השעות הקטנות של הלילה מגיעות כבר בתשע וחצי, בדיוק כשחיים מחייך את החיוך הפולטיקלי-קורקט-חרמונט לשרון וכל העם יודע שמחר יהיה מעונן, להבדיל ממחרתיים, שיהיה רק מעונן חלקית

הנשמות העכבישיות שלנו

אתה בא אלי בשעות הקטנות של הלילה, אחרי שהשכבת את הילדים. בעיירה בה החיים שלנו נמסים לאיטם; השעות הקטנות של הלילה מגיעות כבר בתשע וחצי, בדיוק כשחיים מחייך את החיוך הפולטיקלי-קורקט-חרמונט לשרון וכל העם יודע שמחר יהיה מעונן, להבדיל ממחרתיים, שיהיה רק מעונן חלקית וזה כמובן ממש משנה את פני המזרח התיכון, אבל לחלוטין.

כלפי כל העולם – כל העולם שזה מעניין אותו, שזה ממש עולמונצ’יק, אם בכלל, אתה יושב עכשיו בבר השכונתי עם החברים. האמת שאתה אצלי. או וה כמה שאתה אצלי. השקרים המטופשים הללו הופכים את שנינו להרבה יותר עלובים וקטנים ממה שאנחנו בלאו הכי. אבל אנחנו כל כך שקועים בעצמנו שאנחנו לא מסוגלים לשים לב. אנחנו כמו עכביש שטווה רשת בחדר מדרגות עבש ומטונף בשכונה דרומית כלשהי, בכרך קיים – אבל לא חשוב. הטינופת, הזוהמה והצחנה אין בהם בכדי להפריע ולו לרגע אחד למלאכת טווית הקורים, האחד אחרי משנהו, בשקדנות וחריצות של מתעמלת סובייטית, כמוהו כמוה, שום רגש – רק זרועות ורגליים שנמתחות לאחור בחוזקה, באלגנטיות של רובוט.

אנחנו אחרי כל כוסות הקפה שבעולם, המפתחות שלך והפלאפון עברו כבר את כל הנ.צדיקים האפשריים על השולחן. המבט שלך ננעץ בי כמבט של נגמל בסיגריות. אני אוהבת להיות הניקוטין שלך. הצבע החום בעיניים שלך מתערפל, אתה מסתכל בי ומסתכל דרכי ושוב מסתכל בי. לבסוף אתה קם, אומר שנתראה מחר, במסיבה של הילדים והולך.

ממש בתוך המשקוף של הדירה, אתה עושה מין פליק-פלק לאחור, הדלת נטרקת בחוזקה, נעלבת מהבעיטה הפתאומית שכפית עליה, ושנינו נזרקים על הספה בחיבוק גדול ומהביל המעביר את העלילה לפסים שאין בהם מחילה ואין מהם חזרה. כמה מפתיע. הבמאי של הסרט שלנו יהיה מובטל לאחר שהסרט יצא לאקרנים. אהבה היום כבר לא מוכרת. אין כאן סיפור, אין דרמה של ממש (אשתך תרבותית ומסוגרת), רק המשולש הבנאלי והחיים שלנו, בסך הכל החיים שלנו.

אני חושבת שאפשר להתעלם מהבמאי (שילך להחתים בלשכה, לא אנחנו אחראים לחוסר היצירתיות שלו, אנחנו בסך הכל השחקנים) – כל המסה שלך עליי. אני לא רוצה לתאר את ההרגשה כי אני עשויה לפספס, לא להיות מספיק מדוייקת. יש סצנות שאם אין לך מצלמה טובה, אבל ממש, של מקצוענים, עדיף שתמנע מראש.
האנרגיות שלך יוצאות מהגוף ואני מרגישה אותך חי ושוצף בכל העורקים, הוורידים והנימים שאלוהים ברא בגוף היפה שלך. המבט המסטול שלך בעיניים, האישונים המתרחבים, כל-כך מקרוב. אני רואה את ההשתקפות של הפנים שלי באישונייך. החיבוק הזה כל-כך קרוב, חזק ואסור שנשאלת השאלה אם בכלל יש צורך לפשוט גם את הבגדים, זה נראה די מיותר בנסיבות, שכן החדירה והביתוק התבצעו כבר במבט הקרוב של אישון בתוך אישון, קשתית חומה נמסה ומתערבבת בתוך קשתית כחולה.

אתה לא שותף להנחות שלי ביחס לכללי הטקס. אתה קורע את הבגדים שלי בדבקות שאינה מביישת מתנחל בגבעות. מעוניין לחבר מחדש הכל, שאף אחד לא יגיד התנתקות לידך. התשוקה שלך (אחרי ששה חודשים של משחק מוקדם) נשפכת ומתערבבת עם שלי וכל זה יחד נהייה חומר מסוכן. אסור לנו להיות ליד אוכלוסיה אזרחית עכשיו שזה כולל את הילדים שלך ואת הילד שלי. אנחנו חומר מסוכן ודליק וצריך לאחסן אותנו טוב טוב שלא נסכן את כלל הציבור. אני מרגישה לא באמצע משגל אלא באמצע שיחה אינטימית מאוד מאוד. אני אומרת לך ואתה לא מרוצה, אתה מחדיר אותו ככה שלא יוותרו לי כל ספקות שאני שבויה שלך במלחמה בה לא לוקחים שבויים ומכל מקום – למתקשים (מתקשות) בהבנה – שלב השיחות חלף עבר לו. הספקות שלי אכן מסתיימים באחת באנחה גדולה וחזקה שלך וכמה קצרות וגבוהות שלי. היחסים שלנו בנויים על המרקם העדין הזה של חוסר ההבנה – התכוונתי לומר משהו טוב אבל כחיית הפרא שהיית באותו הרגע, לא יכולת להבין. אהבה היא הרגע הנדיר בו גבר ואישה מדברים באותה שפה. אנחנו מתחילים לחוש את הפלא הזה בהתהוותו, למרות שהניבים שלנו עדיין שונים. אתה מסתכל עליי ורואה את האושר מרוח בצבע וורוד חזק על הלחיים שלי. אני שומעת את הרעש של המחשבות שלך ובמיוחד את זה של זו שגורסת שהנקודה האמיתית היא לגרום אושר לזולת. להאשיר מישהו. אתה שואל את עצמך למה בעצם הפועל הזה שמיש רק באות ע’. המילה זולת מזכירה לך יותר משהו בכיוון של פתגמים שתלויים על הקיר בבית הספר וקשה לייחס אותה ליצור חי, למישהי.

אתה שואל אם אני בסדר, בבת אחת חזרת לסדר הרגיש והבורגני וקלטת שבאמת השתוללת, הגוף שלי מלא סימנים אדומים. אני אומרת שקשה לי לדעת בוודאות, תמשיך ואז אני אוכל לגבש דעה. אתה מלטף אותי בעדינות בכל הגוף, בהתחלה עם קצות האצבעות ואחר-כך עם הלשון.

עכשיו העניינים משתדרגים, לא עוד תהפוכות רומנטיות על השטיח בסלון, אלא מיטה בורגנית בחדר השינה, עם מצעים ריחניים בצבע צהוב לימון. למיסוד חוקים משלו. אנחנו עוברים לדבר על העניינים שלנו בעבודה, פעם ראשונה מחובקים, ערומים – לא בטלפונים סלולארים שמתנתקים כל הזמן. כנראה הדיבורים האלו על העבודה מזכירים לך שאתה מנהל תחום שמגלגל מיליונים בשנה וזה דורש איזשהי התנהלות הולמת. אתה מתנהג כמו ילד ממש בוגר ואמיץ, מחייג הביתה, מודיע שלא תגיע ושתדברו מחר וחוזר לחבק אותי במיטה.
באופן נטול דרמה וללא כל הצבעה באו”ם – האהבה שלנו מקבלת מדינה ועוד איזו מדינה – שינה מתוקה ומשותפת של לילה שלם. כמו בכל אירוע הסטורי זה יכול להיות גם סתם צירוף מקרים של כשלים נקודתיים ביחסים עם השלטונות מבית, או רציחה של איזה דיפלומט, או מחלה של איזו תינוקת שהביאו לפרוץ מלחמת העולם הלא משנה כמה. אבל פאק הנסיבות, העולם מסביבנו ממשיך להתנהל בכאוס הרגיל ואילו אנחנו מצידינו משיבים לו בכך שאנו ממשיכים לטוות את הקורים שלנו, שעכשיו הם נוצצים ומלאי טל היולי ואחר כך יהיו מן הסתם אחרים, אבל עכשיו הם נוצצים, מלאי טל ואין בלתם בעולם. לילה טוב שיהיה לנו, לעיירה שלנו ולנשמות העכבישיות המתמזגות בתוכנו.

תגובות

  1. במילה אחת: אהבתי.

  2. בננהשייק

    אני מודה – ממש התבלבלתי. מצד אחד – מזמן לא קראתי תיאור כל כך סוחף ומדהים של סקס, אבל מצד שני – הצד של “המציאות” עאלק, לא יכולתי להפסיק ולחשוב – הוא נשוי, לא??
    ואני פתאום, ככה באמצע החיים, מוצאת הקבלה בין המציאות שלך איילת (כפי שהייתה לפני שנתיים לפחות) למציאות שלי שמתגבשת עכשיו בכאב נוראי ואני אפילו תיכף אהיה שכנה שלך…
    אז מה – ככה זה הולך להיות, נשואים ועורכי דין פלצנים??
    מבלי לגרוע מעוצמת החוויה המדהימה שלך – זה עושה אותי עצובה נורא

    • לירון

      עצובה נורא?
      זה נורא ואיום!!!!
      אבל זאת המצאיות
      וזה מה שעושה לנו את היום…להפוך את העולם כדי לזכות בכמה רגשי אושר אסורים!!!!
      התענוג הוא הטעם האסור וככה גם גובר התענוג
      והלוואי שהיינו מסוגלים להיגמל מזה…

      • בננהשייק

        יכול להיות שעברתי כבר את הגיל או משהו, אבל אני מקווה מאוד שאני לא אצטרך להתעורר בוקר אחד ולהרגיש שהסערה של אתמול היא כל כך מיותרת עכשיו… ולהרגיש חרא (ניסיתי למצוא מילה מעודנת יותר להרגשה הזו – ואין, זו בדיוק ההרגשה)
        מכיוון שכבר נכוותי ברותחין אני לא אומרת ש”אני אףפ’ם לא אהיה במצב הזה וכו'” אבל מה שכן, אם אפשר, הייתי רוצה את כל קשת החוויות שהטיבה לתאר איילת אבל בלי האיכסה מסביב

      • קמילה

        זה לא איום, זאת המציאות…
        התאוות הכי חזקות, הרגשות הכי סוחפים, הסם הכי ממכר טמון בתענוגות האסורים
        רק מי שחי בזוגיות ארוכת שנים יבין את הטעם הזה ולא יראה בו נפגם…

        אבל לא רוצה לנפץ לכל הטריים את אשליית ה”נצח נצחים”

      • אני בגמילה

  3. מאמר אינטימי ומרגש

    מתאים לצטט את מילותיו של ערן צור:
    אני יודע / נכון את לא שלי / אבל עכשיו בחושך את איתי /
    יש לנו אהבה / היית מאמינה / אחרי כל המדבר הזה / איזו נחמה

    למרות שאת לא מתארת אשליות לגביו, עושה רושם שהקשר מתפתח, ואולי האהבה תנצח בסוף..

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *