הילדה אהבה לראות עם אבא שלה כדורגל. היא לא ממש הבינה את החוקים, אבל תמיד לפני המשחק אבא היה מכין לה חביתה עם גבינה צהובה וחלה ליד, הוא היה שותה בירה ונותן גם לה, אבל לא בירה מרה כמו שלו

העליה של רחוב אינטרנציונל

פעם, לפני הרבה הרבה שנים, חייתה על הכדור הזה ילדה אחת שהיתה מלאת אהבה לחיים, לאנשים שמסביבה, לכלבה שסירבה בתוקף שיקצצו לו את אוזניו וזנבו כנהוג בגידולם של דוברמנים, וגם לעצמה. יום אחד חזרה הילדה מבית הספר עם המפתח על הצוואר, כרגיל, כמו בכל יום, לביתו של אביה שהיה בעבודה, הכינה לעצמה ממרח אבוקדו, הוציאה זיתים מהמקרר, טיגנה לעצמה ביצה ואכלה לתיאבון. הכלב שלה, הדוברמן הצעיר, ארוך האוזניים והזנב ששמו היה ספייד, לקלק את ידה כשישבה ליד שולחן האוכל- מבקש כדרך הכלבים שתחלוק איתו את מזונה. היא טבלה את אצבעה הקטנה בממרח האבוקדו ונתנה לו לטעום. הכלב, שכנראה שריח הבצל לא היה חביב עליו במיוחד, עיקם את אפו והפנה את פניו הצידה בסלידה. אפו של ספייד היה בעצם המקור לשמו. היה לכלב זה מעין מנהג משונה להציץ מעבר לקירות ומשקופים כשרק אפו בולט, לרחרח את האוירה ורק אז להיכנס לחדר. על כן קראו לו הילדה ואביה על שם הצורה השחורה שבקלפים, לא זו המתולתלת אלא זאת עם השפיץ שדומה לאף מציץ.
אחרי שסיימה לאכול והדיחה את הכוס והצלחת, ישבה הילדה להכין שיעורים. אפילו שיעורי בית היא אהבה.
אחרי שסיימה את שיעורי הבית הלכה הילדה לחברתה, גלית, שגרה בשכנות אליה. הן שיחקו משחקי ילדות, אבל בעיקר דיברו על רונן הג’ינג’י שרק אתמול שלח לילדה מכתב והציע לה חברות. זה היה מאורע מאוד מרגש בחייה של הילדה. נכון שהוא היה ג’ינג’י אבל הוא היה ג’ינג’י מאוד קשוח שכל הבנות אהבו וכמעט שלא היו לו נמשים על הפנים. הן החליטו שהיא צריכה לכתוב לו פתק חזרה בזו הלשון:
“שלום רונן. קיבלתי את הפתק שלך. מאוד אהבתי את השוקולד ששלחת לי ואני מסכימה להיות חברה שלך.”
באותם ימים כשבן הציע לבת חברות הם היו הולכים ברחוב יד ביד, לפעמים נפגשים אחרי בית הספר, והולכים לסרט ולשווארמה, אבל בעיקר היו שולחים זה לזה פתקים ומתנות קטנות. הילדה, נרגשת מזה שהנה יש לה חבר, חזרה שמחה בחלקה לבית אביה, לחכות לו שיחזור מהעבודה.
כדי להעביר את הזמן היא לקחה את הספר האהוב עליה מהמדף, “סיפורים מהמיתולוגיה היוונית” וקראה שוב את הסיפור על הרקולס, החזק באדם, שהשתגע ורצח את משפחתו.
הטלפון צלצל. הילדה רצה לענות. זה היה אביה. הוא מאחר היום, הוא אמר. האם היא תוכל להכין לעצמה ארוחת ערב? כן. בטח שהיא תוכל. מתי הוא חוזר? הוא עדיין לא יודע. הוא נפגש עם חברה שלו בחוץ. הרבה מאוד פעמים הוא נפגש עם חברה שלו בערב, והילדה יודעת להסתדר לבד- אבל הוא יחזור מוקדם, עוד שעה, שעה וחצי, והם יראו ביחד כדורגל. יש היום משחק של ברזיל. אבא מאוד אהב את ברזיל. כל פעם שהיה גול הוא היה מזנק מהכורסה וצועק בשמחה. הילדה אהבה לראות עם אבא שלה כדורגל. היא לא ממש הבינה את החוקים, אבל תמיד לפני המשחק אבא היה מכין לה חביתה עם גבינה צהובה וחלה ליד, הוא היה שותה בירה ונותן גם לה, אבל לא בירה מרה כמו שלו, אלא בירה מיוחדת, מתוקה, עם ציור של נשר עליה, עם קצף והכל.
לא לשכוח לקחת את הכלב לטיול שלו. בטח שלא. הכלב, כאילו הבין שמדובר בו החל לקפץ מסביבה. הילדה הסתכלה החוצה וראתה שהיום מתחיל להאפיר. היא שמה את המפתח על צווארה, לקחה את הרצועה האדומה של ספייד ויצאה לדרך. המסלול היה קבוע. עולים בעליה של רחוב זלמן שניאור, פונים שמאלה ושמאלה ויורדים את הירידה של רחוב אינטרנציונל, שצידו האחד היה בתים בעלי כניסות מדורגות מכוסות צמחייה ופסטורליות וצידו השני ואדי מיוער. אביה של הילדה הורה לה ללכת בצד של הבתים, שבאחד מהם גרה חברתה הטובה ורד.
באמצע הירידה של רחוב אינטרנציונל שיחררה הילדה את ספייד שרץ קדימה בשמחה, ובסופה היא סבה על עקביה, לחזור הביתה, כי אבא בטח יבוא עוד מעט.
פתאום, מאחת הכניסות מלאות הצמחיה של הבתים יצא איש אחד בסוודר ירוק. הוא פנה אל הילדה ושאל אותה אם היא מוכנה לעזור לו. הוא איבד משהו והוא צריך עזרה בחיפוש. בטח שהיא תעזור, אמרה לו. מה זה בדיוק, איך נראה הדבר שאבד? האיש הוביל אותה פנימה, לחלל שבין הרחוב והכניסה לבית ששיח מטפס גדול הפריד בינהם והסביר לה שהוא מחפש חיה וורודה, לא גדולה, שדומה לזחל. איזה חיה זאת? אף פעם לא ראיתי כזאת, שאלה הילדה בעניין רב. האיש התקרב אליה, אחז ברגלה השמאלית והרים אותה כך שנשענה על מעקה ברזל נמוך, הציב את רגלו בין שתי רגליה והוציא משהו מהמכנסיים. זה לא היה נוח, והסוודר הירוק שהיה קרוב לפניה הדיף ריח חמצמץ.
הילדה ניסתה להוריד את הרגל, אבל הרגל הגדולה שלו חסמה את הדרך. הוא התחיל לגעת בה בין הרגליים וללטף את החיה הוורודה, שאכן היתה לא גדולה ובאמת דומה לזחל. הילדה התחילה להיבהל. היא לא הבינה מה הוא עושה אבל זה לא היה נעים לה והיא רצתה לחזור הביתה. לא יכול להיות שהוא רוצה לעשות לי משהו רע, היא אמרה לעצמה בלב. בטח יש פה משהו שאני לא מבינה. היא ניסתה שוב להוריד את הרגל תוך נסיון להסביר לו שהיא צריכה ללכת הביתה, שאבא מחכה לה. הוא הסתכל עליה ואמר לה שאבא יחכה ושקודם היא צריכה למצוא את החיה שלו. הוא הוציא סכין קטנה מהכיס וקירב אותה אליה. עכשיו היא כבר פחדה מאוד. היא נזכרה שהמורה סיפרה להם בכיתה על משהו שקוראים לו “אנסים” שאוהבים לעשות דברים לבנות בלילה.
היא ניסתה לצרוח. כמעט לא יצא לה קול, כי האיש שם לה את היד שלו על הפה. היא התנערה וצרחה שוב. ספייד! ספייד! היא התחילה לבכות ולהיאבק, אבל הוא היה יותר חזק ממנה. היא ניסתה לנשוך אותו ולא הצליחה. אחרי רגע האיש הרפה ממנה והיא שמעה אותו צועק בכאב. היא השתחררה והספיקה לראות את ספייד מתנפל עליו בנהמות מפחידות. ספייד! היא צרחה לו. בוא! היא החלה לרוץ את העליה של רחוב אינטרנציונל בלי להסתכל אחורה. זו היתה עליה ארוכה אבל הילדה לא הרגישה את המאמץ שבריצה, רק את הברכיים שלה, שהיו כמו גומי. היא רצה וכשלה, בוכה בכי נורא עד שהגיעה לראש העליה, שם עצרה לשניה והסתובבה לראות שספייד לידה. והוא אכן היה, נאמן ושמוט אזניים כתמיד. פתאום הרגישה זרועות גדולות תופסות אותה מאחורה. היא צרחה והתפתלה ווהשתוללה ונאבקה והכלב איתה. ילדה, ילדה, תתפסי את הכלב שלך, אמר האיש שתפס אותה. מה קרה לך? למה את בוכה? איפה את גרה? זה בסדר, אל תבכי, אני לא עושה לך כלום. אני פשוט ראיתי שאת בוכה- למה את בוכה ככה? מישהו עשה לך משהו? היא הסתכלה עליו. זה לא היה האיש עם הסוודר הירוק. זה היה איש אחר לגמרי. מה קרה? תספרי לי. הילדה התמוטטה על המדרכה, הליטה את פניה בידיה ובכתה עד שלא היה לה יותר אויר. בין יבבה ליבבה היא הצליחה להסביר לו שמישהו שם ניסה לאנוס אותה, שהיתה לו סכין, שהיא רוצה הביתה. לאמא. היא התביישה נורא בגלל מה שקרה, שהיא לא ידעה שהאיש רע, שנתנה לו לדבר אליה ולגעת בה.
איפה אמא גרה? בגרמניה. ואיפה אבא? בואי, אני אקח אותך לשם. אל תפחדי, חמודה. אל תפחדי. קומי, זה בסדר. יהיה בסדר. שששש… יהיה בסדר…
האיש הביא אותה הביתה, אבא שלה כבר התחיל לראות את המשחק. ריח של ביצה עם גבינה צהובה היה בבית. אבא שלה נבהל כשראה אותה, רץ אליה וחיבק אותה ושאל אותה ואת האיש מה קרה, מה קרה. האיש ואבא של הילדה דיברו בינהם. היא לא הקשיבה. היא עדיין בכתה בתוך הידיים של אבא שלה, אבל עכשיו כבר בשקט, בייאוש, בכי שנמשך כל הלילה ההוא וכל הלילות שבאו אחריו. אבא שלה השכיב אותה לישון, עם הדובי שלה שחסרה לו עין אחת מזכוכית, השאיר לה אור קטן ועשה לה חלב חם עם דבש.
רונן הג’ינג’י מעולם לא הבין למה לא קיבל שום פתק תשובה מהילדה.
מאז ועד היום הילדה, שהיא כבר לא ילדה, לא מלאת אהבה לכל הסובבים אותה ובטח שלא לעצמה. מאז ועד היום הילדה נחנקת כשהיא נמצאת בחושך מוחלט. מאז ועד היום הילדה לא דרכה ברחוב אינטרנציונל ולא ברחובות הסמוכים לו. ומאז ועד היום רגל שמאל של הילדה גמישה הרבה יותר מרגל ימין.

על הכותבת קארין ארד

גיל- 3, 28, ו- 90 לחילופין, מין- בררנית, צבע שיער- קורדרוי. כישורים- כישרון נבואי בזמן מחזור, קריאה בטארוט, מאסטר לרייקי, מסאז'ים, פוליגראף אנושי. שאיפות- להיות עשירה עד גועל נפש, להיות סופרת מצליחה מאוד, להיות זמרת גוספל שעושה סיבובי הופעות בעולם, לא למות, למצוא אהבת אמת.

תגובות

  1. ג'יזל

    סיפור חזק, בעיקר אהבתי את סגנון הכתיבה

  2. רק שקראתי בעבודה, ולא נעים לבכות פתאום אז עצרתי את הבכי ומשכתי באף.

  3. נעמה

    קרן,

    קראתי את הסיפור שלך…
    ולא האמנתי.
    העברת בי צמרמורות.
    איך הסיפור התחיל בתמימות יופי ורוך
    והסתיים בכאב ואובדן.
    כל כך עצוב…

    חזק!

    שלך,
    נעמה

  4. נכנסתי קודם לבננות לחפש מאמר שכתבת. התחלתי לקרוא אחד ועוד אחד ונהניתי כל-כך מההומור והאינטיליגנציה שלך. ופתאום בום. העליה של אינטרנציונל (אני נווה שאננית) לא תראה אותו דבר מהיום. ואת-חזקה, ולא צריך להגיד לך שתהיי, כי מהמעט שקראת, וראיתי, עברת דרך חתחתים שהפכה אותך לאדם שאת. מבריקה, ישירה, אמיתית.
    כל טוב.

  5. מעונגת

    אני נמשכת לקרוא עוד ועוד מיצירותייך הנהדרות. עשית לי מעט עצוב בלב.אבל העברת את הכאב הרב בצורה כ”כ משמעותית ולחשוב שאם המילים והאותיות הן כ”כ כואבות. אז מה במציאות.?? ?? המחשבות??…. והתמודדות היומיומית……….. הסיפור הזה אני חושבת שנוגע בכל אשה ואשה שחוותה התעללות מינית שאולי בילדותה לא נראתה כך אבל כשמתבגרים נוטים להבין איזו חוויה קשה עברנו וכמה היא השפיעה………. עברו בי זכרונות ילדות שפאום היום בגיל 27 נראים כ”כ מכוערים!אותו אחד…… שקראנו לו פעם אורי הפושע! כינוי שהדבקנו לסוטה שמאונן בפני חבורות ילדים מבוקר עד ערב יושב בפומבי מתחת לעץ בגן ציבורי ומסתכל על רגלי ילדות תמימות חלקות ונקיות עם חיוך רחב מרוח על פניו.היום ככל שהזמן עובר אני מבינה עד כמה השפיעה עליי דמותו הדוחה של הגבר המגעיל הזה מחזיק בכלי זיינו שילדה בת 5-6 צופה בעיניים פעורות וחבורת הילדים מסביבה עומדת ומלגלגת…………ובתוך תוכי מפחדת על כל יום שעובר ומגוננת על בנותי המתוקות והתמימות שלא יראו ולא יחוו……….. ושיישאר להן עולם מתוק קסום וורדרד של הנסיכות מהאגדות בובות ברבי ונסיכים על סוס לבן!

  6. לקארין היקרה
    קראתי את הסיפור ודמעות עמדו בענייני,בילדותי הייתי ילד פראי שובב ותמים גם יחד, כשקראתי את הסיפור, ניזכרתי בעצמי ובאמונה השלמה שנתתי במבוגרים ובכלל בבני אדם.השבר שהאיש יצר, יתכן שהשפיע על מערכות היחסים שלך עם הסובבים אותך או לא אבל מה שבטוח שלמדת על מידת הרחמים,שכנרא אינה נחלת אנשים מסוימים.גם אני גדלתי לבד בלי אמא ועם אבא המנסה בכול הכוח לגדל אותי ואת אחי.
    עברתי הרבה בחיי ונשארתי עם המון משקעים קטנים כגדולים ומכולם
    הבנתי דבר אחד ויחיד,העימות והחיכוך עם הכאב והסבל חייב להיות תוקפני ועוצמתי כמו סלע כבד שנופל מצוק ואיש לא יכול לעצור אותו,עלייך להיתעמת עם מושא הסבל והכאב להבין אותו ולשחרר,אל תשלימי עם האכזריות או חוסר הרגישות פשוט אל תתני חלק בחייך האישיים ובכך הפכת את עצמך לאדם שלם יותר.
    אוהב-מאור

  7. המשפט האחרון ממש מיותר.

  8. מצמרר
    כתיבה זורמת, קולחת כדרכך
    כל כך הרבה רוע יש בעולם הזה
    מה יהיה הסוף?

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *