מקלחת של חיוביות עוד לא הרגה אף אחת. חוצמזה שגם לנו מותר לחטוא מדי פעם ברצון לטיפה אושר ושלווה

הר האושר

קלישאה מטופחת

היא הרגישה את הבדידות גם כשהייתה מוקפת באנשים. הבדידות הייתה שם גם כשהייתה שקועה במיליון עיסוקים. היא הייתה שם כשקמה בבוקר ולוותה אותה עד הרגע שהלכה לישון. לעיתים התחלפה המילה “בדידות” ב”ריקנות”, “מועקה” ואפילו “עצבות”. זאת הייתה מן תחושה של אי שקט, תחושה של חוסר נוחות, כאילו משהו התיישב לה על הלב והציק לה ללא הרף, אבל היא לא יכלה לשלוח לשם יד ולהעיף משם את הטורדן הזה.
היא הסתובבה בתחושה הזאת הרבה זמן, ולמדה שדי בקלות ניתן לטשטש את סימני המועקה עם האיפור הנכון, החיוך המתאים, והקלישאה התורנית שהייתה משחררת לאוויר בנוכחות הקרובים.
אחרי הכול מדובר בבחורה מאוד מוכשרת, עם עבודה שווה, בן-זוג אוהב, ומלתחה נכונה. יש לה ובה הרבה דברים שבחורות רק יכולות לחלום עליהם, ולא הייתה סיבה שבגללה מישהו היה יכול לחשוד כי מתחת למסכה המטופחת והחיננית, נמצאת בחורה עצובה ומבולבלת שבקושי האמינה שגם היא יכולה להיות שלווה ומאושרת.

כן כן, האושר הוא הדרך

וזה כל מה שהיא רצתה. היא רצתה שקט נפשי, ושלווה, ורוגע. היא הרגישה שהיא נחנקת, ונזקקה לאוויר שיחייה אותה. לפני כמה ימים שלח לה חבר מייל עם הכותרת “תרקוד כאילו שאף אחד לא רואה אותך”, ובתוכו היה כתוב: “אין דרך לאושר, האושר הוא הדרך לכך… האושר הוא הדרך לא הגורל. תעבוד כאילו אתה לא זקוק לכסף, תאהב כאילו אף פעם לא פגעו בך ותרקוד כאילו שאף אחד לא רואה אותך”.
כל כך דרמתי, כל כך הוליוודי, כל כך נכון. היא לא הייתה רוחניקית שכזאת, ומדיטציות או טקסים רוחניים למיניהם שהבטיחו להגיע דרכם לפסגת האושר הנכספת לא דיברו אליה בכלל, היא חיפשה את הדרך הפרטית שלה, למצוא את אותו נעלם.

מה זה אותנטי?

השינוי התחיל בקטן. ובכל יום היא גילתה על עצמה משהו חדש. ביום הראשון למדה להתבונן באותם פרטים קטנים שהיו תמיד כמובנים מאליהם ולהעריך אותם ואת היופי שבהם. אחר-כך היא למדה את עצמה מחדש, והבינה כי השליטה בחייה נמצאת בידיה בלבד, וכי היא יוצרת את המציאות בה היא חיה. ולבסוף זיהתה רשת תמיכה של אנשים הקרובים אליה, שנסכה בה את התחושה שהם מאמינים בה ומעניקים לה אנרגיות ברגעיה היפים וברגעים המאתגרים.
הבדידות כבר כמעט ונעלמה. את מקומה של המסכה תפסה האותנטיות. היא יודעת שאין אדם שבאמת מרגיש את אותו שקט ואותה שלווה בכל יום, ולמדה להשלים עם כך שיש גם ימים בהם האנרגיות נמצאות במינונים נמוכים יותר.היום היא יודעת לבטא את התחושות המתלוות לחיי היום יום שלה. היא יודעת להראות חיבה ואהבה. היא יודעת לשדר את הכעס והאכזבה. והיא תמיד נשארת נאמנה לעצמה.

על הכותבת שירה אדלר כליף

מאמנת אישית. לאחר שכל חיי הייתי שכירה החלטתי לעשות שינוי (וגם לקחת סיכון) ולצאת לדרך עצמאית. כיום אני עוסקת באימון אישי (קואצ'ינג) במגוון תחומים, כאשר התחום שמסקרן אותי ביותר הוא שינוי המוביל להורדה במשקל.

תגובות

  1. רונית ב.

    פשוט ונכון.

    במיוחד הזדהיתי עם רשת התמיכה של כמה אנשים קרובים
    שמאמינים בך, שיכולים לחזק את תהליך בניית האמונה שלך
    בעצמך ולהצעידה קדימה.
    בלי ספק, אחד הגורמים היותר חשובים בתהליך.

  2. רייצ'

    וכתוב למעשה על כולנו…כל אחת תמצא משהו להזדהות איתו…

  3. אטואל

    כמה נכון… תיאור פלסטי ומדויק על אורחותיה של כל אחת מאיתנו.
    כל כך יפה את מתארת את התחושה הפנימית המתחוללת בפנים- עד כדי כך שלא נותר אלא להודות לך על גיבוש המילים מעורר ההזדהות.

    לא נותר לי אלא לברר איפה ניתן למצוא עוד טורים שלך?

  4. מקסים וגם נכון!! חבל על מאמצים ומסכות, את האנרגיות הללו אפשר לתעל למקומות אחרים. תמשיכי לכתוב לנו

  5. כתבה זו הורידה לי את המשקפיים השחורות מהעיניים ואני רואה את הדברים בבהירות עכשיו…
    כל רצוני הוא להגיד לך תודה…מאוד נהנתי מהכתבה והיא נגעה לי עמוק בלב.

  6. אלמוני

    זו תקופה לא קצרה שאני אישית נמצאת בתהליך הזה,
    מהמקום של הריק והעצבות למקום של המלא והשמחה
    הכל באמת טמון ביכולת שלנו להודות על כל מה שיש לנו ובנו
    אפילו מהפרט הקטן ביותר- לראות את חצי הכוס המלאה.
    90%/10% –
    90% מחיינו בשליטתנו המלאה
    10% זה כל דבר
    שבוע טוב ומוצלח!!

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *