הגבירה איזבל

בתנ"ך יש כמה דמויות של נשים ששמן הפך לאובייקט של שינאה. למשל דלילה, שפיתתה את שמשון הגיבור, ואולי יותר מכל המלכה איזבל. איזבל, הזרה הפגאנית מהעיר צור, אוייבתו הגדולה של אליהו הנביא ששמה הפך שם נרדף לשחיתות, רשע נשי והתנהגות מופקרת.
אבל קריאה מדוקדקת בתנ"ך מגלה תמונה קצת שונה של אישיותה של איזבל ושל אישיותם של אויביה.
איזבל הייתה בתו של אתבעל מלך הצידונים שנישאה לאחאב בן עמרי מלך ישראל לשם חיזוקה של ברית הידידות בין ישראל וצור. ברית ידידות זאת הייתה אכן חשובה מאוד ובעזרתה הצליח המלך אחאב לגבור בקרב קרקר, בראשות קואליציה של מדינות סוריה וארץ ישראל, על הצבא האשורי האדיר של המלך שלמנאסר, שתיכנן להשתלט על כל האזור. זוהי הפעם הראשונה והאחרונה שבה הצליחו ממלכות האזור להביס את האשורים בקרב גדול ואחד החשובים ביותר בתולדות המזרח הקדום, אלא שמשום מה, ואולי כלל לא במקרה, סיפורו של קרב זה לא נכנס לתנ"ך. כנראה שעורכיו לא רצו לפאר את המלך אחאב שאותו תיארו כחלש אופי וכמלך הרע ביותר שהיה לישראל. אבל מהחפירות הארכיאולוגיות אנו יודעים שלאמיתו של דבר היה זה אחד המלכים הגדולים ביותר של ממלכת ישראל, מלך שיש חוקרים מודרניים שחושבים שהשתווה ואף עלה על שלמה עצמו. יש לציין שאפילו מהסיפור המקראי עצמו מצטיירת תמונה של מלך אמיץ לב מאין כמוהו, ואפילו פלאי פלאים, של מלך מוסרי לזמנו (ולזמנים אחרים). לא היה זה אדם שאישה מרושעת תשתלט עליו בנקל.
החוקרים חושבים שניצחונו הגדול של אחאב על האויב האשורי היה בלתי אפשרי לולא הברית שהייתה קיימת בין ישראל והצורים כפי שסומלה בידי הנישואין בין אחאב ואיזבל.

אחאב איש מצונן היה ועשתה לו איזבל שתי ציורי זונות במרכבתו, כדי שיראה אותם ויתחמם.
(סנהדרין י"ט)

מהתנ"ך ברור שאיזבל הייתה אישה נמרצת מאוד (למעשה אחת משתי הנשים היחידות בתנ"ך שמוזכרות כמי שעוסקות בכתיבה, השנייה הייתה אסתר המלכה). התנ"ך מתאר אותה גם כמי שהביאה שיטת פולחן זרה של הבעל לישראל ולימדה את בעלה אחאב פולחנים זרים שונים. למעשה נראה שהיא פעלה לשימור הפולחן הקיים, שכן הבעל היה אל מוכר וידוע בישראל.
היו אלה אליהו ובני הנביאים שניסו לחסל את הפולחנים האחרים של בני העם, וניתן לתמוה אם היא לא פעלה כנגדם כדי לשמור על החופש הדתי. איך מסופר עליה בתרגום השבעים: היא שלחה מכתב לאליהו הנביא מטיל האימה במילים האלה "אם אתה אליהו אני איזבל!".
על איזבל התנ"ך מספר שהרגה את כל הנביאים ובני הנביאים, אבל משום מה אלה מופיעים שוב ושוב כאילו לא אירע להם דבר, ואין שום תיאור של נביא או בן נביא כלשהו שאכן נהרג ברדיפות אלה. מה שמעורר חשד שאם בכלל אכן היו רדיפות נגד מישהו חוץ מאליהו הן לא היו אפקטיביות במיוחד.
בתנ"ך מסופר שהיה זה אליהו שגרם למעשה לבצורת בישראל בגלל תפילתו לאל למנוע גשם ובכך גרם לרעב המוני. מסופר שלאחר שגבר על כוהני הבעל בתחרות מי יצליח להביא לירידת גשמים (שאותם עצר אליהו עצמו בתפילה לה'): "ויאמר אליהו להם: תפסו את נביאי הבעל. איש-אל-ימלט מהם! ויתפשום , ויורידם אליהו אל נחל הקישון ,וישחטם שם" (מלכים א' י"ח , פס' מ') . התנ"ך נותן פרטים: המדובר כאן בארבע מאות חמישים נביאי הבעל ובארבע מאות איש נביאי האשרה, אליהו רצח לא פחות משמונה מאות חמישים מתנגדים! מה שהיינו מכנים היום טבח המוני. התמונה המצטיירת מדמותו של אליהו היא של רוצח המונים, הן באופן אקטיבי והן באופן פאסיבי ברעב שהביא על בני עמו. התנ"ך בכל אופן אינו רואה כל רע במעשה הרצח ההמוני הזה של אליהו.
המעשה הנורא ביותר שאותו מיחס התנ"ך לאיזבל הוא פרשת הריגתו של אדם בשם נבות, בעל אדמות עשיר בעמק יזרעל שאחאב המלך רצה מאוד באדמותיו, אך נבות סירב למכרן. התנ"ך מספר שאחאב לא עשה דבר בעניין. הוא שכב בביתו סר וזעף "וישכב על מיטתו, ויסב את פניו ולא אכל לחם" (מלכים א' כ"א פס' ד').
איזבל שהודאגה ממצבו שאלה אותו בעניין וכאשר סיפר לה עשתה מעשה. היא דאגה לכך שנבות יואשם בחילול השם, הוא נסקל למוות בידי העם והאדמות הועברו באופן חוקי לידי אחאב. אז הופיע בחצרם הנביא אליהו עם המילים בנות האלמוות: "הרצחת וגם ירשת?"
ואכן זהו מעשה בלתי נסלח מבחינה מוסרית ומראה לא כל כך על רודנות כמו על ניצול החוק למטרות מושחתות.
אולם נשאלת השאלה האם לא ניתן לראות מעשה זה גם בצורה אחרת: לא רק כמעשה של רודנית אכזרית ומנוולת אלא של אישה האוהבת את בעלה וחוששת למצבו ומנסה לעשות הכל כדי לרצותו גם עם מעשים בלתי נסלחים מבחינה מוסרית?

הנה באים הורגייך המלכה הנה באים
רוכבים בשיגעון אל ארמונך
למלך החדש ההמונים כבר מריעים
כמו שאתמול הריעו לכבודך
הנה הם כבר בשערי העיר
שולפים חרבם מכים בשערים
צמאי דמך
העבדים כי ימלכו
אין חסד בליבם
לבשי מלכה חיוך על פני אבלך

(איזבל מאת עקיבא נוף)

אליהו ניבא לאחאב שבמקום שבו ימות ילקקו כלבים את דמו וכי כל משפחתו תושמד. לאיזבל ניבא כי הכלבים יאכלו אותה.
וזה אכן מה שקרה: אחאב מת מות גבור במלחמה עם הארמים וכלבים ליקקו את דמו.
ואשר לאיזבל…

הנה הם מטפסים בחצרותייך שועטים
מלכה את עינייך תני בפוך
הנה הם מתקרבים
כבר מתקשים המבטים
הכי אותם בחיוך
איזבל הטיבי את ראשך
הצניעי בתוכך את הכאב

(איזבל מאת עקיבה נוף)

נראה שאיזבל המשיכה להיות בעלת השפעה גדולה בממלכה לאחר מות בעלה דרך שני בניה, אחזיה ויהורם, שמלכו זה אחרי זה. ומן הסתם הייתה לה גם השפעה גדולה בממלכת יהודה דרך בתה עתליה שמלכה שם. הכינוי של תפקידה היה "גבירה", מעמד שהוא ככל הנראה יותר מזה של סתם מלכה אשת מלך, אלא של אם מלך עוצרת ושולטת בפועל. אנחנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שאת מתנגדיה הנביאים הכוח הזה בידיה של אישה הרגיז במיוחד.
בסופו של דבר מרד נגדה המצביא יהוא בהשפעת יורשו של אליהו הנביא אלישע. אלישע הנ"ל, כמו מורו הגדול אליהו, לא נרתע גם הוא ממעשים של רצח המוני. פעם כאשר חבורה של ילדים לעגו לו במילים "עלה קרח עלה קרח" קיללם בשם ה' על הפשע הנורא: "ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים. וילך משם אל הר הכרמל ומשם שב שמרון" (מלכים ב' ג פס' כ"ד). עם מורה כזה אין פלא שיהוא לא התגלה כאדם צמחוני בלשון המעטה. הוא רצח בבגידה את אדונו יהורם מלך ישראל וביחד איתו את אחזיהו מלך יהודה. מובן מאליו שלאיזבל הוא רחש שנאה מיוחדת. את יהורם בנה שאל לפני מותו: "מה השלום עד זנוני איזבל אימך וכשפיה הרבים?" עבור איזבל הזקנה הוא הכין משהו מיוחד.

הנה הם כבר בשער
ואחר יהיה אדון
כלבים ילקקו פה את דמך
הנה עלו ובאו כבר אל שער הארמון
הנה נפרצו כבר השערים
איזבל בחיוך מלכות הופיעי בחלון
מלכה ובת של מלך צידונים

(איזבל מאת עקיבא נוף)

איזבל הזקנה שמעה על בואו של יהוא ועל הטבח שעשה בבניה. היא ידעה מה מצפה לה אבל היא קיבלה אותו באומץ לב מיוחד: "ואיזבל שמעה ותשם בפוך עיניה ותיטב את ראשה ותשקף בעד החלון. ויהוא בא בשער. ותאמר: השלום, זמרי הורג אדוניו ויאמר: "מי איתי מי?" וישקיפו אליו שנים שלושה סריסים. ויאמר: "שמטוה!" וישמטוה ויז מדמה אל הקיר ואל הסוסים וירמסנה. ויבוא ויאכל וישת. ויאמר: פקדו נא את הארורה הזאת וקברוה כי בת מלך היא" (מלכים ב ' ט פס' ל'-ל"ה). אלא שהם מצאו רק את הגולגולת והרגלים וכפות הידיים שלה. ליהוא כל זה לא הפריע במיוחד, הוא המשיך לאכול ולשתות.
חז"ל דווקא מצאו בכך צד זכות כלשהי לאיזבל. הם הסבירו שאפילו במרשעת המנוולת הזאת היה דבר טוב אחד – כל פעם שהיו חתן וכלה עוברים ליד ביתה, הייתה יוצאת מביתה ומוחאת להם בכפיה. משום כך הסבירו חז"ל שרדו ידיה ורגליה.
כך או כך מבחינת יהוא זאת הייתה רק ההתחלה. הוא רצח גם את שבעים בני אחאב אבל לא הסתפק בכך. הוא ציווה לכרות את ראשי כולם ולשלוח אותם אליו בדודים. את הראשים הכרותים תקע בשער הארמון שלו, מן הסתם למען יראו ויראו. מלבד זה הוא מצא גם את האחים של אחזיהו מלך יהודה, שאותו כבר רצח, ורצח גם אותם. אחר כך רצח את כל כוהני הבעל שבמדינה.
התנ"ך מספר על כל זה בהבנה. אחר כך הוא מתאר בקצרה את שאר ימי ממלכת יהוא. ואלה, כמסתבר, לא היו כזה שיפור גדול לעומת ימי מלכות אחאב ואיזבל, נהפוך הוא. הארמים, שאותם הביס אחאב פעם אחר פעם, היכו כעת פעם אחרי פעם בישראלים יראי ה' של יהוא וכבשו חלקים גדולים משטחיהם.
התנ"ך לא מספר זאת אבל ידוע לנו ממקורות אשוריים שיהוא היה המלך הישראלי הראשון ששילם מס לאשורים. למעשה הוא האדם היחיד בתנ"ך שיש לנו תמונה אותנטית שלו מזמנו –תמונה אשורית שבה יהוא נמצא עם מלך אשור שלמנאסר (אותו המלך שהובס שנים קודם לכן ובגדול בידי הברית שאורגנה על ידי אחאב ואיזבל). בתמונה יהוא מנשק את רגליו של המלך האשורי.

אל תתנגדי להם מלכה
הם הצודקים תמיד בכל,
האלוהים והנביאים להם
ובני הנביאים יודעים הכל
אך לא למחול
אל קנא ונוקם

(מתוך הפזמון "איזבל" מאת עקיבא נוף, 1970)

חז"ל האשימו את איזבל שהיא לימדה את אחאב עבודה זרה. הם טענו שהיא הייתה מושחתת מבחינה מינית אולם למעשה אין לכך כל עדות בתנ"ך, שבוודאי לא היה מסתיר דבר כזה להוציא האשמותיו של רוצחה יהוא.
למעשה נראה שחטאה הגדול מכל היה שהיא העיזה ליטול חלק ממשי בשלטון שאמור היה להיות רק בידי גברים. אחרת יתכן מאוד שאחאב, אותו מלך מוכשר והרואי, היה נזכר בצורה שונה מאוד במקורותינו. יש אפילו סיפור על רבי לוי שתקף בדרשותיו את אחאב על חטאיו עד שזה בא אליו בחלום והסביר שהאישה הייתה אשמה בכל. הרב קיבל את הטענה הזאת ללא היסוס.
איזבל הפכה עד היום לסמל האישה המרשעת, החוטאת, שנאבקת בגברים שיודעים טוב ממנה מה שצריך לעשות. על העובדה שיריביה, אליהו ויהוא, ביצעו פשעים נוראים לעין ערוך משלה עוברים בשתיקה.