הכאב היומיומי

איש שאין מה לספר עליו התפוטר מהספריה שלו חמש שנים לפני גיל הפרישה, מאורע שמזעזע את שגרת יומו אבל לא יכול לעניין אותי פחות, הולך ברחוב, מבקר בשבעה של זר, מגיע לקניון בפעם הראשונה בחייו, רב עם בעל מסעדה יוקרתית, מתעלף בדרכו החוצה ושובר את משקפיו, מקבל עזרה מאיש מבוגר שמכניס אותו לתוך ביתו ומכוון אותו לאפטומטריסט, שכאשר הוא יוצא ממנו הוא עובר באור אדום במעבר חציה וגורם לתאונת דרכים בה נפצעים שני אנשים. בתור האשם בתאונה הוא מובל לתחנת המשטרה, בפעם הראשונה בחייו, ונחקר זמן מה. כאשר הוא מגיע לבסוף לביתו הוא מקבל הודעה מאישתו להגיע לבית האבות כי קרה משהו לאביו. מה כבר יכול להיות מעניין או מרגש בספרן מבוגר שבנוסף לכל הוא גם איש ישר ופשוט, לא עשיר, לא בוגדני, לא צדיק ולא רשע? לא הרבה, ובוודאי שמה שזה לא יהיה, זה לא יעמוד בסטנדרטים של סף הריגוש שלנו שעלה לגבהים כמעט בלתי מסופקים בעשורים האחרונים. ועל זה בדיוק מדבר אהרון מגד בספרו זה, שוזר את האמת הזו בקליפה של רגילות איומה ועל ידי כך מדגיש אותה בקו תחתי עבה ושחור.

אשתו של הספרן, רוניה, ניצולת שואה בעלת עבר דרמאטי, מבקשת ממנו “תצא קצת” תוך כדי גיהוץ חולצה (בצבע אגס בשל). “לא הבנתי מה פתאום היא מציעה לי שאצא מן הבית בשעה כזאת, עשר ורבע לפני הצהריים, שמש הקיץ כבר בגבורתה, ורק לפני שבוע הראתה לי כתבה בעיתון בעניין הסכנות הכרוכות בהיחשפות לקרינה.”
עצם העובדה שרוניה שולחת אותו החוצה מחווירה לעומת הספקולציות שעושה הספרן כדי לנחש את הסיבה, הריב עם בעל המסעדה חושף את חוסר האונים של אדם לדרך התנהלותו של עולם שאינו מבין, פגישתו עם האיש שעוזר לו במצוקתו בטלה בשישים לעומת העובדה שהספרן מצא לנכון לשקר לו ולספר לו סיפור פיקטיבי לחלוטין בעוד השני נותן בו אמון מלא, ופציעתם של שני אנשים בתאונה נראית הרבה פחות חמורה לעומת רגשי האשם והמניפולציות הרגשיות שהוא עושה לעצמו כדי להירגע: “אם זכרוני לא מטעה אותי, עם המניח את הכד ברשות הרבים ונשבר הכד ונשפכו ממנו המים ועבר שם מישהו החליק במים או שנפצע מן החרסים, ונאמר שם שאם שלא במתכוון הניח האיש את הכד, הוא פטור מעונש, והרי זה כמו המקרה שלי. או אחד רץ ואחד מהלך, או ששניהם היו רצים והזיקו זה לזה- שניהם פטורים, וגם זה דומה למקרה שלי, אמרתי משנואשתי מהמוניות וחזרתי ללכת ברגל.”
חיי הדמות הם כביכול משעממים, העלילה היא כביכול סתמית, אך למעשה כל אלה מהווים את הרקע המושלם לפואנטה. הספרן המבוגר יכול להיות כל אחד שעובר ברחוב, אביו של כל אחד מאיתנו, או אחד מאיתנו בעוד כמה שנים (והזמן עובר מאוד מהר אם לא שמתם לב). עם טרגדיות פשוט להתמודד- יש רק דרך אחת- להתגבר עליהן ולהמשיך הלאה, זה היום יום ששובר אותנו לבסוף.
“עד הערב” מתקיים במרווח מסוים בזמן שבו לא נשאר דבר חוץ מהיום יום, זמן שבו השגרה שזלזלנו בה כבר לא מובנת מאליה, תוך כדי עלילה שכל אלמנט בה משרת היטב את המטרה. מצאתי את עצמי מופתעת כשהעלילה הלא מבטיחה הפכה למרתקת ושהריגוש שסיפק לי הספר הוא הריגוש הגדול ביותר שאפשר לצפות לו מיצירה- הצצה לתוך מוח של מישהו למשך יום בחייו, במיוחד כשגיליתי שאותו מישהו הוא בעצם אני.
יום זה בחייו של הספרן הכי משעמם ביקום חודר ללב דווקא בגלל שהוא כזה ותוך כדי חדירה גם מודיע לך שאתה משעמם לא פחות ושהגיע הזמן להכיר בזה. הספר השאיר אותי עם הרגשה לא ברורה שהעמידה אותי שוב מול השאלה האם הפסימיות מזמנת את הרע או להיפך והדגיש את המאבק חסר התכלית בין חוסר האונים הבסיסי שלי כאדם לבין אשלית השליטה שמלווה אותי ומתנפצת לסירוגין.

“עד הערב” הוא לא ספר שיתאים לכל אחד, ואפילו לא לכל מי שאהב את “יום האור של ענת”. מן הספר יוכלו ליהנות לאו דווקא אנשים שאוהבים את אהרון מגד, ולאו דווקא אנשים שאוהבים לקרוא, אלא רק אנשים שנמצאים בשלב בחייהם שבו הם כבר יודעים שרוב עיסוקיהם תפלים ומוכנים לוותר על הריגושים המזויפים למען החיים עצמם- מצומצמים ככל שהם נראים בעין מערבית מפונקת. רק אנשים אלה יוכלו להעריך את רמת העומק ואת דרגת הלהטטנות שהושקעה בטקסט מאיר העיניים, חסר הבושה והאמיתי הזה שבו אהרון מגד “מעתיק” אל הדף את כל פחדינו, עליבותינו ותיפלותינו היומיומית בצורה כה כואבת ומופלאה.

על הכותבת קארין ארד

גיל- 3, 28, ו- 90 לחילופין, מין- בררנית, צבע שיער- קורדרוי. כישורים- כישרון נבואי בזמן מחזור, קריאה בטארוט, מאסטר לרייקי, מסאז'ים, פוליגראף אנושי. שאיפות- להיות עשירה עד גועל נפש, להיות סופרת מצליחה מאוד, להיות זמרת גוספל שעושה סיבובי הופעות בעולם, לא למות, למצוא אהבת אמת.

תגובות

  1. דאבל די

    אני ממליצה בכלל על כל הספרים של אהרון מגד. סופר מבריק ומרתק.

    • סנופקין

      כאב יומיומי וליהטוט בכדורים אפורים חומים של זוטות יומיום טורדניות;

      השגרה השגרונית הפשוטה, כשכל צעד קטן בדרך למכולת ולקופת חולים מורכב מרצף של מכאובים קטנים ברזולוציה גבוהה;

      מחרוזת של חרטות קטנות ותקוות זעירות שמתפקעות כמו בועות גז בבוץ הלח שנשאר עומד בשלולית שנקוותה בחצר, ובמרכזה עוד מלעלעת בטמטום חושים צפרדע אחת, ירוקה אפורה;

      אם אתם רוצים את המיצוי המוחלט של כל אלה, את משורר ההאיקו של התפלות המעגלית האינסופית –

      יש לו שם:

      *חנוך לוין*

  2. פעיל תנזים מהר גריזים

    אני רק רואה “קארין ארד” בכותרת ומתכונן לקטול
    אבל הנה נראה לי שמצאתי לי ספר לקחת לגיוס

    קארין-תודה

    • קארין

      תקרא את הספר- הוא ממש מעולה, ורק רציתי לציין שמה שאמרת כאן עכשיו מצביע ישירות על המניעים הלא טהורים שלך ועל ה”גזענות” הזולה שלך כשאתה מבקר טקסטים. אתה לא ענייני אף פעם. רק אישי. סתם, כדאי לך לשים לב לזה ולפתח דעה מוצקה בלתי תלויה במשתנים חיצוניים, כמו שם המחבר. בכל מקרה, אני מרגישה שמכרתי קרח לאסקימוסי ושאני מפגינה נאמנות למזל השמש שלי סוף סוף.

      • וויטגנשטיין

        אני רק רואה בכותרת קארין ארד ומיד לבי עולה על גדותיו ואני רץ בשקיקה לקרוא מה הבחורה המקסימה והמשעשעת, חדת האבחנה ועם הקרסולים הדקים (לפי עדותה) כותבת,
        ומה מצאנו?
        (זה מניע טהור או לא?)

        • השונמית

          לעתים קרובות אני מוצאת את עצמי מצטערת שלא חייתי בתקופת התנך – אז הזמנים עברו עם עונות השנה והחיים היו מצומצמים לדברים הפשוטים והבסיסיים בהם האדם עוסק ולהם הוא באמת זקוק.
          אבל אז אני נזכרת שנשים (מלבד מס’ יוצאות דופן) עסקו אך ורק בלישת בצק גידול ילדים והצצה מעבר לפרגוד באוהל (ע”ע שרה אמנו זצ”ל) – או בריגול, ניאוף, רצח וכ’ – מעשים יצירתיים אך קיצוניים לאשה רגועה כמוני.
          מי ייתן ואדע למצוא לעצמי את ההר או העמק בו אוכל לחיות את האמת ולא אתרוצץ כל חיי בחיפוש אחר ריגושים זולים כגון אלו שכולנו מחפשים רוב הזמן.

        • קארין

          נשמע טהור, אם כי מוגזם. מתי אמרתי שיש לי קרסוליים דקים? אני לא זוכרת כזה דבר (למרות שזה מתאים לי. פה גדול)

  3. רם-און אגמון - מגיב בקיר

    ואולי, הכוונה היא בדיוק להפך ממה שאת מקבלת. אולי, הגדולה היא בעצם היכולת של האדם להתמודד, ואין בכך מהשיעמום, אלא מגדלות הרוח. אומנם סופם של החיים ידוע מראש, אבל ההגדרה העצמית של האדם כמשעמם היא מתוך בחירה. הרי, אם לא היה עניין באותה דמות של הספרן המשעמם, לא היית נהנית לקרוא. ובכך, הביקורת שלך סותרת את עצמך.
    לא קראתי את הספר, אבל על סמך הביקורת שלך, ברור שהדמות שלו היא בעלת עניין לכל אדם. ובכך, נוצרת האוניברסליות של היצירה הטובה, שהיא בעלת אמירה לכל אדם. והיא זו המעניקה את התקווה להמשך החיים, מתוך ההבנה שגם בחייו של ספרן משעממם יש בסיס ענק לתקווה.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *