הטלפון צלצל באחת עשרה ושלושים, הרגשתי שהגוף שלי מתמזג לתוך השמיכה ושאריות של שוקולד מאתמול בלילה נמרחו לי על הרגל. צלצול הטלפון היה תירוץ טוב לצאת מהמיטה ביום שהחלטתי שכולו מנוחה והחלמה לאחר מערכת יחסים שנגמרה לי אתמול בלילה.

הבן של ראש השב”כ

הטלפון צלצל באחת עשרה ושלושים, הרגשתי שהגוף שלי מתמזג לתוך השמיכה ושאריות של שוקולד מאתמול בלילה נמרחו לי על הרגל. צלצול הטלפון היה תירוץ טוב לצאת מהמיטה ביום שהחלטתי שכולו מנוחה והחלמה לאחר מערכת יחסים שנגמרה לי אתמול בלילה. גרפס בטעם שוקולד מעופש התגלגל לי מבית החזה אל הפה והזכיר לי שלפי מניין הקלוריות השבועי אסור לי לאכול. הזעתי והציפה של השמיכה נדבקה לי לרגל. לרגע חששתי שלא אספיק להגיע לטלפון לפני שההוא יחליט לנתק ואז אאלץ לחזור למיטה, ולהיזכר בזה שלא אוהב אותי יותר.
הגעתי אל הטלפון וקול גברי עמוק ביקש את נילי. נילי ישנה בחדר השני, ישנה מעייפות.
”היא ישנה,” אמרתי והתכוננתי לנתק כשבדיוק מישהו דפק בדלת. הטלפון עמד על שידה רחוקה מהדלת, רגע אמרתי דופקים בדלת וניגשתי לפתוח. עצמתי עיניים בדרך, ליד המראה, כדי לא לראות את קצות השיער הדבוקים למצח מזיעה, את העיניים הכבדות ואם היה אפשר לראות ריח אז עננה שחורה הייתה מכסה את כולי.
בדלת עמדו שני גברים לבושים בחליפות, לא סתם חליפות. חולצה לבנה, ג’קט ועניבה. התבוננתי בהם עם אלף סימני שאלה בעיניים. המבט שלהם ירד למטה ורק אז נזכרתי שכשחשבתי עליו אתמול בלילה הורדתי את המכנסיים עם התחתונים. שערות הערווה שלי הציצו מבעד לסווטשורט הארוך שלבשתי.
”הם לבושים טוב מידי בכדי לעשות לי משהו מכאיב,” חשבתי. הרמתי את הראש. הגוף שלהם היה זהה, כאילו מישהו מדד אותם ותאם בינהם. היו להם עניבות זהות. עניבות כאלו כמו של דיילים פסים כחולים על רקע לבן. זה עם הפנים הלבנות דבר ראשון.
”זה הבית של נילי?” הוא שאל בקול נמוך.
”כן,” עניתי, ”אבל היא ישנה.”
השני, המזרחי, שהיה יכול להוות דוגמא טובה להוכחה שהאינטגרציה עובדת, המשיך במקום שהשני הפסיק כאילו לא הייתי שם בכלל, ”היום זה היום יומולדת של נילי, באנו לבדוק את השטח.”
הסתכלתי עליו במבט הכי חקרני שיכולתי לשים לעצמי בעיניים באותם רגעים, אבל במקום יצא לי פיהוק שהריח שלו גרם לצמד לזוז אחורה. ”נילי ישנה,” אמרתי שוב.
החום פיסק את רגליו וחזר ואמר, ”באנו לבדוק את השטח.”
הדלת הייתה פתוחה וברווח שביניהם ראיתי מכונית שחורה ומבריקה כמו בסרטים אמריקאים. לרגע דמיינתי את ג’יין הקמן יוצא ממנה מחופש לסנטה קלאוס. חייכתי.
”אז אתם באתם להפתיע אותה?” שאלתי. כאילו מה רע בסתם שני ליצנים ששרים יומולדת על הבוקר. כאילו זה רעיון די מעוות לשלוח שני דיילים כדי לשיר מזל טוב למישהי על הבוקר.
“אנחנו לא דיילים,” אמר החום. “רק באנו לבדוק את השטח,” אמר הלבן.
הטלפון הפתוח התחיל להשמיע קולות משונים. ”רגע,” אמרתי וניגשתי לטלפון. ”אני מצטערת, אבל דפקו בדלת. נילי ישנה, למסור לה משהו?” הקול העמוק מהטלפון אמר: ”זה בסדר,” ושאל אם כבר גמרו לבדוק את השטח. לא ידעתי מה לאמר לו אז אמרתי, ”רגע,” וחזרתי לשני הדיילים. שניהם עמדו בפיסוק רגליים וידיהם היו משולבות מאחורי הגב. ”מישהו בטלפון שואל אם גמרתם לבדוק את השטח, מה לאמר לו?” שאלתי.
החום זז ומיד הלבן שינה את התנוחה.
”אז הוא הבחור?” שאלתי, אבל הם לא ענו.
הלבן הוציא פלאפון וחייג. ”מאיר, אנחנו בכניסה, תנתק ונודיע לך מתי לבוא.” הוא סגר את הפלאפון והכניס אותו לכיס במהירות שגרמה לעיניים שלי להיפתח באופן לא מחמיא בעליל.
החום נכנס פנימה, הוא הסתובב אלי, ”כמה טלפונים יש בבית?” ”שניים,” אמרתי, ”אבל רק קו אחד.”
הלבן ניגש לשידה וסגר את הטלפון. אחר כך הוא הרים את המכשיר והתחיל לפרק אותו לגורמים. התיישבתי על הכיסא מולו. אם הוא היה רוצה הוא היה יכול לראות לי את כל הכוס, דווקא היה נחמד לראות אותו מתפתל חשבתי.
החום התיישב בכסא לידי, ”חבר?” שאל. ”היה,” אמרתי, ”עד אתמול. הורים, בפתח תקווה,” אמרתי.
”עובדים?” הוא המשיך.
”כן.” לפי השתיקה המעצבנת שלו והמבטים שבקלות בלתי נסבלת לא ירדו מתחת לקו המותניים שלי הוספתי, ”עובדי מדינה.”
”אני יכולה ללכת לצחצח שיניים?” שאלתי. החום הסתכל על הלבן והלבן התבונן בחום ואני קמתי ונכנסתי לאמבטיה. עצמתי עיניים ונתתי למים לשטוף אותי וליפול לי בחופשיות על הסווטשורט. כשיצאתי הדלקתי את הבוילר. הלבן המשיך להתעסק עם הטלפון והחום הוציא את הפלאפון, ”השטח נראה נקי,” הוא אמר.
התבוננתי סביבי וראיתי שתי עטיפות של שוקולד על הרצפה, שלוש מאפרות מלאות, חמש כוסות קפה מלוכלכות והמון עיתונים זרוקים על הרצפה. אני יודעת שאין חוק נגד טינופת בתוך הבית, אך בכל זאת הרגשתי צורך להתנצל. ”אני מצטערת,” אמרתי, ”הייתה כאן אתמול שיחת בנות ופשוט נרדמנו לפני שהספקנו לנקות.” אפילו כשדיברתי הם לא הסתכלו עליי. אם הייתי רוצה הייתי יכולה לרקוד את ריקוד שבעת הצעיפים והם היו ממשיכים בשלהם.
הלבן הניח את הטלפון. ”את משוחררת,” אמר. הסתובבתי ונכנסתי לחדר. לפני ששוב התמזגתי עם המיטה אמרתי, ”נילי ישנה,” והלכתי משם. לפני שהספקתי לפתוח חפיסת שוקולד חדשה נשמעה עוד דפיקה בדלת. קפצתי.
עד שהגעתי לסלון החום כבר עמד ליד הדלת. עמדתי במרכז הסלון ומסביבי עמדו החום והלבן ברגליים מפוסקות ומבט מאיים. החום שלח יד ופתח את הדלת. מבחוץ הגיח גבר נמוך עם תסרוקת שיובאה מאנגליה במגזין האופנה האחרון. הוא לבש מכנסיים שחורים וחולצה שחורה מבריקה.
”שלום,” הוא אמר בקול צפצפני, ”אני מאיר.”
התבוננתי בו. היה לו בקבוק יין ביד. ”אין כוסות נקיות,” אמרתי. הוא התבונן בי. ראיתי ששערות הערווה המבצבצות שלי הביכו אותו.
”נילי ישנה,” אמרתי. הוא עמד ולרגע היה נידמה שיסתובב לצד השני ויצא. ”לא,” אמרתי, ”הם כבר בדקו את השטח. אם הגעת עד הלום אז אתה חייב להיכנס.” רציתי שיהיה לי מעניין. המחשבה על חזרה למיטה גרמה לי להתקף הזעה.
”אני אשטוף לך שתי כוסות,” אמרתי והתחלתי ללכת לכוון המטבח.
”לא צריך,” הוא אמר, אבל הלכתי בכל זאת. שמתי מים והדקלתי את הקומקום. שטפתי רק כוס אחת ומילאתי אותה בקפה שחור. השעה הייתה שתים עשרה וחצי. החום והלבן המשיכו לעמוד. התסרוקת מאנגליה נעמדה מאחורי.
”אני הבן של ראש השב”כ,” הוא אמר, ”ויש לי חברה.”
”אני יודעת,” אמרתי, ”אני קוראת מדורי רכילות.”
הוא הניח את הראש שלו על הכתף שלי מאחור, ”זה חייב להיות דיסקרטי,” הוא זימזם לי לתוך התנוח. לפני שהספקתי להסתובב הוא כבר לא היה שם.
בשעה אחת עלו מהחדר של נילי קולות. היא עשתה אההה כזה ארוך ואחר כך כמה אההים קטנים. כנראה שהבן של ראש השב”כ יודע מה הוא עושה.
”זה שירות חדש כזה?” שאלתי את החום והלבן. ”אישיות מדינית מבקרת את הבנות בלי החבר ביומולדת שלהן, מתנה מהמדינה?” הם לא ענו.
בשעה שתיים הבן של ראש השב”כ התחיל לגנוח. ניסיתי להיזכר איך החברה הדוגמנית שלו נראית. גבוהה, כל מה שזכרתי היה הרבה רגליים. נילי הייתה נמוכה. נמוכה ושמנה. והנה יש לה זיון עם הבן של ראש השב”כ. מה הטעם בדיאטה חשבתי אם החבר שלך עוזב אותך בכל מקרה. באותו רגע שנאתי אותו. אבל הייתי חייבת לספר למישהו על הבן של ראש השב”כ. הבן של ראש השב”כ עשה אהה גדול, אחד כזה שנמשך שלוש דקות ובעוצמות משתנות. ניסיתי להיזכר באנחות שלך וכל מה שיכולתי לדמיין היה החיוך שלך תוך כדי, חיוך רציני כזה, ומבט של הוגה דיעות בעיניים.
הדלקתי את הטלויזיה ושמתי אמ.טי.בי. התחלתי לזוז לפי המוסיקה. החיכוך גרם לקולות קטנים ודביקים לצאת מהכוס שלי. החום והלבן ישבו כמו בובות חלון ראוה והתעלמו מהמיניות המתפרצת שלי.
”היא נראית כמו וואן נייט סטאנד,” אמרת עליה, על נילי. וואן נייט, אבל עם הבן של ראש השב”כ. אותי אף אישיות חשובה לא רצתה לזיין, אפילו לא אתה.
הבן של ראש השב”כ סגר את הדלת של החדר של נילי אחריו. הוא הלך לכוון הדלת והתסרוקת איתו. החום והלבן נעמדו מלפניו ומאחוריו. הם ניראו לי כמו קליפ מתוך הטלויזיה.
החדר התמלא בצבעים פסטורליים וריח פריחה שטף את האויר כשהם יצאו ממנו. אחרי דקה נשמעה דפיקה בדלת. קמתי לפתוח. באותם רגעים שנאתי את נילי. שנאתי אותה מספיק כדי להתקשר לחברה של הבן של, מספיק כדי לספר לכל שאר הבנים שהיא מזדיינת איתם, מספיק כדי לקחת את החולצה שהיא הכי אוהבת ולגזור לחלקים קטנים, מספיק כדי להוריד את כל האטבי כביסה מהחבל ולתת לבגדים שלה ליפול על הבוץ בגינה.
הבן של ראש השב”כ עמד בפתח. הוא עמד שם בלי החום והלבן. הוא חייך חיוך שנהב מנצנץ ואמר: ”אף מילה, את יודעת, אני הבן של ראש השב”כ.”
באותו רגע שנאתי בנים של אנשים חשובים יותר מאשר את נילי. ועוד יותר שנאתי אותי, כי לי אף פעם לא היו בנים של אנשים חשובים. אחר כך סגרתי את הדלת ונכנסתי לחדר של נילי. היא שכבה ערומה על המיטה. אם הייתי הורגת אותה הייתי הופכת עדת מדינה, כי הייתי מספרת לכולם שזה הבן של. הבן של ראש השב”כ, שזה כמו שנילי אמרה הנסיך של המדינה.

על הכותבת שרית שכטר

רפלקסולוגית בכירה ומטפלת הוליסטית

תגובות

  1. what can I say? I liked, but I still don’t know why. Meybe the general effect of the story, and maybe because it just as well might have happened in my life. maybe it’s the poenta. anyways, It’s good

  2. זארטוסטרא

    המ …
    שלום .
    די נחמד ,
    כל ההתעסקות בפיפי שלך נראתה לי קצת מוגזמת ,
    זה אותו בן של ראש השבק מהספר של קרת ?
    זה יכול להסביר הרבה !
    ההוא למשל קיבל מכות בתור ילד .
    מה שמסביר אולי כמה דברים ….
    בכל מקרה
    סיפור מאד יפה .
    חן
    חן

  3. אלמוני

    יפה לאללה!

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *