כולם סביבכן פתאום נוסעים ורק אתן תקועות כאן? מעיין אנגל על כאב הלב שבדחיית רפלקס החופש

הנה בא הקיץ

לאחרונה מצאתי את עצמי מגיעה בקלות למצב של לחלוחית בעיניים. כל מאורע חד פעמי כיומיומי גרם לי לעלייה ברמת ההתרגשות שמיהרה לבוא לידי ביטוי ברטיבות לא רצויה באיבר שדרכו אני רואה את העולם. בהתחלה חשבתי שמדובר בתופעת לוואי שכיחה של הגלולות שאני נוטלת, ההורמונים, אתן יודעות. לכן לא התעצלתי ואצתי לקבוע תור לרופא הנשים שיחליף לי את הגלולות. לאחר תקופת ניסיון לגלולות החדשות לא השתנה דבר בטפטוף העיקש מעיניי ולפני שנתקפתי היפוכונדריות מוחלטת וניגשתי לקבוע תור לרופא עיניים, הבנתי מהו מקור הבעיה. רפלקס החופש הגדול מכה שוב.
כל שנה הרפלקס הזה ניעור בי מחדש. את חייבת חופש, הוא מדגיש. אם אפשר חו”ל, רצוי רחוק וארוך, הוא ממליץ. מה לעשות, שתים עשרה שנה ויותר שבהן הרגילו אותנו שאחרי עשרה חודשים של לימודים או כביכול לימודים, מגיעה חופשה ארוכה, אינן דבר של מה בכך. באורח מפתיע החופשה הזו הצליחה כמעט תמיד לגרום לנו לחזור ללימודים בשמחה רבה. שמחה שנבעה מכך שהחופשה נתנה לנו המון אנרגיות חדשות (אם נהיה כנים לרגע, לא פעם גם השתעממנו עד כדי געגועים עזים לימי ספסל הלימודים העליזים, אבל זה כבר סיפור אחר).
מאז הטיול הגדול, שהיה כבר לפי שלוש שנים וממנו חזרתי נמרצת מתמיד, ידעתי רק נופשונים קצרצרים שהותירו אותי עם רוב תאוותי בידי. השנה הבטחתי לעצמי שבקרוב יגיע טיול גדול נוסף. מאז ההחלטה הנחרצת, הזמן, כאילו במכוון, עובר לאט מתמיד. נדמה שהסימסטר האחרון לא יסתיים לעולם. הדבר העיקרי שלמדתי לאחרונה הוא שקיים קשר ישר בין תנועת הטיפות הבלתי פוסקת שלי לבין תנועת מקורביי החוזרים מהתפוצות וחיוך מאוזן לאוזן נסוך על פניהם. נדמה שפרוייקט נתב”ג 2000 יוצא סוף סוף לדרך רק שהוא עבר לבית שלי. פתאום כולם נוסעים לטיולים ארוכים כדי להתרענן משגרת העבודה. וכשהם שבים, הלחלוחית מתעוררת בקלות והופכת את עיניי ירוקות מתמיד.
הדבר ששבר אותי סופית, עם כל הפרגון, הוא טיול אמצע החיים של מי שהביאו אותי לעולם להודו. שמחתי בשבילם, באמת. יחד עם זאת האושר והשלווה שקרנו מהם כשחזרו, הרסו אותי. “מה זו ההחלטה המטופשת הזאת לדחות את הטיול?” הציק שוב רפלקס החופש הגדול. “עם כל הכבוד לצורך בהשכלה יש צורך בחידוש הכוחות, צורך להיטען באנרגיות חדשות וחיוביות, צורך לחוות חוויות חדשות, צורך לראות טבע רב עוצמה וצורך לקבל את השנה שעתידה לבוא בציפייה רבה. אולי תהיה אהבה חדשה, הישגים בלימודים או עבודה מעניינת?” הרגשתי שכל הכוחות שהיו בי אזלו ונותר ממני רק ברז דולף. אז הייתי חייבת להזכיר לעצמי כל מיני מושגים מעצבנים שהם חלק בלתי נפרד מחיי כאדם בוגר; ‘דחיית סיפוקים’, ‘סבלנות’ ו’פרופורציות’. כאן מעיין אנגל, מסיימת את המאמר, ישראל (בינתיים).

על הכותבת מעיין אנגל

גדלה במושב ישע בדרום, היום גרה בת"א. מאז שזוכרת את עצמה כותבת עם הרבה הפסקות

תגובות

  1. אידית

    מקסים!! כ”כ עצוב..כ”כ נכון!
    נתראה בדרמלסה.

  2. לי קורה בדיוק את אותו הדבר, אני מתכננת נסיעה לתאילנד(פעם שנייה) ואין לי מושג מאיפה יבוא הכסף….

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *