הנסיכה והעדשה

היה הייתה, בארץ רחוקה, נסיכה אחת שחיפשה אחר נסיך אחד. היא עזבה את ממלכתה, עברה ימים ויבשות, נסחפה בסופות, ספגה קור ורעב, ולא נשברה, כי ידעה שיום אחד היא עוד תמצא את הנסיך שלה. היא האמינה שגם הוא עובר ימים ויבשות, בודד ועייף, ממש כמותה, מחפש אחריה. האמונה הזאת לא מנעה ממנה לחפש אחריו בעצמה, האמונה הזאת לא גרמה לה לשבת בממלכתה ולהמתין לו, היא רק נטעה בה כוח רב להמשיך בחיפושיה אחריו.
לעיתים הייתה הנסיכה פוגשת בדרכים פרשים רכובים על סוסים לבנים. בלבה הייתה מפעמת תקווה, אולי אחד מהם הוא הנסיך שלה. היא קיוותה לפגוש פרש שישא אותה בזרועות חסונות למיטה רכה ומתחת מזרנים רבים ויטמין עבורה עדשה. אבל בדרך כלל עם הפרשים לא הייתה אפילו מיטה. אבנים קטנות ועלים דקרו בגבה, והציקו לה כמו שהיו מציקים לכול בחורה רגילה. הפרשים לא הבחינו בינה לבין הבחורות האחרות, היא הייתה יפה אמנם, ושיניה נאות , אבל לפרשים לא נראתה שונה משאר הבנות. היא ידעה שרק הנסיך שלה יבחין, רק הוא יבין, שהיא נסיכה אמיתית.
ובינתיים, הבחורות האחרות בדרכים, מצאו להן פרשים חסונים, ואילו הנסיכה נשארה לבדה. בלילות של קור ואימה לא הבינה היכן הוא הנסיך שלה. האם הוא בכלל קיים? לפעמים פקפקה, ואם אין אי שם אף נסיך עבורה, אולי גם היא לא באמת נסיכה? אולי מוגזם לבקש מפרש חסון שישא אותה בעדינות למיטה רכה, שיטמין מתחת למזרנים עדשה? אולי האבנים הגסות מתחת לגבה בעת שהיא שכובה על האדמה אינן נוראיות כל כך. אולי אם תעצום עיניים (והרי כשגוהר מעליה פרש, עיניה עצומות ממילא) תדמיין שהאבנים הן בעצם רק עדשה, ורק רגישותה המופרזת היא ההופכת אותן לאבנים גסות שחותכות בבשרה.
לעיתים קרה שניסתה להאמין שפרש זה או אחר הוא הנסיך שלה. לעיתים רק אחרי שהביטה בו מתרחק על סוסו ודוהר הבינה שלא כך הוא.
כל פרש נוסף המתרחק היה מקרב פחד כמעט משתק אל לב הנסיכה, היא הרי לא הופכת יותר צעירה. מה אם תבזבז את כל ימיה בחיפוש אחר מישהו שקיים רק באגדה? הרי ככל שהיא מתעקשת שהוא קיים, הוא מתעקש שלא להופיע. מדוע שלא תיתן לפרש נחמד לשאת אותה עמו הרחק, על אף שלא ידע לעולם שהיא נסיכה, על אף שתדע תמיד שהוא איננו נסיך.
מחשבות כאלה ודומות, אלפי עדשים דוקרניים היו מציקים לנסיכה וטורדים את מנוחתה. פעמים רבות רצתה לוותר על החיפוש, אבל לא יכלה, היא ניסתה למחוק את כל המחשבות בזרועותיו של פרש זה או אחר, אבל כשהיה חובק את גופה היה הופך הוא עצמו, לעדשה ענקית ומציקה. ואחרי זמן מה ממילא, אף אם היא לא הייתה אומרת מילה, היה הפרש אומר לה, שהיא תובענית מדי, שהיא מדי רגישה, מה היא חושבת את עצמה? נסיכה?
מבולבלת הייתה נודדת אז שוב לבדה. בדרכים הייתה מביטה בקנאה בבחורות האחרות. הפרשים מצאו חן בעיניהן, הן היו מתרפקות על זרועותיהם בשלווה, הן לא חלמו על נסיך. הן לא נותרו לבד, כשרק חלומותיהן מארחים להן לחברה.
היו אפילו ימים קודרים בהם תהתה הנסיכה, אם נסיכותה היא קללה, ואם תשכב מספיק פעמים על אבנים חדות תצליח לקלקל ולהסיר את קללת רגישות עורה. היא רצתה להפוך מחוספסת, היא חלמה להיות פשוטה. בימים קודרים זה נראה היה חלום פשוט יותר להגשמה. זה רק נראה. האבנים לא פגמו ברגישות עורה, הן לא הפכו אותה מחוספסת אלא מוכה וחבולה. גופה היה שותת כמו לבה. אחרי יום קודר במיוחד החליטה להפסיק לנדוד ולחזור לארצה.
וכששבה לעירה שבה אליה שלוותה. היא הבינה שיש נסיכות בלי נסיך, ואולי זה לא כל כך נורא. היא הרגישה שבעצם, למרות הניסיונות ולמרות הכישלונות, הצליחה להוכיח לעצמה שהיא תמיד תישאר נסיכה, גם אם לא יהיה נסיך לצידה.
ואז יום אחד, כששוטטה בשוק בין הדוכנים, לא מתאווה לקנות דבר, אבל גם לא מתייאשת מלהביט, נתקל מבטה במבטו של סוחר עדשים שהגיע מארץ רחוקה. בו ברגע ידעה הנסיכה שזהו הנסיך שלה. אולי אין הוא נסיך כחול דם מלידה, אך הוא מכיר מקרוב כל עדשה. ורק מי שמבין היטב מה היא עדשה, יכול להבין באמת נסיכה.