הייתי רק עם חמישה

קיימים כמה משפטים שהאישה של ימינו לא מוכנה לשמוע. אחד מהם הוא "תהיי יפה ותשתקי". נכון, יש בו אלמנט של זלזול, שתלטנות וחוסר צדק (בייחוד אם הדובר הוא מכוער ופטפטן), אבל כמו לכל מטבע גם למשפט הזה יש צד נוסף. אפשר להבין אותו כשילוב של "יש דברים שהשתיקה יפה להם" עם מחמאה.
אנחנו רוצות להיות יפות עם טיפת מסתורין, אנחנו רוצות לבחור כיצד הסביבה (ובעיקר הבחורים שבסביבה) יראו אותנו ומה הם ידעו עלינו ולשם כך, אין ברירה, עלינו להיות יפות ולשתוק!

שקרים לבנים

אולם החיים אינם פשוטים כמו המילים וישנם מקרים שבהם מה שלא תעני, לא תוכלי "לנצח".
באחד מהערבים המצטופפים ברזומה שלי, הבליח בחור אחד, שזמן ההיכרות המצטבר שלנו היה שעתיים ורבע בערך. הוא שאל בטון אדיב שהתמזג עם האווירה החביבה של הפוך, קצפת ונוף של איבן גבירול, האם יצאתי פעם עם שני בחורים במקביל. מרוב הלם עפה לי הקצפת ישר לאי תנועה. ידעתי שאם אתחמק מהתשובה, הוא לא ירפה. אולי אפילו ישתמש בטקטיקת "זה לא נורא, כולם עושים את זה", עם חיוך נופת-צופים ומבט של בוחן בבגרות להיסטוריה. גם אם ירפה, חוסר התגובה שלי יישאר תלוי באוויר כאות קלון, כאילו הייתי "הבן יקיר לי גלעד".
אי אפשר לענות על שאלה כזו בכנות ובספונטניות, כי בתור יצור חושב במונחים נשיים, מערכת עיבוד הנתונים שלי פועלת בקצב מטורף. תוך שניות היא מעבדת את כל ההשלכות והנינים של ההשלכות לכל תשובה: חיוך מסתורי – הודאה באשמה בתקווה שינקו לי שליש על התנהגות טובה, או האפשרות המפוקפקת שעומדת לפני היא "השקר הלבן".
השקר האשכנזי הוא תוצר של טראומות פולניות שספגתי במהלך השנים מחברות וחברים שאינם מוכנים לקבל אותך כמו שאת, או שבמקרה הטוב "סולחים" לך על אופייך ההפכפך. חברים טובים כאלה הייתי מצפה שיצומו בשביל החטאים שלי ביום כיפור. תמיד שאני חושבת על שקר לבן עולה לי בראש התמונה של החברה הבלונדינית שלי מרימה את כף ידה ופורשת אצבעותיה, כאומרת "תזכרי, אם הוא שואל, היית רק עם חמישה". חשוב לזכור שלשקר אין רגלים וזה לא מראה יפה לראות שקר מזיע מתפתל על הרצפה. תמיד את עלולה להפליל את עצמך בגלל איזה פרט סותר או קיפול בזיכרון ואז לכי תסבירי מדוע לא ענית לו רשמית ובשני העתקים, שבשלב זה של היחסים לא הרגשת בנוח להזמין את השלדים שלך לשבת אתכם על כוס קפה. מכאן ואילך את הופכת לבחורה שאי אפשר לבטוח בה ואת יודעת לאן מובילה מערכת יחסים שאין בה אמון.

ולסיום, פתרון יצירתי

מעבר לכל ההסתבכויות יש בעיה עקרונית בצורך של אנשים להציג את עצמם בצורה המחמיאה ביותר, לפחות בהתחלה. האם אני צריכה להתנצל על דברים שעשיתי בעבר? האם אני יכולה להיות עם מישהו שבוחן אותי בעין ביקורתית בגלל שאני אמורה להיות הבחורה שתמיד חלם עליה, במקום להיות פשוט אני – עם הקסם ועם החרא ובקיצור, עם כל החבילה?
זו, למשל, שאלה לגיטימית שמעידה על המשך הקשר. אולי אני צריכה לשבת מולו באותו בית קפה עירוני ורועש ולפתוח בשאלה, האם אתה רוצה שאני אהיה מי שאתה רוצה? ואם הוא יענה לי שכן, פשוט לקום וכמובן, להשאיר אותו עם החשבון.