המולה בעץ

“בואו איתי, עכשיו!”
לאב נמאס, והוא החליט כי הגיע הזמן שכולם יעזבו את גן המשחקים.
שבוע קודם לכן, באותו גן, נתקלו בידיד הודי, רופא, שנדהם מחוסר הכבוד והמשמעת מצד הילדים לאב. התאום בן השבע, שחבש כובע אינדיאנה ג’ונס, אמר לידיד הרופא, “מה אתה, אידיוט?”
האב נאלץ להתנצל.
“כך הם מדברים אל כולם?” שאל הידיד את האב. “אני יודע שעכשיו אנחנו גרים כאן, אבל נתת להם להפוך למערביים מהסוג הגרוע ביותר!”
אף חבר אנגלי לא היה מעז לומר דבר כזה, העיר האב מאוחר יותר, בבית.
“הבעיה היא,” השיב הילד, “שהוא פרצוף חום.”
האב, כעוס ונרגז מאז התקרית, החליט כי עליו להתחיל להיות סמכותי יותר.
“אנחנו הולכים!” אמר עכשיו במה שהחשיב כקולו ה”חד” ביותר, כמעט.
הוא הרים את כדור הפלסטיק הכחול ויצא מגן המשחקים המגודר אל הפארק. התאומים בני השבע חבטו זה בזה במקלות, ובן השנתיים נפל מהקרוסלה ושרט את רגלו.
ובכל זאת עליהם לחצות את פרימרוז היל לעבר בית קפה בעבר השני. הילדים ביקשו לשתות, הוא רצה קפה. האם יש דרך טובה יותר לבלות בוקר של יום ראשון בעולם המבוגרים?
להפתעתו, הלכו שלושת בניו בעקבותיו ללא תלונות. חבל שידידו לא היה שם כדי לראות צייתנות מרשימה כל כך. אשתו-לעתיד פגשה מכרה, והוא ראה שהיא עדיין מפטפטת, בין הנדנדות. הוא כבר הפריע לה פעם אחת. מדוע רצה לדבר איתה יותר מתמיד בשעה שהיתה עסוקה עם מישהו אחר?
מחוץ לגן המשחקים, בפארק הפתוח, כשהגבעה מתנשאת לפניו והשמים מאחוריה, התחשק לו ללכת קדימה זמן רב בעיניים עצומות, להותיר הכול מאחור, ולהיות, לזמן מה, חסר מחשבות. במשך שנים, לפני הולדת ילדיו, ויתר לחלוטין על ימי ראשון. כעת הוחלפו התנוחות, הגישות, ההתמכרויות וגרוע מכול, תחושת הזמן האינסופי, במעין תוהו ובוהו מתיש ובניסיון, בראשו לפחות, להבין מה עליו לעשות ומי עליו להיות כדי לרַצוֹת אחרים.
מכל מקום, הוא לא הלך אל הגבעה, אלא עמד שם, מושיט את הכדור לפנים.
“תסתכלו, ילדים! שימו לב!” אמר.
למה נועדו אבות, אם לא כדי לבעוט כדורים גבוה באוויר בעוד ילדיהם נשענים לאחור וקוראים, “וואו, כמעט עברת את העננים! איך עשית את זה, אבא?”
הוא שמח כשתפסו את הכדור אחרי ההצגה שלו, וניסו לבעוט בו כפי שהוא עשה. בני השבע, שגרו מרחק כמה רחובות משם, עם אמם, אבל שהו אצלו למשך סוף השבוע, החלו לחקות הרבה דברים שעשה, בכמה התגאה וכמה היו מגוחכים וחסרי חשיבות, כמו הרכבת משקפי שמש בערב. כשיצאו יחד, דמו לאחים בלוז. אפילו בן השנתיים החל לחקות את אופן דיבורו העצל ואת הדרך שבה שכב על הספה וקרא עיתון. הוא חש כאילו הוא מוקף בעדת קריקטוריסטים ארסיים.
