הבננה השבועית


יום ראשון: השבוע נוחת

איזה יום מטורף! השבוע הזה נוחת עלי בבת אחת, אני קמה בשש וחצי, יושבת למחשב להכין את ההנחיה להערב, לאירוע של כתב העת “הכיוון מזרח” בסוזאן דלאל. תוך כדי יסמין, שהייתה פעם תלמידה שלי ובערב תרצה על אופרת הסבון “האלופה” בהקשר של מזרחיות, קופצת כדי להעביר קטעים בעמדת העריכה המאולתרת שלי. אני פותחת לה את הדלת בטרנינג, ולרגע היא חוצה את הקו שהפריד בין מורה לתלמידה ונכנסת לטריטוריה הפרטית שלי. מסתכלת על צילומי העירום הנשי הענקיים שצילם מיכה שמחון, בן זוגי, על הקירות, על אוסף הסרטים הערביים שלי, על התמונות מקהיר בחדר העבודה. הקטעים שהביאה מדהימים. לא ידעתי שיש ב”האלופה” דראג, הומואים, לסביות ומה לא. כנראה שהתכנים החתרניים באמת מסתתרים תמיד בטראש. בדרך לאוניברסיטה אני מספיקה עוד לקפוץ להסתפר אצל אביבה בשוק התקווה בשלושים וחמישה שקלים, עוברת בספרייה להוציא עוד כמה רפרנסים למאמר שלי על סרטי הבורקס, ונפגשת עם תלמידי שנה א’ שלי לשיעור אחרון בסמסטר. אנחנו צופים בעבודות שלהם, ואני מקנאה. איזו התלהבות ראשונית תמימה. הם וודאי לא עסוקים בשאלות לגבי התרבות הישראלית, הם פשוט חולמים ליצור. אני טסה לסוזאן דלאל אחרי השיעור ומספיקה להגיע בדיוק לתחילת הערב.


יום שני: החלוצים משדרות

רוחל’ה, העורכת, מגיעה אליי הביתה לצפות בחומרי הגלם לסרט שאני מביימת על הקמת שדרות. אהרל’ה כהן, היסטוריון משדרות, יליד מרוקו, שיזם את הרעיון רוצה לקרוא לסרט “החלוצים”. הוא מעדיף סרט ציוני, אופטימי ולא בכייני. אבל בחומרי הגלם שלנו אנשים מתלוננים. כואב להם. רימו אותם. הביאו אותם בלילה במשאיות, אמרו להם שהם עשר דקות מירושלים ושפכו אותם במדבר. אנחנו דנות מה ייכנס לסרט ומה יישאר בחוץ. איזה כוח יש לעריכה לכתוב את ההיסטוריה. האם נבחר לספר סיפור של הצלחה או של כישלון?


יום שלישי: הגדרות, הגדרות, הגדרות

אנחנו ממשיכות בצפייה. באחת הסצנות גררתי את אהרל’ה לדבר על זהותו. פתאום הוא אומר משפטים כמו “אני, כאינטלקטואל מזרחי”, ולפני שהוא אומר מזרחי הוא משתהה קצת. אני מרגישה לא נוח. זה נראה לי לא טבעי לו לדבר ככה. ובאמת בשביל מה לו להגדיר את עצמו ככזה? האם היסטוריון אשכנזי מציין את מוצאו בכל פעם שהוא מדבר? השיח הזה על זהות מתעתע. אני קוראת למיכה, והוא צופה אתנו שוב באהרל’ה. “זה מצוין! הוא מבקר פה את ‘כור ההיתוך’ שבעצם מחק אותו”. מיכה. מעורב כמוני, לוהט באותם המקומות, כמה אני אוהבת אותך. אנחנו חיים לנו בבית שלנו ביד אליהו, עם התמונות מקהיר על הקירות והספות המרוקאיות עם הכריות הרקומות, ומטיפים לאיזו ניאו-מזרחיות שאנחנו ממציאים לעצמנו. אבל מה לאהרל’ה ולרעיונות האלה שלנו, הוא בסך הכול רוצה להיכנס לסיפור הציוני.


יום רביעי: איזה סלט

אח שלי, אורן, נחת לביקור מהולנד עם בת זוגו, דיאנה, ובתם בת השנה וחצי. היא בלונדינית, דומה לאימא שלה, והגנים המזרחיים שקיבלנו מאבא לא ממש השאירו בה חותם. אני עושה לה פרצופים והיא מסתירה את הפנים, צוחקת ואומרת ממה, פפה. אני ומיכה מוצאים את עצמנו מדברים אתה באנגלית. אבל היא עדיין לא ממש יודעת לדבר. איך זה שעדיין בלי שפה החלטנו שעברית היא לא מבינה? אבל מן הסתם היא וודאי גם לא תבין. ילדה הולנדית שהוריה מדברים אנגלית זה עם זה ודודה שחולמת להיות יהודיה-ערביה. איזה סלט.
אני ואורן שוקעים לשיחה אל תוך הלילה. הוא מנסה להבין מה יש לי לחפש בכל העיסוק הזה בזהות, עברית, יהודית, מזרחית, ישראלית – שאלתי אם הוא מרגיש אדם אוניברסלי, אבל הוא מתנער מכל הגדרה, לא מבין בשביל מה צריך את זה. ובאמת כך חינכו אותנו, לאיזו מן מחשבה חופשית, ללא דת או לאום או גבולות. למה דווקא אני מחפשת, ומה בעצם אני מחפשת?


יום חמישי: הנה הם באים

קרוב משפחה מהצד האשכנזי, של אימא שלי, קיבל את המייל על ההרצאה שלי בסדנת הזהויות בשבוע הבא. הוא רק רצה לוודא שלא אשכח את שורשי המשפחה של הסבא שלי שהיו ממקימי השכונה בה גדלתי, בית הכרם בירושלים. הוא קיבל את הטלפון מהדודה שלי, שכבר סימנה לעצמה ביומן והיא תגיע להרצאה. וואו. מה עושים עם כל זה? הלא כשהייתי ילדה בבית הכרם התגאיתי במורשת המשפחתית, ופתאום הפכתי את עצמי לגלאית של המחיקה המזרחית, למשת”פית בשירות איזו גלות מזרח תיכונית שהמצאתי לעצמי. היום ההרצאה, ומופע החשפנות הזהותי שלי קצת יוצא משליטה. אין דבר, יומיים אחרי אני כבר נוסעת רחוק – קרוב מכאן, לקהיר. שם אדבר על כל הדברים האלה מהצד השני, בערבית, אחזור לכאן, ואמשיך שוב לשאול, מהתחלה. יא אללה.


הרצאתה “המצאת הגלות הפרטית שלי – מסע אישי בעקבות חצי חצי שמסרבת להיות תוצר של כור ההיתוך. ” תתקיים במסגרת סדנת זהויות של התנועה לזהות אשכנזית והקשת הדמוקרטית המזרחית. היום, 1 בפברואר, בשעה 20:00 בבית לייוויק, רח’ דב הוז 30, תל-אביב

1 תגובות

  1. מזרחי (לא שזה חשוב)

    סיגלית: את מסרבת להיות תוצר של כור ההיתוך, אבל בלי לשים לב הפכת לתוצר לוואי שלו: המזרחי המוגזם, זה שמבליט את מזרחיותו בכל הכח, עוסק ב”זהות המזרחית” מעל כל במה אפשרית ונלחם בכור ההיתוך של הממסד האשכנזי, מבלי להתייחס לעובדה שאם קיימת היום הבחנה כלשהי בין אשכנזים למזרחיים – הוא זה שמנציח אותה.

    השתתפתי בעבר בסדנאות והרצאות שעסקו ביחסים בין מזרחיים לאשכנזים ובזהות המזרחית, חלקם הועברו ע”י חברי הקשת, והמשותף לכולם הוא שהם זכו להתנגדות הגדולה ביותר דווקא מהקהל המזרחי הצעיר. זה שלא מתבייש במוצא המזרחי שלו, אבל מעדיף לשים את הדגש על הזהות החדשה, הישראלית.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *