בננות בנות שמרשות לעצמן
לא אני (1972)
החלל הפרינג'י של ה"סייקל" מקדם את המחזה הראשון באווירה מסתורית משהו. חושך מוחלט. שחקן בגלימת נזיר, פנס בידו. הבלחת אור פתאומית. האור מחפש דרכו על קיר התפאורה הדלה. נעצר. פה נשי, מודגש באודם עז, בתוך חור בקיר. רק פה.
מכאן ולאורך כל התמונה הראשונה מתחיל מונולוג קשה, תובעני ובלתי פוסק של הפה על הפה. זרם מחשבות, המצליח, בתוך בליל המילים וההעוויות ("מה? מי? לא! היא!"), לספר את סיפורה של בעלת הפה. זו, מסתבר, לא דיברה כל חייה, וכעת חייה לא פוסקים מלדבר.
הבימוי של לוי, ההופך את הפה ליצור של ממש, הוא בבחינת הברקה. לוי, מתוך צניעות, נותן לפה של בקט לדבר בעד עצמו. המשחק של שירלי שטייר (ליתר דיוק, של הפה של שירלי שטייר) מדויק, ומרגש.
הלוך ובוא (א') (1965)
שלושת השחקנים עטויים גלימת נזיר וחבושים כובע, מתקדמים בהילוך איטי, כמעט מרחף, אל מרכז הבמה. הם מתיישבים, צפופים, על ספסל מאולתר. פניהם מכוסות לגמרי.
למעשה, עד לשלב זה ואף לאחריו (עד "משחק") הקהל אינו רואה את פני השחקנים: מוקד ההזדהות של הצופים עם הדמות מוצנע.
מעבר לסימן נוסף של נאמנות לטקסט מדובר גם בסגנון בימוי. זהו סגנון שניכרים בו, בין היתר, השפעות תיאטרון- המחול ורעיונות התיאטרון הרפלקסיבי – התאטרון המצהיר שהוא תאטרון.
הדבר בא לידי ביטוי בעיקר במעברים בין המחזות, שם השחקנים מחליפים תלבושות ומתאפרים מול הקהל. באופן העוקב אחר אחד היסודות הבולטים במחזותיו של בקט, גם לוי מפקיע את הדמויות מעצמן, מעלן לדרגת דימוי, ומצהיר על כך. אצל בקט/לוי יש או שחקנים או דימויים. אין "דמויות" במובן המקובל של המילה. בגרסא הראשונה של "הלוך ובוא", הבמה מוקדשת לדמויים. בגרסא הבאה יהיו אלה השחקנים שיקבלו את ביטויים.
"הלוך ובוא" הוא מחזה פיוטי קצרצר, בו מדברות שלוש נשים על ילדותן תוך כניסות ויציאות של כל אחת מהן. כאשר אחת יוצאת, מדברות עליה השתיים הנותרות על הבמה. הנשים מייצגות נשים, חברות נשית, נשיות, ובעיקר- סירוס בריטי (אירי, אם להתחשב במוצאו של בקט) של נשיות.
בניגוד ל"לא אני", הרצון להישאר נאמן לבקט, להעניק לו פרשנות מועטה ככל הניתן, מעמידה הפעם את לוי בפני שוקת שבורה. הטקסט של "הלוך ובוא" לוקאלי (אנגלי) מדי ואנכרוניסטי. ההומור, הדק ממילא, מתפוגג ומותיר במקומו מבוכה.
משחק (1962-3)
קומדיה על שתי נשים וגבר התקועים בכדי קבורה, כבר לא בחיים ועדיין לא מתים לגמרי. הם נידונים לשוב ולשחזר משולש אהבים בלתי פתור, תחת עינו החוקרת של פנס תאורה.
הפעם זהו פלג הגוף התחתון המוצנע על ידי לוי, ועושה את עבודת האבסורד (הטקסט מתאר בעיקר את מעלליו של פלג גוף זה). אלא שהדבר נותר בגדר רעיון מוצלח בלבד. פנס התאורה, המתיז אור בכל פעם על בעליו של חלק אחר בתוך אותו סיפור אהבה, צפוי מדי. בניגוד ל"לא אני", שם נתווה הסיפור כבדרך אגב, כאן מובא הסיפור באופן בנוי מדי והאגביות מאולצת. לא מפליא, לפיכך, שבשלב זה גם במשחק מסתמנת מאולצות.
הלוך ובוא (ב')
ייתכן שבניסיון לפתור את בעיית ה"לוקליזציה" של הדימויים והטקסט של "הלוך ובוא", כפי שהוצג בגרסא הראשונה, מעביר לוי את משולש היחסים לכאן ועכשיו. לא רק במובן של ימינו אלה, אלא גם במובן של ההווה של ההתרחשות הבימתית. הפעם, במקום שלוש נשים אלו הם שלושה שחקנים, שירלי ורדה ויואב.
הטקסט אמנם עושה עלייה, אבל נותר בחזקת מהגר. האנכרוניזם מודגש ביתר שאת. יחד עם זאת, בתוך הגרסא הזו של "הלוך ובוא" שמור מקום לאחד הרגעים הנעימים של הערב. מתוך אותו ניסיון רפלקסיבי לפרוץ את גבולותיו ה"טבעיים" של התיאטרון, לנכס לו גם את אחורי הקלעים וגם את "הקיר הרביעי", הוא הקהל, שניים מן השחקנים המשחקים את עצמם מקימים את אחת הצופות כדי שתשמש להן גב להסתודד מאחוריו. גם אם הרעיון כשלעצמו אינו חדשני, בתוך ההקשר הנוכחי הוא מצליח לרגש. גם החלל האינטימי של ה"סייקל", המאפשר מעקב אחר תגובותיה הקטנות של השחקנית החדשה, תורם לכך.
קטסטרופה
שוב משולש יחסים, הפעם בין רודן בדמות במאי תיאטרון, עוזרת צולעת ובובת-אדם. המחזה הוקדש למחזאי ולנשיא צ'כיה ואצלב האבל. זהו המחזה המפורש ביותר מבחינה פוליטית של בקט: הבימוי בתאטרון מעוצב ביצירה כדימוי לדיכוי, אם בתיאטרון עצמו ואם בתחום הפוליטי, החברתי או המיני. בגרסה העברית של לוי שונתה רק מילה אחת מהמקור: במקום "פטגוניה", ארץ האש הרחוקה, מצוין שמו של מקום קרוב יותר- עזה. ההסתכלות על העצמי- הן של בקט והן של לוי- בשיאה. במאי התאטרון מעצב באכזריות בובת אדם: מסיר, חושף, מזיז, צובע. הכל במטרה: "להוציא אותם מהכלים". ביקורת ברורה מופנית הפעם גם לקהל.
קראתי בשקיקה. בן אדם אינטלקטואל וצמא תרבות שכמותי.
הביאו לנו כתבות כאלה בהמוניהן!
בכוונה שתלו כאן פלאשים של סקס כפרסומות סמויות. פלג גוף תחתון מוצנע, חלל אינטימי, סירוס בריטי של נשיות, הפה של שירלי שטייר ולסיום המחץ – מעצב באכזריות בובת אדם, מסיר , חושף, מזיז, צובע. הכל בשביל שיירטב לכם למטה והשם בקט יהפוך אצלכם לרפלקס מיני פבלובי. אבל אתם, ליימכים, קראתם רק את הפשט. בגלל זה לא הגבתם ובגלל זה תלכו לישון על יבש ובגלל זה, פראיירים, השפחה שלי מחממת מים עכשיו.
בקיצור, עכשיו הזמן לדיון בסוגיות הסקס האנאלי (על תבונה, רגישות ולובריקנטים איכותיים), שאלות מגדריות מדעיות שונות (האם יש מתאם סטטיסטי בין הורדת הקרש להרמת הבולבול), ובכלל דאחקות וצחוקים כמנהג המקום. תור מי להתחיל?
ערס, תתנהג יפה.
זוכר מה דיברנו לפני שלקחנו אותך לכאן? אז זהו.
תשב ישר, ותוציא את המסטיק מהפה.
ובבקשה אל תחזור על המילה *בולבול*.
זאת מילה של בנות שלא מוכנות להגיד זרג, זיין, מטה האהבה, או כל מילה אחרת שאפשר למצוא בכרכים המצויינים של "פטריק קים – האיש ופועלו".
זה גורם לי כאבי פנטום בפרוסטטה, ומשמוש של דאגה בקדמת המפשעה.
בוא ניתן דוגמה חינוכית לבני מיננו המאותגרים מבחינת חשיבה אבסטרקטית שאינה קשורה ישירות בהתכוננות, ביצוע ואי לקיחת אחריות על סקס מזדמן, וננסה לפתח כאן דיון ברמה.
אתה מוזמן להתחיל, אני אשתדל לעמוד בקצב.
מטה האהבה הוא שרביט המנצח. שרביט המנצח הוא כלי השרת. כלי השרת הוא האבר המיוחל. באולם נשפי הערב בקט יושב בפינה ומייבב – לקחו לי את המשמעות. ומי יקשיב לו הערב – אם באה כבר השפחה ובידיה גיגית חמין וגיגית צוננין להגיר לסירוגין על גו גבירתה? לא היה ולא היתה משמעות ואת זה יודע כל גודו.
אך מהם הקולות הבאים מעבר לחומה? הטטרים הרחיקו ובאו לנתץ אותה באיל הברזל שלהם. שפחתי נרעדת והאוזנים כרויות. תני להם שיבואו, שפחה נאמנה, הלא גם את עצמך מזרע הטטרים ועדות לכך בעורך הכהה ובעיניך השקדיות. תני להם שיבואו ויטלו מעלינו את עולו של בקט ועולו של קפקא ועולו של אלאן בלום ובינתיים, תני נא פה את הבורית, לרחוץ אוויתי. לרחוץ ולהתפדר ולהתבשם עד יגיח הראשון מהם פנימה ונדע כי בא אל קרבנו. אין עצבני כטטרי בליל ירח קיצי ואין נטול משמעות כמחזה תיאטרון בשעה שהקרביים והגידים והשלבקת הומים כולם אל דבר אחד – הטהרה.
איי, גבירה נאוה, נאמנים דברייך.
אבל ענני האבק המיתמרים מתחת לפרסות הסוסים המיוזעים סופם שישקעו בחזרה אל הקרקע הנבטשת;
זעקות הכאב, הנקם והפורקן, יסתחררו להן כמו להקת סנוניות שחורות, וסופן שיבלעו ברווחים הצרים של סלעי הטירה;
כלי הבדולח המנופצים לרסיסים, סדיני המשי הקרועים והמוכתמים, עיניה הפעורות באימת מוות בגולגלתה של שפחתך הנעוצה על כידון –
כל אלה סופם שייטמעו בחזרה אל האדמה, האויר, האור והכאב שמהם בקעו.
וזמן רב אחר כך, על פיסת דשא מוצלת בפאתי פארק הירקון, מתחת לעץ של סיסם הודי, תשכב לה נערה צעירה על שמיכה דקה, עיניה עצומות מול האור והצל של ענפי העץ, ולידה מוטל ספר של קפקא, בקט, חנוך לוין או בלום.
שקט של ערב יום שישי ינוח מסביב, ומעל פני האגם תרחף לרגע רוח אלוהים.
והכל יבוא על מקומו בשלום.
אבל את מיזהרת לך. גם אני טאטאר.
והנערה הזו היא אני
ומי זה שחלף על שביל הכורכר לידך, הפזיל מבטים, ולא הצליח לאזור אומץ לעצור את הליכת הערב, אפילו באיזו תואנת שוא של שרוך פתוח בנעל או משהו דומה?
דמותך השרועה על הדשא, באור אחרון של היום, נותרה חקוקה על רשתיות עיניו עוד זמן רב, והוא המשיך להתלבט וללכת, מתלבט והולך ומתלבט.
הייתי בא איתך בשמחה, לראות פה אדום שמדבר כל הזמן, אבל איכשהו התמונה הזו מזכירה לי את זו שאמרה שהיא אשתי.
וזו לא נקודת פתיחה מהמשובחות……
אין פה על מה לדבר.
פה אדום, גם אם הוא מדבר ללא הרף, הוא בכל זאת, פה אדום, של אישה, שאולי פעם הייתה ילדה שחלמה עליך, וידעה שמי שלא תהיה, אתה תהיה בעלה. ואותו פה אדום רצה לנשק את שלך בכל מאודו האדום, בכל תשוקתו האדומה, הלוהטת, הצורבת.
ופה אדום כזה, אולי פעם, באיזה לילה של שתייה וחטא, ינשק גם את שלי…
*הפה*
הפה שהדהים הוא הפה שמשמים.
הפה שהרדים הוא הפה שמעיר,
ואומר: די,
חלומך, כמו קורים, דבק בידי.
הפה ששאף את הבל פיך הישן,
כמו ניצול על החוף,
נקמץ לאגרוף.
הפה שהסעיר הוא הפה שמדמים
ואומר: בטובך,
הדמעות האלה מכשירות את בשרך,
עורכות שולחן לזבחי מתים.
הפה שאסר הוא הפה שמתיר
ואומר: עכשיו
את מותרת לכל עובר ושב.
(ט. כרמי / שירים מן העזובה)
אבל קלמנטינה מתוקה עם גרעינים קטנים, הקיץ הזה שמחכה לנו בין סדקי המדרכת, מי יודע איזה קסמים מסתתרים בכובעו של הובגובלין?
טטרי, אמרת, ובאחת נעצמו עיניה של שפחתי לאחר שעות ייסורים. ולוואי והיו גם עיני עצומות ולא לי המשפט, והייתי מתענגת לנצח על אמבט ריחני. אבל לא מידי הטטרים מצאה את מותה הבריה שחומת הגוף אלא מצפייה בגבירתה הבהירה כשהיא מתעלסת – כי הרגע שלפני מעשה האהבה הוא הרגע שאחרי, ויעידו הפולשים ואתה הלא איתם באת. כי מה יש פה לחבר, אם בין כה ובין כה הקץ טמון בין הגופות הנצמדים, כמו מעטפה רעה שמביא שליח? אל העולם הוטחתי באחת. אבדה הטירה ובני עמי נלקחו בשבי, ואני הולכת ועלי לא נשאר סימן מלכות – ולא יכירני האספסוף וטוב לי בכך.
הרשה לי להזות הזיה טובה אחת, הטטרי שמיהר לקבור את הכאב וצופה בי עכשיו כבולה ונאנקת, שמא טוב מלפני לבנות לך את הטירה בעיני הרוח אם חבריך הרסו אותה לאבק – שמא לא את בקט תקרא זו הנערה כי אם כתבים חדשים של לואיס קרול, ותיפול ותסתחרר מטה מטה עד לא תדע מי היא ומה שמה והיתה כשפחתי, והיתה כמוני אני והיינו שלושתינו לאחת, שחורה לבנה ועצומה וחולמת. ונופלת…
שקעת, טטרי, לראות בעיני רוחך את דברי – וחמקתי ויצאתי מן המרתף. ועוד רפרוף אחד של בד משי קרוע, סחבות מלבושיי, עבר על גווך ונעורת.
וכך אמר חתול הצ'שייר לעליסה:
בדמיונך המבולבל,
אשר דמיון ומציאות
מעורבים בו עד לבלי הכר
עוד צועדים בסך, כמטורפים,
חיילי קלפים.
נכון –
ראשים כבר לא עורפים, אבל
במסיבת התה של הכובען
עוד מתאספים לעת מנחה
כל יצירי התוהו,
בני השיכחה.
וגם אני נמצא שם,
נמוג לי לאיטי:
תחילה גופי.
אחר, נותר רק החיוך.
רק הדמעה –
איני.
ימים ושנים אחרי גוז בדל החיוך האחרון עבר כריסטופר רובין בשביל החצץ ומצא מציאות לרוב:
שרוול משי קרוע
ושערה מפרווה חתולית
ועוד ורד אחד צבוע אדום, של שומרים שברחו.
ובא הביתה ונתן לזה ונתן לזה ונתן לזה והיתה השמחה גדולה ביער שרווד ואף אייה העצוב תמיד כרכר בתודה, ואנו למחילותינו שבנו ולא נודע עוד.
אשאג את כוחי כנגד כל רוכל סידקית שיתדפק על דלתי. רק בעלי, דור חמישה עשר לאופים ירושלמים, על נומך קומתו והעוקץ החלקלק של לשונו, יכריע אותי ארצה חסרת כוחות וגאווה, כשכל גופי כואב את האהבה המקוללת אליו.
כשהייתי בכתה ד' המורה ביקשה שנמליץ על ספר בפני כל הכיתה. אני בדיוק גיליתי את עולם המין הנפלא בעזרת פטריק, איברו המסוקס,מכות הקראטה חסרות הרחמים שלו והאפרסקים הבשלים שנפתחו לעברו כעלי כותרת.לי אישית זה היה נראה ספר איכות אמיתי, לכן לא הססתי כשהמורה ביקשה המלצה, שלפתי את הספר והרציתי עליו ברוב פאתוס.כשסיפרתי על כך בערב בבית,נתתי למשפחתי סיבה להסתלבט עלי לדורות.
זה אמנם לא קשור לסמואל בקט, אבל כל השנים חשבתי שאני היחידה שמכירה את פטריק קים. סחתיין,סנופ.
רק בשבילך, ע. הכריסטי, אני שולף בזאת מהזכרון קטע:
"… כהרף עין הפך גופו של פטריק קים למכונת פלדה משומנת היטב. הוא זינק לעבר יריבו, ידו הימנית חוצה את האויר בשריקה חדה. הסיני הקטן סבב על צידו, תוך שהוא מנסה לחמוק מאצבעות הברזל המסוקסות, אך ללא הועיל. צד ידו המיובלת של פט פגע בעוצמה בצואר המגוייד, ומפרקתו של הסיני נשברה בקול נפץ חד, כענף רקוב.
הוא היה מת עוד לפני שפגע בקרקע…"
"…פט, לחשה הנערה. הוא לא יכול לשאת עוד את עוצמת התשוקה הבוערת בעורו. ידיו הקשות חפנו את שדיה הקטנים, והוא טמן את סנטרו המרובע בשערה הארוך, הגולש אל עבר מתניה. עכשיו הניף אותה באויר, אוחז בחוזקה בחמוקיה הרכים. היא גנחה מתענוג ומכאב, ועיניה נעצמו לרגע ואז נפערו שוב לרווחה, כשהוריד אותה בבטחה אל עבר מוט הפלדה הממורט שנזדקף בין ירכיו השריריות….."
המחיר היה לירה וחצי, אני חושב, והטרדות מיניות היו חלק בלתי נפרד מפקודות מטכ"ל.
לא יתכן שזה פרי זכרונך הקודח, שכן זה נשמע כציטוט מדויק! כתה ד' על נפלאותיה שבה אלי בבהירות..
הקטע השני בהומאז' שלך מופיע כמעט באותו ניסוח במאה שנים של בדידות למארקס, עת המלח השרירי והמקועקע שוכב על הערסל,מניף את דודניתו הקטנה והסקרנית אל על ומוריד אותה בתנועה מדויקת על איברו הזקור. האם מדובר בפנטזיה גברית חוזרת על גבר גדול, אשה קטנה ,הנפה אל על והשחלה מדויקת ותעוזתנית?
ככה זה, יש טקסטים שהם חזקים כל כך שהם נחרתים עמוק אל תוך זיכרון ה-ROM.
נכון, לא תמיד, ולא הרבה, אבל מתי מעט, שגיבים במיוחד, כאלה שכמו נתגבשו מילה אל מילה, משפט אל משפט, לקריסטאלים צוננים מבהיקים של רטוריקה לירית ענוגה, או כאלה הלופתים את קרבייך ביד ברזל צוננת, סוחטים את נשימתך בגניחה פתאומית.
ממאה שנים של בדידות אני זוכר בעיקר מאה קולונלים בשם אאורליאנו בואנדיה, וכמה זנבות חזרזיר שצימחו פה ושם מאחוריהם של חלק מהגיבורים.
חוששני שפנטזיית ההנפה, בכל מקרה, מקורה בהעדפה נשית הנובעת מהצורך לקבל אישור נוסף לחוסנו וכוחו של נותן חסותן המיועד, הפרא המשורג, הצייד שאינו חוזר בלי אנטילופה על כתפיו.
מבחינת החוויה הגברית, מדובר בפרוייקט לא ממש מלהיב. שרירי הירכיים, הברכיים והגב התחתון בהחלט מוחים נמרצות כנגד הפוזיציה האנטי גרוויטציונית הזו.
מצד שני, מה אני יודע? נערות סנורק מטבען מעדיפות דברים אחרים.
ושמא, בצל ההנפות והזקפות, הפך בינתיים לאובליסק?
חי מקבתו של ת'ור,
איך התחלנו עם סמואל בקט, והגענו לדיון באיכויות הפאליות של האובליסק?
נולד, חי, התאשפז אצל דאגלאס אדאמס, מת, נקבר.
כנראה שזה הקשר אבל לא אנפנף בהוגים נוספים כי עוד לא גמרתי לקרוא את ארוס וטנטלוס מאת יהושפט הרכבי. שמן אין בעששית והצללים מתארכים ואנשים צוחקים בטלויזיה ולא יידעו מדוע ולמה, ואני? צוחקת איתם. הרי אפילו החיוך לא נשאר, אז נבזבז את מנת הצחוק שלנו כמו ברז שפותחים בכל העוצמה. דווקא ככה.
ככל הידוע לי, מי שהתאשפז ומת לאחרונה היה דווקא ד. אדאמס בכבודו ובעצמו…
מי יתן ותהייה מנוחה נכונה לאיש בעל החזון והחוטם.
ת'ור עצמו, מן הסתם, מבלה היטב בוולהאלה, בחברת הוולקירות, לוגמים להנאתם ממכונת הקוקה קולה המקולקלת.
אח, איזה אכסניה מפוקפקת קיבל כאן בקט.
ליבי ליבי ליולי אוגוסט.
אכן חם ומעופש אפילו כאן על ההר. אם לחזור לבקט הלא כל התרחשויות הצללים האחרונות חבות את השראתן לארבעת המחזות הקטנים והמצויינים, ואף ציטטו מהם לפי הסדר, ויעידו שמותיהם כפי שנאמר בכתבה (והלא עליה סב הדיון):
Not I
Play
Come and Go
Catastrophe
וזיל, אידך זיל.
מגרה את הדמיון. פה אדום שמדבר כל הזמן… הממממ…
אני הולכת לראות. מי בא איתי?
את עדיין רוצה ללכת לשם?
אם תהיי מוכנה להשגיח שאשב בשקט ולא אפריע לאחרים, אשמח לבוא.
רק תגידי.
ס.
ומה כל זה קשור למחזות של בקט??
הגזמתם קצת, לא?
את חילופי הדברים המופלאים הללו אפשר להעביר לפורום.
תודה תודה
חזוס. בסך הכל כתבה.
חבל לכולכם על הזמןץ הצגה כזאת עוד לא ראיתם , לפחות לא בארץ.
נכון, היא לא מתאימה לחסרי סבלנות שמחפשים 'אקשן' אבל מי שרוצה לגרות את הדמיון והאינטלקט לא ישכח הצגה זו כל חייו.
ביצוע מושלם של השחקנים, בימוי מהוקצע, בהיר, נקי ומסוגנן להפליא- פשוט תענוג לעיניים ולנפש היצירתית – הפתעות ללא הרף מרגע הכניסה ועד לרגע היציאה- רוצו לראות במקום לבזבז זמנכם בגלישה.
חואניטה ממליצה בחום!!!
בקט חבר איתי כבר שנים הרבה
לפעמים אנחנו נפגשים ושותים תה עם עוגיות (צימוקים שאני אופה בעצמי)
מותק בקט, מותק.
נ-ה-ד-ר!!! תודה תודה תודה על כתבות כאלה!