והפעם הכותבת צביה בלום שממש לא התלהבה מהמדור שלנו 'הבננה השבועית' החליטה לכתוב עליו פארודיה

הבננה השבועית


יום א’: טלפון מעיק במיוחד מהבנק

בשבע בבוקר אני קמה מהמיטה ומדדה לעבר השירותים. גם אתמול לא הגיע חשמלאי לתקן את האור. מנוסה יותר היום, ניגוב הרצפה מהיר יותר. לאחר מכן אני נעמדת מול המראה ומגיעה שוב למסקנה שהסחבה שעליי אינה יעילה יותר אפילו בתור פיג’מה. אני מחליטה סוף סוף לסדר את החדר המבולגן היחיד בדירה, החדר שלי. לאחר שאני מרימה בגד אחד מהרצפה תש כוחי ואני מחליטה שמספיק להיום. 7:05 אני חוזרת לישון. ב 12:00 אני מתעוררת ומחליטה ללכת למכון כושר. אני מבטלת החלטה זו וחוזרת לישון. 13:00 טלפון מעיק במיוחד מהבנק מוציא ממני את החשק להמשיך ולישון. אני קמה למטבח ואוכלת ארוחת בוקר בריאה ומזינה הכוללת גלידה בטעם פקאן, טוסט מקמח שיפון מלא עם חמאה, ריבה ודבש ומילקי מאתמול.


יום ב’: גם אני מפורסמת

גם אני מפורסמת! השומר בכניסה לסופרפארם מהנהן לי כמכר ותיק ואינו טורח לבדוק את תיקי. לאחר חודשים של ביקור יומיומי בסופרפארם הוא מכיר את זיו פניי היטב. זהו יום מרגש לכל הדעות. אני שוקלת לעשות את הבחירה החשובה והמכריעה בחיי: האם לקנות אקמול או דקסמול? כאב הראש חזק מתמיד. אני מתנחמת במחשבה שככה זה בעולמם הממהר של המפורסמים.
הלילה עובר עליי במחשבות ייאוש. אני מחליטה שהעולם אינו הוגן והולכת לשים מלפפונים על העיניים. מחר יש לי יום חשוב.


יום ג’: עם התהילה בא התיאבון

בבוקר אני שוב מתעוררת לשום דבר מיוחד שיש לי לעשות. תאוות הנדודים שוב בוקעת בי בעוז. אני הולכת לבנק בקצה הרחוב. מקץ כמה דקות אני יוצאת ממנו, מדוכדכת, והולכת לשבת בקפה המפורסמים שממולו, שם מכיר השומר את כולם. אחר הצהריים עובר עליי בנעימים. אני נחה במרפסת ומתבוננת בעוברים ושבים שאיתרע מזלם ואינם מפורסמים כמוני. לאחר מכן אני מזמינה פיצה ומחסלת את רובה. עם התהילה בא התיאבון.


יום ד’: מתחננת שיניחו לי

עייפה משבוע מלא התרוצצויות זה אני מתחננת שיניחו לי. אולם מהבנק, מוועד הבית וממוקד הארנונה בעירייה לא מבינים זאת ומסרבים להרפות. תהילה היא דבר נעים, אולם מהר מאוד הופכת למטרד. אני שוקלת לשנות את מספר הפלאפון שלי ולהודיע לארבעת חברי על המספר החדש. בארבע אני הולכת לחפש כלב לאימוץ. הוא חייב להיות קטן ולבן ואני אקרא לו מייקל.


יום ה’: יום הצילומים התחיל מוקדם מהרגיל

אני מתה לקנות סושי בשלמה המלך. התהילה מחייבת, אבל יש להם רק פלאפל. בלית ברירה אני מתפשרת. יום הצילומים שלי התחיל מוקדם מהרגיל כשעברתי את המהירות המותרת בלי לשים לב למצלמת משטרה ארורה. לעולם לא אצא יותר מהבית ללא איפור מינימלי. כך, יקיריי, כך מסתיים לו שבוע זוהר ומייגע. אני מותשת.

תגובות

  1. נטע-לי

    סוף סוף בננה מעניינת.

  2. מעולה!
    סוף סוף מודעות עצמית במקום הערצה עצמית…
    מצחיק מאוד!

  3. לוויתן ורוד

    הטור הכי מעניין שהיה פה עד כה!

    :]]

  4. משעשע מאד מאד!
    ישר כח.

  5. אין מה לומר, מעצבנת או לא – כתבת נהדר…(:

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *