הנשים של פרויד

המחלה הנשית

מאז ומתמיד זוהתה ההיסטריה כמחלה נשית, ולא במקרה נגזר שמה מן המלה היוונית 'רחם'. מי שיעקוב אחרי גלגוליו של המושג 'היסטריה' ימצא, שהם מתארים את ההיסטוריה של הדימוי הנשי. יש גם כאלו הרואים בהם את תמצית ההיסטוריה של דיכוי האשה.
מאפייני ההיסטריה מעולם לא היו חד-משמעיים, והיה בהם עירוב של תיאורים גופניים ונפשיים. לעתים תוארה ההיסטריה אף כמחלה מוסרית.
בין המאפיינים הגופניים של ההיסטריה היו כאבים שונים שלא נמצא להם הסבר, שיתוק או איבוד תחושה בגפיים, קשיי נשימה, חולשה והתעלפויות. וכך, בכל מקרה של בעיה שהרופאים לא הצליחו לזהות את מקורה, אובחנו הנשים כהיסטריות.
במקביל יוחסה ההיסטריה להפרעה נפשית שמקורה במחזור לא תקין של האשה או בתשוקות מיניות שלא באו על סיפוקן. על-פי תפישה זו ההיסטריה היא מעין סטיה נפשית המתבטאת בקשיים דמיוניים שהנשים בודות מליבן.
במאה התשע-עשרה החלו לראות בהיסטריה 'מחלת עצבים' שמקורה אורגני, המיוחסת לנשים משום שהן רגישות יותר למחלות כאלו. נעשו, אמנם, נסיונות לבחון את המאפיינים ההיסטריים מחוץ להקשר הנשי, אך החולשה המייצגת את ההתקף ההיסטרי התאימה לדימוי האשה, שבאותם ימים עדיין לא זכתה לשוויון זכויות.
וכך, נשים בנות המעמד הבינוני או הגבוה, שביקשו להיות עצמאיות, להתאהב או לרכוש השכלה, אובחנו לעתים קרובות כהיסטריות, ונשלחו על-ידי אבותיהן או בעליהן לטיפול ולאישפוז כפוי. ה'טיפול' המקובל והפופולרי ביותר באותה תקופה היה הטיפול בזרם חשמלי. אלקטרודות היו מוצמדות למיתרי הקול או לאיברים אחרים בגופן של הנשים, והן היו קשורות בזמן שפגע בהן ההלם-החשמלי. טיפול אחר, ההידרותרפיה, היה כרוך בעינוי שלא נפל בעוצמתו מן הטיפול בחשמל. היה זה טיפול בזרם עז של מים קרים, שהופנה אל הנשים העירומות שהיו קשורות כאסירות או כקורבנות לסאדיזם אכזרי.
בתחילת דרכו השתלם פרויד בהיפנוזה אצל שרקו המפורסם בפריז, ושם פגש לראשונה את המטופלות ההיסטריות. המפגש עם ברויאר, ועם הרעיון של 'טיפול בדיבור', הצית בו את התאווה לטפל בהיסטריה ללא מניפולציה גופנית, באמצעות הדיבור.
גישתו החדשה של פרויד, שראתה בהיסטריה קושי נפשי הניתן לטיפול ללא אמצעים אכזריים, היתה שינוי מהפכני לא רק מבחינה רפואית, אלא גם מבחינת היחס לנשים. פרויד כיבד את מטופלותיו והיה זקוק לשיתוף הפעולה שלהן, אותו יכול היה להשיג רק מתוך ההערכה שרכש להן כשוות-ערך.
עם זאת, השאפתנות שלו ומטרותיו האישיות גרמו לו, כמו לרופאים רבים אחרים, להתעלם מן ההקשרים הפסיכו-סוציאליים ולחפש את ההיסטריה גם במקום שבו כלל לא נמצאה. דוגמה קיצונית לכך ניתן למצוא בתיאור-המקרה המפורסם שלו, 'דורה', עליו הרחבתי בספרי 'פרויד נגד דורה'.

עלייתה ונפילתה של תיאוריית הפיתוי

כבר בתחילת דרכו שאף פרויד להנציח את עצמו בתגליות חשובות, וניסה למצוא תשובות מוחלטות לבעיות שעמדו בפניו.
כמו אחרים לפניו זיהה גם פרויד מאפיינים מיניים אצל מטופלותיו ההיסטריות. הוא האזין להן בתשומת-לב, וגילה אצל כולן סתירות וקונפליקטים בתחום המיניות. המפגשים עם קתרינה ועם העלמה אליזבת הובילו אותו לחפש את המקור המיני של ההיסטריה.
הסיפור של קתרינה יכול לשמש כאיור למה שפרויד כינה בשם 'תיאוריית הפיתוי'. מפגשים עם מטופלות שנפגעו מינית בילדותן הובילו את פרויד אל המסקנה הגורפת שההיסטריה נובעת תמיד מפגיעה מינית בילדות, בדרך-כלל על-ידי בן משפחה קרוב.
החיפוש אחר המקורות המיניים של ההיסטריה לא היה מהפכני, וגם רופאים אחרים לפניו נוכחו בהקשרים המיניים של ההיסטריה. אבל המסקנה החד-משמעית של פרויד, המבוססת על טיפול בשמונה-עשרה מטופלות, נדחתה פה אחד על-ידי עמיתיו, בשעה שהציג בפניהם את התיאוריה החדשה. שהרי אילו צדק פרויד, ומאחורי כל נערה היסטרית מצוי אב סוטה-מין, ניתן להניח שההתעללות המינית בילדים היא מעשה שכיח ונפוץ ביותר.
גם פרויד נבהל מן המסקנה הגורפת של התיאוריה החדשה, אבל חשיבתו הקיצונית לא הניחה לו למתן את מסקנותיו, ולהניח שחלק מן הסיבות להיסטריה נעוץ בפגיעה מינית בילדות. הוא חזר בו מן המסקנה החד-משמעית והפך אותה על-פיה. כעת הניח שההיסטריה נובעת תמיד מפנטזיות של הנשים על פיתוי מיני שנחשפו אליו בילדותן.
לא קשה להבין, לפיכך, את הזעם הרב שהופנה כלפי פרויד על-ידי הפמיניסטיות של סוף המאה העשרים. התיאוריה החדשה של פרויד פוטרת, למעשה, את כל ההורים המתעללים מינית בילדיהם מאחריות למעשיהם, ומטילה את האשמה על הקורבנות.
כך, במקרה המפורסם של אידה באואר, המכונה 'דורה', מתעלם פרויד מן ההטרדה המינית של הנערה בת הארבע-עשרה, ומאשים אותה בפנטזיות מיניות הקשורות באביה, במאהבת של אביה ובאיש שכפה עליה מגע בניגוד לרצונה.
עלייתה ונפילתה של תיאוריית הפיתוי מאירה את העוצמות האדירות שהניעו את פרויד בחיפושיו אחרי התהילה. למרות האמפתיה והכבוד שרכש למטופליו ולמטופלותיו, החיפוש אחרי האמת ה'מדעית' המוחלטת היה חזק ממנו, ולעתים עיוור את עיניו ומנע ממנו לראות את המציאות כפי שהיא. המטופלות ההיסטריות של פרויד היו שלב הכרחי בדרכו אל ביסוס התורה החדשה שפיתח. הן היו המורות והמדריכות שלו, כפי שהוא עצמו הודה, אך לעתים שימשו גם כשבבי העץ בכבשן הרעיונות שהבעירו את כוח היצירה שלו.

סיפורים ותיאוריות

בסיפור על קתרינה כותב פרויד: "אני עצמי חש תחושה מוזרה כשסיפורי-המחלה שאני כותב נקראים כמו יצירות ספרותיות". הצהרה זו, עליה הוא חוזר גם במקרים אחרים, אינה כנה, והיא משמשת אותו כהגנה מפני מבקרים המנסים להטיל ספק באותנטיות של תיאורי-המקרים שלו.
למעשה, שאף פרויד מגיל צעיר להתפרסם כסופר, וכל ימיו התנודד בין הרצון להפיץ ולחזק את התורה הפסיכואנליטית לבין תאוות הכתיבה שלו.
וכך, גולת הכותרת של התיאוריה הפסיכואנליטית, הכוללת אלפי עמודים, ועשרות ספרים, היתה דווקא סיפורי המטופלים המעטים שפרסם, שהפכו לרבי-מכר בזכות איכותם הספרותית, אולי אפילו יותר מאשר חשיבותם התיאורטית.
בסיפורים אלו יצר פרויד ז'אנר ספרותי חדש, שהשפיע על הספרות לא פחות מאשר על הפסיכואנליזה. זהו ז'אנר מיוחד, שבו העלילה הבלשית היא מסווה מתוחכם לעלילה נוספת, בה המחבר עצמו מתאר את תהליך הכתיבה ומפרש אותה בעצמו. לעתים קרובות מתבלבל הקורא ושואל את עצמו מיהו גיבור העלילה. האם זהו המטופל, אותו מתאר פרויד בסגנונו הבהיר והמרתק, או אולי פרויד עצמו, המתאר בסיפוריו מפגשים עם אנשים מיוחדים.
למרות אופיו המקורי של הז'אנר הספרותי החדש של פרויד, הוא אינו מסתפק בהישג ומשלב בכל אחד מסיפוריו הפסיכואנליטיים סגנון מוכר, המקל על הקריאה והופך אותה למרתקת במיוחד.
את הסיפור על קתרינה מציג פרויד כאגדה. זוהי פגישה קסומה ומפתיעה על פסגת הר, הרחק מכל מה שעשוי להזכיר מפגש בין רופא לחולה. משהו בפגישה זו מזכיר את פגישתו של אנטואן די סנט-אקזופרי עם הנסיך הקטן, חמישים שנה מאוחר יותר.
הסיפור של 'העלמה אליזבת' נכתב בסגנון שונה לגמרי. זהו סיפור מדויק ותיאורי, המזכיר את סגנון הנובלות הקלאסיות של היינריך פון קלייסט. במבט בהיר וחסר פניות, לכאורה, מציג פרויד את גיבורת סיפורו, עד שמבעד למלים השקולות מתבהרת התעלומה.

קתרינה

אורליה קרוניך, אותה כינה פרויד בשם 'קתרינה', לא דמתה למטופלות האצילות והעשירות של פרויד מווינה. היא היתה בתם של בעלי פונדק בהרי האלפים, במרחק של חמישים קילומטרים מווינה, בו התארח פרויד בחודש אוגוסט, שנת 1893.
במפגש יחיד הצליח פרויד לדובב את הנערה בת השמונה-עשרה, ולגרום לה לזהות את מקור הקושי שלה בנסיונותיו של אביה לבצע בה מעשים מגונים בילדותה, ובטראומה החוזרת כאשר צפתה בסתר באביה הבועל את בת-דודתה.
אורליה נולדה בתשעה בינואר, 1875, והיתה השניה בין חמשת הילדים של יוליוס וגרטרוד קרוניך. הוריה, שניהלו דוכן קפה בווינה, שכרו מלון קטן על אחד מהרי האלפים. אמה, שהיתה בת למשפחת בשלנים, הכינה את הארוחות, ואביה שהיה מטפס הרים הדריך את המבקרים באתר. המלון זכה להצלחה ולמוניטין, והפך לאתר ביקור ונופש פופולרי לאנשי וינה, וביניהם פרויד, בזכות מסילת הברזל שהובילה אל המקום.
לאחר שגילתה האם, באמצעות אורליה, את קשריו של האב עם בת-הדודה, היא נטשה אותו ועברה עם ילדיה לנהל את הפונדק שעל ההר הסמוך. האב נשאר עם בת-דודתה של אורליה, ברברה גושל, שילדה לו שני ילדים. בשנת 1895 התחתנה אורליה עם ז'וליוס אוהם היערן, עברה להתגורר אתו בהונגריה, וילדה לו ששה ילדים. מדי קיץ היא שבה לביקור בפונדק שנוהל על-ידי אחיה. היא מתה בשלושה בספטמבר, 1929, מהתקף לב שנגרם על-ידי כמות גדולה מדי של מורפין שקיבלה מרופא לטיפול בכאב ממנו סבלה.
המפגש היחיד עם פרויד הותיר באורליה עקבות עמוקים. היא אמנם לא סיפרה לבני-משפחתה על המפגש עם פרויד ועל ההטרדה המינית של אביה, אך פרויד המשיך לככב במיתולוגיה המשפחתית. כשהיתה בתה של אורליה, גיזלה, בת שש, היא סבלה מכאבים בקיבה, ופרויד שבמקרה שהה במקום טיפל בה וישב לצד מיטתה במשך ארבעים ושמונה שעות. בנה של אורליה נפגע בזמן מלחמת העולם הראשונה מרימון יד, ואושפז על-ידי פרויד בשנת 1919 במוסד פרטי לחולי-נפש.
כפי שפרויד נותר חרוט בזכרון במשפחתה של אורליה, נראה שגם היא נטבעה בלבו מעבר למפגש הטיפולי היחיד ביניהם. זו, אולי, היתה הסיבה שבחר להציג את סיפורה, החורג מסגנונם ומתוכנם של שאר תיאורי-המקרים שלו, בין חמשת המקרים שפרסם בספרו 'מחקרים בהיסטריה', שיצא לאור בשנת 1895.

העלמה אליזבת פון ר'

הטיפול באילונה וייס, המכונה 'העלמה אליזבת', היה, על-פי פרויד, האנליזה הראשונה שביצע באורך מלא. במשך חודש שלם הוא ניסה לטפל בה כרופא, באמצעות עיסוי וגירויים חשמליים של השרירים. משטיפול זה לא נשא כל תוצאות, ולאחר שהבחין בתופעות שהזכירו לו עונג מיני יותר מאשר ביטויי כאב, החליט פרויד לבצע אנליזה ולהסיר את המסיכה שבאמצעותה הסתירה אילונה את הסוד שעינה אותה.
אילונה היתה הצעירה משלוש בנות המשפחה ההונגרית המבוססת, והיו לה יחסים קרובים עם אביה, שראה בה תחליף לבן או לידיד קרוב אתו יוכל לנהל שיחות מעמיקות. כאשר חלה במחלת-לב סעדה אותו אילונה עד יום מותו, ובאותה תקופה החלו רגליה לכאוב.
כנערות משכילות אחרות בתקופתה ביקשה גם אילונה להמשיך את לימודיה, והאמינה שנישואין ימנעו ממנה לעשות זאת.
כמו במקרה של קתרינה גם כאן הצליח פרויד לעמת את אילונה עם רגשותיה הכמוסים. היא חשפה בפניו, ובפני עצמה, את אהבתה לגיסה, שנותר אלמן לאחר מות אחותה, ואת רצונה לזכות באהבה.
באותם ימים לא היה פרויד מרוחק ממטופליו כפי שנהוג לדמות אותו היום, והוא ניסה להתערב בחייה ואף לשפר אותם. הוא לא הסתפק בהישג של גילוי הקושי הנפשי החבוי בה, וריפוי הכאב ברגלה שמנע ממנה ללכת. הוא שאף לעשות אותה מאושרת.
לשם כך נפגש פרויד עם אמה של אילונה, ושיתף אותה במחשבותיו. לאכזבתו, היא לא התלהבה מן האפשרות שבתה תינשא לבעל האלמן של בתה האחרת. גם שאר בני-המשפחה לא תמכו באפשרות זו, ופרויד נאלץ להסתפק בהישגים הפסיכואנליטיים של טיפולו, ולהשאיר את אושרה של אילונה ביד הגורל.
אבל הוא לא התאפק מלהמשיך ולהתערב בחייה, וכאשר שמע, לאחר מספר חודשים, שהיא מוזמנת למסיבת ריקודים פרטית דאג לקבל הזמנה לאותה מסיבה, כדי לראות אותה במו עיניו רוקדת בקלילות עם בן-זוגה החדש כאילו רגלה מעולם לא מנעה ממנה ללכת.
שנים רבות לאחר מכן התכחשה אילונה וייס להצלחת טיפולו של פרויד. בשיחה עם בתה היא סיפרה לה שהוא היה "סתם רופא צעיר ומזוקן", מומחה לעצבים אליו נשלחה כדי שיטפל ברגלה הכואבת. היא המשיכה וסיפרה איך ניסה פרויד לשכנע אותה שהיא מאוהבת בגיסה, מה שלדעתה היה חסר כל בסיס.
חוסר ההתאמה בין סיפורה של אילונה וייס, כפי שסופר על-ידי פרויד בסיפור על 'העלמה אליזבת', לבין זכרונותיה המאוחרים של אילונה, כפי שסיפרה אותם בסוף ימיה לבתה, מעיד על הקושי הטמון בסיפוריו של פרויד. למי אנו צריכים להאמין? לעדותו של המומחה בעל התיאוריה המהפכנית, או לזכרונותיה של המטופלת שלו ממרחק של שנים רבות?
אבל שאלה זו, המטרידה את חוקרי הפסיכואנליזה ואת מבקריו של פרויד, אינה מפחיתה מן הרושם שעושה סיפורו של פרויד על קוראיו. העניין המיוחד שלו באילונה, והרצון הכן שלו לסייע לה לא רק בסילוק הכאב ששיתק את רגלה אלא גם לממש את הצורך שלה באהבה, מעידים על אישיותו המיוחדת ועל תורת הנפש המקורית והחדשנית שפיתח באותם הימים.
לא פחות מכך מעיד סיפורה של אילונה וייס על כישוריו הספרותיים יוצאי-הדופן של פרויד, שבאמצעותם הצליח להציג מקרה רפואי של כאב רגליים כסיפור מרתק, שתעלומה ואהבה משמשים בו בערבוביה.

דרור גרין

דרור גרין מייסד, בעלים ועורך ראשי של הוצאת "ספרים", מנהל 'קוגיטו בית-ספר לפסיכותרפיה', עובד כמטפל פרטי, מרצה ומדריך. מחבר הספרים 'פרויד נגד דורה', 'טיפול נפשי, מדריך למשתמש' ועורך תיאורי-המקרים של פרויד בעברית. פירסם כשלושים ספרים לילדים ולמבוגרים. לאחרונה ראה אור ספרו "רצח בפורום החדש" רומן מתח פסיכולוגי בו הוא מציג את תיאור המקרה הראשון של טיפול נפשי באינטרנט. בשנים האחרונות מפתח ישומים של הפסיכותרפיה ברפואה, בחינוך, בעסקים ובמערכות חברתיות בתוכנית 'כללי היסוד של הקשר הבין-אישי', וכן סדנאות הכנה למטופלים - ניסוי חדשני וראשון מסוגו המאפשר למשתתפים (במפגשים פנים-אל-פנים או באמצעות האינטרנט) להתנסות בגישות שונות לטיפול נפשי. כמו כן הוא מחלוצי הטיפול הנפשי באינטרנט. בשנים האחרונות פיתח את 'הפורום החדש' המשמש כקליניקה וירטואלית לטיפול נפשי וגם ככלי להוראה, להדרכה ולניהול עסקי. בעקבות התגובות לספרו "צוות 4" שיצא בהוצאת "כתר" בשנת 1992 ובו תיאר את המשבר שפקד אותו במלחמת יום הכיפורים, הקים פורום תמיכה באינטרנט לנפגעי הלם-קרב, אותו הוא מנהל עד היום באתר "דוקטורס" ובאתר "פסייקום"

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *