לא מזמן ישבתי וצפיתי בערוץ חדש של הוט והופתעתי לגלות כי ישנם שידורים חוזרים של הטלנלובלה העברית הראשונה "רמת אביב ג'" שעלתה לאויר העולם בשנת תשעים וחמש ואז הבנתי הכול וזיכרוני חזר אליי. שנה זו הייתה השנה בה רציתי להיות יעל בר זוהר. היה זה קצת קשה בהתחשב בעובדה שהייתי בת שלוש עשרה, ממוצא מזרחי ותושבת עיירת פיתוח בדרום הארץ, אבל דבר זה לא הפריע לי להעריץ את האדמה עליה דרכה, שבמקרה הייתה זו אדמת רמת אביב ג' וגם אני רציתי להיות כמותה ולחיות את החיים הטובים בשכונה היוקרתית. פעמים רבות אף הסתכלתי במוספי הדירות למכירה בעיתוני סוף השבוע וחיפשתי דירות באזור לי ולמשפחתי. אף דיברתי על מעבר עם הוריי והייתי בטוחה שבשנים הקרובות נשנה את מקום מגורינו. יש לציין כי הוריי מאז ומתמיד חשבו על מעבר דירה, אבל יותר לכיוון מגורים באשקלון.
בשלב מסוים הורי שיתפו פעולה עם האובססיה שלי ובשבת אחת עשינו את הדרך מקרית גת לרמת אביב ג'. עד היום אינני יודעת מדוע בסופו של דבר נכנעו הורי ולקחו אותי לשם, כנראה גם הם רצו לראות כיצד חיים היפים והאמיצים.
היה זה יום שבת יפה ואבי לקח אותנו למרכז שוסטר הנמצא בלב השכונה. את הפסל המנומנטלי דמוי כוורת הדבורים הכחולה הנמצא בכיכר הסמוכה, זיהיתי משיר הפתיחה של הסדרה כמו גם את המזרקות הנמצאות במרכז זה. התרגשתי והתחלתי מדמיינת עצמי ילידת המקום.
ישבנו בקפולסקי, הקפה הכי נחשב לאותם הימים, לפחות לדעתה של אימי שעד היום סבורה כך ואיננה מפסיקה לפנטז על עוגת הגבינה שלהם. אבי הזמין אספרסו קצר ואימי עוגת גבינה וקפוצ'ינו ואני הרגשתי כאילו אנו משפחת לינוביץ' ואני שרוני היפיפיה המתבגרת, שהחלה מגלה את מיניותה זאת למרות שלא הייתי יפיפיה כלל והיו אלה השנים היותר כעורות בחיי.
לאחר מכן עשינו טיול רגלי בין רבי הקומות ואף זיהיתי את הבניין בו התגוררו משפחת לינוביץ' הענפה, אחר כך חזרנו לדרום ואני הבטחתי לעצמי שיבוא יום ואחזור.
עשר שנים לאחר מכן, יום שבת, הטלפון מצלצל ומהצד השני מנהל סניף הקפה המהיר בו עבדתי. הוא מציע לי לעשות משמרת בסניף הרשת שנמצא במרכז שוסטר. נענתי במהירות לבקשתו, לא לפני שדרשתי בתוקף החזרי נסיעות במוניות הלוך וחזור, כי אם כבר אני חוזרת אז לפחות בכבוד.
מהמונית יכולתי לראות שוב את אותו הפסל המאיים, המזרקות פעלו ונדמה היה כאילו הכול נשאר כמו שהיה חוץ מסניף הקפולסקי שנסגר ועל חורבותיו הוקם הסניף בו הוצבתי לאותה המשמרת. דבר זה גרם לי לעצבות ,לגעגועים לאימי ולרצון עז לעוגת גבינה עם פירורים.
נכנסתי והצגתי עצמי בחביבות. הצוות היה חמוד להפליא והעבודה לא הייתה קשה ואינטנסיבית כמו בסניף הבית שלי אך השוני הבולט היה אוכלוסית האנשים שפקדה את המקום. שמתי לב לתופעה חזקה של לקיחת טייק אווי במיוחד בשעות הערב. ניתן היה לראות נשים מטופחות רבות יוצאות מפתח הסניף כשהן חמושות בשקיות ניילון עם סמל החברה ובתוכן סלטים רבים על בסיס חסה אשר נארזו בקופסאות פלסטיק. דבר מוזר נוסף היה כמות דוברי האנגלית שבאו למקום עד שלעיתים היה נדמה כאילו אינני נמצאת בעיר מרכזית במזרח התיכון. כמו כן, יש לשבח את תושבי השכונה שהצטיידו בכרטיס חבר המקנה עשרה אחוזי הנחה ועל כך שידעו במדויק מה הם רוצים להזמין דבר שחסך לי זמן, כוח ועצבים מיותרים. כנראה שהתושבים אינם מתעניינים כל כך באקטואליה, כיוון שבאופן חוזר הם ויתרו על העיתון המגיע להם בחינם במסגרת דיל הקפה ומאפה של הרשת.
לאחר המשמרת תכננתי לטייל קצת באזור לזכר הימים הטובים אך ברגע שיצאתי מפתח הסניף מיהרתי להגיע לכביש הראשי. כשחזרתי לביתי, הנמצא גם הוא באזור הצפוני של העיר אך לא כל כך צפוני, הודיתי בליבי להוריי, שעדיין מתכננים מעבר לאשקלון, על כך שנטעו בי חינוך פרובנציאלי ולשנת תשעים וחמש שהייתה ונשארה השנה הזכורה ביותר בחיי.
מאד הופתעתי לגלות כתיבה יפה ובוגרת כלכך מנערה/אישה כל חייכנית וביישנית. אני חייב לציין שאין כמו סניף הבית שלך (ביהודה המכבי) ובגלל זה הוא הבית. השנה 2006 במילניום אחר, אבל את לקחת את החשוב איתך והבאת אותו למציאות היומית שלך.
בקיצור נהנתי מכל רגע…
ואם עוד פעם תקראי לקופי בין "קפה מהיר"… את כל כך… שתעריכי מהירות גבוהה מה היא (-:
תומך ומעריך אותך (אפילו יותר).
הבוס.
דבר ראשון, אני חייב לציין שהסיפור שלך בהחלט משעשע וכתוב וערוך יפה, אהבתי את השפה, את הקישורים את הקווי מחשבה את הדרך שבה הבאת את זה בכתיבה כי הרבה פעמים אנשים רוצים לכתוב משהו, יש להם רעיון יפה אבל הם פשוט לא מסוגלים לעלות את זה בכתב.
דבר שני, אני חייב לציין שבתור ילדה קטנה היה לך הרבה דמיון ומטרה כלפי הדברים שאותם הערצת שיש בזה משהו מגניב כזה, אבל עם זאת קצת פאנטי 🙂 ושזה מאוד נחמד מצד ההורים שלך לשתף איתך פעולה באותה פאנטיות למרות שאני חושב שבתור הורה לא הייתי נוסע מקריית גת לתל אביב בשביל איזה פאנטיות של הילד שלי : )
דבר שלישי, אני חושב שיש בזה משהו משעשע שבאיזה שהוא שלב בחיים שלך אתה מוצא עצמך באותם מקומות לפעמים שהייתה רוצה להיות בהם בתור ילד קטן, זה מעלה פרצי נוסטלגיה מוזרים כאלו שבהחלט נחמד להיזכר בהם, דברים שלצערי ולשמחתי המוכחשת גרמת לי להיזכר בהם.
דבר רביעי, אהבתי את השוואה שלך בין המקומות. יש בזה משהו משעשע כזה ויש בזה משהו נחמד ומנחם כאחד לדעת (בתור אחד שמגיע מחור גם כן) שהיה עדיף לחיות בפרווינציות כדברייך מאשר באותם מקומות נוראיים.
כלבה הופתעתי לגלות שאת כותבת מאוד קולח 🙂 סתם, באמת יש לך סגנון משעשע קליל ואת מסתכלת על דברים שפעם נראו הרי גורל במבט מבודח ומעט סרקסטי. אני חושבת שאילו היו לי כמויות הערצה לבן אדם ולמקום כלשהו כמו לך זה באמת היה מדבר אלי, אבל אני בהחלט מבינה את הלבוא מחור כמו שהאיש כתב.
ישר כוח, עלי והצליחי.
בתור אחת שמגיעה מהפריפרייה ושהבילויי הבלתי מושג היה "יום כיף בתל אביב", אני מאוד מזדהה.
הסיפור שלך כתוב נהדר, הוא משעשע, אמיתי ומרגש.
הסיפור שלך הוא בעצם הסיפור של החברה שלנו, ה" להיות יעל בר זוהר" הזה….על כל המשתמע מכך.
האשלייה שמציגים לנו יום יום, איך שאנחנו תופסים את הדברים כשאנחנו קטנים ותמימים,.
אני גרה בת"א כבר 4 שנים והיום, אני לא מבינה על מה כל הרעש…
ת"א נראית לי כמו שכונה אחת קטנה.
ה"קופי בין" שלך ןהפסל המאיים מרמת אביב ג' הם פסגת האוורסט שלנו?
אוהבת את הכתיבה שלך, אל תפסיקי לכתוב ולשתף את העולם.
תודה
טלי
מאוד אהבתי את המאמר שלך!!!
הכתיבה הומוריסטית, סרקסטית וביעקר קולחת…
הדרך שבה הבאת את הדברים בכתב מעניינת ומשעשעת
כל הכבוד
התרגשתי מסיפורך, וממש הצלחת להעביר את תחושת הגיל ואת תחושת התקופה…הזכרת לי את ימי התיכון- למדתי בויצו צרפת (קרוב מאד לרמת-אביב) והייתי לפעמים מסתובבת שם אחרי בה"ס והייתי מגיעה למרכז כדי לקנות בקבוק קולה כי זה היה עדיף מלקנות אוכל (יותר זול) והיה נותן לי תחושת היי- high
עד מתי נשאף לאינטגרציה ולא נהיה שלמים בעצמנו לעצמנו . עד מתי לא נאמין לדיכוי בכך שניתחנף אל מרחב זר .
יש להתחיל מהפכה מבני העניים , יש להבין כי מנגנוני הכוח לא בידנו ויש להשיבם לאלתר .
על האישה המזרחית להקים חזית עצמאית אל מול הגבר הלבן הבורגני .
יש לחזור חזרה גדולה אל השורש שהוא כואב , אלים , שהוא חרדה .
אני אוהב אותך.
כל הכבוד!
רק בו 3 וכבר גולש באינטרנט….
חמוד!
יאאאא איזה סיפור משעמם
מקום מגורים זאת רק התפאורה
מה שחשוב זה האדם עצמו
שיכול לגדול ,ליצור, לצמוח ולהיות מאושר גם מאות קילומטרים מת"א
או משכונות יוקרה (עיין ערך נינט)
אז תצמחי ותיגדלי ותאהבי לא משנה איפה
"כל העולם הוא בית לציפור במעופה"
יעל
יופי של כתבה. היא אמיתית וכנה. מעניין במיוחד עבורי לקרא אותה כיוון שאני בא בדיוק מאותו מקום שכה חפצת להגיע אליו, המקום שבו את עובדת, המקום שגרם לך להתפקח מהאשליות הטלוויזיוניות.
טלי!
מאוד אהבתי את המאמר
למרות שאני כל חיי תל אביבי ואני לא מבין מה הביג דיל
ועוד שוסטר לדעתי זה המקום הכי נידח בעיר
אבל כל אחד והפנטזיות שלו 🙂
סגירת מעגל יפה
ריגשת אותי!
איזו נערה רגישה ומיוחדת.
יופי של כתיבה, מעניינת, קולחת אף שלא מתהדרת בשפה גבוהה.
שילוב של מסר דרך תמימות רגשית וסביבתית.
את נשמעת שלמה עם עצמך, המשיכי ככה ויהיה לך רק טוב!
טלי,
היה לי תענוג לקרוא את הסיפור שלך, הוא גרם לי לחשוב כמה השתננו ובגרנו משנת 95' וכל מה שנראה לנו אז- כ"פסגת שאיפותינו" (תאמת כשאני נזכרת בפנטזיות האלו אני אפילו לא מעזה לחשוב בקול רם ורק נזכרת בראש ומעלה חצי חיוך פנימי) היום נראה לנו מגוחך להפליא…
לכל אדם יש את היעל בר- זוהר שלו ואת הרמת ג' שלו אך לא כל אדם כמוך מבין – שלאן שהוא הגיע ומה שהוא היום הרבה יותר טוב מכל חלום ילדות אחר…..
כתיבה כ"כ אמיתית, משוחררת אל תפסיקי לכתוב לעולם!!!!
אך דבר חשוב אחד אל תפסיקי לחלום….
ככה פתאום הזכרת לי, שאני בכלל רציתי להתחתן עם אקסל רוז…
לא מבינה על מה ההתלהבות. כתוב בצורה ילדותית ממש, ובנאלית
תנסי אולי "צינית ו…בוגרת" ?? ??
אולי עיניים ילדותיות לא מסוגלות לקרוא אותו נכון.