סיפור קצר: היא האמינה שגם הוא עובר ימים ויבשות, בודד ועייף, ממש כמותה, מחפש אחריה

הנסיכה והעדשה

היה הייתה, בארץ רחוקה, נסיכה אחת שחיפשה אחר נסיך אחד. היא עזבה את ממלכתה, עברה ימים ויבשות, נסחפה בסופות, ספגה קור ורעב, ולא נשברה, כי ידעה שיום אחד היא עוד תמצא את הנסיך שלה. היא האמינה שגם הוא עובר ימים ויבשות, בודד ועייף, ממש כמותה, מחפש אחריה. האמונה הזאת לא מנעה ממנה לחפש אחריו בעצמה, האמונה הזאת לא גרמה לה לשבת בממלכתה ולהמתין לו, היא רק נטעה בה כוח רב להמשיך בחיפושיה אחריו.
לעיתים הייתה הנסיכה פוגשת בדרכים פרשים רכובים על סוסים לבנים. בלבה הייתה מפעמת תקווה, אולי אחד מהם הוא הנסיך שלה. היא קיוותה לפגוש פרש שישא אותה בזרועות חסונות למיטה רכה ומתחת מזרנים רבים ויטמין עבורה עדשה. אבל בדרך כלל עם הפרשים לא הייתה אפילו מיטה. אבנים קטנות ועלים דקרו בגבה, והציקו לה כמו שהיו מציקים לכול בחורה רגילה. הפרשים לא הבחינו בינה לבין הבחורות האחרות, היא הייתה יפה אמנם, ושיניה נאות , אבל לפרשים לא נראתה שונה משאר הבנות. היא ידעה שרק הנסיך שלה יבחין, רק הוא יבין, שהיא נסיכה אמיתית.
ובינתיים, הבחורות האחרות בדרכים, מצאו להן פרשים חסונים, ואילו הנסיכה נשארה לבדה. בלילות של קור ואימה לא הבינה היכן הוא הנסיך שלה. האם הוא בכלל קיים? לפעמים פקפקה, ואם אין אי שם אף נסיך עבורה, אולי גם היא לא באמת נסיכה? אולי מוגזם לבקש מפרש חסון שישא אותה בעדינות למיטה רכה, שיטמין מתחת למזרנים עדשה? אולי האבנים הגסות מתחת לגבה בעת שהיא שכובה על האדמה אינן נוראיות כל כך. אולי אם תעצום עיניים (והרי כשגוהר מעליה פרש, עיניה עצומות ממילא) תדמיין שהאבנים הן בעצם רק עדשה, ורק רגישותה המופרזת היא ההופכת אותן לאבנים גסות שחותכות בבשרה.
לעיתים קרה שניסתה להאמין שפרש זה או אחר הוא הנסיך שלה. לעיתים רק אחרי שהביטה בו מתרחק על סוסו ודוהר הבינה שלא כך הוא.
כל פרש נוסף המתרחק היה מקרב פחד כמעט משתק אל לב הנסיכה, היא הרי לא הופכת יותר צעירה. מה אם תבזבז את כל ימיה בחיפוש אחר מישהו שקיים רק באגדה? הרי ככל שהיא מתעקשת שהוא קיים, הוא מתעקש שלא להופיע. מדוע שלא תיתן לפרש נחמד לשאת אותה עמו הרחק, על אף שלא ידע לעולם שהיא נסיכה, על אף שתדע תמיד שהוא איננו נסיך.
מחשבות כאלה ודומות, אלפי עדשים דוקרניים היו מציקים לנסיכה וטורדים את מנוחתה. פעמים רבות רצתה לוותר על החיפוש, אבל לא יכלה, היא ניסתה למחוק את כל המחשבות בזרועותיו של פרש זה או אחר, אבל כשהיה חובק את גופה היה הופך הוא עצמו, לעדשה ענקית ומציקה. ואחרי זמן מה ממילא, אף אם היא לא הייתה אומרת מילה, היה הפרש אומר לה, שהיא תובענית מדי, שהיא מדי רגישה, מה היא חושבת את עצמה? נסיכה?
מבולבלת הייתה נודדת אז שוב לבדה. בדרכים הייתה מביטה בקנאה בבחורות האחרות. הפרשים מצאו חן בעיניהן, הן היו מתרפקות על זרועותיהם בשלווה, הן לא חלמו על נסיך. הן לא נותרו לבד, כשרק חלומותיהן מארחים להן לחברה.
היו אפילו ימים קודרים בהם תהתה הנסיכה, אם נסיכותה היא קללה, ואם תשכב מספיק פעמים על אבנים חדות תצליח לקלקל ולהסיר את קללת רגישות עורה. היא רצתה להפוך מחוספסת, היא חלמה להיות פשוטה. בימים קודרים זה נראה היה חלום פשוט יותר להגשמה. זה רק נראה. האבנים לא פגמו ברגישות עורה, הן לא הפכו אותה מחוספסת אלא מוכה וחבולה. גופה היה שותת כמו לבה. אחרי יום קודר במיוחד החליטה להפסיק לנדוד ולחזור לארצה.
וכששבה לעירה שבה אליה שלוותה. היא הבינה שיש נסיכות בלי נסיך, ואולי זה לא כל כך נורא. היא הרגישה שבעצם, למרות הניסיונות ולמרות הכישלונות, הצליחה להוכיח לעצמה שהיא תמיד תישאר נסיכה, גם אם לא יהיה נסיך לצידה.
ואז יום אחד, כששוטטה בשוק בין הדוכנים, לא מתאווה לקנות דבר, אבל גם לא מתייאשת מלהביט, נתקל מבטה במבטו של סוחר עדשים שהגיע מארץ רחוקה. בו ברגע ידעה הנסיכה שזהו הנסיך שלה. אולי אין הוא נסיך כחול דם מלידה, אך הוא מכיר מקרוב כל עדשה. ורק מי שמבין היטב מה היא עדשה, יכול להבין באמת נסיכה.

על הכותבת מיכל בלומנפלד

בוגרת החוג לקולנוע ולטלויזיה באוניברסיטת ת"א במגמת תסריטאות. עבדה כתסריטאית בערוץ הילדים ובערוץ הופ קטנטנים. סיפור קצר שכתבה זכה בפרס הראשון בתחרות מפעל הפיס "כתוב" לגילוי סופרים חדשים. פרסמה את ספרי הילדים "פתאום בלי כתום" ו"מר מלד גמד מחמד" בהוצאת ידיעות אחרונות. הספר הראשון שלה למבוגרים "כמו שמים" יצא בהוצאת "גוונים". קיבלה מלגה מממשלת איטליה לשנת לימודי אמנות ותיאטרון בDAMS בבולוניה

תגובות

  1. דיוויד

    קראתי והתרגשתי.
    בהיפוך מינים יכולתי לכתוב את הסיפור הזה בעצמי…

    • עוד גבר

      כשהגבתי את התגובה הקודמת, זה היה
      ממש מיד אחרי שקראתי את הסיפור הנ”ל
      ופשוט נגמרו לי המילים… אז פשוט רציתי
      להגיד שזה אחד הסיפורים היותר מרגשים
      והכתובים נפלא שקראתי כאן (ובכלל…
      אבל אני לא אחד שקורא בד”כ סיפורים אלא
      יותר ספרים עיוניים וכו’).
      אז כמו שכתבתי: פשוט מקסים…

  2. מקסים! מקסים! הזדהות מלאה!
    אבל למה הסוף הזה? חייבים שלכל אגדה יהיה סוף טוב?
    אהבתי יותר לקרוא שהנסיכה נשארה בגפה … הרי אם נהיה מציאותיים , ישנן נסיכות שנותרות לבדן

  3. כמה פעים נשמע כבר את הפזמון הנדוש הזה?
    על זו שחיפשה וחיפשה, ועברה הרבה בדרך, ובסוף כמעט ויתרה ואז – הופ’לה, בא הנסיך במסווה.

    אנחנו מעוררות רחמים. בחיי.
    כל כך הרבה דיו וירטואלי נשפך כאן על החיפוש הנואש אחר אהבה, שאפשר לחשוב שאנחנו לא עושות כלום בחיים חוץ מלמצוץ ולחפש אהבת אמת (לא בהכרח בסדר הזה).
    די. מספיק.

    אולי נפסיק להיות נשים ונתחיל להיות בנות אדם?

    • ואם נפסיק לעשות כך, לא יהיה טעם לאתר הזה
      אז אם לא מצאו חן בעיניך הדיונים הנדושים הללו כלשונך
      את מוזמנת לא להיכנס

      • לא יהיה טעם לאתר? סליחה?
        את טוענת שכל מטרת האתר “בננות” הוא לא להיות במה לשיח נשי ער, אלא הצגה נואשת ומזוייפת למחצה של נשים נואשות בחליפת חייהן, שהן או-כה-מושלמות אבל אפ’חד עוד לא בנמצא ומתאים להן?

        אל תתחילי אפילו עם ה”את מוזמנת לא להכנס”. את לא הזמנת אותי לכאן, וגם לא תזמיני אותי לצאת מכאן. ובכלל, זכותי להתלונן על תכנים ירודים באיכותם באתר שאני מחבבת ומעריכה.

        אם תעמיקי לקרוא כאן תמצאי שיש כאן המון נשים נפלאות שיש להן הרבה מה לומר, וזה ממש לא ברמה הרדודה של “אני נסיכה אבל במקום עדשה נתקע לי חצץ בגב”. יש כאן נשים שמדברות על יחסים, על סקס, על אהבה, על קריירה, על אומנות, על משפחה.
        על 101 נושאים.

        נוצר מין פרדוקס של נשים חזקות, קרייריסטיות, מוצלחות ונאות, שנהנות בסוף היום להתלונן על מר גורלן. כשהתלונות סתמיות וצורת הגשתן תפלה, זכותי לומר שלא מוצא חן בעיני.
        לא, אני לא חייבת להתחנף לאף אחת כאן, וכל הפוציניו-מוציניו של “אויש את כותבת כל כך מ-ד-ה-י-ם. ונ-כ-ו-ן” מגיע כאן לעיתים לשיאים של גועל (ודווקא הכותבות המוכשרות במיוחד לא זוכות לכל כך הרבה ליטופים לאגו).

        להבא, Tweety, אני מציעה לך לא לבוא בהצעות מרחיקות לכת. זה ממש לא מנומס.

        • סטודנטית להנדסה

          אני פוגשת הרבה בנות מאד שאפתניות שלומדות איתי ולעיתים כל חייהם הם הצגה משנית למטרה העיקרית שלהן: למצוא בן זוג.
          לדעתי המסר של הסיפור הוא שאת לא צריכה לחיות את חייך בחיפושים, אלא לפעמים לדעת לשחרר ולחיות גם בכיוונים אחרים, ולמצוא את הייחוד שלך שיעשה אותך נסיכה, ורק כך תוכלי למצוא את הנסיך שלך ולהיות באמת מאושרת.

        • אסנת גולן

          מקבלת אבל…

          אהבתי את תגובתך, היא כנה וכנות כזו מרעננת (המבין יבין).

          עם זאת כל אחד יכול לחשוב מה שבא לו.
          לדעתי ולדעת עוד רבות כולנו נסיכות שבסתר ליבנו מצפות לנסיך (אבל לא רק!).

          תמשיכי כך.

  4. אלמוני

    לא מזמן קראתי את הספר של דניאל כהנמן ועמיתים “רציונליות, הוגנות, אושר”. זהו אוסף מאמרים שעוסק בנושאים שבכותרת.
    לאחר קריאה של הספר ישבתי ושוחחתי עם בת-דודתי ופתאום קלטתי שהשגיאה הכי גדולה בחיים שלי, פרידה מהחברה לשעבר שרצתה להתחתן איתי, מופיעה בספר, וזאת כנראה גם השגיאה של המחברת.

    הנסיכה מחפשת נסיך שהיא תאבד את הראש בגללו, וזאת שגיאה טיפוסית של אנשים שבאים לאמוד מצב ולהגיב על פי האומדן. *השגיאה שעליה אני מדבר היא התבוננות על בעיות בפרספקטיבה צרה מדי*. היום אני יודע שמערכת יחסים צריכה להיבחן על כל מרכיבה, לרבות דרך פתרון בעיות בזוג, איכות התקשורת, סקס, כבוד הדדי ועוד הרבה נקודות התייחסות אחרות.

    אם עוד בן-אדם אחד ילמד את הלקח שלי, הרווח שלו.

  5. אוי, כמה נכון!
    כמה פרשים נפגוש? וכמה צפרדעים ננשק? וכמה פעמים ישרט העור וייפצע הלב ויחלים על אף ולמרות….?
    אופטימיות קוסמית דרושה, ללא דיחוי וללא ספק, כדי לשרוד את המסע.

    אני איתך.

  6. סיפור יפה, מעורר הזדהות וכתוב נפלא.
    למרות שאנחנו נשים קרייריסטיות וחזקות, עדיין אנחנו חולמות על הנסיך שלנו, שלדעתי הוא הדבר הכי אמיתי, בעולם שלנו.
    גם אני מצאתי את הנסיך שלי, יותר נכון הוא מצא אותי, לאחר שעברתי מסע תלאות וייסורים, והייתי חבולה ומותשת מכדי להבחין בו. כן, יש עדיין נסיכים בעולם שלנו שנועדו אך ורק לנסיכות שלהם. גם אצלי, רק הנסיך שלי הבחין שאני נסיכה אמיתית, והאהבה שלו אלי יקרה לי מפז.

  7. אלמוני

    כל בחורה בליבה יודעת מי הוא בדיוק הנסיך שלה על הסוס הלבן….
    מה שבאמת לא חשוב פה: שהוא באמת לא יהיה חייב להיות על סוס לבן כל עוד הוא באמת אוהב אותך… תומך בטוב וברע בשבילי הוא הנסיך על הסוס הלבן זה שידע לאהוב אותי ולעשות אותי מאושרת… בלי סוס או עם סוס זה כבר לא משנה לי…!

  8. מאיה מבולוניה

    היי, סיפור מתוק, רק לא הבנתי למה רק מי שמבין בעדשים יכול לזהות נסיכה אמיתית. תסבירי?

    • עוד גבר

      למרות שלא נשאלתי, תרשי לי לנסות:
      יש סיפור ילדים ידוע בשם “הנסיכה והעדשה” או
      “הנסיכה על העדשה” (עדשה, לא זאת שבמשקפת
      אלא כמו זו שהיא יחידה של עדשים (הקטניות שיש
      למשל במאכל עם אורז). באנגלית שם הסיפור הידוע
      הוא: The Princess and the Pea
      pea אצלי במילון זה אפונה, אבל לא משנה..)
      הנה קישור באנגלית לסיפור הידוע:
      http://www.bettybookmark.com/s/stories/6.htm

      וכאן אני משער יש, במידה מסויימת, היפוך נקודת
      מבט, כלומר סיפור דומה לקישור מנקודת ראות הנסיכה.
      מי שמבין בעדשים, אולי יודע לבדוק ולהעריך את רגישות
      הנסיכה ומיוחדותה.
      (לפחות כך אני הבנתי את זה…).

  9. בתחילה מעורר פיהוק אך מהר מאוד גובל בזעזוע. למרות התיימרותו, לא בדיוק סיפור נוסח ווירג’יניה וולף. ועל-אף ‘הסיום [המוצלח] המודרני’ עדיין כבול למדי תחת נורמות הבאנליות, הקיטשיות והמוגדרות. המטאפורה לא הצליחה לטשטש את המימד הפאתטי של הנחיצות בבן-הזוג. אכן, בן-הזוג [ולא נסיךסוחר עדשים או גרוע מזה…] לבדו איננו הפיתרון לחיי האושר של עולם הרווקה. אולם, הסיפור להלן אינו מציג פיתרון אחר מלמד זה. עצוב.

  10. אלמוני

    אהבתי מאד. כתוב יפה עדין ורגיש. אחרי כל מיני סיפורים קטנים כאן סוף סוף משהו נוגע..

  11. העניין הזה של לחפש לוקח כל כך הרבה אנרגיות שאמורות להיות מושקעות בהתפתחות שלנו – לא פעם חשבתם אם הייתן מוצאות כבר לפניי שנים את ” הנסיך” הינו היום שונות לגמריי – ?
    זו ביצה מגעילה להיות לבד במיוחד אם יצא להיות במערכת יחסים טובה .

    • אורית

      את צודקת הקטע של לחפש את הנסיך כול כך מתיש ומיאש
      שאת כבר לא רואה את עצמך שזה הדבר היותר חשוב קודם כל לחפש
      את עצמך לטפל בעצמך ולאהוב את עצמך ולהשתחרר
      ורק אז פתאום הנסיך יגיע.

  12. סיפור מקסים, כתוב יפה ומרגש במיוחד. ולכל אלה שמתרעמות על הנואשות של הנשים לבן זוג, דעתי היא שאין כאן נואשות לבן זוג בגלל שהיא לא יכולה להיות לבד, אלא היא רוצה אהבה, והרי מה שווים חיינו בלי אהבה? בעיניי חיינו לא שווים המון בלי שנאהב מישהו, ובלי שנרגיש נאהבות- ואני לא רואה שום רע בכך! האהבה עושה רק טוב והופכת הכל להרבה יותר קל. הלוואי שהנסיך שלי גם יגיע… ולא חייב על סוס לבן…

  13. הפייה הטובה

    יפה. יפה מאד.
    וההברקה על העדשים בסוף היא כמו שאמרתי – הברקה.
    יפה מיכל, יפה.

  14. זיינתי את עצמי תגיבוו

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *