המלאכיות: מלכות הזהויות

הצופה היוצא מהסרט ‘המלאכיות של צ’רלי’ יוצא עם ספקות ושאלות רבות. האם היה זה סרט שוביניסטי או פמיניסטי? מצד אחד רוב הגברים בסרט הם אימפוטנטים והנשים הן אמזונות לוחמות קונג פו משכילות ורבות פועלים, אבל מצד שני הן מתפקדות בבירור כאובייקטים סקסיטיים.
התשובה היא שהסרט המלאכיות של צ’רלי הוא סרט שוביניסטי וקומוניסטי: זהו סרט שוביניסטי המלמד את הנשים לאהוב ולשחק את התפקיד המוקצה להן על ידי הגברים בגבולות כלוב הזהב שלהן, וסרט אנטי אמריקני המציב בערמומיות את הצופים בתפקיד הנבלים ובתפקיד המלאכיות גם יחד, ואת המלאכיות בתור כלים אמריקנים חסרי שכל הממלאים בתמימות את רצון הקומוניזם.
להזכירכם, המלאכיות של צ’רלי הוא סרט המבוסס על סדרת טלוויזיה משנות ה- 70. את שלוש המלאכיות המרכיבות את יחידת הלוחמה בטרור, הסרה למרותו של מיליונר אמריקני אנונימי בשם צ’רלי (המגולם על ידי ג’ון פורסייט מסדרת הטלויזיה המקורית), מגלמות בגרסה החדשה השחקניות קמרון דיאז (המגלמת את נטלי קוק), דרו ברימור (המגלמת את דילן סנדרס) ולוסי לו (המגלמת את אלכס מונדי). שלוש המלאכיות אמורות לייצג כוח המורכב ממרכיביה השונים של החבורה (החנונית, המוצלחת והמורדת ובהתאמה גם הבלונדית, השחורה והברונטית).
הקשר היחיד בין צ’רלי לשלוש המלאכיות הוא בוזלי (המגולם על ידי ביל מארי הנפלא), מפעילן של המלאכיות וגבר מגושם וחסר מיניות למדי. צ’רלי עצמו לא נראה על ידי המלאכיות או בוזלי מעולם. הוא שומר על האנונימיות המאפשרת לו למתוח את החוטים מרחוק.
עד כאן פני הדברים.

פסאודו שנות ה- 70, עם טכנולוגיה של שנות ה- 2000

הסרט עצמו נראה כהטלאה רחבת ממדים של סיקוונסי וידאו קליפ מלהיבים. ככלל המראה של הסרט הוא מראה של סרט רטרו (מהסוג החדש הפושה בימים אלו בקולנוע – סרטים כגון: אוסטין פאוארס 1 ו- 2, לילות בוגי ואפילו אמריקן פסיכו). אולם הרטרו הזה, אינו שחזור של שנות ה- 70 וגם אינו מתיימר להיות כזה. זהו סרט המשלב בין לבוש פסאודו שנות 70, סטייל קולנועי של שנות ה- 70, וטכנולוגיה (קולנועית, כמו גם טכנולוגיה המוצגת בעלילה) של שנות ה- 2000.
הקטעים המלהיבים ביותר בסרט הם כנראה קטעי הפעולה המרהיבים שנוצרו על ידי כוריאוגרף הפעולה יונג צ’ונג יאן (שעשה גם את הקונג פו ב’היו זמנים בסין’ של טסו הרק, ואחיו של יון וו פינג, שעשה את הפעולה ב’מטריקס’). כאן הוא מקבל קרדיט בתואר היובשני Martial Art Specialist, זהו חלק הטכנוקרטיה הכללית בה מתייחסים יוצרי הסרט לעצמם, אולם על כך אחר כך.
אגב, קטעי הפעולה בסרט הם עוד הדגמה מדהימה לעובדה שניתן כיום לקחת שלוש בחורות, שאולי לא מסוגלות להרים את הרגל מעל לראש, ולהפוך אותן לגיבורות של סרט פעולה עם סצינות קונג פו מרהיבות. מבחינת סצינות הפעולה מהווה הסרט עוד דוגמה לחדירה של אסתטיקת האלימות של הקולנוע ההונג-קונגי להוליווד.

ריבוי הזהויות

המלאכיות של צ’רלי הן מלכות הזהויות. במהלך הסרט הן מחליפות ומשנות זהותן תדיר. רגע אחד הן כושי רב נפח, רגע שני הן רקדניות בטן ערביות, רגע שלישי הן מעסות סיניות, רגע לאחר מכן הן זמרות יודל אוסטריות, וכן הלאה. כך מתקיימת בסרט נשיות ברמת פני השטח. הנשיות, אליבא המלאכיות, היא החלפת מסיכות תדירה. התוכן הפנימי זניח עד לא קיים.
משחק הזהויות נמשך גם לתוך החיים הפרטיים בהן מנסות המלאכיות להתאים את עצמן לסטיגמות הגבריות, ולאשליות הגבריות לגבי מהותן כנשים. גם כאן הן ממשיכות את משחק הזהויות שלהן ומציגות לגברים בחייהן אישיות נשית מתרפקת ומפלרטטת.
הנשיות המשוכפלת ומרובת הזהויות עומדת בסרט בניגוד לגבריות ‘האמיתית’ והבלתי ניתנת לשכפול שהיא נקודת הבסיס. הגבריות ‘האמיתית’ היא זו של צ’רלי (כמוהו יש רק אחד) המתפקד על תקן של אלוהים בפני המלאכיות. קולו חסר הגוף של צ’רלי והציות העיוור שמצייתות לו המלאכיות (שרצונן רק להביט בפניו של צ’רלי – כאשת לוט הרוצה להביט בפני אלוהים) מעניקות לו קיום אלוהי זה.
מעניין לציין כי לשלוש המלאכיות, למרות חוסנן הגופני, יש תשוקה בלתי מסופקת לדמות האב. הן מתרפקות על הגברים, נמצאות בחיפוש בלתי פוסק אחר גבר ודמות אב וממלאות אחר הפנטזיות של הגברים במדויק (ובמיוחד נטלי המפלרטטת ללא הפסק. חיוכה הבלתי פוסק של דיאז הוא חלומו של כל Superficial Man כפי שסיינפלד הגדיר זאת פעם).
ישנו ניסיון להראות שהמלאכיות לא איבדו מהנשיות שלהן (למעט אלכס מונדי שאת נשיותה הפגומה מסמל כישרון המטבח הלוקה בחסר שלה), שהן מצליחות להיות לוחמות וגם נשים. עם זאת הנשיות מוצגת בצורה מבזה כמורכבת מפלרטטניות, ריקנות, צחקקניות ותמימות של נערות.

המיניות כחרב פיפיות

שלוש המלאכיות אינן נרתעות להשתמש במיניות שלהן, וגם לא הסרט. הן מוצגות בצורה סקסיסטית וחושפנית לאורך כל הסרט, לעיתים בצורה בוטה ממש (נטלי מנופפת בטוסיק שלה מול המצלמה). ומצד שני הבנות לא חוששות גם להשתמש במיניות זו כנשק. אולם מיניות זו היא חרב פיפיות, וגם המלאכיות אינן מחוסנות בפני פגיעתה.
באופן כללי, עם זאת, הסרט מציג עולם בו האישה מקבלת את כללי המשחק הגבריים ומשחקת לפיהם. כבר השוט הראשון של הסרט מציג גבר שאומר לאישה: ‘אז אמרתי לה: גברתי, זה לא המושב קטן, אלא התחת שלך שגדול’. האישה מהנהנת, צוחקת ומקבלת את השיח הגברי ללא עוררין.

הפועלות השחורות של הגברים

Charlie: Good morning, angels
Dylan, Natalie, Alex: Good morning, Charlie
אז מי החזק בסרט הזה? לכאורה הנשים. הן מחטיפות מכות, מצילות אנשים ומתפקדות כמעין אלות. הגברים הם אימפוטנטים חסרי ישע כצ’אד, בוזלי או פשוט גברים טיפשים כג’ייסון. עם זאת, מבט מעמיק יותר ימצא כי מאחורי הנשים עומד תמיד גבר. מאחורי ויויאן ווד הנבלית עומד חזונו ושאיפת הנקם של אריק נוקס. מאחורי המלאכיות צ’רלי המוערץ. המלאכיות לא שואלות שאלות. הן לא יודעות דבר על צ’רלי. הן אוכלות את הסיפורים שהוא מאכיל אותן בטלפון ונשמעות ללא עוררין לפקודותיו.
הגברים הם השולטים האמיתיים ובעלי הידע היושבים מאחורה ומפעילים את הנשים. המלאכיות משתמשות בטכנולוגיה שנוצרה על ידי גברים כדי לנצח למען הגברים. הן הפועלות השחורות של הגברים, המופיעות להנאתם של הגברים.
דוגמה טובה לדרך בה הנשים מפנימות את הערכים הגבריים ופועלות לפיהן נמצאת בקטע בו אלכס יורה כבל לכיוון מסוקו של נוקס ‘אני אשיג את הדובי שלי’ היא קוראת. וזה באמת כל מה שהיא רוצה, לזכות בפרס ולרצות את אבא שלה, צ’רלי.

מעט על פוליטיקה וקומוניזם

הסרט הוא סרט קומוניסטי ואנטי אמריקני המציג את אמריקה כארץ מושחתת ונצלנית, ואת צ’רלי והבמאי MCG כלוחמים הפועלים מתוכה כנגדה.
בתור התחלה, תרבות התאגידים של אמריקה מוצגת בסרט כמושחתת. התאגידים נלחמים אחד בשני ומבקשים לחסל את פרטיות האזרח הקטן.
גם המלאכיות עצמן הן אמריקניות אינסטרומנטליות ונצלניות. הן יונקות מכל תרבויות העולם, משתמשות בהן בצורה מבזה וזורקות אותן. הדבר בולט במיוחד בקטע בו דילן מכה מספר גברים כבולה בכיסא. אומנם היא משתמשת בקונג פו ומפגינה את תנוחת ‘הלוטוס של הבודהא’ אבל לילדה האלימה אין כל הבנה של הפילוסופיה המזרחית העומדת מאחורי הלחימה. לאחר שהיא נותנת מכות היא קוראת כאמריקנית מצויה: ‘That I call Kickin’ ass’.
הסרט מציג את התיזה שדברים הם אף פעם לא מה שהם נראים. הדברים בסרט תמיד אחרים ממראית העין שלהם. מצד אחד המלאכיות מוליכות שולל את כל החברים שלהן, מצד שני נוקס מוליך שולל את המלאכיות, מצד שלישי המלאכיות מתחזות לדמויות שונות ומוליכות אנשים שונים שולל, ומצד רביעי צ’רלי העלום בפני המלאכיות.
ובכן, הסרט אומנם פותר בשביל הצופים והמלאכיות את רוב התעלומות הללו, אבל אינו פותר את תעלומתו של צ’רלי.
נוקס טוען שאביו היה איש מודיעין שצ’רלי הלשין עליו לקומוניסטים בויאטנם והביא למותו. המלאכיות אפילו לא מהרהרות בסיפור, ממשיכות להלחם בלי לשאול שאלות ורק בסיום הסרט מקבלות מצ’רלי בשלוש שורות את ההסבר חסר ההוכחות שאביו של נוקס היה סוכן כפול ולכן נאלץ צ’רלי להסגיר אותו.
המלאכיות, שלא הצליחו במהלך הסרט, ולא מצליחות גם כאן, להפנים את האמת שהסרט מציג ורואות דברים ברמת פני השטח (הרמה שבה פועלת הנשיות, לפי הסרט) מקבלות בקלות יתרה את הסברו של צ’רלי. האמת היא, כמובן, שצ’רלי הוא הוא הסוכן הכפול והוא הקומוניסט שהלשין על אביו של נוקס.
כאן יעצור הקורא ההגיוני ויגיד בקול מתקומם: ‘רגע, איך הגעת לזה?’
פשוט מאוד. השם צ’רלי מזכיר לכם משהו אולי? מי שנזכר שצ’רלי הוא הכינוי האמריקני לויאטקונג לא טעה.
ואכן צ’רלי משמש כסוכן כפול במשך כל הסרט. צ’רלי הוא אדם שמשתמש במלאכיות שמאמינות שהן נלחמות למען אמריקה, על מנת להלחם בקפיטליסטים. דיוקנו של צ’רלי, הוא, אם כן, של אדם שנלחם נגד אמריקה מתוכה ובלי שתכיר בכך.
וכאן מגיע נושא הטכנוקרטיה של יוצרי הסרט. שמו של במאי הסרט לא מופיע, בניגוד לרגיל, לפני תחילת הסרט. גם בסיום הסרט נאלץ הצופה לחכות עד שכל השחקנים כולל התפקידים המשניים ביותר חולפים כדי לקבל את השם הסתום MCG. חיפוש באינטרנט לא מצליח למצוא שום מידע על MCG מלבד שמו המלא (Joseph McGinty Nichol), תמונה אחת, ופיסת המידע שהוא ביים בעבר פרסומות וקליפים.
MCG שהוסתר מאחור ממלא למעשה את תפקידו השוביניסטי והקומוניסטי של צ’רלי. גם הוא בלתי נראה, אבל מושך את החוטים מאחור ומפעיל את המלאכיות כרצונו. הוא סוכן כפול, וכמו שצ’רלי גורם למלאכיות להאמין שהן פועלות לטובת אמריקה, כך MCG משתמש בצופים למטרותיו וגורם להם להאמין שהם רואים סרט אמריקני (על ידי שימוש בסמלים גסים ופשטניים עד צחוק, כגון מכונית המרוץ הצבועה בצבעי הדגל האמריקני). אבל זוהי מראית עין בלבד. למעשה, כפי שמדגיש MCG, המצית בצבעי הדגל האמריקני של דילן, לא נדלקת כאשר היא צריכה אותה.
הבמאי, כמו צ’רלי, משתמש במלאכיות התמימות על מנת לחתור תחת האושיות האמריקניות. הדבר בולט בכל רמה שהיא. אפילו הפרסומות לקוקה קולה, סמל האמריקניות (כאשר נוקס שותה קולה לצלילי מוזיקה, וכאשר המהנדס מציע לשתות הרבה קולה כדי לתכנת יותר טוב) הן פרסומות שנויות במחלוקת במקרה הטוב. MCG מכר לקוקה-קולה פרסומות לסרט בו הנבלים שותים קוקה קולה.

על הכותבת עידו הרטוגזון

יליד 1978. כותב חרוץ של פרוזה/שירה/מחזות/תסריטים. בשנת 1999 פרסם לראשונה סיפור באנתולוגיה 'אוטוטו' שיצאה בהוצאת מעריב-זמורה ביתן. מתגורר בקלן, גרמניה, ועובד כרגע על ספר ביכורים בשם 'אנטי גיבורים'.

תגובות

  1. מעורערת

    וגם אם כן ולמרות הכל,
    סרט קליל, חמוד, ובסה”כ כיפי..
    תודה על התמיכה בנו עידו, אבל עזוב שטויות, בסה”כ סרט מצחיק נורא, לא חייבים לקחת כל דבר כל כך קשה.
    ואחרי הכל – זה עולם של גברים. לא משנה מה תגיד לי.
    יש דברים שלא משתנים, לפחות אפשר לצחוק על זה.

  2. אלמוני

    “אישיות נשית מתרפקת ומפלרטטת”. כן. מזכיר לי קצת מה שקורה לבננות מסויימות נוכח מבתקים מסויימים…

    • די חורה לי לשמוע את המנטרה הזאת של : ”נשים המשתמשות במיניות שלהן” או הציטוט שהבאת. מעולם לא תשמעו את הטענה הזאת כלפי גברים – אה, הוא משתמש בגבריות שלו. באמת לא בסדר. והרי גם גברים (הסקסים ובעלי הצ’רמינג הטבעי) משתמשים במיניות שלהם (יכול להיות שלא באופן מודע) על מנת להשיג דברים. יותר מזה, כשמל גיבסון משוויץ בטוסיק הסקסי שלו מול המצלמה לא תשמע ביקורת כלל וכלל.

  3. חנטריש

    מלאכיות …….. חלק דאווין. מאז אליקי המלחית לא קמה לנו אישה שנייה לה בשיעור קומתה המלאכי. שערותיה הבלונדיניות עשו לי מחשבות בלונדיניות בראש, ובעומק אישיותה המקפצת היא קירקסה אותנו, מזילי הריר באולם החשוך, ואנו נשבענו להיות לנצח עבדיה הנרצעים. על תסביך אב אתה מדבר? אליקי סיבכה אותנו עם האמא שלנו. היא החזירה אותנו באחת לשלב האוראלי. הו, כמה רצינו להתחבר לאישיותה ולינוק ממנה דעת. אליקי שלנו לא הייתה צריכה לסובב את ישבנה על מנת שאנו נסובב את ראשינו. האשה האולטימטיבית. גם מלכה וגם זונה, כמו שאשה אמיתית צריכה להיות. אשה מסוג אלפא, החלום הרטוב של בן-אמוץ זצקקקקק”ל על האשה שתגיד באליקי רבתית, אני אוהבת לזיין.
    הבו לנו את אליקי, וקחו מאתנו את כל הזבל האמריקני, השוביניסטי, המקרין החוצה את כל רגשי הנחיתות של המניאקים הדוגלים בגדול ובעצום לנצח. תנו להם לדחוף את הזבל הקפיטליסטי שלהם לחור היחיד שאליו הם ראויים. ושם גם אם המלאכותיות של ג’ון דו כלשהו תרקודנה את מחול המוות, הן לא תזזנה לנו יותר מכאבי טחורים ממוצעים.
    צה גאוורה חי!!!!!!!!!!
    עורו מדוכאי המלאכיות.

  4. מגיב בקיר

    לעידו שלום.
    אני חושש אתה עושה עוול לקוראיך. הסרט המלאכיות של צ’ארלי הינו מוצר, וכמוצר מטרתו היא אחת בלבד – להמכר. כל השיקולים שאמרת הם אולי נכונים, מלבד העובדה שהם לא רלוונטיים. בדיוק כמו במכוניות, מי שקובע את אופי הסרט הם אנשי השיווק. השאלה המענינת היא לא מה יש בסרט, אלא מדוע הסרט הצליח. מאחר שרוב הציבור כלל אינו מודע לכל אותן דקויות שאתה מציין, אפשר להסיק, להערכתי, מסקנה אחת. מסקנה שהיא עצובה ומובנת מאליה בו בעת. הציבור שטחי, הוא רוצה לראות אקשן, מקצבים, קצת בחורות עם גוף יפה וחאלס. זה מה שהוא בא לראות, זה מה שמוכרים לו. כל השאר הוא באמת, שקוף למשתמש.
    מה שאתה עושה זה כמו לנסות לנתח קרב גלדיאטורים על פי אמות תפיסה פילוספיות עמוקות לגבי שברירות החיים, האכזריות הגלומה באדם וכו’. הבעיה היחידה, שהצופים בקרב באו רק בשביל האקשן.
    את זה שרוב החברה האנושית נהנית מבידור קל וזה מה שמעניין אותה, אנחנו כבר יודעים. אז בשביל מה להכביד מילים על מה שישכח בתוך מבול הקלילות חסרת המשמעות וחסרת היומרות?
    להתייחס למלאכיות של צ’ארלי זה כמו לנתח את הפרעונים על סמך המומיה או את משמעות הטכנולוגיה על סמך מקס הלוחם בדרכים (שני סרטים נהדרים, אגב). אלו הם סרטי פעולה. אם הפעולה טובה, אז כיף, אם לא, אז שום אחר במילא לא חשוב.

    • טעות מרה. “החומר הקליל הזה להמונים” משפיע על אנשים ברמות עמוקות, גם אם הם לא מודים בזה או מודעים לזה.
      גם על המתוחכמים שבינינו, על הדימוי העצמי שלנו, על הציפיות מעצמנו ומאחרים.
      האדם הוא יצור מורכב, ודווקא ניתוח של מוצר קליל אבל נחשק יכול ללמד דברים משמעותיים יותר מניתוח של סרטי סינמטק מעוטי צופים.

      • מגיב בקיר

        נכון, לכל יצירה יש השפעה, אבל רק יצירה גדולה משפיעה באופן משמעותי. התייחסות כה רצינית לסרט כמו המלאכיות, הוא ללא ספק הגזמה. בתוך מבול הפרסומות, הכתבות, השירים, הקליפים, הסרטים והספרים, אין צורך להשקיע משאבים דווקא בסרט זה, שהוא בנוסף לכל כנראה גם די בינוני.
        פרסומת כמו “מאמא עוף” או פרסומות הקוסמטיקה הן בעלות השפעה גדולה הרבה יותר, וגם היא, די מוגבלת.
        צריך לראות את התמונה הכללית, התייחסות לפרט אחד, טיפשי ככול שיהיה, הרי זו הגזמה פרועה.
        התחושה הסוביקטיבית שלי היא שהכותב שעם כל הכובד לעידו, הוא קצת מאוהב ביכולת שלו לנתח את הסרט, ומגזים בניתוח. יש לי הערכה רבה ליכולת הניתוח, אני חושב שעדיף להפנות אותה ליצריות יותר משמעותיות מאשר עוד סרט עונתי שעתיד להעלם בתהום השכחה, יחד עם עוד הרבה חברים מסוגו.

        • אבל כל מה שאתה רואה ב”פרט האחד” הזה הוא סימפטומטי לדוגמאות רבות נוספות… וההשפעה האמיתית היא זו המצטברת. ניתוח נהדר, עידו.

        • התרשמתי מהתגובות שלך גם בכתבה של קרין, אומנם הרשה לי לחלוק עליך הפעם.
          לא מדובר ביצירה משמעותית שתתרום להתפתחות התרבות, אבל בטח ובטח שסרטים קלילים דווקא מדגישים את האידיאולוגיה השלטת ומשכפלים אותה לרוב.
          רבות נאמר על ההשפעה של הקולנוע על היחיד. אל לנו לזלזל בכל סרט מסוג שהוא.
          הישיבה בחושך והחשיפה לאימג’ים ויזואליים ולשחקנים המושלמים הגורמת לנו להזדהות עמוקה והבנה כי ככה בעצם העולם עובד (כאן מתקשרת התאוריה של לאקאן לגבי שלב המראה בילדות שלנו. הילד מסתכל במראה ופעם ראשונה קולט את עצמו – רואה את האימג’ המלא שלו בפעם הראשונה – בגיל שנה וחצי או משהו כזה – ומרגיש מצד אחד שלם ומצד שני מוגבל פיזית. סליחה אם אני לא לגמרי מדייקת. והאימג’ים הויזואליים הקולנועיים מסמלים במקרה הזה את האימג’ המושלם איתו הצופה מזדהה לגמרי). הקולנוע והתרבות הקפיטליסטית מבינות ועובדות לגמרי ברמה הזאת. נשים היוצאות מן האולם מזהות ומבינות את המקום שלהם בעולם ככזה שמופעל על ידי העולם הגברי. וכאן בא לידי ביטוי הצד המדכא של הקולנוע ”ההוליוודי הקליל והזניח” והשפעתו על מציאות חיינו. גם הפרסומות עובדות על אותו עקרון ומנצלות את ההמונים לצרכייהם הקפיטליסטיים תוך החדרת אימג’יים ויזואליים לעולמנו.
          הסרט מצד אחד משחק על עניין הגירל פאוואר – המלאכיות מעודכנות וחזקות יותר מתמיד – ומצד שני משמר את האידיאולוגיה השוביניסטית הקיימת.
          תודה לעידו על הניתוח המעמיק.
          בעיקר הזדהיתי עם הניתוח הקומוניסטי.

          • מגיב בקיר

            כנראה שלא הבהרתי את דברי.
            נכון הדבר, שלכל יצירה יש השפעה. אבל לפני שמנסים לנתח את היצירה, חובה להוכיח בשלב ראשון, שליצירה זו השפעה שהיא חורגת בין שאר היצירות. במה מיוחדות המלאכיות משאר סרטי הקולנוע? מדוע דווקא המלאכיות? האם המלאכיות מהוות צעד נוסף וחריג לעומת שאר נוף הסרטים מהסגנון הזה? האם המסרים שם בוטים יחסית ליצירות אחרות? מודע בחר הכותב דווקא ביצירה זו מכל שאר המוצרים שמפגיזים את מסכינו כל השנה?
            האם “חגיגה בסנוקר”, סרטי המתיחות, “אבא גנוב”, “הפרופסור המשוגע”, סרטי גימס בונד אינם בעלי מסרים בעייתים במידה לא פחותה? האם יש מקום להשוות בכלל בין ההשפעה של סרט זה, שהוא סרט שגם לא זוכה להצלחה סוערת, אלא סתם סרט שיבוא וילך, לאותם סרטים הזוכים ליחס כמעט פולחני?
            הייתי שמח לראות את כשרון הניתוח של עידו מופנה כלפי יצירות שהן בעלות משמעות. אני לא מבקר את הניתוח עצמו. להערכתי, נקודת ההנחה של הכותב, שהסרט הזה ראוי בכלל להיות מנותח, לא הוכחה כאן. את ההוכחה, להערכתי, יש לבצע כלפי בהתייחס לסרטים אחרים.
            את השאלות שעידו מעלה, ניתן להעלות כלפי כמעט כל סרט היוצא לאקרנים, אני עדיין לא מבין מדוע המלאכיות זכה לכבוד הזה.

            • המלאכיות זוכה להצלחה מסחררת בארה”ב (הסרט הוא בהחלט ”שובר קופות”).
              הניתוח רלוונטי כל עוד ישנם צופים – קהל ליצירה בלי כל קשר לערכה התרבותי.
              יותר מזה, הסרט, בניגוד לדוגמאות שהצגת, מציג שלוש נשים לוחמות – ג’יימסבונדיות פאוורגירל- כך שניתוח בפילטר פמיניסטי מתבקש.
              זוהי גם הפעם הראשונה (אם אני לא טועה) שאותו סגנון פסאודו סבנטיס (הסגנון הכי לוהט היום בהוליווד) ולחימת הקונג פו באים לידי ביטוי במסגרת שהיא נשית. גם אופן השיווק מושפע מכך – שלוש נשים כוסיות וחזקות שגם מסוגלות להעיף בעיטה אם צריך.
              אני מאמינה שנמר דרקון הוא סרט טוב יותר וראוי לביקורת מפי הכותב, אך הוא מצא לנכון להתייחס דווקא לשובר קופות הוליוודי זה.
              אני, בכל אופן, אהבתי יותר את הניתוח הניאו-מרכסיסטי שעידו העלה בכתבתו.

            • הערה נוספת.
              סרטים חדשים ו’זניחים’ להתפתחות הקולנוע וההתפתחות התרבותית, כפי שציינת, לרוב מבטאים את האידיאולוגיה השלטת בחברה – אותם מסרים שתבועים גם בסרטים הפולחניים הבעייתים.
              העובדה שהמלאכיות – סרט חדש שיצא לאקרנים – לא הצליח להתעלות מעל אותה אידיאולוגיה שלטת הוא הוא הצורך האמיתי בביקורת מסוג זה. במיוחד אם מדובר בסרט בו לכאורה הנשים הן הגיבורות. שהרי ביקורת בפילטר פמיניסטי לסרטים שאינם מציבים את הנשיות בקדמת הבמה רלוונטים הרבה פחות.
              בקריאה נוספת הטענה העיקרית שאתה מעלה היא מדוע בכלל להתייחס לסרט זניח כל כך. אולי משום שעוד טורחים להציג סרטים מעוותים ופוגעניים כל כך. אולי משום שדרו ברימור (השחקנית האהובה עלי) עומדת מאחורי הפקה של סרט זה.

              • ניתוח יפה, בעיני. ל”תרבות פופולארית” (סרטים שוברי קופות וכו’) יש השפעה רבה על כולנו, כולל אלו מבינינו שמחשיבים עצמם כצרכני תרבות יותר מתוחכמת…
                המיניות הנשית, בהקשר הזה וגם באחרים, נראית לי לפעמים כמלכודת.
                השתמשת בה- הפסדת, לא השתמשת בה, גם הפסדת…

    • על זה נסוב המאמר, וטוב שהוא נכתב.
      (לסרט אי אפשר אפילו לקרוא “מלך”.)

    • אורני

      אבל רק בגלל שרוב האנשים הולכים לראות את הסרט בלי להתעניין במה שמאחוריו, נורא נחמד כן לפתח על זה דיון עם האנשים שזה כן מעניין אותם, וכאן, בבננת, אנחנו אוהבים את התוכן… מאמר מעולה! אני בחיים לא הולכת לסרטי “קיץ” כאלה. גם לא בחורף. במקרה הכי גרוע אני אבהה בהם באיזה ליל שישי משעמם כשהם יגיעו לוידאו.
      נהנתי מאוד

  5. פעיל תנזים מהר גריזים

    יא , איזה אבסורד.
    מכירים את אלו שהם עד כדי כך חרמנים , שבכל מקום הדימויים הפאליים משתלטים עליהם , הם רואים צריח וחושבים על זין , רואים כיפת מסגד וחושבים על חזה נשי וכדומה?
    באותה דרך , מי שקופחה והתמסכנה עד כלות מסוגלת ללכת לסרט ולראות הכל במין אור מעוות כזה.. אין לי כח להכנס לכל הדקויות , אבל אני אספר לכותבת המאמר המוכשרת שהכותרת “המלאכים של צ’רלי” ולא “המלאכיות” נבחרה כנראה בכדי למנוע פגיעה בציבור הדתי , שיש לו בעיה שמלאך יהיה אישה , אבל כמובן שתמיד מחפשים אותם גברים מרושעים ומסוקסים ששולטים בעולם לדפוק את הנשים (תרתי משמע ) ובגלל זה זה ככה.

    כשאת יוצאת לסרט , תשאירי את התסכול המיני שלך בצד , ותנסי להנות משלוש כוסיות שהולכות מכות , כי זה מה שיש בסרט הזה , המון אקשן סטייל מטריקס , שלוש בחורות (שרק אחת מהן לדעתי נראית טוב) חתיכות יותר או פחות , אבל מכאן ועד התזה המטורללת על ההשלכות של הסרט על כל אספקט של חיי האדם בעידן המודרני?
    מותק , הפופקורן עלי , רק אל תשברי את הראש על שטויות.

    • קשקשן. מלאך/ית יכול להיות מכל מין…

    • פגיעה בציבור דתי?? למה שנשים מלאכיות יפגעו בציבור הדתי?? אולי משום שתבוע שם וכאן תפיסה שוביניסטית מזעזעת. תחשוב על זה.
      תהנה מהכוסיות התורניות ותשאיר לנו את הניתוח המייגע.

    • buttercup

      פעיל יקר
      אין כותבת. יש כותב.
      אז לפני שאתה משפריץ תסכול ועצבים, תעלה טיפה למעלה, לראש המאמר ותקרא שוב.
      עידו, זה השם.

  6. מלחית

    זאת הפעם הראשונה שקראתי מאמר בבננות מתחילתו ועד סופו!!
    אולי זה רעיון טוב שעוד אנשים (גברים, נשים, ילדים, חתולים) מוכשרים יכתבו כאן.
    עידו, ממש עשית לי חשק לצפות בסרט, רק שלא ציינת אם נהנית/התרגשת ממנו, ואגב, עם מי צפית בו? ומתי?
    סליחה על החטטנות…

  7. הצדיקה

    עזבו את המלאכיות ורוצו לראות את ‘נמר דרקון’, מקסים וגם מעורר הערכה לנשים, בניגוד למוצר האמריקאי המסחרי המקובל.

    • עידו הרטוגזון

      דרך אגב, אם כבר נמר דרקון, אז גם שם הייצוג הנשי בעייתי משהו.

      הרעים הם תמיד נשים והנשים הן תמיד נחותות בכוח ומחכות שאנשים כגון ענן שחור או לי מו באי ישליטו בהם סדר.

      בקיצור, מצבם של הנשים לא מן המשופרים בקולנוע.

      עידו,

  8. לילית-נסיכת האופל

    עידו מתרגש מהפיכתן של נשים לסמלים חלולים שמייצגים אובייקטים מיניים רייקים מכל תוכן. מה אני אגיד לכם? הריגוש שלו מרגש אותי. וכי למה? כי רוב הזמן אנחנו יושבים בנחת על התחת ומאמינים שכמה חזיות שנשרפו לפני ארבעים שנה והעובדה שכבר מותר לנו ללמוד בהרוורד ולהצביע בבחירות מעידים על כך שהמהפכה מאחורינו ושהגענו כבר ליעד הנכסף של חברה שיוויונית שלא שופטת שפיטה ערכית שוני של מין, גזע או דת. עידו רק מנופף במציאות העגומה מול פנינו הישנוניות (נא לא להרוג את השליח המסכן) ומזכיר לנו שהדרך עוד ארוכה ואף רבת מהמורות בטרם שנזכה לראות במו עיניינו את הפלא המתגשם של ההבטחה לחברה שיוויונית וסובלנית. ככל שנישן פחות תוך כדי הליכה, כך גם נגיע יותר מהר. את קו הסיום כולנו נקרע ביחד וזאת תהייה האורגאזמה הקיומית המרטיטה ביותר שמעולם לא העזנו לחלום עלייה. וכך בצוותא כל המין האנושי כולו נגמור בבת אחת ולפלאנטה תהייה עדנה.

  9. ואני תוהה, מה הבעיות שלנו??
    אף אחד, לא באמת מנסה למנוע מאיתנו את שוויון הזכויות, ואם מישהו כן אז תמיד יש עוד 100 שיבואו ויכסחו לו את הצורה (כי אנחנו בירשנו כ”כ יפה…).
    אני מתחילה להרהר, אולי הבעיה היא בתוך הוויתו של המין הנשי, אולי האשה אוהבת שסוחבים לה את התיק, ואולי היא נהנית כשגבר מסתכל עליה ורואה יופי טהור ואולי פשוט זה נחמד שישהו ילכלך את הידיים ויפתח את קופסאות השימורים בעצמו, נכון?
    בדיוק.
    אני לא מסוגלת להבין את הפמיניזם המודרני! הזה שמחפש את מי להאשים במעמד האשה (שלפי דעתי אינו יכול ולא יהיה לעולם שווה לזה של הגבר, אך אולי טוב ממנו), אבל למה? למה הפמיניזם הופך לשריפת חזיות (100 ש”ח לשרוף? למה פשוט לא לקנות?!) ואי-גילוח רגלים (תקנו כלב), למה אשה שאוהבת להיות עצמאית (כמוני!!!) חייבת להיות מסווגת כפמיניסטית ולמה אשה שאוהבת להיות מטופלת בידי גבר, וכן אפילו להשלט על ידו (שזה נחמד כי יש בזה תחושת בטחון מיוחדת שאין להשוותה לכל דבר אחר שבעולם) תסווג באופן מיידי כבוגדת באומה כולה.
    הרי 1000 השקלים שעליהם אתן נאבקות בכל זאת ילכו לשריפת חזיות (בעיני החברה לפחות), אז מה הטעם שרואים בכך המעסיקים הגברים שלכן, פמיניסטיות יקרות?
    אולי במקום לשבת ולהתבכיין, נלכה בצוותא, נקנה קצף גילוח, חזיות וחצאית נחמדה, נראה טוב, אולי אפילו נרגיש טוב (ולא כמו בבריחה במלחמה), ואז יבוא השינוי.

    תודה. לפרטים נוספים לפנות אלי, יש עוד הרבה…

    • ערפדונת יקרה,
      אין לך מושג קלוש בפמיניזם משום סוג שהוא. מדובר פה על כוח, על כסף, על מעמד, על זכויות, על שכר, על הערכה, על well being’, על חיים פחות מתסכלים, על כבוד. על איזה חזיות את מדברת? לך לספרות ותתחילי לקרוא או לדבר עם פמיניסטיות אמיתיות. למשל, פנינה רוזנבלום, שמנסה כבר שנים לטשטש כל קשר בינה ובין פמיניזם. אשה מצליחה היא פמיניסטית. נקודה. אשה שעושה מה שהיא רוצה, גם היא פמיניסטית. אשה שחיה את חייה שלה היא פמיניסטית. נורא פשוט.

    • לילית-נסיכת האופל

      ערפדונת מתוקונת שלא למדה היסטוריה כלל וכלל. נו נו נו! את לא מבינה שבזכות נשים אחרות גיבורות ואדירות שלא חסו על חזיותיהם וגם בילו ימים רבים בכלא כעונש על כך שהבריחו דיאפרגמות כדי שאחיותיהן ובנות אחיותיהן ( ובינהן את למשל ערפדית יקרה) יוכלו לבחור בין האפשרות להיות השולטת או הנשלטת בתוך מערכות יחסים על פי טעמן האישי. לזכותן של אותן פמניסטיות היסטוריות אפשר בקלות לזקוף אף את הפריבילגיות שאת מוצאת כמובנות מאליהן כמו לבחור בין להיות אמהות חסרות מעמד ורכוש להמוני ילדים או ליהיות אמהות בעלות תנאים סוציואקונומיים סבירים למספר ילדים שהוחלט מתוך בחירה חופשית. כמו גם הזכות לבחור בין להיות נשים כאלה שנמצאות תמיד בעמדה נחותה שכל גביר רם מעלה יכול לבוא סתם כך ולאנוס להן ת’צורה ובנוסף לזאת החוק יאסור עליהן לעבור הפלה לבין הזכות להיות הנשים המופלאות, ברות הידע והדיעה ולובשות הוונדרברה (פוש-אפ בשבילך) שאנחנו היום.

      • אלינה

        שני המינים החלו מאותה נקודת זינוק.
        מין אחד נותר מאחור…כמעט בכל התחומים.
        מבחינה מחשבתית אין ספק שאף כי ישנם שינויים בהתמחויות החשיבה…יכולת החשיבה ככלל היא שווה לשני המינים.
        ועתה..אני מנסה לנתח את המצב מעט שונה..לא עוד “דפקו אותנו (תרתי משמע) הגברים האילו, בכוחניות שלהם..בגללם אין קאנט ניטשה וקאנטור (שמות של הוגי דיעות ומדענים) נשיים…”.
        בואו ננסה לראות..האם האשמה ולו במידה מסויימת, היא שלנו? של בנות המין היפה?

        אני אוהבת מדע אהבה גדולה..אני נהנית לחשוב, לקרוא להרויח כסף , אף פעם לא הרגשתי בחיי ששמו לי רגל. ואם היו אי אילו הערות שלא מצאו חן בעיני, ידעתי יפה מאוד ובצורה לא כוחנית בעליל, אלא בעזרת כישרונן של המילים, לשים אותו במקומו.
        אבל, אם היו שואלים אותי לוותר על המיניות הנשית שלי, על האיפור הבגדים הבשמים, המגפים האנטי נוחים והפלטפורמות (אכן..טעמי לא משהו …חיים עם זה)…לא הייתי מוכנה.
        אני נהנית להיות כזו..להיות קצת אישה במובן הקלאסי של המילה.
        נהנית כשאהובי שולח לי מכתב אהבה בו אני מוצגת כמושא.
        אם אני רוצה ליצור, ל”התבונן”, יש לי את היכולת לעשות כן. לראות ולהראות את נקודת מבטי.

        מפריע לכן שהנשים מוצגות כמושא? במקום לייבב, תיצרו, תראו את נקודת מבטכן, תשתחררו, אל תשרפו (חבל, 120 שקל בחנות החדשה בדיזנגוף סנטר) חזיות.
        תיקחו את היופי המקושר לאופי הנשי הקלאסי, ותיצרו משהו אחר. יפה, וחדש.
        תהיו אומניות, יוצרות, הוגות.
        תפסיקו לבכות, תתחילו לכתוב. עם כל הכבוד, הזמן בו העולם פשוט לא הרשה לנשים לעשות כן עבר, ואכן, תודות לפרידן וחברותיה מהסיקטיז. אם אישה (ואני מבטיחה לכן מנסיון ) מוכשרת למתמטיקה…היא תהיה מושא הערצה, ותקודם בכל דרך שהיא. אם היא מוכשרת.

        נגבו את הדמעות…לכו ותקחו את מה שהושג ,ותתחילו ליצור.

        • ממתי פמיניזי כלל איזשהו סימן דל בדלים של “וויתור על המיניות הנשית”? תרשמו לכם איפושהו ותשתדלו לזכור: הפמיניזם הוא בעיקר האבחנה ש*נשים אינם פחותות מגברים*. זה הכל. במובן הזה, הוא פשוט שלוחה נוספת של “איזם” אחר, ההומניזם.

          שורשיו עמוקים בהרבה מימי שריפת החזיות ובין הישגיו הם דברים שאתן לוקחות כמובנים מידי מאליהם: הזכות לנהוג (לידיעתכן, לא רחוק היום בו חשבו שנשים אינן מסוגלות פיזית לחוויה הזו), הזכות לבחור ולהבחר, הזכות לקבלת תארים אקדמאים…ולא, הוא לא מחייב שפם ופלולה, או קול בס ונטיות לבנות אותו המין. ולא, הוא לא נולד בשנות השישים, אלא אולי הפך אז לסטריאוטיפ (עיינו למשל בליסיסטרטה, או בנאומים מהוועידה במפלי סנקה ב 1848 או ג’ון סטיוארט-מיל).

          כל כולו מתרכז בשאיפה שאשה תוכל להגדיר *את עצמה*, מבלי להיות מכונסת אל הגדרות שנתנה לה החברה. ושוב: עד לא מזמן, שוויון ההזדמנויות הזה היה נפקד. וישנן ארצות בן הוא נמצא בנסיגה (אלג’יר) או רק מתהסס (חלקים מהודו).

          ולגבי “הבכיינות” שמייחסים כל כל הרבה לפמיניזם. בעיני היא תגובת נגד מצמיתה שכל כולה בנסיון לשמר את הקיים ומסיבה מרכזית אחת: קבעון מחשבתי. ישנן הרבה נשים שברגעים אלו ממש נמצאות שם בחוץ, וכל אחת ממשת את זכותה לשווין הזדמנויות בדרכה: עקרות בית מרצונן, חשפניות, מורות, מתכנתות, מוסכניקיות, מנהלות, פילגשים, רופאות, פוליטיקאיות ונהגות…

          הבעיה היא, עדיין, כל אותן נשים שלא חיות את חייהם כרצף של בחירות. אם בגלל אפליה בוטה, או סתם עקבות שלה. הבעיה היא כל אותם הבדלים זעירים בחינוך שממשיכים להנציח את אי השוויון, וכל אותם הבדלים במדיניות שכר, במתן חופשות לידה, בתקציבי בריאות ובמה לא.

          שני המינים לא התחילו מאותה נקודת זינוק, לא ביולוגית, וודאי שלא חברתית. וזו אינה קביעה ערכית, אלא עובדתית. עז לפני כמאתיים שנה הכיוון הכללי של האבולוציה החברתית היה של שימור אותה נקודת מוצא (בפראפרזות שונות). בימים אלו אנחנו ככל הנראה עובדים על שינוי ההגדרות (יחד עם עוד שינויים מינוריים, כמו הכרה בזכויות מיעוטים אתניים, הכרה בשוויון גזעים שונים וכל אותן זוטות).

          השוואה בין יכולות החשיבה היא דבר הנתון עתה למבחן רציני בפעם הראשונה מאז שחר האנושות, ואין עוד מסקנות חד משמעיות. ממש כשם שישנו ויכוח, שטרם הוכרע, על הסיבות שלא קמו חושבות בכמויות המספריות השוות לחושבים. ואגב, ישנן פילוסופיות גדולות, וישנן מדעניות וסופרות, ותמיד היו. לעניין זה אני מציעה שתבררו למה מארי קירי, זוכת פרס נובל פעמיים, התקשתה כל כך בקבלת תואר אקדמאי, ולבסוף קיבלה אותו בשם בעלה.. או דירשו במילה “בעל”, ואמרו לי אחר כך שזו אינה עוד דרך בה אנחנו עוזרים להנציח מסרים סמויים של אי שוויון.

          רצונה של אישה ללבוש מיני, לא קשור, כלל, להיותה פמיניסטית, או לאי היותה. רצונה לקבל מכתבי אהבה, כנ”ל. רצונה או אי רצונה להתאפר אותו כנ”ל. אדרבא, ביום בו לא תוכל, בגלל היותה אישה לעשות כרצונה, או תהסס לעשות כן – אז אבדו כל ההישגים.

          ואולי החמורה ביותר היא בעיית ההכרה בכך שעוד רב לנו הדרך, ושרבים ורבות מאיתנו נתפסים לקלישאות הדלילות ביותר בבואם לדון בפמיניזם, או בכל נושא אחר.

          לפחות כתבת שורות אלו עשתה ועושה למען השיוון הזה, וחלק מהעשיה היא דיון ציבורי כנה. השימוש במילים כמו “תפסיכו להתבכיין”, מיותר ומעט פשטני.

          בשמחות.

          • טוב, אז אפשר לשלוח לך נשיקה, נכון? ואהבתי את המשפט “הפמיניזם… שלוחה של “איזם” אחר, ההומניזם.” בדיוק. הפמיניזם היא תנועה שעוסקת בעצם בזכויות אדם. ואכן, עוד רבה הדרך…

            • איזה כיף לי! גם את עונה לי סוף סוף, וגם בנשיקות.

              אני כמובן סתם מנסה לעבוד לך על האונת רגשם אשם, תתעלמי….

        • ערפדונת

          טפשונת או לא טפשונת, כל מילה זהב יקירתי!
          אני חייבת להודות שקצת הגזמתי, פשוט למה להרוס כזה סרט נחמד?
          סליחה אם פגעתי ברגשותיה של מישהי.
          אין לי שום דבר אישי נגד פמיניסטיות אלא משהו נגד להרוס סרט קליל חסר משמעות.
          אני אוהבת פמיניזם בגרסה האנושית, זאת שטוענת שאשה שווה לגבר אבל יש לי בעיה בדיוק עם הגישה שנוטה להיות קיצונית (יש לי משהו נגד קיצוניות בכלל), זאת שחייבת להיות לוחמת.
          כתומכת נלהבת של השכלה ולמידה לאורך שנים על גבי שנים ולאורך כל החיים אני חייבת לומר כי כל הדברים שנשים זכו בהם אכן הושגו בזכות הפמיניזם אך אני פשוט מאוד מאוד לא אוהבת את גישתה של הפמיניסטית הנאבקת ולא האשה העצמאית.

          • פמיניסטית נאבקת = אישה עצמאית ?? ?
            הנחת יסוד: בעולם של היום אין עדיין שוויון מלא בין נשים לגברים, בגישה, בחינוך ובקיום דיעות קדומות.

            נניח רגע שיש דבר כזה פמיניסטית לוחמת. אם היא היתה בחסותו של גבר, זה אומר שהיא או שקרנית, או פחדנית. כלומר לא ממש נאבקת, וגם לא ממש פמיניסטית. אם היא לא היתה בחסותו של גבר, זה אומר שהיא גם עצמאית. הממממ, כלומר יש דבר כזה פמיניסטית לוחמת שהיא אישה עצמאית…

            נניח שיש דבר כזה אישה עצמאית. אם היא אישה, ועצמאית, בעולם שעוד לא ממש מאפשר עצמאות לנשים בקלות, סימן שהיא גם (בדגש על הגם) פמיניסטית לוחמת. אם היא לא ממש עצמאית, זה כנראה אומר שהיא בנאדם, אחרי הכל. כלומר יש נשים עצמאיות שהן פמיניסטיות לוחמות.

            אל תתפסי לקלישאות וסטריאוטיפים. תודה. (בפעם האחרונה שבדקתי פמיניזם קיצוני היה נדיר בערך כמו ימניזם נדיר, כמו כל דבר קיצוני אגב).

            בעניין ה”סרט קליל וחסר משמעות”:
            א. ראי למעלה את שיחתם של מגיב בקיר, אני ואסתי בנושא הזה בדיוק.
            ב. מה זה משנה מה הסיבה? העיקר שמנהלים פה דיון על נושאים חשובים. ממה שאני קוראת כאן, יותר חשוב ממה שנדמה אולי לחלקינו.

  10. ערפדונת

    סליחה, פיספסתי בכתיבת השם, אז אני ערפדונת ואנחנו עוד נפגש

  11. רק רציתי להוסיף בעניין פרסומות הקוקה קולה שנמכרה לנבלים….
    השימוש הנ’ל בא לידי ביטוי גם בסרט אוסטין פאוורס כאשר הנבל שותה (או מתכוון להשתלט אני לא לגמרי זוכרת. אבל הקונוטציה היתה שלילית) לסטארבקס קפה.
    זה קטע כזה של הפוך על הפוך והמפרסמים די מרוצים. יעני מוסד שאפשר לרדת עליו או לצחוק עליו עדיין לא פוגם כנראה באפקט השיווקי-מכירתי.

  12. רוקו ריצ'י

    מה זה זה האתר הזה?
    מועדון סגור להומואים ולסביות ירושלמים שמאוננים האחד לשני?
    ולמה למען השם בחרתם בזה השם?
    בננות לגברים עם זין רך? ובננות לנשים חובבות דילדואים רכים?
    לא נורא תסתדרו בשורה, עכוזים למעלה ורוקו ריצ’י צ’יקונה יראה לכם מה זה מין אנאלי מספק עם זין קשה ולא עם בננה רכה.

    • לילית-נסיכת האופל

      היי רוקו נא להרגיע אני יודעת איפה אתה גר ובזמן שאתה יושב ומאונן בבית על תמונות של מדונה, אנשים בירושלים חוטפים כדורים תועים. תתבייש לך. מכיר ליונל ריצ’י? יש איזהשהו קשר משפחתי? לא חשוב לא רוצה לדעת. ואפרופו מין אנאלי -אני באופן אישי נמנעת מהעונג עקב טראומה פרטית שלא ארחיב עליה את המילמול מחמת העובדה שיש דברים שהשתיקה יפה להם. אך מאחר שאני בחורה רחבת אופקים (כמו גם ענווה להחריד), עשיתי מחקר מעמיק ומקיף בקרב מכריי האנאליים שמייצגים חתך אוכלוסיה מגוון על שני מיניו, שלל גזעיו ואוסף העדפותיו המיניות. קבלו את המסקנות הבאות:
      א. מין אנאלי הוא ביטוי מסויים למשחק תפקידים של שולט ונשלט (אצל הומואים כמו אצל הטרואים). גם מין ואגינאלי הוא ביטוי לאותו המשחק ובעצם כל סקס שמכבד את עצמו וגם כזה שלא, זרוע בקורטוב מן התבלין עתיק היומין שקרוי CONTROL GAMES. אני לכשעצמי מכורה לשעשועיי שולט/נשלט, אך יש לי העדפה ברורה למקד אותם באיזור המוחי ולא בתוך פתחי גופי.
      ב. כשיש חוסר התאמה פיזי בין שני בני זוג למשגל, קרי: הקוס גדול על הזין, שוב תהייה העדפה על הכניסה האחורית בשל ההדיקות המלפפת, הצמידות העוטפת והקשיות המחככת של הטבעת הרקטומאלית.
      ג. גבר שלא בורך במיימדים נדיבים, לעולם יעדיף את החור הקטן יותר והפחות רטוב על חדירה דרך השער הקידמי (ג’ו ורוקו האם גם אתם….?)
      ולסיום: יכול להיות שהמחקר שלי הוא מגמתי מעט וזאת בשל העובדה שכל מדען שמכבד את עצמו (אני, אני, אני) מעלה קודם כל היפותזה ואז פועל כפי יכולתו על מנת להביא להוכחתה.
      ולכן בשבילי
      אנא בלי אנאלי
      כי אפילו עם טומי לי
      זה נראה לי שלילי
      ואני, רק תנו לי
      מין בנאלי ונורמלי
      עם הרבה מגע אוראלי
      בחריץ הואגינלי
      והרחיקו את הפאלי
      מהחור הרקטומאלי
      כי זהו איך שבא לי
      זה סופי וזה טוטאלי 🙂

      • לילית-נסיכת האופל

        הופס הופס הופס במסקנה א. במחקרי המופלא התכוונתי לומר שמין ואגינלי בתנוחת הכלב נמצא באותה רמה של שעשועיי כוח ושליטה כמו סקס אנאלי אך נשמט לי הכלב ונשאר רק הואגינאלי ושוב הופס וגם הב הב

      • אברם המג"ד

        רחבת אופקים אבל צרת רקטום

        והשיר בסיום – הדפסתי במאה עותקים וחילקתי בקן של הצופים הקרוב לביתי

        • אלמוני

          טמבל. כי זה נראה לך מתחסד, נכון? הרבה נשים לא אוהבות אנאלי ולא מפני שלא ניסו. וחלק באמת לא ניסו וזכותן לא לנסות אם לא בא להן לנסות!!! קאפיש?? קשי- תפיסה, אני אומרת לך, לילית נסיכת האופל.

          • אברם המג"ד

            אני אתעלם מהגידופים ואתייחס לעיקרי הדברים
            הרבה גברים לא אוהבים ללקק כוס
            הרבה נשים אוהבות אנאלי
            בגלל שהם ניסו

            ואני בכלל אוהב הכל. לא מוגבל. כל מה שבין גבר לאשה אני אוהב בלי להגיד זה כן וזה לא

            • אלמוני

              המקבילה של ליקוק היא מציצה, לא אנאלי. מציצה זה משהו מובן מאליו, שכדי לקבל עליו את הגמול ההדדי צריך להיעתר לאנאלי?

              • אברם המג"ד

                המקבילה של זה הוא זה
                מציצה = ליקוק
                אנאלי = 3 אורגזמות ואגינליות
                מציצה + מיסיונרי = ?

                הללללללווו !!!!!! תגידי, מה זה פה, עסקנות בנוסח המפלגות הדתיות? חברון תמורת בראון, הגדלת התקציב לכוללים תמורת אי פיזור הכנסת??!

                ומה זאת אומרת “להיעתר”? את לא קולטת שיש בנות שממש מבקשות הנאה אחורית?!

      • אמן ואמן סלע

        כל מילה זהב טהור! פשוט אלילה.

  13. רויטל

    והיא:
    *איך לעזאזל, הצלחת לכתוב 1500 מילים על המלאכיות של צ’רלי, איך??*

    • עידו הרטוגזון

      שלום לכולם,

      רק מספר תשובות קצרות למספר שאלות.

      רויטל,
      איך הצלחתי לכתוב 1,500 מילה על המלאכיות של צ’רלי?
      ובכן, למעשה הצלחתי לכתוב הרבה יותר. לצערי קוצצתי בעריכה. אבל אני לא מתלונן. בכל אופן, אין תענוג יותר גדול מלכתוב מניפסט אידאולוגי על סרט כמו המלאכיות של צ’רלי.

      מלחית,
      צפיתי בסרט פעמיים.
      בפעם הראשונה עם חברה שלי, בהקרנת העיתונאים שהצלחנו להשיג אליה כרטיסים במזל.
      בפעם השניה, עם ארבעה חברים (מר וודקה, מר עמית, מר בן עזרא ומר שטרית שעוזב מחר בבוקר ללימודים בהאג).
      נהניתי מהסרט בשתי הפעמים, בצורה אקסטטית ממש, ומאוד מתחשק לי לראות אותו שוב.
      לא נהניתי ממנו כמו שנהניתי מנמר דרקון (אותו ראיתי גם כן פעמיים, אבל עליו אין לי רבות לכתוב כמו שהיה לי לכתוב על המלאכיות. התנצלותי עם כל אוהבי הסרט הנפלא. רוצו לראות נמר דרקון).
      האם התרגשתי מהסרט?
      מאוד התרגשתי משלוש היפהפיות על המסך (בעוונותי). מאוד התרגשתי גם מאפקטים של BULLET TIME, מהנפות השיער המשותפות ומקרבות הקונג-פו המלהיבים.

      למה בחרתי דווקא במלאכיות מכל הסרטים בעולם?
      כי היה לי מה להגיד עליו.
      כי היה קשה לי להשאר עם זה לבד בחושך.

      האם יש טעם לנתח שוברי קופות הוליוודיים?
      בהחלט. וזה גם מאוד נעים.

      האם אני ממליץ לצפות בסרט?
      בוודאי. והרבה יותר משאני ממליץ לראות את האחות בטי!

  14. לילית-נסיכת האופל

    היי רוקו נא להרגיע ולמה פעמיים? לשם ההדגשה או בשל טכנופוביה קלה? חוץ מזה תיזהר כי אני יודעת מי אתה ואיפה אתה גר. מכיר ליונל ריצ’י, יש איזשהו קשר משפחתי? לא משנה לא רוצה לדעת. ואפרופו מין אנאלי, אני באופן אישי נמנעת מהעונג עקב טראומה פרטית שלא ארחיב עליה את המילמול מחמת צנעת הפרט, אך מאחר שאני בחורה רחבת אופקים (וגם מלאת ענווה) עשיתי מחקר מעמיק ומקיף בקרב מכריי האנאלים שמייצגים חתך אוכלוסייה מגוון על שני מיניו, שלל גזעיו ואוסף העדפותיו המיניות. אז אנאלכם קבלו את המסקנות הבאות:
    א. מין אנאלי הוא ביטוי מסויים למשחק תפקידים של שולט ונשלט (גם אצל הומואים וגם אצל הטרואים). גם מין ואגינלי בתנוחת הכלב הוא ביטוי לאותו המשחק ובעצם כל סקס שמכבד את עצמו וגם כזה שלא, זרוע בקורטוב של התבלין עתיק היומין שנקרא: CONTROL GAMES אני לכשעצמי מכורה לשעשועיי שולט/נשלט, אך יש לי העדפה ברורה למקד אותם באיזור המוחי ולא בתוך פתחי גופי.
    ב. כשיש חוסר התאמה פיזי בין שני בני זוג למשגל, קרי: הקוס גדול על הזין, שוב תהייה העדפה על הכניסה האחורית בשל ההדיקות המלפפת, הצמידות העוטפת והקשיות המחככת של הטבעת הרקטומאלית.
    ג. גבר שלא בורך במיימדים נדיבים יעדיף תמיד את החור הקטן יותר והפחות רטוב על חדירה דרך השער הקדמי (ג’ו ורוקו האם גם אתם…..?)
    ולסיום: יכול להיות שהמחקר שלי הוא מגמתי מעט וזאת בשל העובדה שכל מדען שמכבד את עצמו (אני, אני, אני) מעלה קודם היפותזה מסויימת ואז פועל כפי יכולתו על מנת להביא להוכחתה.
    ולכן בשבילי
    אנא בלי אנאלי
    כי אפילו עם טומי לי
    זה נראה לי שלילי
    ואני רק תנו לי
    מין בנאלי ונורמלי
    עם הרבה מגע אוראלי
    בחריץ הואגינלי
    והרחיקו את הפאלי
    מהחור הרקטומאלי
    כי זהו איך שבא לי
    זה סופי וזה טוטאלי 🙂

  15. ענת'לה

    זה בסך הכל סרט… לא צריך להגזים עם הפרשנויות.
    לדעתי היה דווקא נורא נחמד
    ואפילו מצחיק

    איך כל צורך להרוס את הכיף עם כל מיני תאוריות זדוניות!!

  16. מחפשת סרט

    יש המלצה חמה על סרט בקולנוע?
    מישהו ראה ראתה נמר דרקון? כדאי?ואם כן למה.

  17. תמר ש.

    כתבת ש”ישנו נסיון להראות שהמלאכיות לא איבדו מהנשיות שלהן (למעט אלכס מונדי שאת נשיותה הפגומה מסמל כשרון המטבח הלוקה בחסר שלה), שהן מצליחות להיות לוחמות וגם נשים”. מהיכן לקחת את ההנחה שכשרון המטבח הלוקה בחסר מעיד על נשיות פגומה? הרי פרשנות אפשרית אחרת היא שלמרות כישורי מטבח לקויים, הרי שגם אלכס היא מלאכית – לוחמת וגם אשה. האם זו התפיסה של יוצרי הסרט, שנתמכת ברמזים אחרים שאותם פיספסתי, או שזה נובע מתפיסת עולם שלך לפיה העדר כישורי בישול = חוסר נשיות? ואני חלילה לא חושדת בך בשוביניזם, פשוט צרמה לי האמירה, ומעניין אותי על מה היא נסמכת.

  18. רציתי לומר לעידו המון תודה על המאמר , מאוד נהנתי מהפרשנות .
    השאלה עם אני מסכימה או היא לא רלוונטית , אני חושבת שכל ביקורת שניתנת עם האניטלקטואל הנכון, מהווה גירוי מספיק על מנת לחשוב על הדברים, לתת להם את הפרשנות שלך וקצת לחשוב על הדברים ברמה מעל נהנתי או לא.
    אני חושבת שגרמת לכמה אנשים לפתוח את הראש בנוגע לכמה נושאים שהעלאת ועל כך תוברך . תודה .

    • יוחאי

      אוקיי
      דנו בזה שנים- אין מילה בנקבה למלאך, פשוט אין, ולכן “מלאכים” נובע מרצון לדבר עברית כמו שצריך, לא כל דבר בעולם זה שובניזם
      בטח לא הסרט-שטות הזה, לא ייתכן שכל קשקוש לחג ההודייה יעורר פולמוס נשי
      די!!!

  19. ג'ולין

    המלאכיות של צ’רלי הוא סרט שלא לוקח את עצמו ברצינות, למעשה הוא כולו פארודיה על עצמו ועל הסדרה המקורית. אתה חושב שמישהו היה מנסה לשכנע אותנו ברצינות שאפשר לעשות קונג-פו עם עקבים כאלה? שמאפין, ויהיה הכי לא מוצלח שיהיה, יכול לשבור דלת עץ? וכל שאר הדוגמאות של הגזמות מכוונות בסרט. בערך כמו שאף אחד לא התכוון ברצינות לקטעי התעופה בנמר דרקון.
    ואם אתם כבר נורא רוצים למצוא תיאוריות קונספירציה אולי מישהו יצליח להסביר איך שכנעו את אמדוקס לשלם על פרסומת שאומרת שדילברט עובד באמדוקס?

  20. בלופ בלופ

    אם הסרט (שלא ראיתי) שוביניסטי, זה לא נעים
    אם הוא נושא תת-מסר קומוניסטי – כסרט הוליוודי הייתי מסווגת אותו כחתרני, וזה לא רע.
    מה הבעיה?

  21. בלגניסטית

    *אילו מיניפולציות אדירות אפשר לעשות בעזרת מיניות* , לא רק על הבן אדם שעל ידיו את נתפסת כאובייקט מיני , אלא *גם על עצמך !*
    באחד הקורסים , שמתי לב שהמרצה מסתכל עלי ממושכות , גם חוזר מפעם לפעם על משפט , לא מבריק במיוחד שאמרתי , משבח כביכול את האינטיליגנציה שלא הפגנתי ,כשאני מבריקה , אני יודעת , ( גם בלי שאומרים לי ). באותה פעם , לא אמרתי משהו חשוב בכלל.
    בהפסקה הוא סיפר לי איך שהוא רואה אותי כל פעם אחרי השיעור מחכה לאוטובוס . נו נו… אני כבר לא ילדה , הייתי בסרט הזה , הרבה פחות בטוחה בעצמי ….

    • אלמוני

      את יודעת שהוא מסתכן בפלילים? יש חוק בארץ הזאת.

      • ציון קורנפלקס

        פלילים? יש חוק שאוסר על מרצה באוניברסיטה לקיים יחסי מין עם סטודנטית שלו? אני מתכוון: אולי זה לא אתי, אבל זה פלילי? הרי מדובר בשני אנשים בוגרים ואחראים למעשיהם. לא? האם אני טועה?

        • אלמוני

          אכן, שני אנשים בוגרים ואחראים, אבל עדיין ישנו חוק שאוסר זאת בשל הבעיות שהדבר יכול לגרום.
          ולי היו באוניברסיטה כמה מרצים שווים לאללה. והם לא עשו שום צעד רק בגלל החוק המטופש הזה.
          חבל חבל חבל.

          • אלמוני

            ונראה אותך, יקירה, בלי החוק “המטופש” הזה, כשמרצה מעוניין ואת לא, ויש לו שלל אפשרויות להתנקם בך על זה שלא רצית…

            • בלגניסטית

              צריך להוריד אותו מהקטע בעדינות עדינותית , כדי לא לפגוע באגו .
              עבר חודש מתחילת הסימסטר , ורק בסוף השיעור האחרון הזדמן לו להגיד לי מילה
              יעבור עוד חודש עד שיצליח להגיד לי יותר ממילה , אסור להראות שאני מתחמקת , כי אז הוא ידע שאני שמה לב…

              אין לי בעיה בהווה לטפל בקטעים כאלה , העניין הוא יותר משקעיי העבר , ולא , זה לא קרה באוניברסיטה , אבל גם ההוא של פעם היה איש חשוב ונשוי ומתוסבך…

            • אלמוני

              אנשים בוגרים אנחנו….עם כל הפארנויות שהעלית לא מצאתי את עצמי במצב שאת מתארת.
              נשארתי עם הפנטזיות, לכן קשה לי לחשוב אילו….מה שכן חבל לי שלא יצא כלום בסופו של דבר.

  22. דסי דוס

    אין חוק שאוסר על סקס בין מרצה וסטודנטית – יש חוק שאוסר על מרצה להטריד סטודנטיות, וגם הנחה שסטודנטית ומרצה שלה לא נמצאות בעמדת כוח שווה במו”מ על השאלה אם מי מהם רוצה לעשות סקס או לנהל רומן, ולכן ישנה חשדנות והגבלת האפשרות שלו לחזר אחריה, אם היא אינה מביעה רצון לכך (או מחזרת אחריו, רחמנא ליצלן….)

  23. ג'ו המבתק

    ג’ו מפתה את המרצה לאמנות האיסלם / סיפור שהיה באמת

    היא היתה מאוד יפה, ט.ח. המרצה שלי לאמנות האיסלם. קלטתי אותה ביום הראשון שנכנסתי לאולם. ג’ו היה בן 21 והמרצה היתה בת 35 – אשה בשלה ויפה מאוד. שדיה הכבדים גרמו לג’ו להצטיין בשיעורים ולהשתתף בלהט רב ושערה השחור והארוך רק הלהיט את הדם וגרם לג’ו לדמיין איך ומתי הוא יצליח לשים את ידיו, פיו ולשונו על פניה היפות.
    ואין ספק, הלסת משתמנת היטב והלשון עובדת ביעילות, כשיש אובייקט מרתק מנגד. היא היתה נשואה, מאופקת ומכובדת. ג’ו היה, כהרגלו, שטוף הורמונים וחסר כל ערכים.
    במשך חודשיים שלמים היא שמרה על הממלכתיות הנדרשת, ואני מצדי הפגנתי עניין רב בחומר הלימוד. בכתה אוניברסיטאית שבה 95 אחוז היו בנות, זה לא היה קשה להתבלט, בעיקר שהצטיינתי מאוד ודאגתי להחמיא לה על השיעורים המרתקים.
    ומה היה הסוף, אתם חושבים?
    כן. בדיוק.
    היא קיבלה את המיטב שלי
    ואני קיבלתי מאה בקורס המבוא

    • מש-תמ-צ-מת

      כי העתקת (:
      אתה חושב שתספר לנו סיפור כזה ותשמיט את הפרטים הכי עסיסיים?
      מה ז”א “המיטב שלי”?

      • ג'ו המבתק

        הפרטים – בהמשך, במלותיו של ג’ון קליילנד.

        ולא העתקתי כלל (אבל ידעתי מה תהיינה השאלות במבחן, שפל שכמוני…)

    • קשה לי לא לחייך, וקשה לי כן.
      מחייכת כי גם אני כבר אמרתי לעצמי, “יאללה נפתח עוד כפתור בחולצה”. זה אולי נצחון לא הוגן, אבל ניצחון מהנה.
      לא מחייכת כי אנחנו עדיין חיים בעולם בו נשים (בעיקר) נסחטות לתוך רגעים כאלו.

      • נשים סוחטות ברגעים כאלה. הכוח הוא שלנו (לפחות של הכוסיות שבינינו) לפתות, לסחוט ולהשיג טובות הנאה (תרתי משמע, טובות הנאה. גם הנאה וגם טובות)

        • מה שקורה ל”כוסיות” מתוקה שלי, זה שהן מעוררות עניין גם אצל מי לא מעניין אותן.
          ואז מה?
          ואז הן בסיטואציה שבה הן צריכות לסרב או לדחות מישהו שעשוי להיות בעמדת כח מולן. שעשוי גם להתנקם בהן על הסירוב או הדחיה הזו, גם אם היא נעשתה מאד בעדינות.
          עסק ביש, שעלול להיות מאד לא נעים ולגבות מחיר יקר.

        • ואני מתנצלת על הבוטות, אבל ממש נמאס לי שבכל סיטואציה מקצועית בסופו של דבר הדיון נסוב על גודל החזיה שלי, בדרך כלל בהיעדרי, אבל לא פעם: בנוכחותי.
          תתעוררו, עולם שמאפשר כאלו מצבים, הוא מסוכן לנשים, וזו איננה רק מחמאה, זו הטרדה מינית. אל תסכימו לשחק את המשחק ולאמר “אז ננצל את טיפשות הגברים”. גם לחבלנים הכי טובים יש תאונות עבודה, והייתי רוצה לשמוע מה גבר היה חושב עם כמעט כל בוסית שלו היתה מנסה להשחיל אותו בשלב כלשהו (בין אם היא נשואה, או הוא).

          • אמנות הפיתוי היא אמנות גדולה לא פחות מאמנות האיסלם… האין זה כך, ג’ו המבתק? ובנוגע לעמדה הנשית בנושא אין לי אלא לומר שיש פער גדול מאוד בין הטרדה מינית לבין פיתוי מיני. גדול מאוד. כל עוד אין שימוש לרעה בכוחו של בעל הסמכות אין לי שום בעיה עם הפיתוי והרמזים ומשחקי המינים

            • תקראי שוב למעלה, את המאמר. ואחר כך תהרהרי קצת איזה חלק מהתפיסות שלך הוא משקע של תרבות פופולארית ושל תרבות ספרותית שנכתבה ברובה בעולם ללא שוויון, על ידי גברים. אחר כך תהרהרי כמה מודלים הוגנים יש לאישה שנחשבת מושכת בתרבות שלנו.
              אני מתחילה להשמע קצת כמו תקליט שבור… כל מה שאני מנסה לומר, בדומה לעידו (?) הוא שיש מקום לבדיקה חסרת פניות של מה שאנחנו תופסים כנשי, כרצוי, כ”שווה”, בוודאי שיש מקום לבדיקה איזה מסרים סמויים מסתתרים מאחורי ה”גירל פאואר”.
              רוצים דוגמא? סיפורה של O. יש מי שיאמר “אירוטיקה”, יש מי שיאמר שיעבוד רוחני של הפנטזיה הנשית למוסכמה גברית, יש מי שיאמר סוג של ביקורת חברתית. בכל אופן: משהוא מסריח מהראש.

              • ג'ו המבתק

                דומיניק אורי, שכתבה את “סיפורה של או”, הצליחה לשטות בכל הפמיניסטים המיליטנטיים. הרי במשך שנים טענו, על כל במה אפשרית, ש”רק גבר יכול היה לכתוב יצירה זו, שכתובה בבירור מנקודת המבט של הפנטזיה הגברית של שליטה וכיבוש”.

                הו, שוטים. הו, פלצניים…
                הרי על זה בדיוק נסב “סיפורה של או” – שבירת הקודים הבנאליים שלפיהם אנחנו תופסים את היחסים שבין המינים. יש מאמרי פרשנות נפלאים על “סיפורה של או”, מכיוון שבאמת מדובר בטקסט מטריד-מנוחה (גם גברים, ולא רק נשים, מזדעזעים מחלקים מסויימים שבו) אבל הוא גם מחרמן באופן שקשה לתאר. “סיפורה של או” עובד על הזרמים התת-קרקעיים שלנו, את/ה קורא/ת על סר סטיבן
                שתוקע בתחת את או, שנמצאת בהחלט במצב משפיל (סר סטיבן כופה על העוזרת שלו לעמוד ולהתבונן כיצד הוא מכניע עם אברו את ישבנה של או) ומצד אחד כל תודעתך מתקוממת כנגד האקט הכוחני
                ומצד שני התיאור הספרותי כל כך מלא חיוניות ויצריות, שההורמונים שלך מתחילים לצאת במחול

                האם שיעבוד הוא אושר או אומללות? זה נושא גדול ורב פרשנויות. אפשר להחיל אותו על אנשים דתיים, האם הם חופשיים או כבולים וכו’, אבל בעיקר כדאי לבדוק את התגובות האוטומטיות שלנו מול פורנוגרפיה ויחסי גברים נשים

                “סיפורה של או” הוא בהחלט ספר שמאפשר לנו לבדוק אותן

          • ג'ו המבתק

            אגב, מה גודל החזייה שלך, JOE – נראה לי מאוד מעניין פרט הטריוויה הזה

            • כשתרצה לנהל דיון, בד’, לא בז’, ולא פרובוקציה, אתה ממש מוזמן. ועד אז, אני פשוט מבטיחה לך שאתעלם ממך. אם אתה רוצה פרט טריויה מעניין תרשום לפניך שאני נפגעת תקיפה מינית, בתחת, בין השאר, אם אתה חייב את הפרטים המקוממים, אבל המעוררים, של השיעבוד שלי.

              ובמילים אחרות:
              SHOVE IT!

              • ג'ו המבתק

                הכוונה לא היתה ליצור פרובוקציה ריקה, אלא לתת לך מענה (הומוריסטי, אבל זה עניין של טעם) לקריאתך “תוציאו את הראשים מהתחת”

                וצר לי באמת שעברת תקיפה מינית. דיעותיי הקיצוניות בנוגע לענישת פושעים מסוג זה – ידועות לגולשי האתר הזה. אני מאמין בסירוס מיד ובדיעבד

                וכמובן את יכולה להתעלם ממני, אלא שלא ביקשתי לפגוע בך ואת זאת הייתי חייב להבהיר

                • אני מקווה שתנצל את ההזדמנות לענות לי בכנות, ואיתך כולם.

                  איך זה יכול להיות שבכל דיון כאן בסופו של דבר נמצאת הדרך לעבור לעניינים שמתחת לחגורה (וזה מצויין כשלעצמו), לא תמיד כשיחת בנות, אלא בתגובה לאתגר של דמות גברית? ושתמיד תמיד, הדמויות הנשיות יענו במצהלות הן, לא משנה כמה פוגע הדימוי שמעלה הדמות הגברית?

                  נעסוק קצת בפואטיקה, “מיהו ג’ו”, כדמות. ונחשוב במקביל על דמותה של השרופה (איפה היא?), בחירת שמות מעניינת לשתי דמויות עם לא מעט מן המשותף, למעט המגדר.
                  תסכים איתי שיש בך פיצול די מעניין בין בהמה שחושבת שסיפורה של O אמור להיות מחרמן לבין טיפוס די סביר בשאר הזמן (וגם אני מסכימה שכל עוד פנטזיה היא פנטזיה, זה בסדר, אבל יש בעיה עם תווית ההכשר שהיא מקבלת המכינה אותה לביצוע).
                  תסכים איתי שללא כל הבחנה בין הקטבים האלו, נשות המקום נשכבות ומניפות שתי רגליים אל על ברגע הופעתך. מה שמאפיין, אגב, כל דמות גברית כאן, אם כי במקרה שלך זה בולט יחסית. האם אתה מקובל כאן למרות שאתה לפעמים בהמה? בגלל ששאר החלקים מפצים? או אולי מפני שכמו שאמרתי, התרבות שלנו מושחתת היום במידה כזו שנשים מתנצלות על היותן פמיניסטיות, במידה כזו שאין פנטזיות שוויוניות כמעט (וכל סרט כחול בסיסי מדגים את זה), ועל כן אתה מסוגל לענות על הפנטזיה המבולבלת שישנה.

                  כבר היו פה דיונים על “מהי גבריות”, ובכולם עלו נקודות כמו:”אגרסיביות זה גברי”, או “עדינות היא נשית”. אבחנות שנובעות ממידת השחתת הדימויים שלנו, או אולי מכך שמעולם הם *לא* היו משוחררים מאי שוויון. אני מחפשת דוגמא מוצלחת, ואולי היא נמצאת מתחת לחגורה (ושוב אני מציינת שאין לי בעיה עם האיזור הגיאוגרפי). בכל הדיבורים על הרקטום מעולם לא נידונה ממש ברצינות אפשרות החדירה לרקטום הגברי. והיא קיימת, בין אם במין הטרוסקסואלי, או במין הומוסקסואלי. כלומר, או שאנחנו נמצאים בעיצומה של הדחקה די משכנעת, או שעולם הפנטזיות שלנו מוגבל כל כך ע”י סטריאוטיפים שלא הגענו לשם. או שניהם. גבר לא יעלה את הנושא, כנראה בגלל שיש פה עניין של שוביניזם, ונשים באופן כללי לא ממש משתמשות במונחים גרפיים כל כך (שמת לב?).

                  אני יודעת שאת O כתבה אישה, ובעיני זה מסמך שיכול להיות עדות לניצול מעמיק עד כדי כך שהוא הופך לפנטזיה (ואם ירצה מישהו לדעת על זה יותר, הוא מוזמן לשאול), נטיה מינית ספציפית שלה, כניעה לפנטזיה גברית, משל מחוכם וביקורתי במיוחד, פורנוגרפיה, או נסיון לבדוק את רצוננו להיטמע באחר. בכל אופן: הוא מטפל בכל הנושאים האלו מהקיצוניות הגדולה ביותר, כמעט מסוכן בהיותו כזה (למשל, האם לא תמהת פעם איך לאחר כל אותם מעשים כוחניים שנעשו בנקביה מעולם לא קיבלה O ולו זיהום אחד קטנטן באף אחד מהם? עדות להיותה משל, או עדות להיות המחברת בהדחקה?

                  עוד שאלות מעניינות: למה המלאכיות חייבות להיות רזות? ובניגוד בולט לשוויון שהושג ברמה הבין גזעית בבחירת הצוות. אז נכון, סרט, חייב להיות פאן: מה, אזלו הנשים העגולות והסקסיות שמסוגלות לקונג פו בסיסי? למה באמת בועז תמיד עולה בבקשה לשמוע על הפנטזיות הנשיות? וכמובן שיש לנו הזכות להיענות תוך ידיעת הסיכוי שיעשה בנו שימוש פורנוגרפי… למה לא אומרים “וומן פאואר”, אלא “גירל פאואר” (וכל בלשן יאמר לך שזו אינה זוטה). איך לא עלה על דעתך שבקרב שומעות נשים תתכן המצאות של נפגעות תקיפה מינית, שמחייבת מעט רגישות יתר? ושאולי החברה כולה צריכה לגלות רגישות יתר (שהיא עדיפה על כהות)? וחמור יותר, איך לא עלה על דעתן של הנשים כאן?

                  מפני שהן עסוקות כל כך בקיבוע הסטטוס שלהן כ”אסרטיביות”, “בלתי מופלות”, “חזקות” וחרשות מאוד לעיתים. עוורות לנוכח העובדה שאולי יש פה הגשמה של אידאל שוביניסטי, לא בחיוב מתאים. עובדה שהבוקר היה קשה מאוד לנהל דיון אינטיליגנטי בפורום על עניין הסקס האנאלי, ומה שמגוחך הוא שהדברים היותר סבירים שם נאמרו על ידי גברים (ואני מודה שגם על ידך). אכן, הגברים קפצו על אלמנט השחרור שהיה גלום עבורם במהפיכה הפמיניסטית, נשים ככל הנראה פחות. כולנו פה מתפארים ביכולתינו להשתמש במין ככוח, ומין לא אמור להיות מנוצל ככוח בסביבה בריאה (משחקי שליטה או לא)…

                  אז או שהקהילה הזו שטחית עד אימה, או שהיא נמנעת מדיון בעייתי בכוונה. עכשיו יכולות כל הנשים המשוחררות לקום להגן על עמדתן ולבטל את מה שאמרתי, בינתיים אומר לך שלא תפייס אותי בהצהרה פופוליסטית על סירוס תוקפים כולל (שאני עצמי לא מאמינה בו אגב).

                  • אלמוני

                    1. כמה חכמה ואמיצה את
                    2.הקהילה הוירטואלית הזו אכן שטחית עד אימה

                  • ג'ו המבתק

                    אוהו, את שואבת אותי לדיון כבד-ראש בשעת לילה מאוחרת…
                    כמה הבהרות:
                    ראשית, לא התכוונתי לפייס אותך בהתנצלות פופוליסטית. לא התנצלתי כלל, מכיוון שלא היה בכוונתי לפגוע ולא היה בדבריי שמץ של פגיעה, אלא “טייק אוף” על תגובתך שלך. הסברתי במדוייק שאם ברצונך להתעלם ממני, זכותך המלאה – אבל כדאי שתדעי את העובדות.

                    שנית, את מכנה אותי “בהמה”, אבל בהמה זהו שם כללי לחיית הבית, השדה, היער והערבה. הסוס, החמור, הגמל, הפרה והעז הם בהמות. גם חזיר הוא בהמה. יש בהמה דקה – צאן, עזים וכבשים. יש בהמה טמאה, האסורה למאכל (גמל, חמור). יש בהמה טהורה, שמותרת לאכילה, בהמה מעלת גרה ושוסעת שסע פרסות.
                    אבל כשאומרים על בן-אדם שהוא “בהמה” מתכוונים לטימטום ורפיסות דעת. האם לכך התכוונת, JOE – יפה ידוע לך שיש לדייק בהגדרות שמגדירים נושאים ואנשים.
                    שלישית, לעניין “סיפורה של או”. תרצי או לא – יש דברים שאינם בשליטתך. בלווינים משודרת עכשיו בערוץ “יס פלוס” סידרה בשם “ההסטוריה של הפורנוגרפיה”.
                    ניסוי מדהים שנערך בקרב 2000 נשים גילה שיש פער בין מה שנשים אומרות על סרטים כחולים לבין תגובותיהן הפיזיות. מילולית, נשים הביעו סלידה, הסתייגות ואפילו גועל מהאקטים המפורשים שעל המסך. האלקטרודות שרשמו את גלי המוח והתגובות הגופניות (הזעה, הפרשת הורמונים, התרחבות אישונים, זרימת דם מואצת, דופק מהיר) גילו דברים אחרים. הם גילו התעוררות מינית.

                    האם נשים משועבדות לתפיסת עולם גברית? כן. במקרים רבים. אבל בסופו של דבר נשים משועבדות בראש ובראשונה למכניזם הנשי. למחזור הביו-ריתמי שלהן, לפעילות חשמלית במוח (אשר שונה מזו אצל גברים) לאסטרוגן ולהורמונים ופרומונים אחרים.
                    בעולם האמיתי, JOE, פועלים חוקים אחרים מאשר בעולם האקדמי או הוירטואלי – שם אנחנו מצחצחים את לשוננו, בונים תילי תילים של אידאולוגיות ונלחמים על בריקדות שהקמנו במו פינו. בעולם האמיתי אנחנו…בהמות. זה לא רע תמיד, להיות בהמה. אני מעדיף עז או חמור לועסי עשב ואינם גורמים רעה לאיש, פועלים לפי תחושות ראשוניות ובלתי מתוסבכים מינית, על פני הרבה מאוד אנשים משכילים, עכברי אקדמיה ואבירי הפוליטיקלי קורקט-נס.

                    לא, JOE, אני לא חושב שנשים מתמסרות לי בגלל תפיסה שובניסטית מוטמעת אלא בשל העובדה שאני מצליח להעביר תמיד את האמת שלי. אני באמת באמת אוהב נשים.

                    יש הרבה גברים שאומרים שהם אוהבים נשים, אבל הם בעצם רוצים לזיין נשים, כדי לשלוט בהן. מדובר פה בסוג של כוחניות שהיא זרה לי לחלוטין. אני לא מעוניין לשלוט באף אשה. מעולם לא ריתק אותי מאבק המינים המטופש, שעטוף במחלצות מלים ומלחמות-כוח סמויות.

                    אני רוצה לשכב עם נשים שרוצות לשכב איתי. ושוב חזרנו אל נקודת המוצא של המעגל: האם הן רוצות בגלל שאני מגלם את הפנטזיה המוטמעת שחברה שובניסטית יצרה?

                    הייתי יכול לכתוב עכשיו שלושת אלפים מלה על ההבדלים בין בהמות, גברים סקסיים וחיות אחרות, אבל לא אלאה אותך – אם בכלל שרדת עד כאן…

                    ג’ו המבתק

                    • “בעולם האמיתי אנחנו… בהמות” ?? לא כולנו, ג’ו, לא כולנו.

                    • ג'ו המבתק

                      במובן הפיזי-הורמונלי בהחלט כן. כולנו. התמזל מזלנו ויש לנו מערכות מפותחות שמעדנות את התגובות האינסטינקטיביות. יש לנו מוח מפותח ומערכת חינוך – אבל בבסיס? בבסיס אנחנו בעלי חיים

                    • לשאלתך, כן, טמטום ורפיסות הדעת, זה לא חייב להיות כך וכבר הגבתי על שטיחות הדיון. הרמת את הכפפה, אבל בזרת….
                      אני הייתי שמחה למשל לדעת מה קבוצת הבקרה של הניסוי שאתה מדבר עליו, מפני שהמסקנה נשמעת לי מעט חלקית. ולידיעת כל הנוכחים: שורדות תקיפה מינית מכל הסוגים מדווחות על רטיבות, אפילו על אורגזמה בשעת התקיפה. הגוף הוא אכן מכניזם, אבל זה בפירוש לא מרמז על הנאה שלהן ממה שנעשה בגופן, הגוף מגיב לכל שדר מיני ככל הנאה, לעיתי אפילו מפרש סכנה כשדר מיני..
                      אני הייתי שמחה לשמוע את תגובתך להיותו של הרקטום איבר שגם לגברים יש, ובעניין נקודת הג’י הגברית לא נתווכח, כי היא עובדה מוגמרת.
                      הייתי שמחה לשמוע מה אתה באמת חושב על הדימויים הגבריים והנשיים הגרפיים ועל אופי הדו שיח כאן.
                      הייתי שמחה לשמוע אותך מהרהר באמת על היותך, אולי, יציר של חברה לא שוויונית, והיות כל השותפות שלך כאלו. אני לא חולקת על אהבתך הכנה לנשים, או על אהבתן אליך, אלא לעולם הדימויים שהביא אתכם להתגפף מלכתחילה (הרי לא בסוגיית ההסכמה עסקינן) , למשל הביטוי שנשים “מתמסרות לך”, ולא שאתה מתמסר להן, אכן הבחירה במילים חשובה.
                      והייתי מאוד שמחה לשמוע את דעתך הכנה על זה שכל טייק-אוף בסגנון שלך (וזה נסיון יפה ליופמיזם), מסתכן במעבר על קווים אדומים, שבמקרה שלנו אף הוגדרו על ידי.

                      אל תדאג לרמת העייפות שלי, אותי קשה להלאות. תפרש את הדברים כהזמנה לדואט, כהזדמנות להטיל ספק, תפרש אותם כמחול פיתוי אם זה יעזור לך, אבל אל תחשוב שזה דו קרב ואל תתעלם מהשאלות, והן כבדות משקל.

                    • ג'ו המבתק

                      אין שוויון. נקודה. עובדה. אין שוויון כי אין משהו ששווה למשהו אחר. יש אפשרות להומניזם, כלומר להילחם על כך שגם לצד השני תהיינה את אותן זכויות שיש לך, אותן הזדמנויות, אותו חופש ביטוי ובטחון פיזי.

                      רקטום יש גם לגברים. אז מה? אני לא מבין את הרעיון. זין יש רק לגברים. שדיים יש רק לנשים. האם את חפצה לחדור לתוך פי הטבעת של הגבר שלך? איך, בדיוק? עם מלפפון עטוף בקונדום? כדי לענג אותו, כדי לחוש שליטה, כדי ליצור שוויון (מזוייף, כמובן) בינך כ”נחדרת” לבינו כ”נחדר”?

                      JOE
                      סקס אינו זירת קרבות. לא פיזית ולא אידאולוגית. המיטה שלי היתה ותישאר היכל תענוגות שבו אני מוכן להתמסר טוטאלית למי רוצה להתענג עלי ולענג אותי, ולהיפך.

                      הרי אני הדוניסט מושבע ואין שום סיבה שארצה שמישהי תתמסר אבל לא אבקש להתמסר גם כן. מי שפוחד לאבד שליטה הוא מי שלעולם לא יזכה בה. פרדוקס? כמובן. אני כל חיי רק מבקש לאבד שליטה, להיזרק אל מעבר לחומות התוחמות את התודעה, לחצות את גבולות ההנאה. זה דורש אומץ ואמון. יש לי משני הדברים גם יחד.

                      מה את מבקשת, JOE? מה, בדיוק, את רוצה? אם הדיון באזורים הדרומיים של הגוף אינם מרתיעים אותך (כפי שציינת) מה הבעיה? הטרמינולוגיה? השימוש במלים אלה ולא באחרות? חוסר הרגישות, לכאורה, שמופגן כאן לפעמים?

                      ובסך הכל צריך להיזהר מהכללות, JOE, לא כולן מתפעלות ממני. ממש לא. והדיונים כאן פעמים רבות רחוקים מלהיות שטוחים ורדודים. לפעמים האג’נדה היא מקוממת, אולי, אבל גם התגובות האוטומטיות מעצבנות.

                    • אין שיווין?

                      ובאמת ברצינות, אני לא אלאה אותך בהגנה על היות העמדה שלי באמצע מהפיכה לא קטנה משל עצמה, רק נאמר שאני מקווה שברור לך שהנכונות שלי לנהל דיון אמורה להיות סמן לא רע.

                      נסביר שוב, מה שתפס את העין שלי הוא העובדה שכל כך הרבה גברים גבר העלו פה את עניין הסקס האנאלי, ומעט כל כך דיבורים היו כאן על האופציה השניה שלו. זו לא אבחנה אישית על עצמי, ואני לא מאמינה ששום אקט מיני צריך להעשות כדי “להשיג משהו”, רק מנסה לחשוב רגע ברצינות על בחירת הנושאים שנעשית כאן, לא במתן ציון ערכי, אלא בנסיון לאבחן דרכה. אני מקווה שאתה גם כן.

                      הבעיה היא אכו, בחירת המילים, ולא בגלל הטעם האנין שלי, אלא בגלל שהן מרמזות על עולם מונחים בעייתי מעט, תת מודע תרבותי אם תרצה. ו”דמם” של גברים הוא כרגע אכן סמיק טפי.

                      אני מאמינה באמת שאתה אוהב נשים, ואין לי ספק שהן אותך (ועוד פעם: אתה כלי), אבל זה לא העניין, ואני מקווה מאוד שאנחנו לא מנהלים (שוב) דיון על ההעדפות שלך.

                      ומה אני רוצה? אני רוצה את הבלתי אפשרי, אני רוצה שנתחיל ליצור לנו עולם מילים שמתקרב יותר לשוויון, אני רוצה שנתחיל לשקוד על פנטזיות חדשות, אני רוצה לחדול לשמוע דברים כמו שנאמרו למעלה בגנות הפפמיניזם. נראה לך טרחני? מוגזם?

                    • ג'ו המבתק

                      לא נראה לי מוגזם וגם לא נשמע לי טרחני כלל.
                      אבל הייתי מתחיל במעשים, לפני המלים.
                      את המניאק שאנס שתי ילדות בנות 12 ונשלח אתמול לחמש שנות מאסר הייתי מסרס. כי בשנת 2004 החלאה האנושית הזאת תסתובב שוב ברחובות ותחפש קורבן

                      את התת-אדם שדקר את אשתו למוות וגם את בנה הקטן, שניסה להגן על אמא שלו – ונכשל, את המוטציה הזאת הייתי כולא בצינוק עד יום מותו

                      אני מאמין בחינוך לשיוויון, בדיבור אינסופי על שוויון, בלחימה בלתי מתפשרת בהטרדות מיניות ובהטלת עונשים קשים וחמורים על כל מי שהפעיל כוח פיזי או השמיע איומים כלפי אשה.

                      כי בעיניי – JOE – לא המלים קובעות את ההוויה אלא העשיה. ברגע שיהיה ברור שאין מחילה ואין רחמים למי שתקף נשים, יצומצם מאוד הפער בין השווים (החזקים) לבין הבלתי שוות (החלשות).

                      את רוצה את הבלתי אפשרי? זה בסדר. בלי יומרה אין השגים. תראי, JOE, השגים יש. מעטים, אולי. אבל יש. לפני עשר שנים בלבד התנהגותו של יצחק מרדכי היתה נורמה מקובלת שאיש לא היה חושב שהיא גרועה, תוקפנית, פלילית.

                      עוד עשר -עשרים -שלושים נשים בכנסת ועוד כמה חוקים מוצלחים ויהיה הרבה יותר טוב. לנשים, ובזכות זה שלנשים יהיה יותר טוב, אז גם לגברים

                    • הערות לסדר:
                      א. השינוי חייב להיות מנוהל בכל המישורים. אני לא מוותרת על נשמתה של מי שלא מבינה מהו פמיניזם כמו שאני לא מוותרת על מי שבעלה מכה אותה.
                      ב. מצידי: שיהיו 60 חברי כנסת בנים זכרים, גם גבר אמור להיות מעוניין בחקיקה למען זכויות נשים (בין אם בענייני שוויון שכר וחופשת לידה, או בענישה לעברייני מין) וגם אישה יכולה להיות שוביניסטית או פוליטיקאית גרועה.
                      ג. בעניין העשייה: ב 25 בנובמבר היה הכנס לציון יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים וילדים. הייתי שם, היו אולי עוד 300 אנשים מלבדי.

                    • ג'ו המבתק

                      נשמה, את לא צריכה לוותר לי, אבל את מתעקשת משום מה לדבוק ב”רצוי” ולא ב”מצוי”. ברור שכדאי שגברים יהיו רגישים למצוקותיהן של נשים, וכדאי גם שישראלים יהיו רגישים למצוקותיהם של הפלשתינאים. נו?
                      אם את רוצה שינוי את צריכה לשאוף לייצוג מקסימלי של נשים בבית המחוקקים שלך. זה הכל

                      ואגב – ביל קלינטון היה טוב או רע, לדעתך, לנשות ארה”ב?

                    • אני לא יודעת… לא יודעת על זה מספיק ולא יצא לי לחשוב על זה.

                      ב”שלוף”, נדמה לי שזה הפוך על הפוך, שדי אפייני למצבים של ניצול.. מחד, הינה איש שאישתו היא מודל נשי משוכלל ופמיניסטי מאוד, מאידך, הוא לקח את המודל הזה ובשם השאיפות הפוליטיות של שניהם, עשה מאשים שלא ייעשו ברמה האישית.
                      מצד אחד עצם המעשים שלו העלו לדיון את סוגיית ההטרדה המינית, ומצד שני, הנמיכו אותו כל כך.

                      אני צריכה לחשוב על זה.

                    • המלכה האם

                      המלכה האם אחוזת התרגשות והתפעלות מהדיון הזה. כל הכבוד ל-JOE ולאסתי – נשים כלבבי! שלוש פעמים כיפאק היי לג’ו המבתק על ההתגוששות האמיצה, הכנות והחוכמה!

                      אין לי מה להוסיף. תמשיכו את הדיון אתם מדהימים שלושתיכם..

                    • דינה ברזילי

                      או ש- JOE והקרוי בשם ג’ו המבתק הם כנראה אדם אחד שנוהג לדבר עם עצמו?

                    • אלמוני

                      חמודה, רואים שאת חדשה פה… אז בבקשה לעשות כבוד למשתתפים שאת לא מכירה

                    • בלגניסטית

                      אנונימוס , למה לקלל? אז היא חדשה , אז מה??

                    • לילית-נסיכת האופל

                      סליחה שאני נדחפת לכם באמצע, אבל הדיון שלכם הוא פשוט כזה מעורר ואני לצערי שרויה כרגע מתוך אילוץ בכזאת שממה אינטלקטואלית שאם אני לא אגיב אני פשוט אקרוס אל תוך עצמי כמו חור שחור. אז לגופו של קלינטון: בואו נאמר שהנ”ל הוא שריד יצוגי של העבר וסוף ההווה AS WE KNOW IT שכן הוא ומעלליו מייצגים עידן של גברים לכאורה חזקים שמצויידים במעמד חברתי נכבד אך למעשה עומדת מאחריהם אשה אשר כוחה הוא גדול פי אלף. ואכן כוחה של הילארי מתבטא בתבונתה ופעילותה למען רפורמות חברתיות שיוויוניות. הדבר שמסמל יותר מכל את שינוי הערכים בתקופתינו היא העובדה שהנה האשה ה’קטנה’ הולכת אף היא לקבל גושפנקא לכוחה בזה שהיא מקבלת בעצמה מעמד עם תואר חברתי (סנאטורית). ומוניקה, אף היא נעשתה ייצוגית בעל כורחה שכן אולי בעתיד לא עוד יערבבו לנו זיינים, סיגרים ושאר סמלים פאלים כשאנחנו באמצע העבודה. עבודה לחוד וסקס לחוד זה מה שאנחנו רוצות וזאת לא בקשה מוגזמת מצדינו. תחי המהפכה!!!!

                    • לילית-נסיכת האופל

                      ומתי נדע בוודאות שהמהפכה השיוויונית אכן הושלמה? האם כשלארצות הברית תהיה נשיאה אשה? או אולי כשבגלגל”צ תשודר פרסומת מטעם משרד התחבורה אשר בה תככב אשה ואם בישראל שיוצאת לדרינק או שניים ובעלה היקר מתנדב להסיע אותה בפיכחון ובבטיחות חזרה הבייתה. אותו בעל יקר ואצילי בגינוניו, יקריב את צרכיו האישיים ויוותר על כמיהתו לטיפה המרה למען בטחונם שלו ושל אשתו ולרווחת ילדיהם שממתינים עם הבייבי סיטר (ממין זכר) בביתם. שכן עד מתי ינהלו הגברים את העולם ועלינו הנשים יוטל ליהיות אחראיות לטאטא אחריהם את כל הדם, הזרע והדמעות שנשפכו לחינם?
                      עם שוטים לא נוהגים, גל..גל..גל..גל”צ!!!

                    • joe
                      אהבתי והערצתי נתונה אלייך,
                      בדר”כ אין לי כוח לקרוא את התגובות שכתובות פה ועליי להתוודא אף לא את הכתבות
                      אבל הייתי מרותקת לדיון שהתפתח בינך ובין “גו המבתק”
                      את אמיתית כנה, חושפנית וחשפנית
                      אינך מנסה להביע את חוכמתך ע”י ציטוטים רמי מעלה כפי שראיתי שרבים
                      מקבועי האתר עושים, את כותבת ללא מעצורים ומגבלות, ללא מחשבה
                      על הפילוסוף הנודע שתומך בעמדתך, אלא את את מוציאה את מה שנמצא על
                      ליבך, מקלה על פצעך. אילו יכולתי הייתי מחבקת אותך כל הימים והלילות,
                      אני בדעתך.
                      נ.ב.
                      אני מאוד אוהבת את בלגניסטית ואת המלכה האם, יישר כוחכן.

                    • ואני כבר חשבתי שהדיון הזה בא אל סופו.

                      תודה על המחמאות.

                      את הדיונים שאני מנהלת כאן אינני מנהלת כדי להקל על שום פצע שלי (פצעים הרי נרפאים לאט לאט, בליטוף מתמשך), אלא כדי להלחם על פני החברה בה אני רוצה לחיות ולגדל את ילדי. אני מאמינה שבדרכם, כל המשתתפים כאן עושים את אותו הדבר בדיוק, אם כי נכון שעבור אחדים מאיתנו זה יותר מוויכוח.

                      האם תכבדי אותנו בנוכחותך בעוד דיונים? כל זוג ידיים עמלות על המקלדת וכל השאר, את יודעת….

                      אגב, ומהיכן את כותבת באשמורת הלילה האחרונה?

                    • ג’ו צודק. מאד מאד צודק.
                      את כל התיקונים הנפלאים והחשובים לחוק שהשיגו במדינות סקנדינביה לטובת נשים
                      (ובין השאר- לאמהות עובדות: חופשת לידה של שנה, שיכולה להתחלק בין ההורים, הכרה בהוצאות טיפול בילדים לצרכי מס, יום חינוך ארוך, מעונות שצמודים למקומות עבודה וכו’- כל מה שמאפשר לנשים לשלב אמהות וקריירה, שזו הסוגיה הבעייתית ביותר ש”תוקעת” נשים איפה שהן היום. מפני שעד הדילמה של האימהות אין הבדלים רציניים בין נשים לגברים, במה שנוגע לרכישת השכלה וכו’. אבל נשים הופכות לאימהות בדיוק בגיל שבו אדם צעיר בונה קריירה, וההתנגשות הזו מחסלת את העתיד המקצועי המבטיח של המון נשים מוכשרות)
                      וזה לא פחות חשוב בעיני מחוקים נגד אלימות. הדברים מגבים אלו את אלו
                      ובכן, ההתקדמות הזו הושגה רק לאחר שמספר הנשים בפרלמנט הושווה למספר הגברים(כמעט)
                      ודקה אחת לא לפני כן.
                      אנחנו לא יודעות להפוך לקבוצת לחץ פוליטית, ונישאר תקועות עד שנבין שאף אחד לא ידאג לעניינים שלנו במקומינו.

                    • לילית-נסיכת האופל

                      אני מעולם לא סברתי שסירוס האדם שאנס אותי כשהייתי ילדה בת 14, יהווה פיתרון הולם הן כמזור לפציעה הנפשית שלי והן כהבטחה לשלומן של ילדות אחרות בנות 14 או בנות כל גיל אחר. לאורך כל ההסטוריה האנושית לא הוכח שיש קשר גומלין בין חומרת העונש לבין ירידה או עלייה ברמת הפשיעה. ולכן אעיז לפרשן את דבריה הנשגבים של JOE ואף להוסיף משל עצמי: הבה ונשים דגש על החינוך של עצמינו כפרטים וכחברה ולאו דווקא על עשיית שפטים בפושעים. שכן ככל שנרצה להביט עליהם במיאוס, לסרס אותם, או אף להוציא אותם להורג, לא נוכל להתעלם מהעובדה הכואבת שהם אך ורק תוצר של אותו בית החרושת שיצר אותנו ואם בהם טבוע דפקט שמנקר עיניים, אז סביר להניח שגם בנו טבוע אותו הדפקט רק אולי ברמה שהיא יותר נסבלת לדעתינו. בכל אופן הנה גם אני נכנסת למלכודת של השפיטה הערכית כאשר אני מנסה לומר שלדעתי אנחנו כחברה צריכים להתמקד בשינוי דפוסי החשיבה והתקשורת שלנו שבאים לידי ביטוי מתוך שפיטה ערכית של הסובב אותנו. במקום זה רצוי שנצעיד את האנושות צעד או שניים קדימה בכך שנבחן דברים מתוך הבנה נאורה וסובלנית אשר מקנה זכות קיום חופשי לכל יצור על חולשותיו ושונותו. לשמחתי אני חייבת לציין שאני אופטימית דיי לחשוב שסטריוטיפים חברתיים מסויימים היו וחלקם אף עדיין, פועל יוצא של נסיבות ואילוצים ביולוגיים וסביבתיים אשר פג תוקפם וכך לאט לאט לנגד עיניינו המשתאות מאבדים הם את רלוונטיותם והופכים הם לנחלת עברינו החשוך. אני מאמינה שביחד עם הידע והקדמה שאנחנו רוכשים, אנחנו מסגלים לעצמינו כיוון עולמי שמגמתו העתידית היא שיוויון. וכן זה לוקח זמן (מה הם 10000 שנים לעומת הנצח?). האמת היא שישנם ימים שבהם אני חושדת שמגמת התפתחות המין האנושי היא בדיוק לכיוון ההפוך ואז מה שבא לי זה לדפוק לעצמי כדור בראש או לקחת מנת יתר, אבל לא היום. היום אני אופטימית ואל תשאלו אותי למה.

    • “שטוף הורמונים וחסר ערכים…”
      אהבתי!!!!

    • המלכה האם

      מצטרפת לקריאה הקולקטיבית: מה זה
      נתתי לה את המיטב שבי

      פרטים. פרטים. מה העידון הבלתי אופייני הזה?

      • ג'ו המבתק

        “כבדרך אגב נשלחה ידי אל כפתורי מכנסיו וכך יכולתי לשחרר את הארי מסוגרו…ברגע בו הוציא הארי את ראשו מהכלוב, נוכחתי לדעת כי מטמון טמון לנער בחלציו. לא בדל נערים תמים. זרבובית של גבר מגודל! מגדלור אדירים, מצבת-על לכל איבר גברי, עמוד של בשר המתנוסס אל על ונושא בראשו כדור אבירים תפוח, ככדור תותח הנטען לתוך תותח!
        אילו היה הנער בן-ענקים, לא היה איברו גדול יותר. כה עצום היה הדבר שבין רגליו, ששריקה נתמלטה לה מפי: מעולם לא ראיתי איבר נפלא כל כך! ענק!! נוקשה!!! עורו החלק מתוח לכל אורכו! איזה מראה מרהיב!! ומלהיב! היתה בו עדינות של ענקים ודריכות של מנצחים!

        אין ספק, חשבתי בלבי, רק בן אלים ראוי לזין אדירים זה… ואני איפשרתי לו לבוא בכל שעריי, לחזור ולחדרו, פערתי לפניו את כל סודות גופי והרשיתי לו לערוך את מסע ההכרות.

        וכשרונו במחקר היה גדול ככשרונו המולד שבין רגליו. הפקרתי את עצמי להנאה הגדולה מכל. הנאת הגוף והבשר”.

        מתוך “פאני היל” מאת ג’ון קליילנד
        סדרת “ארוטיקה קלאסית” בהוצאת “דמה”
        1986
        תרגום: מ. אהרן

        • איך משיגים את הספר הזה? חייבת לקרוא אותו.

          • אבסולוט ג'וליה

            בשיטה הישנה, המסורתית והכי בטוחה:

            מבררים איפה יש בארץ הזו מה שנקרא בעגה העממית – “חנות ספרים”.
            מוצאים את העיר ואת הרחוב בו היא נמצאת.
            נכנסים.
            מחפשים על המדפים, או:
            שואלים את המוכרת “האם יש לך את הספר פאני היל של ג’ון קליילנד בהוצאת דמה?”.
            ממתינים לתשובה.
            אם אין, מבקשים להזמין.
            אם יש – הצלחת במשימה הבלתי אפשרית לכאורה, אך הניתנת לביצוע.
            במקרה של בעיה מיוחדת, יש לגייס את שלושת המלאכיות של צ’רלי, ולקוות לטוב.

            שיהיה בהצלחה.

          • עופרה ר

            לא תשיגי בשום מקום אלא בחנות ספרים משומשים וגם שם צריך מזל
            הספר אזל לדעתי

        • בואו אני אסביר לכם את הקסם של ג’ו המפואר.

          זה שאחרי ציטוט כזה הוא כותב בסוף

          תרגום: מ. אהרון.

          מבינים? זה כל ההבדל בינו לבין זיינים סדרתיים אחרים. זה, מה שהפילוסוף הצרפתי רולאן בארת כינה “פונקטום”. זה הפרט שבכל יצירת אמנות (והוא כתב את זה דווקא על צילום, בספרו “מחשבות על הצילום”) עושה לך את הרחש הקטן הזה בלב ומשדרג את ההתרחשות, המילולית או הויזואלית, למקום אחר…

          • המלכה האם

            תסבירי, אסתי יקרה. לא הבנתי למה זה מסביר את הקסם של ג’ו, ה”מ. אהרן” הזה…

            סליחה, כן? היה לי יום קשה מאוד בעבודה

            תסבירי לי?

            תודה, מתוקה.

            • להסביר? אוי… טוב, אני אנסה
              רולאן בארת מנסה לנתח את המנגנון שגורם לנו להתפעם מצילומים (למשל) מסויימים ולא מאחרים.
              למה אנחנו אומרים על ציור מסויים שהוא מעניין, אבל אחר עושה לנו איזו דקירה בלב ואנחנו רוצים דווקא אותו. או, למה מתאהבים ביצירות מסויימות?
              אז מה שמבדיל ,לשיטתו, בין יצירות שמעוררות בנו עניין כללי (מה שהוא מכנה בלטינית “סטודיום”) לבין אלו שדוקרות אותנו (בלטינית “פונקטום”- דקירה) זה פרט מסויים שנמצא שם או לא, ובדרך כלל לא מדובר בפרט הבולט באופן מובן מאליו, או היפה ביותר או הצבעוני ביותר או המגרה ביותר.

              יען כי מוחנו איבר מסובך הוא.

              הרבה פעמים מדובר בפרט טפל או משמים או “חלש” שהמיקום שלו או המינון שלו מכניס לפורפורציות אחרות את החלקים הקובעים…
              בקיצור, אז כשהסתכלתי על התגובה של המבתק למעלה, הסתכלתי על המילים כמו שמסתכלים על פרטים ביצירה של אמנות ויזואלית, וחשבתי מה מבדיל בינו לבין השקמיסט, וגיליתי פרט שנתן קונטרה לציטוט ארוך, פרטני, קצת פשטני, מאד גלוי ובוטה, לא באמת מרהיב או מצית את הדמיון… אבל אז היה כתוב שם, למטה

              תרגום: מ. אהרון.

              וזה היה הפרט המשמים שהזכיר לנו שג’ו הוא לא שקמיסט. לא לא. כי הרי בשביל לצטט את המקור, למי שמעוניין בספר, הוא לא היה חייב להזכיר את שם המתרגם… זה היה פירור של שאר רוח..
              וסליחה אם לא ירדת לסוף דעתי גם הפעם… ניסיתי:-)

            • אה, כן, ואחרי ש”הארנו” את החלקים הקובעים בעזרת “הפרט המשמים” … (שזכה לכינוי “פונקטום”…)
              אני מבקשת להזכיר שכל הפלצנות האינטלקטואלית הזו היא רק לזכר הפיתוי המפואר של המרצה לאמנות, שבדרך אליה ודאי נאלץ ג’ו הצעיר לשנן פה ושם גם כמה תיאוריות אמנותיות…:-)

              • ג'ו המבתק

                יפה דרשת, אסתי
                אני תמיד האמנתי שהיופי נמצא בפרטים הקטנים

                ואגב, תמיד אהבתי את ה”פונקטום”.
                גם בגלל אותה דקירה, מדקרת-לב, שחשתי מול ציוריו של ואן-אייק, כמו גם מול המינראטים של מסגדי אינסטנבול, שחותכים את השמיים, מתריסים כפאלוס אימתני את קיומם

                וגם מפני שפונקטום מתחרז עם
                רקטום

    • בלגניסטית

      בירושלים??

      • ג'ו המבתק

        היכן היא מלמדת? הו, זאת לא אוכל לומר. שומר אני על פרטיותה!

        אבל לנצח אזכור את גופה הקסום, המעורטל, שזהר באור הירח שהגיה מבעד לחלון המשקיף לים התיכון, במלון תל אביבי נאה, שמורגל בשעות גנובות ובזרים שבאים לבקר, להתרגש, לשלם מראש – ולהיעלם

        • מדהים. מדהים. מדהים. מדהים. מדהים. מדהים. מדהים. מדהים. מדהים. מדהים. מדהים. מדהים. מדהים. מדהים. מדהים. מדהים. מדהים. מדהים. מדהים. מדהים. מדהים. מדהים

  24. אחרי שקראתי את הביקורת על הסרט, יצא לי לקרוא בעיתון הארץ במוסף גלריה ביקורת קצת שונה חשבתי להביא קטעים נבחרים למי שמועניין בעוד דעה .
    אורי קליין ” הדוגמניות של צ’רלי ” –
    …הדלות מתבטאת גם בעלילה, שהיא כל כך חקיינית ואלמנטרית, עד שאין מנוס מלהסיק שזה מכוון ,וגם באופן שבו הסרט מתייחס למקור הטלוויזיוני שלו ולמסורת הקולנועית שהוא נשענן עליה. המלאכים של צרלי משתמש בסיטואציה המרכזית של הסדרה, ולא מוסיף עליה דבר .
    שוב יש פה עסק עם שלוש נשים צעירות , שחייהן לא היו מוצלחים במיוחד עד שאחד , צרלי טאונסד בעל סוכנות בילוש חילץ אותן מהמצוקה ואימן אותן להיות נשות פעולה.
    יוצרי הסרט הבינו שיש משהו מביך מעט בסרט פעולה עכשווי, שבמרכזו שלוש נשים פעילות ועצמאיות, הנתונות לסמכותו העליונה של גבר שגאל אותן ממצוקתן ומסרב להתגלות לפניהן.
    בסדרה המקורית זה הפריע פחות, ואפילו שיעשע: זה היה חלק מהמארג האידיאולוגי של המלאכים של צרלי שהיתה סדרת הפעולה הראשונה בתולדות הטלוויזיה האמריקאית שנשים ניצבו במרכזה .
    העלילה עושה שימוש במרכיבים מתוך סרטי ג’ימס בונד , באטמן, דיק טרייסי, כל סרט פעולה שנוצר אי פעם . במשך 92 הדקות של הסרט מצפים לשווא לרעיון תסריטאי מקורי אחד או לבדיחה מוצלחת באמת, אז מה נותר שלוש הדמויות והשחקניות שמגלמות אותן. יוצרי הסדרה המקורית שילבו בין ראשוניות אידיאולוגית למסורתיות תסריטאית בכך שנענו לחוקים שהנחו את סדרת הפעולה הטלוויזיונית באותן שנים , וחילקו את שלוש גיבורות הסדרה לשלושה “טיפוסים נשיים”: אחת היתה חכמה ויפה, אחת ספורטיווית ויפה והשלישית מתוחכמת ויפה .
    יוצרי הסרט אינם יכולים כמובן להיענות לחלוקה סטריאוטיפית כזאת . אבל התוצאה היא שלאף אחת משלוש גיבורות הסרט אין זהות.
    השלוש צונחות ממטוס, נוהגות במכונית מרוץ , הן לוחמות , מזנקות, קופצות , מתהפכות ועפות באוויר . אבל מה הן עושות כאן בעצם ? לא יותר ממה שדוגמניות עושות על המסלול.
    למרות הפעילות הפיסית הרבה שבה הן מועורבות , תפקידן היחיד הוא להציג עצמן לראווה במלוא החן והפאר הנשי שלהן. דיאז רוקדת, לו עושה מאסז’ וברימור לובשת חולצה פתוחה עד הטבור כמעט.
    שלוש השחקניות נהנות מהאפשרויות שהסרט מעניק להן להציג את עצמן: אבל אם “המלאכים של צרלי הוא דוגמה למין פוסט-פמיניזם- זה לא רק עלוב למדי, אלא גם מדכא מאוד.

    • מעודכנת

      תבדקי כאן מה חושבים על אורי קליין (אפילו הקימו אתר על שמו):

      http://corky.net/dieuridie/

      • משוטטת

        שטויות.

        • ג'ו המבתק

          אורי קליין נפלא כשהוא כותב על קולנוע שנוצר עד שנות השמונים. הבעיה היא שהוא שייך לדור של מבקרים שבוחנים כל סרט כיצירה ספרותית, כ”טקסט”. קולנוע היום הוא הרבה יותר מ”טקסט מצולם” והוא מתכתב עם מיתוסים, קומיקס, תרבות המחשבים, וידיאוקליפים, ראפ – מיליון דברים אחרים.

          לטעמי – וזאת דעתי האישית בהחלט – זה שורש הבעיה. בחוגים לקולנוע ולטלוויזיה ובימי עיון וסדנאות בישראל עדיין מתעסקים עם סגנונות עריכה, אייזנשטיין מול פודובקין, ה”שוט” הקולנועי כ”תא חי” שנושא את הדי.אן.איי של הסרט כולו, או כלבנה אחת מתוך חומה שלמה…
          שטויות מהסוג הזה…

          אבל חייבים לציין לזכותו של אורי קליין שהוא זיהה את הפוטנציאל הגאוני של קלינט איסטווד כבמאי. זה היה ב-1974, אחרי צאת סרטו של איסטווד “עיר ושמה גיהנום” למסכים…

          רוב העולם התייחס לקלינט איסטווד כאל תואם ג’וליאנו ג’מה וצ’רלס ברונסון. אורי קליין איבחן את השוני וכתב עליו.

          • בלגניסטית

            זה מה שחשבתי על הסרט , אחרי שקראתי את הספר . הסרט לא מצטט את הספר , אלא עובד על סצנות מתוכו ומשתמש בכל מה שיש למדיום הקולנועי להציע : טכניקות צילום , מוזיקה , סינכרוניזציה ( שלא לדבר על השחקנים מופלאים , במיוחד איאן מקרגור שהוא… שהוא… . רואים שמי שעשה את הסרט הבין את הספר/מסמך המשובח הזה ,ברמה מאוד עמוקה , כשהוא יצר טריינספוטינג קולנועי , הוא לא היה צריך את הספר לידו , זה היה בתוכו ….

  25. לדעתי המאמר מזבל את השכל ושום דבר בו אינו נכון!!!
    באמת! נראה לכם שהבמאי שהיה לו הכוח וןהמזל לעבוד עם כמה מהכוכבות המצליחות בהוליווד ינסה להסתיר את עצמו? לא נראה לי!!!
    לדעתי מי שכתב את המאמר מגזים לגמרי, ואני חושבת שהסרט היה ממש ממש יפה, ויכול להיות שאני אלך לראות אותו עוד פעם!
    אם לא שמתם לב, המלאכיות לא מתיחסות לצ’רלח כמו אלוהים, הן פשוט רוצות לפגוש את האדם שהציל אותן מחיי פשע, עבודות משעממות וחיי קונג פו.
    גם הקטע בו דילן קוראת “אני אשיג את הדובי שלי” יכול להתייחס בכלל לעובדה שהיא רוצה לתפוס את נוקס, משום שהוא שכב איתה וניצל אותה.
    אז מי שקורא את המאמר ולא רוצה בסוף ללכת לסרט:
    אתה מפסיד!!! כל זה שטויות!

  26. אי אפשר לקרוא את כל הדברים שרשומים כן

  27. Either it’s me who missed the article (a little long), but I suspect it’s Gideon our friend who missed the movie. This tendency to overanalyze will land you on the wrong side of a kicking boot one day!

    Relax, chill, enjoy the movie. All in all, the got all the pretty girls kickin’ real high just for good ol’ entertainment’s sake.

  28. אני
    לא
    ראיתי
    את
    הסרט
    הזה
    כי
    מה אכפת לכם למה ?

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *