בננות בנות שמרשות לעצמן
יומולדת 29 בא, ועבר. יש משהו מפחיד בימי הולדת שנגמרים ב-9. אני מנסה לחשוב מה קרה לפני 10 שנים (אני חושבת שאחד הדברים שהכי קשה להתמודד אתם זו המחשבה שאני יכולה להגיד "לפני 10 שנים" בנונשלאנטיות מטורפת שכזאת, טפי). הכל היה פתוח לגמרי, והדבר היחיד שממש הטריד את מנוחתי היה האם אצא לקורס קצינות ואם כן, אימתי. הגיל מכווץ את האופקים לאט לאט ("תראי, הנה עוד משהו שאף פעם לא תעשי. אופס, ואת רואה מעבר לפינה מה מתחבא? עוד משהו שכבר לא בהישג יד"). בגיל 19 גם היה לי חבר. חבר חייל גיבור בסיירת. הוא היה החבר הראשון שלי והיינו ביחד חמש שנים. אני לא יודעת איך הגעתי לרעיון הזה, אבל בכל הזמן שהיינו ביחד היה לי ברור לגמרי שאחרי שניפרד יהיה לי נורא קל למצוא חבר חדש. כאילו ראבק, אני מתורגלת בזוגיות, אני מותק של בחורה, למה שלא יתנפלו עלי? אז זהו, שהמציאות לא ממש התאימה את עצמה לתיאוריה הנפלאה שייצרתי ואחרי שנפרדנו הבנתי, אם יותר לי להיות בנאלית, שקר שם בחוץ.
מכירים את הבנות האלה, ששבועיים אחרי שהן נפרדות מחבר של שנתיים, ישר מוצאות קנדידט חדש ומסתכלות עליו באותה ערגה בה הן הסתכלו בראשון? אני יודעת שהן בנות רדודות רגשית ותלותיות, שאני אמורה לנוד להן. אבל שנייה, אני לא תלותית? מי קבע? ולמה אני לא יכולה למצוא תוך שבועיים מישהו ולהסתכל עליו ככה בהערצה?
וכך עברו להן השנים וממשהו שהיה מתוכנן לגמרי, החיים שלי הפכו למסלול לא צפוי. המון שנים לא היו לי את הכישורים הנפשיים הדרושים לבניית קשר (לא שהגעתי לתובנה הזאת בכוחות עצמי – טיפול פסיכולוגי ארוך טווח עזר לי להגיע אליה, אם כבר סטריאוטיפ של רווקה ניורוטית, אז עד הסוף). אחר כך הוכרזתי נורמלית וכשירה חברתית, גיליתי, פחות או יותר, מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה ויצאתי לשוק לצוד לי חתן כלבבי.
בהתחלה התמכרתי לצ'אטים. פיתחתי קריטריונים מחמירים מאוד – אם הבחור לא מבריק, שנון ומתנסח ברהיטות, אין סיכוי. יש הרבה גברים כאלה, רק שכל אלו שאני בחרתי סבלו מחוסר יכולת בסיסית להיות בקשר זוגי. כשהבנתי שחוש הטעם הוירטואלי שלי ממש בעייתי, החלטתי שצריך לעבור שיטה. נרשמתי לאתר היכרויות.
התחלתי סדרה מייגעת של בלינדייטים, כבר הרגשתי כאילו אני עובדת בדייטינג עד שהכרתי בחור חביב, מצויד בכל המעלות – חכם, מצחיק, נאה (איזו מילה מטופשת זו "נאה"), עם המון תארים ואף ממון (אני יודעת שאני אמורה להיות רוחנית ולבוז להיבטים החומריים של החיים, מצטערת, לא בזה. מה תעשו לי?). ההורים שלי היו קרועים עליו. אני קצת פחות. כאילו, משהו לא היה זה? וניסיתי, בחיי שניסיתי. עשיתי לעצמי המון שיחות מוטיבציה ביום, והייתי משננת לעצמי "את בת 29, הוא מציאה היסטרית, תסתמי את הפה ותתנהגי יפה". אבל זה ממש לא עובד ככה. כבר בשבוע השני ל"חברות" שלנו התחיל לכאוב לי הראש משעה 9 בערב ואילך. נפרדנו.
"את חייבת ללמוד להתפשר, הבעיה שלך היא שאת בררנית מדי". "תני לו עוד הזדמנות, למה את פוסלת כל כך מהר", "הוא כזה בחור חמד, לא מוצאים הרבה כאלה". נכון. אבל איך אפשר להתפשר? ועל מה בדיוק? אני מוכנה שהוא לא ישטוף כלים אבל מה יש לי לעשות עם מישהו שכשהוא יוצא לעבודה מוקדם לא בא לי לקום לשתות אתו את הקפה של הבוקר? לא הרבה.
יכול להיות שאין לי כישורי זוגיות. יכול להיות שאני צריכה להשלים עם הרעיון של לבד תמידי, אבל זה לא ממש קל. מסתבר גם שבגיל מסוים השחלות באמת מתחילות לדרוש את שלהן. קצת מכאיבה הידיעה שגם אם אהיה אמא כבר לא אהיה "אמא צעירה" (בונא', במקום שגדלתי בו להיות "אמא צעירה" זה פאקינג ערך, לא כולנו גדלנו בתלאביב). ונגיד ואני באמת לא יכולה לתפקד במסגרת זוגית, אני צריכה לוותר על זה? איך בצעירותי דברים היו הרבה יותר ברורים, "אמהות חד הורית? ממש אגואיזם לשמו, בחיים לא! ילד צריך אבא ואמא". לאחרונה הוודאות הזאת קצת מתערערת. ילד צריך אבא ואמא? אולי, ואולי האחים שלי יהיו מספיק דמות אב? אז בינתיים יש לי ילד סרוגייט, הבן של החבר הכי טוב שלי, שלדעתי הוא הדבר הכי מוצלח שקרה לאנושות ושמישהו יעז להתווכח, אבל זה (ויסלחו לי אביו ואמו היקרים של הילד) כמו ללטף חיות בפינת חי. אני רוצה שהגור המקסים יהיה שלי, לא להחזיר אותו אחרי שאני גומרת לשחק.
מצד שני, תמיד יכול להיות שמחר בבוקר אלך לסופר, ושם אמצא אהבה. פשוט, במצב הרוח הנוכחי שלי אני מתקשה להאמין בזה.
אה… ואני מנהלת חיים מלאים למדי. אמה מה? ביחד יותר נעים.
מכירים את הבנות האלה, ששבועיים אחרי שהן נפרדות מחבר של שנתיים, ישר מוצאות קנדידט חדש ומסתכלות עליו באותה ערגה בה הן הסתכלו בראשון? אני יודעת שהן בנות רדודות רגשית ותלותיות, שאני אמורה לנוד להן. אבל שנייה, אני לא תלותית? מי קבע? ולמה אני לא יכולה למצוא תוך שבועיים מישהו ולהסתכל עליו ככה בהערצה?
וכך עברו להן השנים וממשהו שהיה מתוכנן לגמרי, החיים שלי הפכו למסלול לא צפוי. המון שנים לא היו לי את הכישורים הנפשיים הדרושים לבניית קשר (לא שהגעתי לתובנה הזאת בכוחות עצמי – טיפול פסיכולוגי ארוך טווח עזר לי להגיע אליה, אם כבר סטריאוטיפ של רווקה ניורוטית, אז עד הסוף). אחר כך הוכרזתי נורמלית וכשירה חברתית, גיליתי, פחות או יותר, מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה ויצאתי לשוק לצוד לי חתן כלבבי.
בהתחלה התמכרתי לצ'אטים. פיתחתי קריטריונים מחמירים מאוד – אם הבחור לא מבריק, שנון ומתנסח ברהיטות, אין סיכוי. יש הרבה גברים כאלה, רק שכל אלו שאני בחרתי סבלו מחוסר יכולת בסיסית להיות בקשר זוגי. כשהבנתי שחוש הטעם הוירטואלי שלי ממש בעייתי, החלטתי שצריך לעבור שיטה. נרשמתי לאתר היכרויות.
התחלתי סדרה מייגעת של בלינדייטים, כבר הרגשתי כאילו אני עובדת בדייטינג עד שהכרתי בחור חביב, מצויד בכל המעלות – חכם, מצחיק, נאה (איזו מילה מטופשת זו "נאה"), עם המון תארים ואף ממון (אני יודעת שאני אמורה להיות רוחנית ולבוז להיבטים החומריים של החיים, מצטערת, לא בזה. מה תעשו לי?). ההורים שלי היו קרועים עליו. אני קצת פחות. כאילו, משהו לא היה זה? וניסיתי, בחיי שניסיתי. עשיתי לעצמי המון שיחות מוטיבציה ביום, והייתי משננת לעצמי "את בת 29, הוא מציאה היסטרית, תסתמי את הפה ותתנהגי יפה". אבל זה ממש לא עובד ככה. כבר בשבוע השני ל"חברות" שלנו התחיל לכאוב לי הראש משעה 9 בערב ואילך. נפרדנו.
"את חייבת ללמוד להתפשר, הבעיה שלך היא שאת בררנית מדי". "תני לו עוד הזדמנות, למה את פוסלת כל כך מהר", "הוא כזה בחור חמד, לא מוצאים הרבה כאלה". נכון. אבל איך אפשר להתפשר? ועל מה בדיוק? אני מוכנה שהוא לא ישטוף כלים אבל מה יש לי לעשות עם מישהו שכשהוא יוצא לעבודה מוקדם לא בא לי לקום לשתות אתו את הקפה של הבוקר? לא הרבה.
יכול להיות שאין לי כישורי זוגיות. יכול להיות שאני צריכה להשלים עם הרעיון של לבד תמידי, אבל זה לא ממש קל. מסתבר גם שבגיל מסוים השחלות באמת מתחילות לדרוש את שלהן. קצת מכאיבה הידיעה שגם אם אהיה אמא כבר לא אהיה "אמא צעירה" (בונא', במקום שגדלתי בו להיות "אמא צעירה" זה פאקינג ערך, לא כולנו גדלנו בתלאביב). ונגיד ואני באמת לא יכולה לתפקד במסגרת זוגית, אני צריכה לוותר על זה? איך בצעירותי דברים היו הרבה יותר ברורים, "אמהות חד הורית? ממש אגואיזם לשמו, בחיים לא! ילד צריך אבא ואמא". לאחרונה הוודאות הזאת קצת מתערערת. ילד צריך אבא ואמא? אולי, ואולי האחים שלי יהיו מספיק דמות אב? אז בינתיים יש לי ילד סרוגייט, הבן של החבר הכי טוב שלי, שלדעתי הוא הדבר הכי מוצלח שקרה לאנושות ושמישהו יעז להתווכח, אבל זה (ויסלחו לי אביו ואמו היקרים של הילד) כמו ללטף חיות בפינת חי. אני רוצה שהגור המקסים יהיה שלי, לא להחזיר אותו אחרי שאני גומרת לשחק.
מצד שני, תמיד יכול להיות שמחר בבוקר אלך לסופר, ושם אמצא אהבה. פשוט, במצב הרוח הנוכחי שלי אני מתקשה להאמין בזה.
אה… ואני מנהלת חיים מלאים למדי. אמה מה? ביחד יותר נעים.
אמרו פעם למגי שגברים מוצלחים באים בגלים. ומכיוון שהיא ככה עברה את הגיל של לתפוס את האיסלנדים השווים, אז היא פשוט צריכה לחכות לגל הבא, של הגרושים. מחשבה עגומה משהו.
הבעיה העיקרית בגיל מתקדם (ממתי 29 נהיה גיל מתקדם ?) היא שאנחנו חושבים יותר אחורה מאשר קדימה.
לקראת סוף שנות ה20 (המאושרות ?) יש לו לאדם איזה שהוא ניסיון קודם ולכן יותר אובייקטים להשוואה וכמובן יותר "חבילות" בעברו שהוא יכול להסתכל אחורה ולהגיד "את הטעות הזאת אני לא אעשה שוב".
אז נכון , יש טעויות שראוי לא לעשותן שוב. טעויות אלה כמו :לעבור לגור יחד אחרי שבוע וחצי, להתאהב בגבר בגבר נשוי ולהאמין ש"היא באמת לא מבינה אותו הוא נשאר רק בגלל הילדים" והטעות החביבה עלי "היא לא עושה טוב וכל עצם הגיונית בגופי אומרת לי ברח אבל מה לעשות אני אוהב אותה" או בשמה הספרותי "האהבה תנצח".
הבעיה היא שאחרי הטעויות אנו שופטים את הבאים בתור ע"פ ניסיון העבר. כמו ילד מוכה שכל נסיון התקרבות אליו מעמיד אותו בהיכון (וסילחו לי על ההשוואה) אנחנו חושבים "שנית מצדה לא תיפול".
היית מאוהב/ת במישהו שהתעלל בך רגשית ? חסר לבא בתור שיגיד מילה אחת קשה !
רצית מישהו והוא סחב אותך במשך שנים וברח ? אוי לבא בתור שלא ירצה מחויבות תוך שבועיים! הרגשת שאתה המושפע במערכת היחסים ? אוי לבאה בתור אם תנסה לשכנע אותך אפילו פעם אחת !
לסיכום ממרומי גילי אני יכול להגיד שאנחנו (או לפחות אני ) לא עושה את אותן הטעויות פעמיים ולכן זה הולך ונהיה בעייתי. אבל מצד שני יש עוד כ"כ הרבה טעויות חדשות לעשות אז למה לי.
פעם שאלתי מישהו
איך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים
מוצאים את המתאים להם ומתחתנים.
זה הרי כמו נס כזה, למצוא מישהו שבדיוק ושעונה על הכל.
המישהו חשב קצת, קימט את המצח
ואמר לי שלדעתו, רוב האנשים המתחתנים, פשוט מתפשרים.
נו אראלה כבר דיברה על מיסטר פרפקט שענה על הדרישות של מודעת שידוכין, וככה הוא גם נשאר…מסתבר שאין חיה כזאת – מושלם . מי שמחפשת גבר שאפשר להגדיר אותו לפי קריטריונים של קופידון , תכיר הרבה גברים אבל לא תדע ליצור אינטימיות . הפגישות האלה שוחקות , גבר חייך הופך להיות יותר ויותר ערטילאי וכך גם הסיכוי לחיות איתו . כדי לחיות עם מישהו או לגרום למישהו לרצות לחיות איתך צריך לדעת לפתח אינטימיות , ואייזו אינטימיות יכולה להתפתח , כשכל אחד נאלץ להציג *רק*את הצד המבריק שלו??
חבל שלא שאלת אותי ,
או אדם חכם אחר…. שכן אני הייתי עונה לך שחיינו , כמו שהם וגם אם הם לא בזוג מלאים בפשרות יומיומיות ולפעמים די מטופשות .
כל שכן החיים בתוך מסגרת זוגית,
כשאתה מחפש את אהבת חייך (ומה שמניע אותך למצוא אותה היא לא ערימת הצ'קים שתקבל בתאריך המיועד…) אתה לא מחפש שלם ואף פעם לא מוצא ,
אתה מוצא פאזל שחסר בו חלק אחד ואתה צריך להשתחל אליו פנימה כשלא תמיד הוא בדיוק למידתך וזו בדיוק המשמעות של פשרה אבל זכור שכשאתה נתקל בקושי להשתחל נתקל הצד השני באותו קושי בדיוק ומבצע גם הוא פשרה….
אני לא רוצה להאמין שזאת פשרה (אופטימית שכמוני)
אני החלטתי לעצמי שאם זה לא יהיה מהסיבות הנכונות והגבר המתאים לי – אז עדיף לי להישאר רווקה, זה עדיף מאשר להיכנס לנישואים שייגמרו בגירושים מכוערים וריבים על הילדים….
כל כך מדויק…אני בת 26 וכן, מרגישים את השינוי באויר. המסלול זהה:תחושת הכל-יכולה, הבטחון העצמי שמרקיע שחקים והנפילה שמגיעה אחרי כמה שנים,הנפילה שלא מורגשת בשיגרת היום יום אבל תופסת נורא חזק בערבי שישי או בלילות מסוימים שבהם הייתי מוכנה למכור את כל רכושי תמורת שינה של "ביחד" עם היד שלו מתחת לראש.
והכל בסדר-בעבודה אני סטארית, מוקפת בחברות, לומדת…אבל זהו! לא מצליחה למצוא את האחד, ומרגישה איום עם הנזקקות הלא פוליטקלי-קורקט הזו.
ומילא אני, אבל כואבת לי נורא המחשבה שאני מאכזבת את ההורים שמאד רוצים לראות קצת נחת מהבת הבכורה שלהם ושבכל פעם שאני יוצאת העיניים שלהם נוצצות וכבות מיד כששומעים שוב "עם חברה", ואת הבוס חסר הטאקט ששואל פעם בשבוע מתי כבר יהיה לי חבר ושכבר נורא מאוחר וצריך להתחיל לחשוב על העתיד…
לא יודעת למה זה מתעכב, אבל אולי אני צריכה ללמוד מחברה שלי, בת 24, שיצאה עם מישהו במשך שבועיים וסיימה את מערכת היחסים מכיוון ש"הוא לא יכול להיות האבא של הילדים שלי"
פיצי,
מה זאת אומרת "מילא אני"?
הרי זה לב ליבו של העניין!
כשאת אומרת שמאוד מפריע לך איך מקבלים ההורים שלך את חייך, ואיך הבוס מתעניין, את בעצם מנסחת לעצמך כמעט את שורש הבעיה.
אני מכיר את המצב, יש לי חגורה שחורה דאן שתיים בהדיפת שאלות שכאלה למרחקים בינוניים.
עזבי (למרות שזה לא ניתן) את מה שאומרים החבר'ה, וההורים, והבוס וכולם.
עזבי גם את מה שאומר סנופקין, היום הוא כאן ובחורף נודד לארצות השמש, עם סרט קטן בזנבו.
מה *את*, פיצי, כשאת עוצמת עיניים ונושמת עמוק מול השמש, ורואה עיגולים ירוקים ואדומים –
מה את רוצה לעצמך?
אז אל תוותרי על רכושך, על מחשבותייך, על הספרים שבמדף ועל המכתבים ששמרת מפעם. אם תפרגני לעצמך ותאהבי את עצמך, תדעי שעשית מה שיכולת. ואולי אז הוא יבוא?
גם אני פה ביער, אם איה, טיגר וחזרזיר מזדהים עימכן…
זה לא רק אתן … זה גם אנו … אבל מעדיף פה, לדבר בשמי,
אז …. גם אני … אחרי פגישות מאכזבות מחברים … צ'טים …
שחלקם נעימים אך לטווח הארוך .. מממ … ריקות מתוכן…
אתרי היכרויות (שאם להודות, עדיין פוקד אותם, לעיתים רחוקות)
וכן, לעיתים גם אני מוכן לוותר על הרבה לאותו לילה של ביחד,
של חיבוק חזק, של להקשיב לה …
ומלאך המקסים שהצטרף לא מכבר למשפחתנו (בן אחותי) רק
עושה לי יותר ויותר חשק לכזה … ל.. משלי … ל .. משלנו ….
אז … איפה את …. ??
ועד אז .. ארד על עוד צנצנת דבש …
פו-לונו .
הכתבה יפה, אם כי לא מחדשת דבר. מידי פעם כותבות בחורות
על מועקה זהה, אבל אל לנו לשכוח שחלק מהדחיה הקריטית
של העניין הכה בוער הזה הוא חוסר היכולת שלנו לוותר על
העצמאות והקנאות הלא גמישה לפרטיות שלנו.
לכן אני חושבת שזה לא שמשהו אצלך לא תקין, אלא שעליך לוותר
על כמה דברים, ביניהם כמה דרישות, לפני שאת מחליטה לראות
את האובייקט הבא כאבא לילדים שלך, או ילד שיפיג את השעמום
הזה.
איחולי כל טוב
ילד לא אמור "להפיג שעמום" כדי להפיג שעמום אני קוראת, כותבת, מטיילת וכאלה. נראה לי שהרצון לילד "קצת" יותר עמוק מהפגת שעמום.
בהבאת ילד לעולם יש קורטוב מניעים אגואיסטים, אם
בשל חשש מתפיסת העולם לגבי מי שאת ואם בשל
הרצון לחדש משהו לעצמך, אולי כדי לרדוף אחר האושר
החמקני…?
צרור ברכות.
אני עוד קטנה
ויש לי זמן
אבל אני מתה מפחד.
אחרי שעזבתי קשר ארוך,
הייתי בטוחה שציק צאק יהיה חדש.
עברה שנה וחצי
ואני לא מוצאת מישהו שיעשה לי פרפרים,
אפילו לא רפרוף
האמת שכבר היה אחד כזה,אבל הוא דאג להרוג את הפרפרים, אחד אחד.
נראה לי באמת נס כזה, למצוא מישהו שגורם לכך לרצות להתפשר,
ברור שלי שהנסיך שלי לא יהיה גבוה, חטוב, חכם , שנון , עשיר, מלא ביטחון ,
אני רק רוצה למצוא מישהו לאהוב,שיאהב גם.
ואני כבר לא בטוחה,שזה הולך לבוא, בטח לא עכשיו.
אז אני מתה מפחד.
"כי אני לא יודעת", אל תפחדי, כי זה יבוא. את מוכנה להתפשר על הכל, חוץ מעל זה שהוא יהיה כזה שיגרום לך לרצות להתפשר. זה בדיוק מה שצריך לקרות, וזה יקרה. אולי יקח לזה זמן, ואי אפשר להאיץ בזה, אז בינתיים תאהבי את עצמך. זה נורא חשוב
פשוט כתבה מצוינת. מדויקת וכתובה נהדר.
ממרום 33 שנותי, ובאותו מצב בדיוק, הדברים דומים וההתלבטויות דומות. והן (ההתלבטויות) דווקא לא יותר מייאשות כיום. אולי זה כי רק בסוף שנות העשרים לחיי התחלתי "להרים את הראש" ממרוץ הקריירה וכך הגעתי רק כעת למסקנות ומחשבות שאני רואה שהן קיימות כבר אצל אנשים שפויים יותר כבר בסוף שנות העשרים. אבל נדמה לי שלא זו הסיבה.
בכל מקרה, התחושה הועברה בכתבה – אחד לאחד. ברכות.
זה נורא לחוש כך כבר בגיל 22? כי אני בטוחה שהבוגרות שבכן ינשפו עכשיו בבוז תוך הסבת מבטן מהכינורות הקטנים ביותר בעולם שמנגנים רק למענן לעבר גופתי הצעירה יחסית. אבל בנות, אפשר לחוש כך כבר בגיל 22. איך אמר לי זאת החבר הקודם ימח שמו? אושר זה לא מצב, זאת תכונה.
העצב אין לו סוף, לאושר יש ויש.
אושר הוא נוצה קטנה ברוח
שרגע מסתחררת באויר
על כנף הרוח
נישאת עד שתנוח
קצרים חייה וחולפים כמו שיר
(קאיימי, אני חושב. בפורטוגזית זה נשמה הרבה יותר טוב)
את מה שהרגישה אריאלה בגיל 29 הרגשתי בגיל 19כן כן. ועכשיו ממרומי 26 שנותי הרווקות נראית אחרת. גם עם אני עם בן זוג שלא בשל לחתונה ולמרות שהסביבה מנג'סת יותר מאי פעם.המסקנה שלי נכון להיום היא שלא בא לי להתחתן, למרות הסיכונים להיות לבד ולחזור לדייטים ולמבטי הרחמים שלא לדבר על לא להיות אמא צעירה. אבל עדיין נורא קל לי להזדהות עם הרגשות המובאים ואני אוהבת תינוקות(של אחרים)
מספר האפשרויות הרעות האפשרי הינו אין סופי, התעסקות באפשרויות הרעות הינה על כן משימה אשר לעולם אינה יכול להסתיים, ועל כן, בהכרח, בלתי יעילה ובלתי מועילה.
העבר הוא כמו שרשרת כבדה אשר כובלת אותנו מלהתקדם.
יש לדעת להתנתק מהעבר, ולראות בעתיד את הטוב, ועל כן לדבוק בשמחה כמוצא היחיד לפירוש של המציאות. האופטימיות היא לא רק הדרך הנעימה להתמודד עם החיים, היא גם מדבקת וסקסית בטירוף.
אנשים שטוב להם עם עצמם, גורמים לכך שלסביבה שלהם יהיה טוב עימם, ועל כן, יותר אנשים ירצו בחברתם.
האדם המושלם לזוגיות אינו קיים בהווה, אלא רק בעתיד, והוא תוצאה של תהליך שבו שותפים זוג אנשים אשר משפיעים אחד על השני על מנת לבסס ולפתח את האפשרות למערכת זוגית מאושרת. האמונה בקיומה של האפשרות הזו, היא הדרך היחידה אשר עשויה להביא להתממשותה. לא בשל כוחות מיסטיים מוזרים, אלא פשוט משום שאפילו פיקפוק באפשרות האופטימית ימנע מהאדם להגיע אליה.
}{
זה מה שעובר עליך, לדעתי. כי חתונה, וטבעת, וילדים, ו"חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה", הם מותגים רבי עוצמה, שמוחדרים בנו בעקביות ובהתמדה שהיו גורמים לכל פרסומאי להתעלף מקנאה. זה בא מכל עבר. הורים, חברות, חברה, משפחה מורחבת, במקום העבודה, שלא לומר – בטלויזיה ובקולנוע. בכל מקום מונצח המיתוס הזה של אין לנו שלמות אלא בזוגיות, וילדים הם הגשמתה של הזוגיות.
אז כן, נכון, נעים להיות בזוג, אבל לא בכל מחיר. אם זוגיות גורמת לך להתפשר על החלומות שלך, לדעתי האישית היא לא שווה את זה. ודוקא את בת מזל, שכן אם החלומות שלך הם זוגיות, זוגיות לא תקלקל לך אותם
🙂
אשר לנסיך החלומות, מיתוס מטופח במיוחד, הו כן. זו דרך נפלאה להעביר את החיים, בציפיה להוד מעלתו שיפרוץ אל חייך.
אז זהו, שנגיד ויפרוץ, זה אומר שאני צריכה לפנות לו כמה מדפים ומגירות בארון, להתחיל להודיע לאן אני יוצאת ומתי אחזור (לא כבקשת אישור, אלא נימוס בסיסי), ובאופן כללי להתחשב בעוד מישהו.
נראה לי שהרבה יותר קל להתבכיין על חסרונו של המישהו הזה מאשר לעשות את הדברים האלה.
ו*בבקשה* לא להגיד לי: "כשיגיע מישהו שתאהבי מספיק תשמחי לעשות את זה".
א. אני לא יודעת אם יכול להיות מישהו שאני אוהב מספיק.
ב. נגיד ויש, אולי אני אעשה את זה, אבל לא בטוח שזה יקרה בשמחה גדולה. מה לעשות, יש קסם גדול גם בפרטיות ובלבד.
עושה רושם שאת לבד כי את מעדיפה להיות לבד.
אז בסדר, מה הבעיה?
ברור שלהיות עם מישהו זה אומר להתחשב בו.
איך את רוצה שזה יהיה אחרת?
לכל מצב בחיים יש יתרונות וחסרונות.
אם תחליטי שאת רוצה להיות ביחד, סדר העדיפויות שלך ישתנה.
אין מצבים מושלמים, אין מצבים נטולי חסרונות.
אלמנטרי, ווטסון ידידי 🙂
אז ככה: הוא לא יפרוץ אלא אם תשאירי לו סדק בדלת.
כי כל עוד את משורינת בקונכיה, את מוגנת ובטוחה ושום דבר לא יכול להפריע וזה טוב ונחמד.
מה, לא ככה?
את רוצה מישהו? זה אומר לראות תחתונים אחרים ליד המיטה (או בארגז הכביסה), הקרש על האסלה לפעמים ישאר מורם, עדיין תצטרכי ללכת לסרטי בנות עם חברה, וגם אם תגלי מישהו מקסים שממש חייבת לזיין אותו את לא תעשי זאת כי ככה.
עדיין מעוניינת בעיסקה?
כי זו עיסקה חד פעית ואי אפשר לעשות אותה בתשלומים או למשל לפרוס אותה ואם תתחרטי…
כי עד עכשיו הרשית לעצמך להתחרט.
אז נכון, חתונה זו פשרה.
גם קנית דירה.
או מכונית.
או הכנת ארוחה, ואכילתה (יו! כמה קלוריות. שווה בכלל להתאמץ?)
ואת יודעת מה, אולי אם תעשי חשבון קר, תגיעי למסקנה שאת לא צריכה את כאב הראש הזה
ואםם תגיעי למסקנה הזו, קחי לעצמך עוד יום ותפנימי את החדשות. כי אחרת, החיים באמת יהיהו מרירים.
(לעומת זאת אם התשובה תהיה כן, את לא יודעת כמה בחורים ממש שווים נמצאים בדיוק באותה דילמה…)
בתקווה לכוכבים.
אני לא יודעת אם כשכתבת את מה שכתבת ידעת כמה צודק אתה…
אני חושבת שכל אדם, גבר או אשה, באיזשהו שלב של החיים שלהם ואחרי שעברו כברת דרך ואחרי שהשתפשפו במערכות יחסים כאילו או אחרות, מעלה על עצמו קונכיה…כי שם הוא מוגן יותר..כי לשם אי אפשר לחדור…כי שם הכאב של שברון הלב לא יהיה..אבל…וכאן מגיע האבל הגדול…אין כמו התחושה של ביחד..של אהבה..גם אם היא לא נמשכת לנצח !
ועם כל הנוחות והכיף לפעמים של להיות לבד..במקרה שלי קצת פחות כי אני מגדלת ילד..אין כמו הכיף של ביחד…
הלוואי והיתה פתיחות גדולה יותר, שוב גם מצד נשים וגם מצד גברים, לקבל חום ואהבה ויחס..
לא צריך להיות פילוסוף בגרוש כדי לומר שנכון, בתוך הקונכיה אין חשש שיגיע הכאב, אבל זו אינה ממברנה סלקטיבית, שעוצרת את הכאב ומכניסה את האושר.
קונכיה – מגינה מפני הכל, שמחות ועצב.
עדיין מוכנה להסתגר?
ראי הוזהרת, את מוותרת על הרגעים היפים, מתוקים וצובטים בלב, יחד עם הויתור על הרגעים המסריחים, הרטובים מדמעות, המדכאים.
כל אחת שתחליט על פי הניסיון שלה.
מי אני שאומר לזו, שלבה כמעט שנשבר ללא תקנה, להמשיך ולנסות?
מי מוכן לקחת את האחריות על כך?
ומי מוכנה לקחת את האחריות על עיקור כל אפשרות להנאה, חוויה ואושר למי שנכוותה מאוד ולא יודעת מה לעשות?
(על פי חוק שוויון ההזדמנויות בשברון לב, כל התיחסות בלשון נקבה משמעה גם זכר ולהיפך.)
לא הייתי אומרת שכל מה שכתבת ותיארת הוא לגמרי מדוייק בחיי הנישואין (לפעמים, לא הרבה יוצאים מהשגרה), אבל כאשר אני קוראת את התלבטויתיה של אריאלה, לא נותר לי אלא לקנא, להזכר שפעם (לפני 9 שנים בגיל 25) גם הייתי רווקה שאותם דברים הטרידו אותה, והיום כשאני ב"חיים האמיתיים", בינינו, זה לא כזה ביג דיל, זה עבודה קשה. נכון שהילדים מפצים לפעמים על כל הקשיים, אבל בכל זאת, הרוטינה שוחקת, תהנו עכשיו!!
חכי מותק, כמו שאנחנו יודעות, נסיכים לא מתגלגלים בזבל, כך שלדעתי אין טעם בכלל לעסוק בשאלת "מה יהיה כשיפרוץ". זה כמו לדמיין מה יקרה כשיהיה שלום והסדר כולל במזרח התיכון – זה כל כך רחוק, שלמה לשבור את הראש עכשיו? כשיבוא, נתמודד עם זה.
בסיפור אדם וחווה נכתב: והיו לבשר אחד. כל כך הרבה מהיצירה האנושית סובבת סביב האהבה. האהבה היא הכוח המניע והעוצמה העומדת מאחורי גדולות היצירות, מיטב הגיבורים דמויות שעינגו ונתנו תקוות למאות מיליונים. בעולם החיי תמצאי אין ספור דוגמאות לנאמנות בין בני זוג (ברבורים, חסידות ועוד) יסורי האהבה ועונג האהבה הם מהגדולים הקיימים, ואת, אינדי, אומרת שזה הכל קישקוש? שזה הכל המצאה אכזרית שנועדה לתעתע בנו?
מה שיפה שמספיק מקרה אחד, מקרה אחד של אהבת אמת בין בני זוג על מנת להוכיח את ההפך. ומקרים כאלו אני מכיר, ואני משער שגם את.
אין שום סיכוי למצוא אהבה אם מראש מאמינים שהיא אשליה. אם לא מוכנים לעשות הכל על מנת להבטיח את מימושה וקיומה.
אגיד לך יותר מזה, אני מאמין שנקודת המוצא של הפסיכולוגיה היא בעיתית. אני מאמין שהאדם כפרט בודד הוא חסר יכולת אמיתית להגיע לאושר. שהמימוש העצמי של האדם בא לידי ביטוי בזוגיות, שהדרך לאושר, לסיפוק העצמי ולקידום העצמי היא רק בתוך מערכת זוגית. הנימוק הוא די פשוט, אגב, כי רק אדם האוהב אותך אהבת אמת, יכול לעזור לך להגיע למיצוי המקסמילי, בעזרת התמיכה המשוב והביקורת. רק אהבת אמת יכולה להבטיח את העוצמה הנדרשת להתמודד עם המציאות ולהבטיח את הנצחון על המוות, שהוא, הבאת הילדים לעולם. הילדים, הם מימושה של האהבה הזוגית, והם המפתח המאפשר לאדם, לכל אדם, להגיע אל הנחלה בדמות התא המשפחתי. שהוא היחידה הבסיסית האנושית.
ואגב, אין בכלל צורך לנסות לנמק את זה (למרות שאני מנסה) צריך רק להביט במציאות ברגישות הראויה, לראות איך כל בעלי החיים שואפים להביא צאצאים, לדעת שאין אנו שונים מבעלי החיים האחרים. ופשוט לקוות, לפעול ולעשות הכל על מנת למצוא את האהבה.
אגב, אני מעדיף למות תוך כדי הניסיון הזה, מאשר לוותר מראש. או כמו שהברסלב שאת כל כך אוהבת אמר: לב שבור דומה ללב שמח, לב עצוב הוא לב כבוי.
כן, אז אתה מאמין "שהמימוש האמיתי של האדם בא לידי ביטוי בזוגיות", ואני מאמינה שהמימוש העצמי של אדם בא לו מבפנים, ושהזוגיות אינה כלי למימוש עצמי, אלא מקסימום סביבה תומכת לאותו מימוש. לזוגיות יתרונות אחרים בעיני, שאינם קשורים לעניין הזה של ללמוד להיות אתה עצמך, שזה דבר שהרבה יותר קל, אגב, לבד.
ולא טוב היות האדם לבדו
אבל הוא לבדו בין כה וכה
…
אמונה? מה הקשר לאמונה? אמונה היא דבר שאי אפשר להוכיח שאינה משפיעה על המציאות, שהיא בין האדם לבין עצמו. כבר שכחו אנשים כמה מתוקה היא האהבה, כמה זה כיף וכמה זה עושה זה טוב על הנשמה. איך הכל מתמלא בצבעים, ואיך אושר פשוט זורם בכל הגוף. המחשבה, שיש אפשרות, שככול שתגביה טוס יותר אל מחוזות האושר, כך הנפילה תהיה ארוכה יותר וכואבת יותר, כלל לא רלוונטית. צריך לדעת להתעלם ממנה, לראות בה סיכון מתוק שרק מגביר את ההנאה. זו תחושת האתגר של טיפוס על הרים כמה שיותר גבוהים, של צניחה חופשית ושל הליכה על סף התהום. אם אין סכנה, אין הנאה. האושר יכול לבוא רק מרדיפה אחרי דברים שאינם ברי השגה, שאינם חומריים. ואיזו מטרה טובה יותר, נאצלת יותר, מתוקה יותר ונעימה יותר מאשר שכלול האהבה? ואיזה אתגר יכול להיות מקסים יותר מאשר השאיפה שבידיעה שיש אפשרות להתקרב לאהבה ולטפח אותה ולהעצים אותה יום יום? ואין זה כלל עניין של אמונה או בחירה, זה נגזר עלינו בעצם היותנו בני אדם. אחרת, פשוט לא היינו יכולים להתאהב.
לרגע לא אמרתי ששכחנו את טעמה המופלא של האהבה
אבל מה
יש לי מחשבות עליה
ועל אורך החיים שלה
והאם היא משתפרת עם הזמן
או אולי עוברת מטמורפוזה
ונהיית דבר אחר
לא פחות עמוק
אבל בלי פרפרים בבטן.
אגב:
גם כשאוהבים, וזה נמשך ונמשך, וזה טוב ונפלא וחם ומחמם; וגם אחרי שכבר עוברים את המטמורפוזה של הפרפרים-בבטן והאהבה לובשת צורה של שמחה פשוטה על קיומו של האחר בחייך ואינטימיות שלמה איתו… גם אז קיים פחד הנפילה לתהום. כי האהוב עלול למות, חלילה. כולם הרי מתים מתישהו. פחד הנטישה והאובדן קיים בכל מקרה. הבעייה היא: האם, בגלל החשש הזה, לוותר מראש??
זאת שאלה (קיומית) רטורית.
מה זה "אין לי כישורי זוגיות"? מה זה החרטא הזה ומי הכניס לך אותו לראש?!
תוציאי את זה משם מייד!
עם בן אדם שמוצא חן בעינייך ואת מוצאת חן בעיניו, כבר תלמדי להסתדר, כך או אחרת – אם רק תאמיני שאין שום סיבה שלא.
איך אנשים מכניסים לעצמם לראש אקסיומות כאלה מופרכות על עצמם ואחר כך מתלוננים שהמציאות נראית בדיוק כמו האקסיומות האלה….
צאי מזה, ומהר. חבל על החיים שלך.
למה חבל? אם אני לא בזוגיות אז "חבל על החיים שלי"? אם הדבר היה כל כך חבל, הייתי עושה את המאמץ הדרוש כדי להתפשר.
מה הקשר לפשרה?
דיברתי על אמונה פנימית, שלפלונית "אין כישורי זוגיות" (מה זה בכלל אומר?? !!!), אמונה שמכתיבה את המציאות.
להתפשר? אין מצב בחיים שלא כולל התפשרות כזו או אחרת. כשאת לבד את מתפשרת על דברים אחרים. זה להחליף סט אחד של פשרות בסט אחר של פשרות.
אבל קודם צריך לשחרר את השסתום במח שקובע, שזוגיות היא לא אופציה ריאלית עבורך, כי אין לך כישורי זוגיות…. זה פשוט מגשים את עצמו.
כאילו שיש מן קונספירציה אנושית ענקית, מקוטב לקוטב, ובה הורים מלמדים את ילדיהם שברירת המחדל של חייהם היא זוגיות טובה וחיים מאושרים.
"ברירת מחדל" היא מילה מאוד מוגדרת, שמתארת את מה שיקרה בהעדר הוראה או כוח אחר. למשל, לנסוע ישר במבחן נהיגה. כאילו שזוגיות טובה צפויה לנו בהעדר גורמים בלתי צפויים אחרים. מצד שני, אין אדם אחד בעולם שלא חווה בעצמו, או מכיר מישהו שחווה בעצמו, את הקשיים והלבטים והמחיר והפחד של זוגיות או העדרה.
מעטים האנשים שזוכים לחיים של אושר וזוגיות טובה, ואנחנו בהחלט מצביעים עליהם.
אז איך זה שכל כך הרבה אנשים מרגישים שלא בסדר שזה לא קורה להם?
הרי כל הסיכויים הם בעצם נגד!
הרי רובנו לא מליונרים, למרות שהינו רוצים להיות, אבל אנחנו לא מרגישים מתוסכלים עד סוף ימינו מהעובדה הזאת, ובהחלט לומדים לחיות בשלום עם מה שיש.
ואת כל זה, אולי, מסכם נתן זך האחד והיחיד:
יש איזה שוחד גם בבדידות הזאת
יש איזה שקר גם בהיות לבד
יש איזה אונס גם בעצבות הזאת
יש איזה עושק בעמידה מן הצד
יש איזה שורש עמוק
שאיננו מצמיח
יש איזה רוש מסותר
אשר ממתיק
סנופקין וסנופקין, סנופקין וסנופקין.
תישאר…
נכון, חם פה מדי למומינים, אין פה ימי שמש חמימים אלא ימי שרב צורב ולוהט, וזה בטח לא נעים לאחד שישן שנת חורף, כי פה אין חורף, ומי יודע מתי תזכה לנום, אבל תישאר.
אתה עושה את הקיץ הזה הרבה יותר קריר, במשבי הרוח שלך.
נשיקה.
קלמנטינה חביבה,
אני לא הולך לשום מקום, ובודאי שלא ישן שנת חורף!
זה בדיוק כל העניין.
כשהם הולכים להם לישון, אני ממשיך עם הברווזים שעפים מהאגם קפוא.
אני לא רוצה ולא יכול לישון עכשיו.
אז אני כאן, כמו כולם, ונשאר עד להודעה חדשה.
תודה על הנשיקה, עכשיו לא רק האף שלי אדום, גם שתי הלחיים קצת בוערות…
סנוף,
🙂
אַהֲבָה מאֻשֶרֶת. הַאִם זֶה הֶכרֵחִי ?
הַטַעַם הַטוֹב והַתבוּנָה מוֹרִים לִשתֹּק עַל- אוֹדוֹתֶיהָ
כּעַל שַעֲרוּריָה מֵהָרבָדִים הָעליוֹנִים שֵל הַחַיִים.
ילָדִים נֶהֱדָרִים נוֹלָדִים בּלֹא עֶזרָתָה.
לעוֹלָם לֹא הָיתָה מַצלִיחָה לאַכלֵס אֶת כַּדוּר – הָאָרֶץ,
שֶהֲרֵי הִיא מִתרַחֶשֶת רַק לעִיתִים נדִירוֹת.
אֵלֶה שאִינָם יוֹדעִים אַהֲבָה מאֻשֶרֶת
טוֹעֲנִים כִּי בּשוּם מָקוֹם אֵין אַהֲבָה מאֻשֶרֶת.
בֶּאֱמוּנָתָם זוֹ יֵקַל עֲלֵיהֶם גַם לִחיוֹת, וגַם לָמוּת.
ויסלבה שימבורסקה
למה צריך זוגיות?תשאלו את הדור היותר מבוגר (הורים וכאלה) והם יסבירו בצורה מאד ברורה שהזוגיות מעבר לתחושת האהבה, המשפחתיות וההמשכיות בצורת ילדים היא פשוט ר ש ת ב ט ח ו ן !! כן, וזו כל התורה כולה. אין לזה קשר לאהבה ורומנטיקה-יש לזה קשר לזה שבגיל מבוגר אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מתמודדים עם משברים שונים (בעיקר הזיקנה והחולי) וכדאי מאד שנעבור אותם ביחד עם עוד מישהו שכבר עבר איתנו תקופת זמן יפה וישאר לתמוך בנו ברגעים הקשים-פיזית, כלכלית ומנטלית. לכן זהו חלומו של כל הורה לראות את ילדיו "מסודרים", לכן נשים בנות 35+ מתחילות להרגיש קצת חששות ועושות דברים שלא היו עולים על דעתן לפני 5 שנים:להרשם למשרד הכרויות, לענות על מודעות בעתון או לפרסם כאלה וכו' וכו' רק כדי להגיע לתחושה של "הנה הצלחתי. אני כבר לא לבד.מישהו מוכן לסבול את הנוכחות שלי בחייו וגם להצהיר על זה בפני כולם". זה יוצר סטטוס חברתי גבוה ולכן גם תחושת ערך עצמי גבוהה יותר.אין כמו להרגיש שיש עם ללכת יד ביד לקופת חולים בגיל 70…
וואו… מדהים כמה שזה נכון
אז גם אני יודעת שזה הרעל שטפטפו לנו ישר למוח מילדות שאין דבר כזה להיות לבד (אסור לשכוח לבד זה לא בדידות)ושזה לא לא נורמליטוב וכו' אבל זה מחלחל בעיקר כשיש חברים שהזוגיות פורחת -אמנם שמחה בשבילם אך עדיין הלב אויש הלב…
מה יהיה הסוף? אין חודש שלא עובר בלי שאני שומע את ההירהורים והתחבטויות הללו מאנשים שאוטוטו סוגרים שלושה עשורים. מדובר בקבוצה מאוד גדולה ואפילו הומוגנית מבחינת אורך חיים, השכלה, בילויים כך שאת נמצאת בחברה טובה, כלומר אנינה.
ופה הבעיה. הציניות והאגוצנטריות השתלטו על הנפש עד כדי כך שאנו לא מבחינים בין עיקר וטפל בחיים. כל אותם אנשים שאומרים לך ללכת עם העצמי האמיתי שלך אלו אנשים שאשכרה בבעיה שלך (טוב לא כולם. רובם) אבל כל העצות שלהם באות מדיסוננס קוגנטיבי. מחפשים סיבות כדי להצדיק את דרכם. פתטי לא?
אין פתרון פשוט אבל התאהבות טוטאלית אמיתית כנראה שעוברים בגיל צעיר יותר. כמו שרבים אמרו פה בתגובות ופגעו נכון בבעיתיות של המצב לגבי התפשרות, מציאותיים, בוגרים, לדעת מה רוצים ועד כמה מוכנים להשקיע, ברירת חלופות לגבי טיב האושר שאנו רוצים בחיים וכדומה. אלו שאלות שבדרך כלל לא נשאלות על ידי אנשים בעלי מודעות עצמית גבוהה.
כך שבסך הכל לא צריך להתחבט כל כך הרבה בשאלות פילוסופיות לגבי אושר, זוגיות קריירה כי זהו מעגל קסמים שרק יוצר עוד שאלות.
בקיצור גם לכל "החכמים" שנגד נישואים שהחברה כופה עלינו. זה שטויות כי מי מדבר פה בכלל על נישואים. מדברים על להיות מאושר ולחלוק אושר עם האדם הקרוב ביותר אלינו ולהגיע לאינטימיות הרצוייה. אין קשר לחברה ולנישואים. כמו כן מדברים על בחורה שהעלתה שאלה אם המצב שלה כרגע טוב או לא. ואם לא אז מה כן, איפה הבעיה ואיך מגיעים ל"כן" הנכסף.
ממתין לטור הבא בו את מגלה את הנוסחה.
נראה כאילו אימא שלי כתבה את זה
🙂
כשאמצא את התשובה, אני אשמח להפיץ אותה.
אני חושבת שיש מין גלוריפיקציה של הלבד.
כשנפרדנו אחרי שהיינו יחד מי"ב, כולם אמרו לי, נו עכשיו תלמדי להיות לבד, איזה יופי לך.
כאילו לבד זה נפלא, זאת מטרה , כמו נגיד לזכות בלוטו, למצוא תרופה לסרטן או ללמוד לשיר בלי לזייף. כאילו לבד זה לא מצב קיומי.
אז למדתי להיות לבד.
קראתי מלא ספרים, ישנתי באלכסון,קניתי אוטו, הכרתי חברים חדשים.
למדתי גם להיות הכי למטה ולעלות למעלה.
אבל אני זוכרת שהייתי כבר ביחד.
יותר כייף ביחד.
ונכון, נראה לי שיותר כייף ביחד אחרי שיודעים להיות לבד ,
ועכשיו אני רוצה ביחד.
זה לא אומר שאני לא אוהבת את עצמי, בכלל לא….
וזה לא אומר שהחיים שלי עצובים, אני דווקא בתקופה די שמחה, טפו,טפו,טפו.
אבל ברור לי שיכול להיות יותר כייף, יותר שמח בזוגיות.
ואם היא תדפוק לי על הדלת מחר בבוקר אני אקבל אותה בשמחה,
וגם אם אני אצטרך לדפוק על כמה דלתות כדי לקבל אותה אני אעשה את זה.
אההההה..כל כך מוכר…כל כך…ידוע…את יודעת אריאלה..אמר לי פעם מישהו שהדברים הכי טובים נמצאים לנו מתחת לאף..כן..אז אולי בסופר תמצאי את האהבה ולגדל ילד לבד ? צריך הרבה מוכנות נפשית כי…זה נראה הרבה יותר יפה בסרטים/ספרים/סיפורים…אבל מצד שני…ילד זה דבר מדהים שמזין אותך בכל כך הרבה אהבה ואנרגיה.
אל תתפשרי על פחות מהטוב ביותר בשבילך…
לכל המגיבים…תודה המון
מסתבר שלמרות אופיין ה"חושפני" של הכתבות הקודמות שלי, זו הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי באמת. הרי הרבה יותר קל לדבר על סקס מאשר על מה שבאמת כואב ומפחיד. יכול להיות שבגלל זה לקחתי את התשובות כל כך ללב.
אין לי ספק שנעים יותר להיות ביחד. השאלה היא אם אפשר ביחד שבו באמת לא ממש יפריע לי הקרש של השירותים או התחתונים על הרצפה (למרות שבד"כ הבלגניסטית זו אני), או שמא הלבד כבר הפך להרגל מושרש מדי?
נכון שלהיות בזוג זו פשרה. אבל הפשרה צריכה להיות בדברים ההם ולא במי שיהיה בן הזוג. אני לא מצפה למישהו שיהיה חכם כמו איינשטיין, מצחיק כמו גראוצ'ו מרקס ויפה כמו דיי לואיס (לא מקסים כמה שאני בוגרת ופשרנית?) אבל מצד שני, סתם כדי להיות "זוג" לא שווה לי לוותר על הלבד.
ובברכת מי ייתן וכל הרווקות הניורוטיות ימצאו מזור לנפשן המסוכסכת.
אסור להתפשר יותר מדי. אחרי תקופה עם בת זוג לא מתאימה הרגשתי חנוק ודי אומלל. מה לעשות שהבחורה לא אהבה בכלל את ההרגלים שלי ונסתה לחנך אותי. פשוט אמרתי לה שמבחינת הגיל היא לא יכולה להיות אימי .
הבחורה התעקשה, אז שלחתי אותה לחפש ילד אחר…
שנה הייתי לבד (חוץ מסטוצים) ולא סבלתי במיוחד.
עד שפגשתי את חברתי הנוכחית אבל זה כבר סיפור ארוך……
היי ילדה. גם אני בן 29. גם אני אוהב את הפרטיות שלי. גם לי יש לפעמים תאקלים
לא מתוכננים עם המציאות. קראתי בעיון (יחסי) את כל התגובות שקיבלת ואת אלה
שהוספת בעצמך. מה דעתך לעבור לפסים מעשיים יותר? במקום לרשום תגובה נוספת
על התגובה הזאת, פשוט תשלחי לי מייל ונראה מה אנחנו יכולים לעשות ביחד?
אני מצחיק כמו איינשטיין, יפה כמו גראוצ'ו מארקס וחכם כמו דניאל דיי לואיס. נראה אותך.
אהבתי את הגישה שלך..מי יתן וירבו כמוך במדינתנו הקטנה והשחצנית 🙂
כמה נכון, כמה עצוב, כמה אין מילים.
קודם כול בתגובה ל"כי אני לא יודעת" את הכי צודקת בעולם כולו, הרבה יותר כייף ביחד, נכון זה כייף לפעמים להיות לבד וגם נורא חשוב ואני יכולה להסתדר לבד וגם להיות בסדר גמור עם זה לתקופות אפילו מאושרת אבל אני רוצה ביחד, אני מעדיפה ביחד.
מה יהיה ? כל פעם שהייאוש עוזב אותי לכמה דקות ואני ממש מאמינה שהוא יבוא ויש דבר כזה אהבה שניה ( כי אם אין אהבה ראשונה , אין אהבה שניה ) אז אני שומעת על עוד בני 25-26-27-28-29 וכו… שאומרים לי שכנראה אין.
אני בת 23 אחרי פרידה של חצי שנה מחבר של 4 שנים, ואחרי התאהבות אחת בבנאדם הכי " אין מצב " בעולם. כלום לא נראה ורוד במיוחד.
עוד יום רע שצריך להעביר.לבד.
3 שנים ארוכות, בהן הייתי לבד (ז"א בלי בן זוג אבל לא באמת לבד כי את זה מוצאים רק על ראש גבעה מרוחקת מעין אנוש) ונהניתי וחגגתי ושתקתי וחיכיתי וקראתי וחשבתי וכתבתי ויצרתי ואכלתי וקניתי ושאלתי – לפעמים עוברי אורח ולפעמי את עצמי – לא הביאו אותי עדיין לעמדת הנסיכה שמחכה לאביר. וטוב שכך: אני לא נסיכה אלא אישה ואני לא רוצה אביר אלא איש. שיהיה טוב, אוהב, אינטיליגנט, מצחיק, כנה ופתוח. אבל לא כל הגברים עונים לפרטי הבקשה שלי. ברור לי שאלו שהכרתי בכל הנסיבות היו פשוט בשלב מסויים של חייהם בו לא היו יכולים להיות בני זוג טובים בשבילי – ולו רק בשל העובדה שלא באמת רצו – או שהיו סתם … יש כמה כאלה. שסגורים בקונכיה. ולא נותנים לאף איש ואישה להצטופף אתם בפנים.
לפני כמה ימים פגשתי במקום הכי לא צפוי איש שהרטיט את לבי. אחרי "משחק פוקר" קצר החלטתי שאני לא אשחק את המשחק. אני אהיה כנה ולא אתן לקונכיה שלי להשתלט לי על הרגע. והיינו ביחד וזו, יקיריי, החווייה המדהימה ביותר שחוויתי. לדבר איתו, להריח אותו, להקשיב לו ולדעת שאיש נפלא כל כך נמצא לידי – אבל אז הוא הסביר שיש לו קופת שרצים שלא מאפשרת לו להיות האיש שלי. או במילים אחרות הוא לא רוצה אותי כמו שאני רוצה אותו.
כואב.
בפעם הראשונה בחיי רציתי להיות עם איש מסויים לתמיד. רציתי שהוא יהיה אבא של הילדים שלי ולעזאזל הכל הטיול והחו"ל השאיפות והאגו – את הכל לשים בצד וללמוד להיות עם מישהו באמת לאהוב ולוותר מתי שצריך – לא תמיד צריך – ולשלב את עצמי איתו בזמן שהוא לומד לשלב את עצמו בי (למרות שהיו לי מע' יחסים ארוכות שאמורות להניב את אותן הרצונות ותחושות ולמרות רגשות סוערים לא הניבו).
אז אני יודעת שהכאב יעבור – למרות שחלק בי לא רוצה שהוא יעבור – ואני קרוב לוודאי אמצא איש שימצא אותי. ונמצא בדרך אל האושר. יהיה אפשר לנגן ברקע אפילו מוזיקה של איזה זמר לטיני דביק או שיר נושא מטלנובלה כזו או אחרת. אבל פתאום אני מפחדת שאולי אני לא אפגוש אותו. בשום מקום.
"רגע, רגע, מה ההסטריה הפולנית הדביקה הזו שנדבקה אלייך פתאום?" אני שואלת את עצמי – הרי ידוע וברור שזה לא יקרב אותך אל הרגע והרי ידוע וברור שבחיים צריך לחיות את הרגע להיות שלמה עם עצמך לאהוב וליהנות מזיו השמש ורק אז כשתהיי עסוקה בדברים הטובים הופס'לה תתפוס אותך האהבה בגרון ואת האיש גם ותלפף צוואריכם ביחד. כן, זה "ידוע". כמו כן ידוע ששום דבר לא ידוע – וככה אני מוצאת את עצמי בגילי הזעיר (23 לכל השואל) נאבקת בקול חדש שנכנס לי לראש.
מי ייתן וכולנו נלמד לאהוב את עצמנו, לצאת מהקונכיה שלנו להתערטל. פשוט להבין שזו הדרך היחידה לחיות באמת, והאינסטינקט הבריא יישמור עלינו מפני אנשים סגורים קשים ומנוכרים. כי החיים נועדו לאהבה.
אהובי השלם, החצוי, הקרוע
אהובי הגשום, האחד, הפרוע:
קול הרוח בחוץ מלטף חלונות
קול הרוח בחוץ פורע בדי אילנות
אך האור העמום – הזהוב – הנעים
ישכיח קולות הסופה.
עינינו ייפגשו לכדי מעיין.
נצעד זה אל זו ברגל יחפה:
תחת ידיי עורך כמים.
תחת ידיך לבי נרפא.
איך תמיד שאני שומעת על משיהו מיואש שאומר שהוא בטוח אבל בטוח לא יממצא אני עמוק בלב יודעת שהוא כן בטוח שהוא ימצא אבל מה שבטוח זה שאני לא.
כמו שכרגע ברור לי שאת תמצאי למרות החששות שלך.
אני, לעומת זאת, לא.
תגובה מקסימה,
את לא הטיפוס שיתן לפחדים שלו לשלוט בו,
רואים את זה
את בחורה חזקה
ואני תמיד גורסת שלא רק שלכל סיר יש מיכסה
אלא לכל סיר יש כמה מיכסים
כמה אירוני שאני קוראת את הכתבה הזו היום. ה- 10 ביולי, בדיוק היום לפני המון שנים כשהייתי בתיכון, גם אני פגשתי את החבר שהיה לכמה שנים ונפרדנו מזמן (3 שנים). וההורים אולי מפחדים שלא אמצא אחד כזה כל כך מוצלח והאנשים מסביב מסתדרים כמו בתיבת נוח זוגות זוגות ועוברים לגור יחד ולחיות. ומבפנים אני יודעת שזה לא הם ולא הלחץ הסמוי, יש את הרצון הפנימי. להגיע לנחלה, להפסיק לחפש, למצוא!!
האמת היא, שמבחינה סטטיסטית טהורה, הרוב המכריע מוצא בסוף. אני לא יכולה להתחייב בנוגע לאיכות הקשר שהם מוצאים, אבל גם כמות זה משהו.
אני דווקא אופטימית להדהים.
את יכולה לפרט לגבי כאבי הראש אחרי 9 בערב
לאריאלה שלום?
מה עם שאר התחומים בחיים? מה עם חברים/ות טובים? זה לא פחות חשוב מאשר ה"ביחד" שאת מתארת שחסר לך. אני מאוד מקווה שטוב לך בעבודה, שאת מטיילת, רואה סרטים, תיאטרון וכו' ונהינת מהחיים.
וחוץ מזה – לא צריך בעל בשביל ילדים. הרבה נשים היום פונות להזרעה מלאכותית ומגדלות ילדים לתפארת.
בהצלחה
את עוד סוג של מחשבה ביזרית.
את בטח מאלה שסטיות מיניות זה נורמלי אצלך.
פעם ניסתן לחשוב נטו על הילד ולא על עצמכן, לכי חפשי לך גבר, כי לילד מגיע אבא,
ולא אבא וירטואלי.
ואם אין גבר מתאים בנמצא, אז מתנפלים על אחד כדי לעשות איתו ילד בכל מחיר? ומי אתה שתשפוט בכלל? יש זוגות חרא ויש אמהות או אבות חד הוריים שמתפקדים מצויין. גם אני חושבת, בהחלט, אם אהיה בת 35 או יותר, וארצה ילד, ועדיין אהיה לבד, ללדת בעצמי. ואני מבטיחה לך שאהיה אם מצויינת. מספיק טוב?
תחסכי ממני!
את מסוג האנשים שאם יש נבלות אז מחליטים להכשיר את הטרף?!
לילד יש את הזכות המלאה לקבל לפחות בהתחלה ניסיון למשפחה נורמלית, ולא לתזות מהתחת על חד הוריות מושלמת.
המשמעות של אבא ואמא לילד היא כבדה מאוד וחשובה מאוד, בשביל שאת תגידי לי במתק שפתיים אני אהיה אמא מצויינת. תיתפכחי "ילדה".
אתה נשמע איש צר אופקים ומקובע. אני מכירה המון ילדים למשפחות חד הוריות שגדלו להיות אנשים מוצלחים ומאושרים והמון ילדים למשפחות "נורמליות" שיצאו דפוקים מהתחת. אימהות חד הורית אינה "נבלה" ואין צורך להכשיר שום דבר.
יש צורות חיים שונות מזו שאתה מאמין בה, מזעזע, אך נכון.
את מזכירה לי את ההומואים והלסביות שיש להם מצעד ה"גאווה" וטוענים לנורמליות.
את אותו דבר.
וכשאת קוראת משהו תשתדלי יותר בתשומת לב.
לא טענתי שבכל המקרים של אם חד הורית הילד יוצא דפוק, אבל בטוח שיש טעם ניפגם בבחירה של האישה.
ילד שאין לא דמות אב בבית רק יכולה להחסיר, ואין בה שום יתרון, אז אל תספרי לי על "ילדים טובים יותר ממערכות לא רגילות" ואל תתני לי דוגמא על מצבים חריגים של הורים שעושים מעשים חריגים. מדברים על הכלל ולא על יוצא מן הכלל.
הומואים ולסביות הם אנשים נורמלים לגמרי וכל עוד המיניות שלהם לא תוכר על ידי אנשים שכמוך כנורמלית – מצעד הגאווה הוא הכרח.
אני לא מוצאת שום טעם לפגם בבחירה להיות אם חד הורית. יש מספיק מקומות בעולם המערבי, בהם זו בחירה מקובלת לגמרי. יכול להיות שבהתאם למה שאתה תופס כנורמלי זה לא בסדר, אני רואה את זה כבחירה לגיטימית לחלוטין.
אני כל הזמן מקווה שתיקראי את מה שאני כותב, ובאמת ובתמים תביני על מה אני מדבר.
קודם כל אני לא מנסה ל"היכנס לחדר המיטות שלהם" אבל עם כל הכבוד לכל רצון של בחירה יש מחיר בנוסף.
לדוגמא: אימוץ ילדים,הכרה לחתונה מטעם הרבנות האורתודוכסית,וכו".
אין לי שום דבר נגדם ברמה האישית יש לי מכר שהוא הומו ואנחנו מבקרים אחד את השני ואין לי בעיה עם זה.תיראי ,אני לא רוצה להיכנס בצורה מעמיקה לנושא אין טעם בכך . ובעניין מה שכתבתי לך בדוגמא הוא מסכים איתי והוא חושב שזה לא צריך להיות.
ובעניין המערביזציה-והאמריקניזציה לא תמיד הכי נכון שבעולם מה שקורה שם. ואם את הגרופית שלהם אז כדאי שתתחילי לשנות מנהג זה.
ראי מה קורה פה מאז יישום האמריקניזציה שהתחלנו לאמץ, ואיך שאנחנו ניראים היום.
גם תגיד לי של מי להיות גרופית או לא?
ובנוגע למבנה משפחה אלטרנטיווי ואמריקניזציה – אמריקאים, ככלל, הם מאוד שמרניים ודתיים. התכוונתי דווקא למדינות באירופה, וכן, באופן חד משמעי, יש כמה מדינות באירופה שהייתי רוצה להתקרב אליהן מבחינה תרבותית.
תגדירי תרבות לפני שאת ממהרת להחמיא להם.
לא יודע מה הידע שלך בהיסטוריה אבל אתן לך טיפ קטן:
מרבית מעשי הזוועות באנושות שהיו בעולם באו מאירופה.הם מקום ראשון . רוצה להמשיך להחמיא להן?!
המצחיק מכל הוא כשהם סוף-סוף מתחילים להודות בטענות נגדם אנחנו מתאמצים להחמיא להם.
משהוא מאוד דפוק אצלנו.
וגם,
some of my best freinds are gay black jewish
אני מקווה שידוע לך שזה הביטוי הכי נדוש לגזענות. אם המכר שלך מכיר אותך קצת ויודע שאתה מאוד שמרן, נראה לך שהוא באמת יפתח אתך דיון רציני על זוגיות ומיניות אלטרנטיווית?
לפי מה שהבנתי ממכן אתן יודעות הכל.אז איך זה שכל מה שיוצא ממכן זה רק מרירות?!
ובעניין השיחות שלי איתו מאוד כנות ואמיתיות.ההבדל הוא ,שלא הוא ולא אני מרגישים את הצורך להפגין "ליברליות צבועה" כמו שאת והשותפה קרני מאוד מתאמצות לעשות.
כנראה שהכנות והיושר גם כשזה עולה לפעמים בתגובות לא נעימות עוד לא אימצתם!
ולכן תשארו מרירות,כי אתן לא מסוגלות להיות גלויות אפילו עם עצמכן.
אבל אני חייב לציין שהרטוריקה שלכן די טובה .אולי בגלל שתמיד אתן מרגישות צורך למרוח!!!!
תצטט לי מרירות בבקשה, אני רוצה לראות איפה אני מרירה.
תגיד, אם ה"חבר" ההומו שלך היה נמשך אליך הפתיחות ביניכם מספיק גדולה כדי שהוא יגיד את זה ולא תירתע ממנו? למה יש לי הרגשה שלא?
פיפ-טעות הוא החמיא לי על המראה שלי ורמז.
התשובה הייתה שאני אוהב "לקק כוס, ולא למצוץ" הוא יודע בדיוק מה העדפות המיניות שלי.
ולא נרתעתי מכלום.
לא ברור לי מאיפה אתה שואב את הידע עלי – לאיזה סוג אנשים אני משתייכת. אני גם לא "ילדה". אני כן לוקחת בחשבון את האפשרות שלא אמצא בן זוג. אני מתנגדת לחיפוש אחר בן זוג מתוך המטרה העיקרית של רצון להורות. לדעתי, ילד עושים מתוך זוגיות טובה, ואם אין כזו – גם לא אתחיל לחפש לי "פר הרבעה" אנושי. מה לעשות. לא נראה לי. ועדיין – לא אוותר על רצוני לחוות אמהות. מזל שאני לא זקוקה לאישורך. ונוכחות אב היא לאו דווקא תנאי מוקדם להורות טובה, ראה כל מקרי הגירושין. לפעמים גם אבות נוכחים לא מתפקדים בדיוק כ"דמות אב" לילדיהם. אני נגד קבעון מסוג זה, כולל ההערות על הומואים ולסביות. וסגנון הדיבור שלך חסר נימוס וגס, גם כלפי אריאלה. אני מציעה לך לבדוק מאיפה מגיעה השנאה לך לכל מי שחושב בצורה אחרת ממך. בהצלחה.
מה שכתבת בעניין הגירושים בין בני זוג אינם סיבה לקחת את הזכות של הילד למשפחה נורמלית לפחות בהתחלה.
את מזכירה לי את הנואלית שהיתה בתוכנית של דן מרגלית שטענה באיזה זכות נכנסים לה לרחם וקובעים לה כמה ילדים להביא. וכשענו לה שגם יילודה צריכה להיות מבוקרת ושתהיה לה
היכולת לפרנס אותם בכבוד לא היה מקובל עליה. אבל לבוא בבקשת עזרה מהמדינה היא לא היססה לרגע "וצעקה כמו חיית טרף שבאה להגן על גוריה".
ולאחת כזאת עונים, אם את לא רוצה "שייכנסו לך לרחם אל תיכנסי לקופת המדינה".
הומואים ולסביות =הניסיון לשוות להם מערכת נומלית לא נותרה לי אלה ללחוץ על ה"דוושה" ולהביא את הדוגמאות הבאות.
הניסיון להפגין פתיחות לשונה מצידכן הוא יכול לבוא לבדיקה רק אם וכאשר תילדו ילדים והם יהיו הומואים או לסביות וניראה איך תקבלו את זה. קל לזרוק משפטים נבובים וחסרי משקל כשאת לא צריכה להתמודד עם המצב.
והשניה-ניראה אותכן מסכימות שהם ייאמצו את ילדכם.
אז ככה, אני לא מסכימה שאף אחד, אפילו לא אלוהים לא יאמץ את הילדים שלי. כשאני אביא ילדים לעולם זה יהיה כדי לגדל אותם בעצמי ולא כדי למסור אותם לאימוץ.
אם ילד או ילדה שלי יצאו הומו או לסבית? אני רק מקווה שאם וכאשר זה יקרה הם יחיו בחברה שבה הדברים האלה אינם נחשבים כינויי גנאי. כל עוד הם יהיו אנשים טובים, מוסריים ומאושרים, זכותם לעשות במיטה *כל* מה שבא להם.
כל עוד זה לא כולל אוגרים. גם לי יש גבולות.
אם תגובה שכזאת אענה לך בקצרה: מילים לא עולות כסף.
ולמה אתה כל כך אטום שאתה חושב שכשמישהו חושב אחרת ממך הוא לא מתכוון לזה?
בניגוד אליך אני לא מחזיקה "הומו חצר" שיוציא אותי נאורה.
אלה דברים שאין לי בעייה איתם.
אם בעולם המושגים שלך ילד הומו או ילדה לסבית זה אסון, זבש"ך ואני מרחמת עליך.
כל מה שאת מנסה לייחס לי לא ייצלח.
זה שאת יורדת נמוך בתגובות שלך רק מוריד מערכך.
והמנטרה שלך על יחסיי להומואים, וזה שאת מוציאה דברים מהקשרם רק מוכיח כמה את יודעת להקשיב.
מה שכתבתי לך על היחסים שלהם. הם בחינת מצב קוהרנטי לא במה שהם עושים במיטה, אלה לצעדים שבין נוף תבניתם לנפקות החברתית והמוסדות האחראים ששם יש את הבעיה האמיתית.
מכל הגברים שבעולם אין גבר בנימצא. משהוא מאוד דפוק אצלך.
אולי כי אני כל כך חכמה ומקסימה ומיוחדת שאני צריכה מישהו שיהיה חכם ומקסים ומיוחד כמוני? אולי כי אני לא מוכנה להתקרב לאנשים צרי אופקים כמוך? אולי אין לי יד ובגלל זה קשה לי למצוא זוגיות?
עדיין לא ציטטת לי איפה אני מרירה.
צאי מהפסימיות שלך, ותתחילי לחשוב חיובי. הגיע הזמן, לא!!!
א. האם שמעתי נכון? אתה מציע לאחרים לחשוב בצורה חיובית? לאחר קריאת כל הרפש והנאצות שהתזת פה, נראה לי שאתה זה שזקוק לאופטימיות.
ב. מכירה זוג נשוי שעכשיו מצפים לילד הראשון שלהם. ההריון לא היה מתוכנן, והבחור לא מצפה ללידה, בלשון המעטה, רק שלא יזכירו לו אותה, חלילה. אשתו לא יודעת על מחשבותיו אלה. אחרי הלידה הוא מקווה להיות כמה שפחות מעורב, ש"היא" תשאר בבית וזהו. עכשיו, האם זה מצב טוב בעיניך? האם כך עדיף? בעיני לא.
ב. חייתי כמה שנים באירופה, בארץ מפגרת כלשהי, בה מותר לזוגות חד מיניים להתחתן. מתוקף עיסוקי המקצועי פגשתי בהרבה הומואים בעיקר, מעט לסביות. שני האנשים הקרובים ביותר אלי היו הומואים. האנשים האלה ואחרים, יקרים לי מאוד. לא רק שאין לי בעיה עם הרעיון שהם יאמצו ילדים ויתחתנו, לדעתי הם יהיו יופי של הורים, לא שונים בשום עניין מאף זוג הטרוסקסואלי. כבר כיום יש מין הסדרים של שתי לסביות אמהות ואב הומו, הבא לבקר את הילדים כל יום, למשל, בברייטון שבאנגליה. אני לא מוצאת שום פסול בצורת הורות כזאת.
ג. ליד אמסטרדם יש זוג שהם משפחה אומנת, שני גברים, בני 50 פלוס. הם מגדלים ילדים יתומים או כאלה שהוריהם לא יכולים לגדלם. לא רק שאין בעיני פסול בפעילותם, הם ראויים להערצה בעיני, ואין שום קשר בין נטייתם המינית לבין יכולתם לתפקד כהורים.
ד. באירופה וגם פה הכרתי משפחות בהן אחד הילדים או יותר הוא/היא הומו/לסבית. לא בכל המקרים מקבלים ההורים את העניין, אבל יש הרבה הורים שכן מקבלים את הילדים כמו שהם, כולל את בני או בנות זוגם. אם הילדים שלי יהיו חד מיניים, זה לא ישפיע בכלום על הקבלה שלי אותם.
ה. נראה שאתה פשוט לא יכול לקבל את העובדה שאנשים מחזיקים בדעות נאורות יותר משלך, ולכן אתה חייב לייחס להם מחשבות אחרות או צביעות, או מייד לשים עליהם תווית כלשהי (דרך אגב, אם אהיה אם חד הורית, אני מתכוונת לקיים את ילדי/ילדתי בעצמי, ובהחלט להיעזר בהטבות שהמדינה מציעה. אם לא מוצא חן בעיניך – נסה לבוא בטענות למחוקק – אולי יצלח לך, ואני אכשל במזימתי לשדוד את הקופה הציבורית). לבי לבי עליך…מחשבה חיובית, כבר אמרנו?
א. כל הדוגמאות שנתת לא עומדות במבחן הזמן.
ב.איינשטיין אומר עדיף להיות אופטימי טיפש מאשר פסימי צודק.(עכשיו תחליטי לאיזה קטגוריה את שייכת).
ג. באשר לזוג שציינת. אני לא מכיר את הפרטים, אבל לפי מה שהבנתי הבחור אידיוט וצריך לשאת בתוצאות יהיו אשר יהיו. אני סולד מאנשים שבורחים מאחריות.
ד. אני לא נגד זה שהם ייתחתנו. מה שאמרתי זה שלא ייתכן שייבקשו מגוף דתי-אורתודוכסי לבצע את החתונה כי ע"פ הדת היהודית יש איסור מוחלט לרעיון שכזה.
ואם הסנהדרין היה קיים היום היו מבקשים להוציא אנשים אלה בסקילה כי דינם מיטה(למען הסר ספק אני לא איש דת , ומאוד לא מחובר אליהם ואינני מצדד לנקוט צעד שכזה)
וכל סוג חתונה שלא קשורה בה הרבנות אין לי שום בעיה. אני גם לא מתכוון להגיע אליהם.
ה. ובעניין תמיכה מהממשלה אני לא נגד, אני חושב שצריך הגינות ויושר פנימי ולקיים יחסים אינטראקטיביים עם הרשות המחוקקת והמבצעת ולהיות מודעים לזכויות ולחובות.
ו. הגיע הזמן שתפסיקי להחמיא לעצמך ע"י ניסיון פגיעה והשפלה באחרים . גם אם יש לי דעות חשוכות בנושאים מסויימים ,זה לא עושה אותך נאורה. וכנראה גם חשוכה.
ז. אני לא הדבקתי להם שום תווית כזו או אחרת. יש לי מכר שהוא הומו ואנחנו בקשרים טובים.
מה שאני מנסה להבהיר זה שחייהם במערכות מסויימות לא יכולות לחפוף את ההטרוסקסואלים.
נכון. לא חושבת שצריך לשאוף להכרת האורתודוכסיה. אלא לנישואין אזרחיים בארץ.
אני מודעת לזכויותיי וגם לחובותיי.
כנראה שאני אופטימית וטפשה.
אני אתך גמרתי להתווכח – זה עושה לי רע על הנשמה ולא מגיע לי.
לא יודעת, הסגנון הזה של הדבקת תוויות על אנשים, כמו שאתה עושה, פוגע בי.
מצטערת.
מזל שאני לא צריכה את אישורך לכלום.
הייתה לך הרבה יותר סבלנות מאשר לי. כל הכבוד
🙂
אתה חושב שאתה יכול להתווכח עם אנשים גם בלי לצטט אמרות שפר של זה או אחר, או לדמות אותם לדמויות כאלה ואחרות בתוכניות טלוויזיה או בדמיונך ההזוי? יש אפשרות כזו, לא להלביש על אחרים תגי זיהוי כאלה?
אבל קרני, יש לו מכר אומו!! האומו אפילו התחיל אתו בלי שהוא יקיא; אני מתפלאת עליך. את אישה לא טולרנטית, שמאלנית אוהבת אומאים אם חד הורית מופקרת שכמותך. בגלל אנשים כמוך ומדינות אירופה הלא נאורות העולם נראה כמו שהוא נראה.
טוב. אני אנסה להשתנות…:)
אתן חייבות לשפר את הבנת הניקרא.
הבנתי מה הבעיה. אתן לא הבנתן מה כתבתי.מצטער לא יכול לעזור לכן.
(אם לא הבנת גם עכשיו………………..!)
הבעיה היא תמיד אצל האחר…(אף פעם לא אצלך)
טוב, ברור – הרי אני אופטימית וטפשה
נואלית המתעלקת על הקופה הציבורית
מכשירה שרצים ונבלות
וגם אחת שסטיות זה דבר נורמלי אצלה.
אז מה הפלא שיש לי בעיה בהבנת הנקרא…
אתה צודק בהחלט.
חיים טובים ובטוחים לך (שהרי אתה יודע הכל – אין מקום לספקות – איזה כיף לך…)
הומואים "דינם מיטה" ע"פ הסנהדרין ?
נו, שוין.
אנשים…לפני חמישה שבועות התנתקתי מבחור שהיה אקס שלי מלפני שנה – וגם אז היה לא טוב – ונתתי לו להיכנס שוב מפני שהאמנתי שאני בררנית מידי – ומי כבר ירצה אותי, למרות שאני ממש בסדר…אבל…דרך זה היתה התפקחות והבנתי שאני ממש בסדר…ואישה כהלכה.
5 שעות לאחר שהודעתי לו שאין צורך לשמוע ממנו יותר יצאתי לפגיזה עיוורת נון-שלנטית לחלוטין, עדיין לא מאמינה…ואז פגשתי בחור מקסים – שמאז אניחנו יחד…מישהו שלא העזתי להאמין שקיים…מישהו שהופיע אצלי בבית ביום היסטריית המים עם 18 ליטרים של מים מינרלים – כי דאג שאין לי, מישהו שעובר איתי בסבלנות את החרדות שלי.
אז יש לי חבר, ואנחנו לא מסתכלים קדימה, אלא חיים יום אחרי יום, ולמרות שאותי אופפים חרדות לעתים, ומה יהיה – אני מנסה לצעוד לאט ולאהוב ולהיות נאהבת ולהאמין שיש…
אז חברות, זה קורה…באמת…ולא האמנתי עד שלא קרה…ואני בת 34 וחצי.
ויי, איזה כיף!!
אני ממש מקווה שיצליח לך, הוא נשמע מהטובים
}{
אני מאוד צעירה להגיב פה על המאמר שמן הסתם בגלל גילי
אני גם לא יכולה להבין אותו בצורה הנכונה.. חסרת ניסיון שכמוני.
אבל רציתי לכתוב, מי יודע, אולי אתם הקצת יותר בעלי ניסיון
במשפט אחד תעזרו.
אולי אחד מכם יכול להסביר לי את העובדה שבגיל צעיר כמו שלי
(בוא נגיד שעוד לא עברתי את העשרים ויש לי זמן)
אני מרגישה כול כך מבוגרת וכבר בת 30?
אין לי ניסיון בכלל במערכות יחסים אבל מבחינה נפשית זה כאילו
עברתי כבר את כולם.
הבחור שלי מתעקש לא להגיע מאז שנולדתי .
אז נכון היו תהליכים שהיייתי צריכה לעבור, ואני צעירה ואין מה לדאוג
ולמדתי לאהוב את עצמי ולהעריך את עצמי
ולמדתי שזה גם עניין של זמן וכשאני לא אחפש זה יגיע.
איך אפשר להגיד ככה? כשאת רוצה משהו איך אפשר לא לחפש?
ואיך אפשר לא להתייאש כשכול אחד שאני פוגשת הוא חמוד והכול
אבל עם מנטליות של ילד בן שלוש. וזה לא עובר כמעט עם הזמן.
קטנה חביבה
לא את הכל משיגים בדרך הקלה
תביטי ב"נוף", יש משמעות לדרך
חוץ מזה מנסים – או שהחיים מזמנים, או דרך חברים, או דרך האינטרנט – צריך לתת צ'אנס
ואם תשאלי אותי צריך גם לדעת להיות לבד וצריך לדעת למלא את החיים בעניין וסיפוק, זוגיות היא חלק נכבד מהסטרוקטורה, אבל לא הכל
ובאמת שבגילך זה לא צריך להטריד אותך ואם את באמת כ"כ רוצה לפגוש אותו כבר,
אז תחליטי שאת מנסה ויוזמת הכרויות.
מה שעובר עליך עובר על רוב הרווקות והגרושות
צורך אנושי וחיוני – זוגיות זה נכון וזה אמיתי
קשה להתפשר – אני מודה בדומה לך דיחתי ו/ נדחיתי .
רוצה להתאהב – ואחר כך לבנות אהבה עם בן זוג.
על סוד המשיכה בין בני זוג והקשר המודע תמצאנה ורצוי שתמצאו( גברים).
באתר http://www.haderech.co.il
ולך מגיב בקיר במאמרי באתר( שציינתי) יש חיזוק לכל דעותיך, אני איתך – הלוואי שיהיו הרבה גברים חכמים כמותך – אזיי לא היו כל כך רווקים ורווקות.
כדאי לקרוא .
דבר ראשון, שלום רם-און… משעשע לראות שם מוכר אחר שנים שאולטי מתה.
ולעניננו:
זה באמת מוזר כיצד כל בת זוג פוטנציאלית מגלה, לאחר זמן, את חולשותיה ומגרעותיה. ואז באה שאלת הפשרה. וכאן יש הסבר: (?)
אנשים שונים, בזמנים שונים, מתאימים יותר או פחות אחד לשני. כאילו לכל אחד 'תבנית גל' יחודית המשתנה עם הזמן – ולפעמים הגל שלך, האישיות שלך, תואמת לזו של אחר. וזו ההרגשה הכי נפלאה בעולם.
אבל אז אנו משתנים…. לאט או מהר. ויש לנו את האפשרות לנסות ולהתאים את 'הגל' שלנו – האישיות, ההתנהגות, לאלה של בן זוגנו, או שלא. ולבן זוגנו יש את אותו הקושי.
והשינוי כשלעצמו אינו דבר נורא כל כך.
סיפורי האגדות אף פעם לא מספרים מה קרה אחרי שהאביר והנסיכה התחתנו. כמובן, הם חיו באושר עד עצם היום הזה…… וכך אנו מקבלים את הקשרהאידיאלי. סטטי. מושלם. כמה חבל שהעולם לא יכול לקפוא באותו רגע של אושר ואושר…. וקשה לנו לקלוט, רגשית, שהוא פשוט לא יכול. אולי בגלל האגדות למינהן.
מה שבאמת קשה היא *ההכרה* שבשלב כלשהו אתה צריך לשנות צעמך באופן אקטיבי למען המשך הקשר – ושאין אבירים על סוסים לבנים (או נסיכות במגדל) – לאורך זמן….
זה קשה.
וקשר חזק באמת הוא קשר שבו מזהים את הפערים הללו ועושים מאמץ משותף כיצד להשתנות יחד. ומתוך רצון ואהבה. לא תלות, לא סחיטה, לא התבצרות והתנתקות.
זו אינה פשרה; זו הסכמה משותפת לשנות עצמנו מתוך רצון להשתנות ומתוך אמונה בקשר ובאהבה.
ואני עוד מאמין שזה אפשרי. ראיתי את זה קורה. מעט – אבל ישנו.
…
ואגב בנושא חתונות הומוסקסואליות – כמובן שלא נכון לבקש מהרשות האורתודוקסית לחתן הומואים. זה בכלל לא בא בחשבון.
רק במדינה שלנו – פשוט אין דרך אחרת – ואף אחד לא מספיק אמיץ בשביל לבטל את הרשות הזו ולהפריד דת ומדינה אחת ולתמיד.
ויפה שעה אחת קודם.
את בחורה נפלאה ואני מלא קנאה בגבר שיזכה בך.
מתי החתונה?