שלו בשטף של מילים.
הוא בתגובה תמיד אמר לי "תזרמי עם זה" או יותר נכון שאל "למה את לא יכולה לזרום עם זה?". הוא לא מבין שכשאני איתו אני זורמת ואני אמורפית לחלוטין כמו מים שמקבלים את הצורה של הכלי שהם נמצאים בתוכו וכשאני חוזרת הביתה אני נכנסת למערבולת מטורפת כי כל מה שיש לי כשאני לבד זו סערה פנימית.
אני לא בטוחה שהוא יכול להבין את מה שאני כותבת,,,זה בסדר כי גם לי לפעמים קשה לעקוב.
בכל אופן כרגע המצב הוא שהצפתי את האי שלו והוא עומד מסכן ורטוב כמו כלבלב פרוותיי אחרי אמבטיה, וחושב למה לעזאזל הייתי צריך לפתוח את הדלת (בסך הכול הייתי מנומס) ואיפה משיגים מערכת התראה מפני מכשפות.
הבאתי לגרושי מהאי המוצף.
פעם היו לוקחים אישה לים ובודקים: אם היא טובעת היא לא מכשפה ואם היא לא טובעת אז הורגים אותה כי היא בטח מכשפה. אבל בחור עדין שכמותו, לא אוהב אלימות, בסך הכול רוצה להיות בסדר עם כולם, הוא פשוט ביקש ממני יפה לעזוב את האי.
קיבלתי אישור לחזור אליו אולי בעוד חודש, או במידה ואסכים להחליף את המקצוע שלי, מה שיבוא קודם. בכל אופן הוא לא צריך מצילה, תודה ולהתראות.
אין ברירה אני פשוט אאלץ להציל את עצמי. כי ככה זה, הכי קשה זה להציל את עצמך והכי קל זה לברוח לרצון להציל אחרים ולהרגיש חשובה, חיונית ויותר מהכל נאהבת, בדיוק כמו שאת, עם הנטיות והפרסונות החסרות.
לפני כמה חודשים, או אולי שבועות (כשאת אובססיבית הזמן תמיד נראה כאילו הוא עובר מהר מאוד, אבל ממש לאט), לכתי לי עם חברה בתל אביב וחשבתי לקפוץ לבקר את חברי הטוב דני, שגר, בפעם האחרונה שבדקתי, באותו הרחוב. אז דפקתי בדלת ופתח לי אותה השותף שלו…..הדבר הבא שקרה היה שנכנסתי לבית, שמחה לשמוע שידידי עדיין גר שם וישן לו בקצה המסדרון.
למעשה, קרה דבר נוסף שלא הרגשתי באותו הרגע – נבוט פגע לי בראש ולימים שיבואו יהיה הוא הגורם לאי השפיות הזמנית שקוראים לה "התאהבות". כן, התאהבתי בשותף של חברי הטוב.
כהרגלי, מכיוון שהלב הוא האיבר החיוני ביותר בגופי והיחיד שעדיין בכושר, החלטתי להציל את השותף מייסורי קיומו על ידי זה שיסכים להפוך אותי לחברתו.
אם היו שואלים אותי מה הייתי לוקחת לאי בודד, הייתי אומרת את השותף של דני שלי, ואת המחשב שלו שהתברר כעוד איבר בגוף שלו (הוא אפילו לוקח אותו לשירותים).
אולם, מסתבר שכבר היה לו אי משל עצמו.
היה לו נעים ושקט באי שלו והוא לא ראה שום סיבה להפר את השקט המופתי ששרר בו. לא, לא היה לו כל צורך במצילה כי הוא לא תכנן לשחות בחופי האי וגם אם כן, הייתה לו סירה שאותה יכול היה לתפעל לבד בכל פעם שהחליט לשוט עם המחשב שלו לאיזה בית קפה על היבשת הקרובה.
אם חשבתם שבזה נגמר הסיפור, טעיתם.
כאן הוא רק מתחיל.
אמא שלי אומרת שכל הבחורים הטובים מוצאים את עצמם בסוף עם מכשפות.
תוסיפו את זה לכך שהיא תמיד קראה לי מכשפה, והוא נראה לי בחור טוב…אז נראה לי הכי הגיוני שהקשר הזה צריך לעבוד.
כששאלתי אותו מה הוא חושב הוא תמיד אמר: "אני לא יודע ..אני לא יודע..אני לא יודע"…
כששאלתי אותו "מה אתה כן יודע?"…אז הוא אמר: "אאאאם… מי היו הנשיאים של ארצות הברית". ידע חסר ערך (אלה אם אתה רוצה להשתתף בשעשועון טלוויזיה) שממש לא יכול היה לעזור לי.
במקרה זה גם מה שמאוד הקשה עלי לגרום לו להבין שהוא צריך מצילה באי.
הפסיכולוגית שלי טוענת שיש לי שתי בעיות קלות, האחת היא נטייה לאובססיביות והשניה היא העובדה שאני הולכת בעולם הזה נטולת "פרסונה". כלומר אין לי גבול ברור בין מה שהוא אני לבין מה שהוא חיצוני.
כנראה בגלל זה בכל פעם שהייתי על האי של השותף חל שפל באני שלי וכל כולי הייתי בחוויה החיצונית של מה שקורה סביבי ולא של מה שבאמת אני מרגישה.
ואז כשאני חוזרת הביתה מתפנה מקום בגוף לאישיות שלי, וכמו גל צונאמי הרגשות שלי מציפים אותי. מתוקף היותי בעלת נטייה לאובססיביות (אתם זוכרים) התקשרתי למושא אהבתי ודרך הטלפון הצפתי את האי המסכן שלו בשטף של מילים.
הוא בתגובה תמיד אמר לי "תזרמי עם זה" או יותר נכון שאל "למה את לא יכולה לזרום עם זה?". הוא לא מבין שכשאני איתו אני זורמת ואני אמורפית לחלוטין כמו מים שמקבלים את הצורה של הכלי שהם נמצאים בתוכו וכשאני חוזרת הביתה אני נכנסת למערבולת מטורפת כי כל מה שיש לי כשאני לבד זו סערה פנימית.
אני לא בטוחה שהוא יכול להבין את מה שאני כותבת,,,זה בסדר כי גם לי לפעמים קשה לעקוב.
בכל אופן כרגע המצב הוא שהצפתי את האי שלו והוא עומד מסכן ורטוב כמו כלבלב פרוותיי אחרי אמבטיה, וחושב למה לעזאזל הייתי צריך לפתוח את הדלת (בסך הכול הייתי מנומס) ואיפה משיגים מערכת התראה מפני מכשפות.
הבאתי לגרושי מהאי המוצף.
פעם היו לוקחים אישה לים ובודקים: אם היא טובעת היא לא מכשפה ואם היא לא טובעת אז הורגים אותה כי היא בטח מכשפה. אבל בחור עדין שכמותו, לא אוהב אלימות, בסך הכול רוצה להיות בסדר עם כולם, הוא פשוט ביקש ממני יפה לעזוב את האי.
קיבלתי אישור לחזור אליו אולי בעוד חודש, או במידה ואסכים להחליף את המקצוע שלי, מה שיבוא קודם. בכל אופן הוא לא צריך מצילה, תודה ולהתראות.
אין ברירה אני פשוט אאלץ להציל את עצמי. כי ככה זה, הכי קשה זה להציל את עצמך והכי קל זה לברוח לרצון להציל אחרים ולהרגיש חשובה, חיונית ויותר מהכל נאהבת, בדיוק כמו שאת, עם הנטיות והפרסונות החסרות.