האב שמט כעת את הכדור בכיוון רגלו, אבל החטיא.
“יותר גבוה, אבא!” קרא בן השנתיים. “למעלה, למעלה, שמים!”
לבן השנתיים היה שיער בלונדי ארוך, גזור עקום בידי אמו, שרכנה מעל הלול שלו עם פנס ומספריים בעת שישן. הילד לבש חיתול, גרביים וחולצת טריקו ונעל נעליים, אבל סירב ללבוש מכנסיים. לאב לא היה לב להכריח אותו.
האב רץ והביא את הכדור. מתוך רצון לנצל את תשומת לבם כל עוד היא שלו, צרח, “גיגס, סקוֹלס, בקהאם, אבא, אבא, אבא – וזה ברשת!” ושילח את הכדור בכל הכוח, לפני שמעד והחליק בבוץ.
יש שתיקות משותפות, במיוחד שתיקות של מבוכה ואי אמון, שאינך רוצה כי יסתיימו לעולם, שכן הן נדירות ומרתקות כל כך.
התאום הבכור התיישב ופתח את התיק הקטן, שבו החזיק את אקדחיו, את הספרים שכתב ותצלום של האמפייר סטייט בילדינג. הוא השקיף אל העץ דרך הצד הלא נכון של משקפתו החדשה.
“זה רחוק רחוק, כמעט בגן עדן,” אמר. “הנה, תראה.”
האב קם על רגליו. הוא הסיר את משקפי השמש שלו והשקיף לעבר המקום שבו היה מונח הכדור ככתר נודד, על קן זרדים בצמרת עץ לא רחוק מפתח גן המשחקים.
בן השנתיים אמר, “תקוע.”
“איזה חרא,” אמר האב.
“חרא, חרא,” חזר אחריו בן השנתיים.
האב הציץ לעבר גן המשחקים. אשתו-לעתיד טרם הגיחה משם.
“תזרקו על זה דברים!” אמר. אחד הילדים הגדולים הרים עלה והשליך אותו לאחור מעל ראשו. האב אמר, “דברים קשים, חבר’ה! קדימה! ביחד נצליח!”
התאומים, שנהנו מהריכוז הטהור המתעורר בשעת משבר, החלו להתרוצץ ולאסוף אבנים וערמונים. כך עשה גם האב. הילד הצעיר ביותר קפץ מעלה ומטה, זרק באוויר פיסות של קליפות עץ. עד מהרה התמלא האוויר בברד של עצמים מוצקים, שאחד מהם פגע בכלב ואחר פגע ברגלו של ילד שרכב בסביבה על אופניו. האב הרים את אחד מאקדחי המתכת של התאומים, והשליך אותו בכוח אל העץ.
“אתה תשבור אותו!” נזף הילד. “קיבלתי אותו רק אתמול.” האב החל להתרחק משם. “לאן אתה הולך?” קרא הילד.
“אני לא מתכוון להישאר כאן כל היום!” השיב האב. “אני צריך קפה – עכשיו!”
הוא יעזוב את כדור הפלסטיק הזול, ואם צריך, יקנה אחד אחר בדרך הביתה.
אבל מצד שני, האם הוא רוצה שבניו יראו בו מישהו הבועט כדורים לתוך עצים ואז מסתלק? מה יעשה להבא? יפיל שטרות של עשרים פאונד וישאיר אותם על המדרכה, משום שלא יהיה לו כוח להתכופף?
“מה אתם עושים?” אשתו-לעתיד יצאה מגן המשחקים. היא הרימה את הילד הצעיר ונשקה על עיניו. “מה כבר אבא עשה עכשיו?”
התאומים המשיכו לזרוק דברים, בעיקר זה על ראשו של זה.
“תפסיקו עם זה!” ציווה האב, עושה דרכו חזרה. “קצת משמעת שתהיה פה!”
“אתה אמרת לנו לעשות את זה!” אמר התאום הבכור.
התאום השני אמר, “אל תדאג, אני אטפס לשם.”
בהיותו הנועז מבין השניים רץ אל בסיס העץ. בנוסף לכובע אינדיאנה ג’ונס, היה כרוך סביב מותניו של התאום השני חבל “לאסו”, אף שהדבר היחיד שהחבל תפס היה צווארו של בן השנתיים, שאותו דווקא חיבב רוב הזמן. בשעה שש באותו בוקר תפס אותו האב מראה לקטן את הפין שלו ומסביר לו שכאשר משך בקצה וחשב, כפי שהגדיר זאת, על משהו “נוראי באמת, כמו קאטוומן”, הרגיש “מתוק וחמוץ” ו”די נעים”.
הילד אמר, “תדחוף אותי למעלה, אבא. דחוף, דחוף, דחוף!”
האב הרים אותו אל מזלג ענפים, והוא נצמד לשם בהתלהבות אך בהיסוס, כמו מישהו המטפס על גב סוס בפעם הראשונה.
“שים גם אותי שם,” אמרה ילדה כבת תשע, שהתבוננה בנעשה וכעת קפצה מעלה ומטה לידו. “אני יודעת לטפס על עצים!”
בן השנתיים, שצימח שן ושפניו היו אדומות ורטובות כל הזמן, אמר, “אני בעץ.”
“אני לא יכול לשים את כולכם שם למעלה,” אמר האב.
הילד הקטן אמר, “אבא ללכת בעץ.”
“רעיון טוב,” אמרה אשתו-לעתיד.
“הייתי עולה לשם כמו טיל,” אמר האב. “אבל לא בחולצה החדשה הזאת.”
אשתו-לעתיד צחקה. “ולא בשום חודש עם האות ‘ר’.”
שלא כמרבית אבותיו, מעולם לא השתתף האב במלחמה ואף לא נקרא לבצע שום פעולה שחייבה אומץ לב גופני. לעתים קרובות הוא תהה איזה מין גבר יהיה בנסיבות שכאלה.
“בסדר,” אמר. “תראי!”
כולם התבוננו בשעה שהאב סייע לילד לרדת וטיפס בעצמו אל תוך העץ. אשתו-לעתיד, הצעירה ממנו בעשר שנים, דחפה אותו מאחור בנוקשות מיותרת, עד שהיה מחוץ לטווח נגיעה.
האב, שחש גבוה במיוחד, נופף בתנועות רחבות כמו נשיא בפתח מטוס. משפחתו נופפה בחזרה. הוא שלח רגל אל ענף נוסף והניח עליו את משקלו. הענף נסדק והתכופף מיד; האב נסוג אל חוף מבטחים, מקווה שאיש לא הבחין בדם האוזל מפניו.
הוא אמנם עמד בבוקר יום ראשון זה על קצות אצבעותיו במזלג ענפים, מרחק החלקה אחת מבית החולים ומשנים של כאב, אך ראה כי השיג את תשומת לבם השקטה של בני משפחתו, ללא מערבולת התביעות הרגילה שלהם. הוא חשב כי עם כל געגועיו לשקט ולחוסר אחריות של רווקותו הממושכת, לפחות למד כי החיים בגפך אינם שווים. אבל בעוד שבוע הוא אמור לטוס לאמריקה לחמישה חודשים, לצורכי מחקר. הוא יתקשר אל הילדים, אבל ידע כי מן הסתם יאמרו באמצע המשפט, “להתראות, אנחנו צריכים לראות ‘משפחת פלינסטון’,” וישיבו את השפופרת למקומה. כמה שונים יהיו כשיחזור?
כעת שמע את קולה של אשתו-לעתיד קורא, “תנער אותו!”
“תשקשק אותו!” צעק אחד הילדים.
“קדימה, קדימה, קדימה!” צעקה הילדה.
“בסדר, בסדר,” מילמל.
על פי הפצרתם נשען על ענף שמן ממולו, אחז בו, חרק בשיניו והרעיד אותו. להפתעתו ולרווחתו הורגשה תזזית מסוימת בעלים שמעליו. ואולם הוא גם הבחין כי אין קשר בין הפעולה לבין מיקומו של הכדור, הרחק למעלה.
בת התשע טיפסה כעת על העץ יחד איתו, שולחת יד ואוחזת בחגורת מכנסיו בעת שהניפה עצמה מעלה. נהיה קצת צפוף בצומת, אבל היא המשיכה מיד לענפים הגבוהים יותר, דורכת על אצבעותיו ואז נעלמת.
עד מהרה הורגש ניעור רב עוצמה, חזק בהרבה מזה שלו, שהנחית עלים, כפיסי עץ, ענפים קטנים וקליפות עץ על הרצים, על הילדים הרבים ועל זקנה עם קביים, שבהו כולם בהמולה שבעץ.
הוא העריך כי זהו זמן טוב לנטוש את עמדתו. הוא ירים את הכדור לאחר שהילדה תפיל אותו. בתוך חמש-עשרה דקות יאכל קרואסון בחמאה וילגום הפוך נטול קפאין עם מעט קצף. ייתכן שיצליח אפילו להציץ בעיתון.
“מה קורה פה?”
גבר הצטרף אליהם, אוחז בידיהן של שתי ילדות קטנות.
התאום הצעיר יותר אמר, “אבא הטיפש השוויץ ו – ”
“בסדר,” אמר האב.
האיש כבר הסיר את הז’קט שלו, הושיט אותו לאחת הבנות ואמר, “אל תדאגו, אני פה.”
האב הביט מטה אל האיש, שהיה בשנות השלושים המאוחרות לחייו, אדום פנים ולא בכושר, מרכיב משקפיים עבים. הוא לבש חולצה ורודה מגוהצת ונעליים שאנשים נועלים במשרד.
“זה בסך הכול כדור זול,” אמר האב.
“אנחנו בדיוק הולכים,” אמרה אשתו-לעתיד.
האיש ירק על כפות ידיו וחכך אותן זו בזו. “עבר הרבה זמן!”
הוא מיהר אל העץ וטיפס עליו. הוא לא עצר במזלג אלא המשיך לטפס מעלה, מברך לשלום את הילדה שהיתה מעט לפניו, התקדם הלאה, על ברכיו, לעבר הענפים הדקים יותר.
“אני בא אליך, כדור… חכה, חכה, כדור…” אמר תוך כדי התקדמות.
כמו האב והילדה, הוא לא הפסיק לנענע את העץ. הוא היה חזק להפתיע, והפעם נראה כאילו העץ מתפוצץ.
האנשים למטה סוככו על פניהם, או נסוגו מפני סופת הנשורת, אך לא הפסיקו להביט מעלה ולעודד בקול.
“מה אם הוא ישבור את המפרקת?” שאלה האישה-לעתיד.
“אני אנסה לתפוס אותו,” אמר האב, עובר לתנוחה אחרת. האב זכר את אביו שלו, פאפה, ברחוב שמחוץ לביתם בשעות הערב, אחרי שעת התה, כשקנו מכונית בפעם הראשונה. כמו גברים רבים באותם ימים, בייחוד אלה שהחשיבו עצמם אינטלקטואלים, היה פאפה גאה בחוסר כישוריו המעשיים. הוא היה יכול לפתוח את מכסה המנוע של מכוניתו, לאבטח אותו ולבהות פנימה במבט תמה. הוא ידע כי די בפעולה זו כדי להוציא גברים רבים מהבתים השכנים, כמה מהם בדיוק סיימו את ה”תה”. פאפה, שהיה מהגר, מושא לסקרנות, להערות ולפעמים להתעללות, גרם עד מהרה לאותם גברים – עובדי מדינה, פקידים, חנוונים, עובדי דפוס או חלבנים – להתלכד בהפשלת שרוולים, השמעת רטינות, הדלקת סיגריות והבעת דעות מכניות. הם נשארו ברחוב זמן רב אחרי רדת החשכה, מביאים כלים ושוכבים על גבם בשלוליות שמן, מתפתים לסייע מכוח עליבות המהגרים של פאפה. האב אהב מאוד להיות ברחוב עם פאפה, שבא ממשפחה הודית גדולה. פאפה מעולם לא ראה בילדים מכשול או מטרד. הם היו בכל מקום, חלק מהחיים.
שלושת הילדים החיוורים, נכדיו של פאפה, שנולדו לאחר מותו, התבוננו באיש היעיל על העץ ובכדור, שעדיין היה מונח באותה תנוחה כמו קודם. לו היה לכדור פרצוף, הוא היה מחייך, שכן כשניענע האיש את העץ, הוא עלה וירד כסירה קטנה על גלים מתנודדים.
האיש, שרכב כעת על ענף מתנדנד, כופף ושבר ענף ארוך ודק. הוא השתמש בו כדי לדחוף את הכדור, שהחל לנוע קלות. לבסוף, אחרי דחיפה אחרונה, נחלץ והחל ליפול.
הילדים רצו לכיוונו.
“כדור, כדור!” קרא הילד הקטן.
האישה-לעתיד החלה לאסוף את חפצי הילדים.
האיש קפץ מתוך העץ בזרועות מורמות לאות ניצחון. חולצתו, שיצאה ממכנסיו, היתה מכוסה כתמים שחורים עבים; ידיו היו מטונפות ונעליו שרוטות, אבל הוא נראה מאושר.
אחת מבנותיו הגישה לו את הז’קט שלו. האישה לעתיד ניסתה לנקותו.
“אהבתי את זה,” אמרה. “תודה.”
שני הגברים לחצו ידיים.
האב הרים את הכדור וזרק אותו אל הילד הקטן.
עד מהרה החלה השיירה המשפחתית לחצות את הפארק על אופניה, אקדחיה, כובעיה, מכוניתו של הילד הקטן, שקית חיתולים, משקפת (בתיק), וכדור הפלסטיק, שנותר ללא פגע. הילדים, צוחקים ודוחפים זה את זה, דנו ב”הרפתקה” שלהם.
האב הביט סביבו, חושש אך גם מקווה כי ידידו ההודי נמצא היום בפארק. עכשיו היה לו משהו להגיד. אם ילדים, כמו תשוקה, מפֵרים את מה שנראה כמיושב, הרי זה לטובה. כל כמה שירצה, לא יוכל לגדל את ילדיו על פי חוקים נוקשים או על פי שיטה. הוא יוכל לעשות זאת, כפי שאנשים עושים את מרבית הדברים בסופו של דבר, אך ורק בהתאם להווייתו, בהתאם לדרך שבה חי בעולם, כדוגמה וכמורה דרך. זה היה קשה יותר מלהיות בעל סמכות, אך גם נכון יותר.
כעת, מעברו השני של הפארק, בעוד הילדים יוצאים דרך השער, הסתובב האב כדי להביט בעץ המרוט שבאופק. כמה קטן נראה עכשיו! הוא טולטל, אך לא נשבר. הוא יחשוב עליו בכל פעם שישוב לפארק; הוא יחשוב על משהו טוב שקרה בדרך למקום אחר.

1 תגובות

  1. אבישי

    סיפור דידקטי, חלש, צפוי, בנאלי. נקרא כאילו נכתב על ידי פסיכולוג בעל מיומנות כתיבה המתמחה בבעיות של מהגרים דור שני. לא נוגע בשום דבר עמוק מבחינה רגשית. כנראה משמש כ”קש” למילוי נפח הספר עד הגודל הרצוי לשיווק.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *