הסופר והעיתונאי יורם מארק רייך בוחר את חמש הנשים שעשו אותו ובלעדיהן לא היה מי שהוא

הנשים שעשו אותי


אימא שלי

כמה בנאלי, אבל כמה נכון. אמי כמובן רצתה את הטוב ביותר בשבילי, אבל חיי בתור ילד ונער היו מאבק אינסופי. היא גררה אותי לספר, ואני רציתי שיער ארוך. היא דרשה חדר נקי ומעוצב, ואני התעקשתי להדביק פוסטרים ולצייר על הקיר ציורים פסיכודליים. היא רצתה שקט, ואני התאמנתי על תופים וגיטרה חשמלית. היא קיוותה שאצא דוקטור או עורך-דין, ואני יצאתי סופר ומוסיקאי. המאבק הזה עיצב את אישיותי. עזר לי לחדד במדויק מה אני רוצה מעצמי. כאשר סיימתי את מרד הנעורים, הפכו יחסינו לחמים וטובים. מותה בקיץ האחרון מסרטן מהיר ואלים במיוחד, השאיר אותי לא רק יתום במובן הטכני, אלא עם תחושת יתמות. הנה, נותרתי לבד בעולם, ללא אמי המגוננת והדואגת.


לימור נחמיאס

כשהכרתי אותה היא עוד לא היתה “לימור נחמיאס”, אלא נערה שהתחילה איתי. הייתי מבוגר ממנה בארבע שנים, אבל כבר מוכר בחיפה בזכות להקת הרוק שלי, “קילר הלוהטת”, ובזכות מדור שפרסמתי במקומון הנפוץ בעיר. לימור החלה לפרסם יצירות קצרות משלה אצלי במדור, ואני התאהבתי בה קשות. הפכנו לזוג. אחרי שנפרדנו, נסעה לאנגליה. חודשים מאוחר יותר נסעתי גם. לא ידעתי את כתובתה. והנה, בשבת הראשונה שלי שם נתקלתי בה כך פתאום. בעיר של מיליוני אנשים. את הרומן הראשון שלי, “הנסיעה”, כתבתי בעקבות הפרידה ממנה. את המותחן הנוכחי, “עד הרצח הבא”, כתבתי אחרי התקרבות נוספת שהיתה בינינו עשור מאוחר יותר.


אביבית סדן

לונדון. אוגוסט 1985. אני מגיע מישראל ומתגורר בהתחלה אצל ישראלית שמשכירה חדרים. בעלת הבית מספרת לי שחברה טובה של הבת שלה מגיעה מישראל ללימודים למשך ארבע שנים. אני פוגש אותה. שמה ויוי, קיצור של אביבית. אנחנו מתיידדים ונעשים סוג של חברי נפש. היא מקסימה את כל מי שפוגש אותה. גברברים מחזרים אחריה במרץ רב. פתאום אני שם לב שאני מקנא. פתאום אני מבין שאני מאוהב בה. אנחנו הופכים לזוג. אחרי 4 וחצי שנים אנחנו נפרדים לתקופת ניסיון, ואני חוזר ארצה. ממתין לה. היא לא באה בעקבותיי.


מירי

ישראל. 1990. חזרתי ארצה. אני ממתין לויוי יותר משנה. כשאני מבין שזה נגמר, הופכת מירי לבת הזוג שלי. אנחנו מתחתנים. נולדת לנו ילדה. איה. לא מסתדרים. הבדלי מנטליות. השקפות עולם שונות. זה לא זה. מתגרשים. שומרים על יחסים טובים. אחרי כמה שנים מתחילים לחשוב שאולי היינו נמהרים מדי בפרידה. חוזרים לחיות יחד ומולידים את גילי. שוב לא מסתדרים ושוב מתגרשים. אבל אין כמו מתנת האבהות שמירי העניקה לי. בזכות שתי הילדות הנפלאות שלי הפכתי לאדם שונה. רגיש יותר, חם יותר, אבא.


זו שאני לא יודע את שמה

אני בטוח שהיא קיימת אי-שם. בטוח שיש אחת כזו שמתאימה לי כמו כפפה ליד. צריך רק למצוא אותה. אני לא חסיד גדול של בליינד-דייטים, אבל ניסיתי כמה. לשווא. היו לי כמה חברות, לא מעט ידידות, אבל עוד לא מצאתי את זו שאיתה ארצה לחיות ולהזדקן יחדיו.

תגובות

  1. נטע-לי

    אתה ממש נשמע בן אדם מעניין.
    אבל למה חתכתם את התמונה בדיוק בקרחת?

  2. יש רבים כמוך. כמה חבל.
    אמנם ילדים מוטב שיגדלו באווירה חיובית, אבל אם לא בטוחים מלכתחילה שיהיה אפשא ליצור כזו אווירה, למה לא לחבוש קונדום?

    • את הילדה השנייה הבאנו לעולם למרות שלקחנו בחשבון שאנחנו (ההורים) שוב לא נסתדר בינינו, וזו היתה החלטה שאנו מאושרים איתה. יש לנו ילדה נהדרת, אחות לבת הגדולה, ולמרות שהבנות עוברות מבית לבית, יש להן ילדות מאושרת, כי אנו גרים באותה שכונה, וטוב להן ונחמד להן.
      ימ”ר

      • החזית לשחרור התזזית

        נו באמת, מה אתה ומי אנחנו ש”נשפוט” אחרים במצבי חיים מעין אלה..?
        חוץ מזה, שברור כבר מזמן שאם אמורים היו להיוולד ילדים רק לזוגות “הרמוניים” להפליא, שרק הרעות, האחווה והאהבה שוררת ביניהם תמיד ועד עולם, – שני שליש מכל ילדי כדור הארץ לא היו באים לעולם (והאקולוגיסטים יאמרו, שטוב שכך, אבל זה כבר נושא לדיון אחר)…
        בכלל, תמיד משעשעת וגם עצובה מאוד ההתייחסות הצבועה של אנשים למה שקורה אצל משפחות לא רגילות מבחינה “בירוקרטית”, חיצונית, מסגרתית, לעומת משפחות “נורמאטיביות” עאלק, משפחות “רגילות” ו”יציבות”, שבחלק גדול מהן, כידוע היטב, ההוויה הפנימית היא נבובה, שחונה, יבשה, הרסנית, חולנית ואף אלימה לא עלינו… – רק מה? – הם נראים “רגילים” מבחוץ, מאוד מאוד “מבחוץ”….
        מה שגם מזכיר את אימרתו של פלוני – “מה שטראגי בחיים אינו המוות, אלא מה שמת בנו בעודנו בחיים”, ור’ גם – “למות בגיל ארבעים ולהיקבר בשמונים…”.

  3. לא בא לי להחשף

    אתה סופר מופלא, כשתכיר את אהבת חייך היא גם תצלם אותך בצורה מחמיאה יותר

    • המממ… כבר לא ברור לי אם התמונה לא טובה, או שסתם אני לא הטיפוס שלך… בכל אופן, מכיוון שכבר כמה קוראות הגיבו לתמונה, אני מצטרף בזאת אל קריאתכן הנרגשת אל מערכת “בננות” – אנא, הזיזו מעט את התמונה כלפי מטה כדי שפדחתי תתגלה במלוא הדרה…
      כל עוד נותרו שם שערות, גם אם התמעטו והתקצרו תחת חרב השנים, מן הראוי להציגן לראווה…

  4. נטע-לי

    זה היה בצחוק.
    יש בנות שפדחת חלקה מושכת אותן.

  5. היית השכן ששומעים-אך-לא-רואים של אחת הנשים שעיצבו את חיי – סבתא רינה.

    • סבתא רינה שלך היתה אישה מקסימה! בכל פעם שהיא הכינה מאכל שהיה שווה לדעתה, היא דפקה בדלת והביאה לי לטעום. בשלב מסוים היא החלה לשתות תה עשוי מנוזלי פטריית נעורים והיתה בטוחה שזה יחזיר אותה לימים הטובים. למרבה הצער זה לא עזר והיא נפטרה. לפחות היא מתה בשנתה. מבלי לסבול.
      צריך לדעת לא רק איך לחיות, אלא גם איך למות.
      את היית הנכדה שלמדה בלט? צרי קשר…

  6. אתה חמוד מאוד.
    אהבתי את ה”רשימה” האנושית שלך.
    חיים לא שיגרתיים, מנסיון, הם חיים יצירתיים, מעניינים ומפרים.
    רוב הילדים “של היום” יטופלו בשלב זה או אחר בבגרותם, אצל פסיכולוג (שזה יתרון נהדר) כך שאנחנו, ההורים ה”לא נורמלים” לא תמיד אשמים ודווקא נותנים שמחת חיים, אושר ועליצות שאין המשפחות הנורמטיביות.
    אז טוב אם אתה שלם עם עצמך, כי לי אתה נשמע גבר מעניין, אבא משתדל ויוצר נהדר.

  7. האם נשותיך אישרו לך לפרסם ברבים את המאמר הנ”ל? תהיתי…

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *