"חכה כאן לאדון," אמר סוכן הבית ונעץ בי מבט. נראה שבבית הזה יש רק אנשים שמוקירים אמנים או כאלה שבזים להם

הגבירה וחד הקרן

פריז
מתענית הלֶנְט (ארבעים יום לפני חג הפסחא)
עד חג השבועות (ארבעים יום לאחר חג הפסחא)
1490


ניקולה דֶז-אינוסֶן

השליח אמר שאני צריך לבוא מיד. ככה זה אצל ז´ן לֶה-ויסְט – הוא מצפה שכולם יצייתו לו מיד.
אז זה מה שעשיתי. התעכבתי רק לרגע, כדי לנקות את המכחולים שלי, והלכתי בעקבות השליח. הזמנת עבודה של ז´ן לה-ויסט תוכל לספק לי אוכל למשך שבועות. רק המלך יכול לסרב לז´ן לה-ויסט, ואני ממש לא מלך.
אבל כמה פעמים כבר חציתי את נהר הסיין ומיהרתי לרחוב
דו-פור וחזרתי בלי שום הזמנה? ז´ן לה-ויסט הוא לא אדם קל דעת. להפך, הוא אדם מפוכח ונוקשה כמו שהיה לואי האחד-עשר, המלך האהוב עליו. והוא גם חסר חוש הומור. אני אף פעם לא מתלוצץ איתו. ואני תמיד מרגיש הקלה כשאני בורח מהבית שלו אל המסבאה הקרובה כדי לשתות משהו, לצחוק קצת ולמזמז מישהי כדי להתאושש.
הוא יודע מה הוא רוצה. אבל לפעמים, כשאני בא לדבר איתו על סמל משפחה נוסף לקישוט הארובה, על עיטור דלת המרכבה של אשתו או על ויטרז´ קטן שיתרום לכנסייה – אנשים אומרים שסמל המשפחה של לה-ויסט נמצא בכל מקום, כמו גללי סוסים – הוא עוצר פתאום, נד בראשו ואומר בזעף, “אין צורך בזה. אני לא צריך להתעסק בדברים שטותיים כאלה. לך.” ואני הולך, בתחושת אשמה, כאילו באתי מיוזמתי והצעתי לו לעטר את דלת המרכבה, כשבעצם הוא זה שקרא לי.
כבר ביקרתי שש או שבע פעמים בבית ברחוב דו-פור. זה לא בית מרשים במיוחד. למרות כל השדות שמקיפים אותו, הוא בנוי כאילו הוא נמצא באמצע העיר – החדרים צרים וארוכים, הקירות כהים מדי, והאורוות קרובות מדי לבית, כך שתמיד יש שם ריח של סוסים. זה בית אופייני למשפחה שרכשה בכסף את המעמד שלה בחצר המלך – הוא גדול למדי, אבל המיקום שלו לא טוב. ז´ן לה-ויסט בטח חושב שהעובדה שהמלך העניק לו מקום מגורים כזה מעידה שהוא מצליח מאוד, אבל אנשי החצר צוחקים עליו מאחורי הגב. הוא היה צריך לגור קרוב למלך ולכנסיית נוטר-דאם, ולא מחוץ לחומות העיר, באדמות הביצה שמקיפות את כנסיית סַן-זֶ´רְמֵן-דֶה-פְּרֶה.
כשהגעתי אל הבית, סוכן הבית לא לקח אותי אל החדר הפרטי של לה-ויסט (שהקירות שלו מעוטרים במפות, ושם הוא מטפל בעניינים של חצר המלוכה ושל המלך וגם בענייני המשפחה), אלא אל “החדר הגדול” – לָה-גְרַנְד-סאל – שבני הזוג לה-ויסט מארחים בו. אף פעם לא ביקרתי בחדר הזה לפני כן. זה חדר ארוך, שבקצה שלו יש אח גדולה, ובמרכז עומד שולחן מעץ אלון. מעל האח תלוי סמל המשפחה, מצויר על אבן, וגם על הדלת יש ציור של סמל המשפחה, אבל אין קישוטים נוספים בחדר הזה, חוץ מהתקרה שמצופה בקורות עץ מגולפות ויפהפיות.
לא מפואר במיוחד, חשבתי לעצמי כשהבטתי סביבי. התריסים היו פתוחים, אבל לא דלקה אש באח, והחדר היה צונן בקירות החשופים שלו.
“חכה כאן לאדון,” אמר סוכן הבית ונעץ בי מבט. נראה שבבית הזה יש רק אנשים שמוקירים אמנים או כאלה שבזים להם.
הפניתי אליו את הגב והסתכלתי מבעד לחלון הצר, שם נראו בבירור המגדלים של כנסיית סן-ז´רמן-דה-פרה. יש כאלה שאומרים שז´ן לה-ויסט בחר בבית הזה כדי שאשתו האדוקה תוכל לגשת לכנסייה בקלות ולעתים קרובות.
הדלת נפתחה מאחורי, ואני הסתובבתי והתכוונתי להשתחוות. אבל זו היתה רק משרתת, שגיחכה כשתפסה אותי באמצע הקידה. הזדקפתי והבטתי בה כשחצתה את החדר, והדלי שבידה נחבט שוב ושוב ברגלה. היא כרעה על ברכיה והחלה לנקות את האפר מהאח.
זו היא? ניסיתי להיזכר – היה חשוך באותו לילה מאחורי האורוות. עכשיו היתה שמנה יותר מכפי שזכרתי אותה, ונראתה זועפת קצת, אבל הפנים שלה היו נחמדים למדי. לא יזיק לנסות.
“חכי רגע,” אמרתי, כשהתרוממה בכבדות ופנתה לעבר הדלת. “שבי ותני לרגליים שלך לנוח. אני אספר לך סיפור.”
הנערה נעצרה בבת אחת. “אתה מתכוון לסיפור על החד-קרן?”
זו היא. פתחתי את הפה כדי לענות, אבל הנערה הקדימה אותי. “תגיד, בהמשך הסיפור האישה נכנסת להיריון ומאבדת את מקום העבודה שלה? זה מה שקורה בהמשך?”
לכן היא שמנה. הסתובבתי בחזרה אל החלון. “היית צריכה להיזהר.”
“הייתי צריכה לא להקשיב לך, זה מה שהייתי צריכה לעשות. הייתי צריכה לדחוף את הלשון שלך לתחת שלך.”
“תלכי עכשיו, תהיי ילדה טובה. הנה.” תחבתי יד לכיס, הוצאתי כמה מטבעות והשלכתי אותם על השולחן. “שיהיה לך בשביל התינוק.”
הנערה צעדה לעברי וירקה בפני. עד שמחיתי את הרוק מעיני היא כבר נעלמה. גם המטבעות נעלמו.
ז´ן לה-ויסט הגיע כעבור זמן קצר, ובעקבותיו ליאון לֶה-וְיֶיה. רוב האדונים משתמשים בסוחרים כמו ליאון כמתווכים, כדי שיתמקחו על התנאים, ינסחו את החוזה, יספקו את הסכום הראשוני ואת החומרים ויוודאו שהעבודה תתבצע. כבר עשיתי עסקים עם הסוחר הזקן בקשר לסמלי המשפחה שנתלו מעל האח בחדר הזה ובחדרים אחרים, בקשר לציור “הבשורה” שציירתי לחדר של אשתו של ז´ן לה-ויסט, שבו המלאך גבריאל מודיע למריה על הולדת ישו, וגם בקשר לכמה ויטרז´ים לאולם התפילה בטירה שלהם ליד ליון.
בני הזוג לה-ויסט אוהבים לעבוד עם ליאון. אני מכבד אותו, אבל אני לא מסוגל לחבב אותו. הוא בא ממשפחה של יהודים מומרים. הוא לא מסתיר את זה, אלא מפיק מזה תועלת, כי גם ז´ן לה-ויסט בא ממשפחה שעברה הרבה שינויים במשך הזמן. לכן הוא מעדיף את ליאון – שניהם זרים שהצליחו להשתחל פנימה. מובן שליאון מקפיד להשתתף בתפילה פעמיים-שלוש בשבוע, בכנסיית נוטר-דאם, כי שם הרבה אנשים יכולים לראות אותו, בדיוק כמו שז´ן לה-ויסט מקפיד להתנהג כמו בן אצולה אמיתי, ולכן הוא מזמין עבודות אמנות לבית שלו ומארח בפזרנות ומשתחווה ומלקק למלך שלו.
ליאון הביט בי וחייך מבעד לזקן שלו, כאילו הוא רואה קוף על הגב שלי. פניתי אל ז´ן לה-ויסט. “בונז´ור, מוֹנְסֶנְיֶיר. רצית לדבר איתי?” השתחוויתי עמוקות עד כדי כך שהדם הלם בראשי. אף פעם לא מזיק להשתחוות עמוקות.
הלסת של ז´ן לה-ויסט נראית כמו גרזן, והעיניים שלו הן כמו להב של סכין. עכשיו הן ריפרפו על פני החדר, ובסוף נחו על החלון שמעבר לכתפי. “אני רוצה לדון איתך בהזמנה, ניקולה דז-אינוסן,” אמר וסידר את שרוול גלימתו שהיתה צבועה באדום עז, כנהוג אצל עורכי דין, ומעוטרת בשוליים בפרוות ארנבת. “בשביל החדר הזה.”
העברתי את מבטי על פני החדר והקפדתי ששום מחשבה לא תיראה על הפנים שלי. ככה עדיף כשמתעסקים עם ז´ן לה-ויסט. “על מה חשבת, מונסנייר?”
“שטיחי קיר.”
שמתי לב שהוא השתמש בצורת רבים. “אולי שני סמלי משפחה, משני הצדדים של הדלת?”
ז´ן לה-ויסט עיווה את פניו. הצטערתי שפתחתי את הפה.
“אני רוצה שטיחי קיר שיכסו את כל הקירות.”
“את כולם?”
“כן.”
הבטתי שוב בחדר, והפעם בתשומת לב רבה יותר. אורכו של הגרנד-סאל היה עשרה צעדים לפחות, ורוחבו חמישה לפחות. הקירות היו עבים מאוד, מאבן מקומית, מחוספסת ואפורה. באחד הקירות הארוכים היו שלושה חלונות, והאח תפסה את רוב שטחו של אחד מקירות הרוחב. שטיחי קיר שיכסו את כל הקירות ידרשו מהאורג הרבה שנות עבודה.
“באיזה נושא היית מעוניין, מונסנייר?” כבר תיכננתי לז´ן לה-ויסט שטיח קיר אחד – של סמל המשפחה, כמובן. זה היה די פשוט – להגדיל את סמל המשפחה לגודל של שטיח ולתכנן קצת רקע של צמחייה מסביב.
ז´ן לה-ויסט שילב את זרועותיו על חזהו. “בשנה שעברה מוניתי לנשיא בית הדין לענייני מסים.”
התואר הזה לא אמר לי שום דבר, אבל ידעתי מה אני צריך להגיד. “כן, מונסנייר. זה כבוד גדול בשבילך ובשביל המשפחה שלך.”
ליאון גילגל את עיניו אל התקרה המגולפת, וז´ן לה-ויסט ניפנף בידו כאילו הוא מנסה לסלק עשן מהחדר. היתה לי הרגשה שכל מה שאני אומר מעצבן אותו.
“אני רוצה לחגוג את ההישג הזה בסדרה של שטיחי קיר. אני שומר את החדר הזה לאירוע מיוחד.”
הפעם חיכיתי.
“מובן שסמל המשפחה חייב להופיע בהם.”
“כמובן, מונסנייר.”
ואז ז´ן לה-ויסט הפתיע אותי. “אבל לא בפני עצמו. הסמל לבדו כבר מופיע הרבה פעמים כאן, וגם בשאר חלקי הבית.” הוא החווה לעבר העיטורים שעל הדלת ועל האח ולעבר כמה סמלים שהיו חרותים בקורות התקרה ולא הבחנתי בהם קודם. “לא, אני רוצה שזה יהיה חלק מתמונה גדולה יותר, שתשקף את המעמד שלי במרכזו של בית הדין.”
“אולי תהלוכה?”
“קרב.”
“קרב?”
“כן. קרב נאנסי.”
שמרתי על ארשת פנים מהורהרת. אפילו חייכתי קצת. אבל בעצם לא ידעתי הרבה על קרבות, ולא ידעתי שום דבר על הקרב הזה בנאנסי – מי נלחם בו, מי נהרג ומי ניצח בו. יצא לי לראות ציורים של קרבות, אבל אף פעם לא ציירתי קרב בעצמי. סוסים, חשבתי. אצטרך לצייר לפחות עשרים סוסים כדי לכסות את הקירות האלה, עם סבך של זרועות ורגליים וכלי נשק. באותו רגע תהיתי למה ז´ן לה-ויסט (או אולי ליאון) בחר בי לעבודה הזאת. בחצר המלך יש לי מוניטין של צייר מיניאטורות, אני מצייר דיוקנאות זעירים של גבירות, שאותם הן מעניקות לגברים שרוצים לשאת איתם תמונה שלהן. המיניאטורות האלה זוכות בשבחים מפני שהן מעודנות מאוד, ולכן יש להן ביקוש רב. אני מצייר מגינים ומעטר דלתות של מרכבות כדי שיהיה לי כסף לכוסית או שתיים, אבל הכישרון האמיתי שלי הוא ציור פנים בגודל של אגודל, ובשביל זה אני משתמש בזיפים של חזיר בר ומערבב את הצבעים בחלבון של ביצה. זה דורש יד יציבה, והיד שלי יציבה אפילו אחרי לילה של שתייה בלֶה-קוֹק-ד´אוֹר. אבל עכשיו, כשחשבתי איך אצייר עשרים סוסים, התחלתי להזיע, אף על פי שהיה קריר בחדר.
“אתה בטוח שאתה רוצה את קרב נאנסי, מונסנייר,” אמרתי. זו לא היתה שאלה ממש.
ז´ן לה-ויסט הזדעף. “למה שלא אהיה בטוח?”
“שום סיבה, מונסנייר,” השבתי במהירות. “אבל אלה יהיו יצירות חשובות, ואתה צריך להיות בטוח שבחרת במה שאתה באמת רוצה.” קיללתי את עצמי על המילים המגושמות שלי.
ז´ן לה-ויסט ניחרר בבוז. “אני תמיד יודע מה אני רוצה. אבל לגביך אני לא כל כך בטוח – לא עושה רושם שאתה מתלהב מהעבודה הזאת. אולי כדאי שאמצא אמן אחר, שישמח יותר לעשות אותה.”
השתחוויתי עמוקות. “לא, לא, מונסנייר, מובן שזה כבוד גדול בשבילי, ואני אסיר תודה שביקשת ממני לתכנן עבודה נפלאה כזאת. אני בטוח שאני לא ראוי לנדיבות שגילית כשחשבת עלי. אין לך סיבה לחשוש, אני אשקיע את כל כולי בשטיחים האלה.”
ז´ן לה-ויסט הינהן, כאילו ההתרפסות הזאת מגיעה לו בהחלט. “אני אשאיר אותך כאן עם ליאון כדי שתדונו בפרטים ותמדדו את הקירות,” אמר ופנה לצאת. “אני מצפה לראות רישומים מקדימים עד ´יום חמישי הגדול´ שלפני הפסחא, ואת הציורים עצמם עד ´יום העלייה´ שלפני חג השבועות.”
נשארנו לבדנו, וליאון לה-וייה גיחך. “איזה טיפש אתה.”
כשמדברים עם ליאון, הכי טוב לגשת ישר לעניין ולהתעלם מהלגלוג שלו. “השכר שלי הוא עשר לירות של טוּרנוּאָה – ארבע עכשיו, שלוש כשאני גומר את הרישומים ושלוש כשהציורים מוכנים.”
“חמש לירות של פריז,” השיב במהירות. “חצי כשתגמור את הרישומים, והשאר כשתמסור את הציורים, והם ישביעו את רצונו של הוד מעלתו.”
“בשום פנים ואופן לא. אני לא יכול לעבוד בלי מקדמה. והתנאים שלי הם בלירות של טורנואה.” ממש מתאים לליאון לנסות לבלבל אותי עם לירות של פריז.
ליאון משך בכתפיו, ועיניו ברקו. “אנחנו בפריז, לא? אנחנו לא צריכים להשתמש בלירות של פריז? זה מה שאני מעדיף.”
“שמונה לירות של טורנואה, שלוש עכשיו, אחר כך שלוש, ועוד שתיים.”
“שבע. אני אתן לך שתיים מחר ואחר כך שתיים, ושלוש בסוף.”
שיניתי את הנושא – תמיד עדיף לתת לסוחר לחכות קצת. “איפה יארגו את השטיחים?”
“בצפון. בבריסל כנראה. שם עושים את העבודה הכי טובה.”
בצפון? התחלחלתי. פעם היה לי איזה עסק בטוּרנֶה, עיר בלגית על גבול צרפת, ושנאתי כל כך את האור הדהוי ואת האנשים החשדנים, שנשבעתי שרגלי לא תדרוך שוב מצפון לפריז. לפחות אצטרך לצייר רק את ציורי הדגם, ואת זה אוכל לעשות בפריז. ברגע שאגמור אותם, לא יהיה לי שום קשר עם הכנת השטיחים.
“אז מה אתה יודע על קרב נאנסי?” שאל ליאון.
משכתי בכתפי. “מה זה חשוב? כל הקרבות הם אותו דבר, לא?”
“זה כמו להגיד שכל הנשים הן אותו דבר.”
חייכתי. “אני אומר שוב – כל הקרבות הם אותו דבר.”
ליאון נד בראשו. “אני מרחם על מי שתהיה פעם אשתך. עכשיו תגיד לי, מה תצייר בשטיחים שלך?”
“סוסים, גברים חמושים, דגלים, כידונים, חרבות, מגינים, דם.”
“מה לואי האחד-עשר ילבש?”
“מגן, כמובן. אולי נוצה מיוחדת בקסדה. למען האמת, אני לא יודע, אבל אני מכיר אנשים שיוכלו להסביר לי את הדברים האלה. ואני משער שמישהו יישא את הדגל המלכותי.”
“אני מקווה שהחברים שלך יותר פיקחים ממך, ויגידו לך שלואי האחד-עשר לא נלחם בקרב נאנסי.”
“אה.” כך התנהג ליאון לה-וייה בדרך כלל – ליגלג על כל מי שנמצא סביבו חוץ מאשר על האדון שלו. אף אחד לא מלגלג על ז´ן לה-ויסט.
“טוב.” ליאון הוציא מכיסו כמה דפים והניח אותם על השולחן. “כבר דנתי בתוכן השטיחים עם הוד מעלתו וערכתי כמה מדידות. תצטרך למדוד בצורה מדויקת יותר, כמובן. הנה.” הוא הצביע על שישה מלבנים ששירטט ברפרוף. “יש מקום לשני שטיחים ארוכים כאן וכאן, ולארבעה קטנים יותר. זהו מהלך הקרב.” הוא הסביר בפירוט את הקרב והציע סצנות לכל אחד מהשטיחים – שני המחנות מתקבצים, ההסתערות הראשונה, שתי תמונות של מהומת הקרב ואחר כך מותו של שארל האמיץ ותהלוכת הניצחון של המנצחים. אמנם הקשבתי ושירטטתי על הנייר כמה תרשימים משלי, אבל חלק ממני עמד בצד ושאל למה אני מסכים לעשות את זה בכלל. בציורים האלה לא יהיו נשים, לא יהיה שום דבר ממוזער ועדין, שום דבר שיהיה לי קל לצייר. את השכר הזה ארוויח בשעות ארוכות של עבודת פרך.


דז-אינוסן (des Innocents) – בצרפתית – מן התמימים. [הערת המת´]

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *