חנה רובינא

הפנתיאון

הגברת הראשונה של התאטרון העברי. נולדה ב- 1899 בחבל מינסק אשר ברוסיה וסיימה
דווקא בית ספר לגננות מוסכמות בוורשה. היא אפילו ניהלה מוסד לילדי פליטים
יהודים בעיירה סרטוב, בקווקז. ב-1917 הסבה את החלום שלה להקמת תאטרון עברי
והצטרפה אל נחום צמח ומנחם גנסין במוסקבה בייסוד הבימה. ב-1918 הופיעה בתפקידה
הראשון במערכון בבימויו של יבגני וכטנגוב. אולי לכן זה נראה תמוה שהתאטרון
הלאומי החל את דרכו במוסקבה, אבל גם מדינת ישראל, להזכירכן, התחילה את דרכה
בבאזל.
ב-1922 הופיעה בתפקיד המזוהה איתה יותר מכל, לאה’לה, הכלה שחורת הצמות במחזה
“הדיבוק” מאת אנסקי בבימוי וכטנגוב. התפקיד זיכה אותה בפרסום עולמי וההצגה הפכה
לאבן דרך בתיאטרון היהודי. רק ב-1925 ביקרה לראשונה בארץ ישראל. שנה לאחר מכן
יצאה מרוסיה עם “הבימה” והופיעה ברחבי אירופה וארצות הברית. רק ב-1928 עלתה
ארצה יחד עם כל התאטרון. היא היתה אמא קוראז’ של ברכט, מדיאה של אורפידס, אמו
של המשיח היהודי, מירל’ה אפרת, האם של קארל צ’אפק. כן, היא הפליאה לייצג את
הדרמה האימהית בימים שבהם האם סימלה, בין השאר, איזו גלות זרה שיש להינתק ממנה,
לטובת קיום עצמאי, משל ברור להינתקות היהודית מרחם הגלות.
ובכל זאת, נדמה שהדרך שלה לחיי נצח ששגורים ביום יום המקומי הוא דווקא דרך
תיעוד אהבתה לאלכסנדן פן, בשיריו. “וידוי”, “היה או לא היה”, עדיין נישאים בפי
כל, וזוכים לביצועים חדשים אחת לשנה בערך. כן, היה זה לא טוב, היה רע לתפארת,
ובכל פגישה מקרית נרצחת איזו תכלת, המילים היוקדות האלה של פן הפכו לטקסט שהוא
כרוניקה של כל אהבה מהסוג הרע, הבלתי אפשרי, המייסר, ובכל זאת “טוב שנפגשנו
בליל מלילות, אם יהיה זה שנית, אל יהיה זה אחרת, רק אותה אהבה עניה וסוררת”.
רוחה הדרמטית הרומנטית של רובינא כבר מזמן אינה שולטת בתאטרון. המשחק הגדול מן
החיים, המוגזם, הפנה מקומו לניסיונות מינימליסטיים וריאליסטיים. שמות כמו מסקין
וברטונוב הפכו אמנם בעיקר לאולמות או לשמות של מלגות למשחק. ועדיין, דמויות
גדולות מן החיים באוריינטצית משחק רוסי, דשן, עם מבטא כבד וניחוח לגמרי לא
ארצישראלי, משחק שבו השפה העברית נחה על הלשון בכבדות יקרה כמו מעיל קורדרוי
וקטיפה, מלוטפת ונאהבת למרות ואולי בגלל זרותה וצלילה הגלותי – זוכה תמיד
להערכה וליראה. היום היו קוראים לגברת הראשונה של התאטרון “דיווה” בקריצה. אבל
פעם התכוונו לכל זה בייסורים אמיתיים ובכוונה נרגשת לייצר אומנות קדושה, נעלה
וגדולה מן החיים, ורחוקה מלחקות את המציאות.
רובינא זכתה מן הסתם בכל פרס אפשרי שהוענק בתחומי התרבות והאמנות, ואיך לא,
בפרס ישראל. תפקידה האחרון על הבמה היה הדוכסית מיורק ב-“ריצ’רד השלישי” של
שייקספיר ב-1977. ב-1979, שנה לפני פטירתה, נקרא על שמה האולם הגדול של תאטרון
הבימה. בלילות, כשהכל מתכסה בחושך, יתכן שאחרוני אנשי התפאורה והאביזרים
שומעים, אולי, את הד קול חריקות נעליה של לאה’לה מוכת הטירוף, באה לבדוק כיצד
נראה התאטרון בשנות האלפיים.

1 תגובות

  1. הדס חומסקי

    הילה חוזרה למכירה כטריסים במה.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *