התמוססותה של קרירות

אז איפה היינו? אה, כן. הקור חלף, הקרח נמס, הפרישות נשברה, האדישות יצאה לטיול. תקראו לזה איך שתחליטו, נ’ עשתה את זה אחרי המון זמן ושום שם לא ישנה את המצב.
שוב, אזכור קל לבעלי המוח הסלקטיבי. לאחר חודשי יובש החלה נ’ מחפשת מועמד לביתוק מחודש של קרום בתוליה. המועמד המועדף למשימה היה ד’, בחור נעים הליכות בעליל. ד’ צלח במשימה ובסופו של לילה ללא שינה נותרה נ’ ללא קרירות מינית, אך עם עיגולים שחורים תחת עיניה וריח של גבר במיטתה. במצב זה של עייפות מצטברת נפלה נ’ למשכב. היא לא חלתה חלילה סתם היתה עייפה. ובכן, כשהתעוררה ידידתנו משינת היופי הבחינה כי עור פניה חלק להפליא, עיניה נוצצות וגופה חסר שני קילו. מאוהבת? ממש לא, היא לא מכירה את הבחור. אבל מה, קצת זרע יכול לעשות פלאים לכל אישה במצוקה. נ’ ממליצה ואנחנו לא מתווכחים, גם ככה אי אפשר להתווכח איתה על כלום.
נותרה שאלה אחת ויחידה, מה חושב ד’? מחשבותיה של נ’ לא רלוונטיות למקרה הזה מהסיבה הפשוטה, היא משנה דעה כל חמש דקות. ישנה אפשרות, אפילו סבירה ביותר, שגם ד’ איננו מן המוצקים, יכול להיות שאין לו מושג מה לחשוב. כמובן שנאמין אם יאמרו לנו שהוא לא חושב, אחרי הכל מדובר בגבר ויש גבולות אף לציפיות הנוקשות ביותר.

בעברו השני של העיר יושב ד’ בביתו המעוצב, מכשיר הטלפון למולו והוא שוקל ברצינות אם להתקשר או לא להתקשר. אולי הגיע תורה של נ’ להרים טלפון? אולי עכשיו כדאי שהיא תיקח צעד לקראתו? ד’ הוא לא מה שהיינו מגדירים כ’הגבר האסרטיבי’. ד’ לא יודע שאישה צריכה שיחזרו אחריה. נהפוך הוא, בראשו הוא אמור להיות אובייקט החיזור המרכזי ואין סיכוי שהוא יצעד יותר מצעד וחצי למטרה, גם מג’יק ג’ונסון לא צריך.
הוא מחכה לנ’ שתזיז את עצמה, הוא רוצה גיבוי, חיפוי, אנחנו עלולים לקרוא לו נקניק ולא נטעה אם נעשה כך. אכן מדובר ברכיכה ורכיכות לא מעניינות את נ’. אז למה נ’ עדיין מחכה?

באותם רגעים ממש כינסה נ’ את מיטב המוחות שברשותה לפגישה סודית.
המקום: החמ”ל של נ’ (בקיצור, הספה האדומה).
השעה: שבירת הקרח +24 שעות.
המשתתפים: נ’, ק’, ר’ וו’.
המטרה: להבין גברים, ובמקרה הספציפי הזה, להבין את ד’ ח’.
הסיבה: “הוא לא התקשר”.

נ’ יושבת בניחותא, ידיה מוצלבות, פניה מכווננות לעבר הטלוויזיה הריקה ובמן פוזיציה של חצי מדיטציה היא פותחת: “מה הוא חושב לעצמו החוצפן הזה, מה נראה לו שאני עוד פריחה שינקנאית שאפשר לזלזל בה? אני אשכרה לא מצליחה להבין למה, לכל הרוחות, הוא לא מתקשר? כאילו מה?”
בשלב הזה ק’ קמה להכין קפה. “מישהו רוצה?” היא שואלת בתקווה שאף אחת לא בעניין. היא רוגמת ארבע כפות קפה טורקי לתוך הספל, מטבילה אותן במעט מים וחוזרת לאזור האש. נ’ מגניבה תחתית שניה לפני שהספל פוגע בשולחן הקפה שלה. “תראי נ’”, מתחילה ק’ וכל החדר משתתק, היא הרי, כפי שכבר למדנו, מכירה את ד’ הכי טוב. אחרי פאוזה ליצירת מתח היא ממשיכה: “הוא נקבה, אמרתי לך את זה כבר, הוא הדבר הכי בלתי סביל במערכות יחסים, אין סיכוי, אין לו מושג. חוצמזה”, היא לוקחת שלוק שמעוות לה את הפנים, “גם ככה הוא לא איזו מציאה, אמרתי לך כבר הוא היה דומה לג’יימס דין שהוא היה בבית ספר, כל הבנות רצו אותו, היום נשאר לו רק הגובה. מה יש לך ממנו? הוא לא שווה יריקה”. למרות שהאמינה בדבריה ידעה ידידתנו ק’ כי אלו הן מילות סרק. לא יעזור עכשיו, הוא לא התקשר ונ’, בפיגורה המתקדם, לא ממש יודעת איך לבלוע את זה. בדיוק באותה שניה נ’ פוצחת (נ’ וק’ מדברות המון כך שאם הן בחדר עם עוד אנשים הן לא ממש משאירות פתח למילה של מישהו אחר), “אני לא יודעת איך להתמודד עם זה, אין לי כלים. אתן יודעות כמה שנים עברו מאז שמישהו לא התקשר אלי אחרי ששכבנו? מה עושים עם זה? קוס אמק, מה אני אמורה לעשות עכשיו?”
“את רוצה אותו בכלל?” הפילה ר’ פצצה לעבר נ’ העייפה.
“לא י’דעת, אנ’לא ממש מכירה אותו. אני עצבנית עליו. הוא אפילו לא נתן לי מספיק זמן להחליט הליטל שיט”.
“את לא רוצה אותו, את לא רוצה, תאמיני לי”, חתכה ק’ את תשובתה נטולת המשמעות של נ’ (חלקכם יכולים להגדיר את ק’ כשתלטנית, זה בסדר, רוב חבריה יסכימו אתכם, ואם תתפסו אותה ביום טוב היא אפילו עשויה להודות).
“רגע רגע”, שוב נכנסה ר’ לשיחה כשהיא תופסת את נ’ וק’ כשהן לא מוכנות להשתלטות עוינת, “את צריכה לחשוב על זה טוב, אתם במקומות שונים בחיים. הוא סטודנט, הוא צעיר, עוד לא עבר הרבה. לעומתו את כבר היית בהמון מקומות, עשית שני מליון דברים. את באמת חושבת שיש כאן פוטנציאל למשהו?”
“מה את חושבת?” התקיפה נ’ חזרה, “שאני הלכתי איתו בכוונה ליצר איזה ‘וואן נייט סטנד’? אני לא בעניין של כאלה. אם לא הייתי חושבת שיש פוטנציאל לא הייתי בכלל מתחילה עם זה. שברתי קרירות מינית איתו לעזאזל, מה, אין לכלום משמעות בימינו?” היא לקחה נשימה ארוכה, ישרה את זרועותיה והחלה מניפה אותן באוויר המעושן של החדר, “הוא ממש מצא חן בעיני, באמת. יכול להיות שהוא צעיר, אבל אז מה, יותר טוב כל הזקנים שהייתי הולכת איתם?” נ’ ידועה בטעמה לגברים מבוגרים, היו לה מספר לא מבוטל של כאלה ורק לאחרונה היא החליטה להגמל מהמטרד הזה. “אני רציתי לתת לזה צ’אנס והוא דופק הכל כי הוא לא מתקשר אלי, מה אני כזאת לא שווה?” יבבה המסכנה כשידה של ו’ מלטפת את ראשה ופיה אומר, “ממי, את הכי שווה, את יודעת איזה מדהימה את? הוא לא יודע מה הוא מפסיד האידיוט. אל תחשבי לרגע אחד שזה שהוא לא מתקשר קשור אליך באיזושהי צורה, ממש לא”.
“אני לא מבינה אתכן, אני אומרת לכן, הוא אפס. הוא לא שווה את השיחה הזו”, ק’ כבר היתה בשלב מתקדם של אובדן סובלנות, היא ליטפה את החתול, הוא שרט אותה “בן זונה קטן” היא פלטה לעברו והוא ברח כל עוד נפשו בו ישר לחדר השינה, שם הוא נעלם לשעות מספר.
“אם את רוצה אותו אני לא מבינה למה את לא מתקשרת, מה זה העניין הזה של לחכות לטלפון? לא מתאים לך נ’”, אמרה ר’ באסרטיביות וחתכה עניינים.
“אני רוצה שיחזרו אחרי”, הצהירה נ’ כשהיא מסננת מבט מאיים לעבר ר’. “מה, לא מגיע לי? אני אישה ואני רוצה להרגיש אישה ודי עם כל הבולשיט השחרורי הזה, אין לי כוחות לזה”.
השעה היתה עשר וחמש עשרה דקות, עוד שניה יש מכות בבית של נ’, מכות שרק צלצול הטלפון יכל היה למנוע.
“זה הוא זה הוא”, צווחה נ’ כשהיא רואה את השם ד’ במזוהה “לענות? אולי אני לא אענה?”
כולן עשו לה פרצוף והיא ידעה שאין מה לעשות, התרוממה מהספה, ענתה “הלו” והתקדמה לעבר חדר השינה (זה שבלע את החתול).
“מה קורה?” קולו של ד’ נשמע עייף.
“בסדר, מה העניינים?”
“בסדר”.
שתיקה.
עוד שתיקה.
נסגרו ארבעים שניות שתיקה ולנ’ כבר נמאס.
“מה זה השתיקות האלה? אני עוד שניה לוקחת את זה אישי ואז אי אפשר לדעת למה אני מסוגלת”, נ’ התמלאה עכשיו חשיבות עצמית על התשובה שלדעתנו היתה נטולת טעם וריח אבל היא משום מה חשבה שהיא מבריקה.
“לא, מה פתאום אישי, לא, ככה אני”.
שתיקה.
עוד שתיקה וקולות נשימה טורדניים.
“אז מה…?” חזר ד’ לכוחותינו.
“סתם, אני כאן, יש כאן חברים, זהו”.
“מה עושים היום?” שאל ד’ כשנ’ מרוצה עד השמיים.
“לא יודעת, אני כאן בינתיים, אתה יודע, מארחת”.
“תתקשרי כשילכו?”
“אין בעיה”.
בי ובי, נדבר, יופי, מהמם, אח”כ בי.

נ’ חזרה לסלון, חיוך מרוח על הפרצוף שלה כמו כתם דיו.
“אין לנו אפילו על מה לדבר, את צדקת”, פנתה לק’, “הוא באמת לא משהו.”
“אמרתי לך”.

-סוף-

על הכותבת נוקו פרייברגר

צבע שיער: בלונד הוויה: פלטינה תסביך: אדיפוס אמא: פסיכואנליטיקאית מקום אהוב: מיטה העדפה מינית: לגמור דרים ג'וב: דיילת דריל ג'וב: אדריכלית

תגובות

  1. לוכד עריקים במיל'

    קפיאתה של חמימות, יותר נכון.
    זו המסקנה הסופית? *הוא* לא שווה? הבחורה הזו שידרה קור סיבירי מהרגע הראשון, היא גרמה לו להרגיש אפס, אחד שלא מוכנים אפילו לישון לידו, ואח”כ היא מצפה שיתקשר וירצה להמשיך את הקשר?
    דבר נוסף, אף פעם לא הבנתי מדוע גבר יכול להתחבר לאשה צעירה ממנו, שלא ראתה כלום בחיים, ורוב הנשים, בסיטואציה הפוכה, לא ירצו להעמיק את הקשר.
    פמיניסטיות? מודרניות?
    הרשו לי לגחך.

  2. נערה בהפרעה

    התחיל מדליק, ממש אהבתי, אבל הרסת עם הסוף, וחבל…

  3. מקוררת בהחלמה.

    החלק היחיד שלא אהבתי מבין השלושה הוא השני.
    הסיפור בא להציג מציאות מסויימת של אישה (או יותר), בטח שלא בא להתחסד או להציג פנטזיה שיוויונית.
    היו כלכך הרבה חלקים איתם יכולתי להזדהות עם נ’, שעלה במוחי הרעיון להקים קבוצת תמיכה (או להצטרף לאחת).
    והסוף בכלל לא היה מבוזבז, הוא היה הכי במקום שיש. לפעמים צריך רק את הדברים הקטנים האלה כדי להתאפס. למרות שאני לא אתפלא אם היא תקלל את החברה הבאה שלו. (אלא אם כן לה יהיה עם מי להשוויץ עד אז 🙂

    מקווה לעוד.

  4. המורה לזמרה

    הדבר היחיד השווה בסיפור הזה הוא שם המחברת.

    נוקו. גדול.

  5. תגובתו של דלת (הידוע גם כדלת חית).

    בחרתי להגיב!!! קראתי, חשבתי, עיכלתי, שקלתי ובחרתי להגיב.
    תגובתי כללה מספר שלבים. מעין מבצע משולב בסגנון “סופה במדבר”, היינו, בשלב הראשון – הפצצת ריכוך כוללת, בדמותה של סדרת קללות והשמצות כנגד המין הנשי בכלל והוקעת הפמיניזם בעיר הגדולה והוצאתו אל מחוץ לכל מסגרת לגיטימית בכל סלון וחוג חברים.
    השלב השני כלל שימוש בפצצות חכמות ומדויקות, בדמותה של סטירת לחי בתנועת בק-הנד מהממת ללחיה הוורדרדה של כותבת הטור הנ”ל, לקול תשואותיו של פרשננו שלמה גליקשטיין (המשקפיים התעופפו קיבינימט, היה בכי וצווחות אווזה ואל תשאלו…) ובנוסף, טומהוק מדגם אקס טי משופר, שהותיר את הלאפ-טופ שלה במצב לאפ-טופלס.
    והשלב השלישי והחשוב ביותר במלחמה מודרנית, הרי הוא שלב מסיבת העיתונאים, בדמותו של טור תגובה זה הנכתב אליכם הישר מהחדר הסגלגל, כשזכות השאלה הראשונה ניתנת לזונה מהניו יורק פוסט.

    חשוב לציין כי בעת כתיבת שורות אלו הופעל לחץ פסיכולוגי כבד על עבדכם הבוגדני, אשר כלל בין היתר ליטופים, מסאז’ים, קולות גרגור בלתי נסבלים וסאקשן (שוב בפה יבש……) מצדה של כותבת הטור הנ”ל, מוגת הלב וחסרת עמוד השדרה (אבל איזה שדיים… רררררררררררר…………).

    ראשית, אפצח ואומר, שעשיתי ככל שביכולתי לרצות את בעלת הטור הנ”ל ולהביאה על סיפוקה (כאילו… תראו לי עוד גבר שמתאפק כל כך הרבה זמן, התאפקות מייסרת, לא טבעית, שכללה ריכוז מוחלט בכל דבר שאיננו קשור במין, כמו למשל, דייגו ארמנדו מראדונה. כאילו.. תראו לי עוד גבר כזה), אבל, כותבת הטור הנ”ל, שקרנית פתולוגית ובעלת אמינות מקרה סעד (אבל איזה שדיים… ררררררררררר……….), לא רצתה לגמור, או לא יכלה או אללה יודע מה, אבל תאמינו, זה לקח זמן. הארבע ראשי שלי נתפס לגמרי.

    שנית, בנוגע לכל עניין ההתקשרתי לא התקשרתי, אגיב בשלוש מלים ובזאת נסכם את הנושא: התקלקל לי הטלפון.

    שלישית, אהההה……….. אין לי כח יותר להגיב, אני חושב שהנקודה ברורה, בשמי ובשם גברים רבים, נשבר הזין מהטענות, התרסק הפין מהפמיניזם-קוס והעיר הגדולה והתנפץ הבולבולץ מהצורך להצתדק, שהרי אם אני הייתי כותב את הטור הנ”ל, כגבר, חליעה לבאפלה מה היה קורה כאן. עליהום נשי, חסר פשרות, היסטרי ונוטף ריר ושארם מסופלס כמו בהופעה של הצ’יפנדיילס.

    תאמינו או לא, על הזין שלי,

    דלת (הידוע גם כדלת חית).

    ויאללה, אני הולך לתת בראס לכותבת הטור הנ”ל ולהתחרע לה על השדיים…ררררררררררר……….

    • קארין

      מה זה? זה אמיתי? זה באמת ד’ הידוע לשמצה?

      • אכן, אותו ד’ ידידנו.
        אני בעד הצמדות לעובדות….
        ד’ קרא את הסיפור ישר אחרי שנכתב, חטף את הלאפ טופ והתחיל מכה על הקלידים בעצבנות (אני לא יכולה להבין מה הרגיז אותו ?!?)
        זהו, מקרה שקרה.

        • מה פתאום?? חשבתי שנפרדת מ-ד’.
          מה הוא עושה כאן?

          • מה, מה, מה?
            מה פה לא ברור? ממתי הידיעה שמישהו לא שווה גורמת לנו לוותר עליו? ועוד ברגע שחזרה אליך החרמנות? הבחורה הייתה נזירה תקופה ארוכה. את יודעת מה קרה ליפיפיה הנרדמת כשהתעוררה? את חושבת שהנסיך היה כזה מציאה? מתי היא בכלל הספיקה להחליף איתו מילה? הוא פשוט היה הנסיך הנכון במקום הנכון (ואולי הוא היה סתם קבצן מניאק, אבל אחרי אלף שנות שינה, לכי תדעי מי הוא מה…).
            עזבה אותו או לא זה באמת לא חשוב. רק שתזכור שהוא שלב המעבר בדרך למוצלחים יותר – כי כפי שגילינו לנ’ יש נטייה להסתחרר מהפחות מתאימים (בלשון המעטה). ואם, לרגע, במהלך הסיפור, הצליחה המספרת כמעט לחבבו עלינו (יושב בביתו ומתלבט…), הרי שבמחי מספר שורות הצליח ד’ ,חובב השדיים הצעיר, לספר לנו על עצמו כל מה שלא ידענו (והיה עדיף שלא ידענו).

            • אבל היא לא רימזה על כך בשום צורה, שהוא נשאר..
              והמוזר הוא – שהוא לא נשמע נפגע, או כמעט ולא מודע לכך שאינו שווה בעיניה.

    • גבירת הטירה

      “חליעה לבאפלה”?

      התכוונת, מן הסתם ל”חלי על א(ל)באפלה” – שיבוש היתולי של הקריאה העממית הערבית “חלי על א(ל)אללה”, שפירושו “סמוך על האל”?

      אה, כמובן. תודה וסליחה.

    • דלת,רק רציתי להגיד שיש לך בעיית הבעה חמורה,או שאתה פשוט צריך להתבגר…

      • ד' (חית)

        מיקה יקירה…

        בואי ואספר לך משל קצר, אגדה עממית אם תרצי.

        שמעו סיפור על גברת,
        דייקנית ומסודרת,
        באשקלון דירה שוכרת,
        בלילה היא נוחרת,
        בבוקר מתעוררת,
        מתלבשת מתאפרת,
        יורדת לרחוב וצועדת בלי היסוס
        לתחנת האוטובוס.

        בוקר אחד, בעודה פוסעת השמנה,
        חלפה על פני חנות חיות קטנה.
        ובחוץ בכלוב זהוב,
        יושב ומקרקר,
        תוכי מדבר.
        פצח התוכי פיו וקרא לה לאשה,
        עצרה היא מופתעת וסובבה ראשה.

        “היי גברת…
        את מכוערת…”.

        המומה היא ורותחת,
        נכנסה אל החנות,
        ואיימה על “בל-הבית”,
        שתתבע על רשלנות.

        סליחות המון,
        התנצל האדון,
        תעברי כאן מחר,
        תראי הכל מסודר.

        למחרת הגברת,
        בבוקר מתעוררת,
        מתלבשת מתאפרת,
        אפילו מתגנדרת…
        יורדת לרחוב וצועדת בלי היסוס,
        לתחנת האוטובוס.

        ובעודה פוסעת השמנה,
        חלפה על פני חנות החיות הקטנה,
        ושוב קרא התוכי לאשה,
        ושוב עצרה וסובבה ראשה.

        “היי גברת…
        את מכוערת…”.

        בוכיה וזועמת,
        נכנסה אל החנות,
        ואיימה עם הידיים,
        שתתבע מחיר כפליים!

        סליחות המון,
        התנצל האדון,
        ונדר נדר,
        שמחר,
        הכל יהיה מסודר.

        למחרת הגברת,
        בבוקר מתעוררת,
        מתלבשת מתאפרת,
        מתגנדרת מתפדרת,
        יורדת לרחוב וצועדת בלי היסוס,
        לתחנת האוטובוס.

        ובעודה פוסעת השמנה…

        וחולפת אט אט על פני חנות החיות הקטנה…

        עם התוכי מבטים מחליפה…

        ואומרת בלבה: אני יפה, אני יפה…

        וחושבת להמשיך וללכת במורד הרחוב…

        לפתע נשמע ציוץ מהכלוב הזהוב…

        “היי גברת…

        את יודעת!”.

        – סוף –

        מוסר השכל:

        היי מיקה…

        את יודעת!

        • טריניטי

          הררררררררגת אותי…..

          (על הריצפה מנופפת ברגליים ונקרעת מצחוק….)

          • טריניטי

            רציתי רק לאמר:
            סיפור לא משו.
            מעריב לנוער כזה.
            במיוחד כשהנפשות הפועלות, עם כל הכבוד לד’, המשעשע והמזיין למרחקים ארוכים, נחשפות בפני הקוראים במלוא הדרן. הקורא חש כאילו החליק בטעות לביצה המקומית,המעופשת והמוכרת.
            יש דברים שעדיף שיישארו בגדר מסתורין, למרות ה cover העלוב.
            אבל אם כבר, נוקו, היה יותר מעניין ונוגע ללב אם הדברים היו נכתבים בגוף ראשון.
            בקיצור, ראיתי הרבה יותר טובים….

          • טריניטי, לא יפה, קצת חוצפה הייתי אומרת.
            ככה את מתחילה עם ד’?
            מה עם קצת קודים נשיים? הא?

            • טריניטי

              פישפשתי עמוק בתגובותיי
              ולא ממש עלה בידי להבין איך הגעת למסקנה שכזו.

              אולי את קצת אובר פרוטקטיב? הא? רוצה לדבר על זה?

              חוצמיזה לא מאמינה בחיבור שכזה דרך הרשת
              לחברה שלי היה נסיון רע ומר עם העיניין
              מעדיפה את הגבר שלי קרוב, לידי, כמו עכשיו.

    • היפיפייה הנוחרת

      קראתי את הסאגה וחשבתי לעצמי, כמה נחמד יהיה לקרוא תגובה פקטיבית בו תתואר נקודת המבט של הבחור.
      לכן שמחתי לראות שמישהו אכן הרים את הכפפה וכתב בשמו של ד’.
      בסוף התברר שמדובר בד’ בדלד הידיעה ולא במתחזה. המקור חשף את זיו פניו.
      ובקול תרועה הוא מכריז הנני כאן!
      יהורם גאון במלוא גרון.

      אבל הבשורה ריקה מכל תוכן. מדוע לבלבל לנו את המוח על תגובת הנגד בה בחרת לנקוט על שלביה השונים?!
      את זה אנחנו מקבלים מספיק בטלוויזיה. אולי תחדש לנו, תרגש אותנו!!
      שום כלום.

      את מה שכתבת אפשר לסכם בשני משפטים אינפלטיליים למדי:
      1. כל הנשים זונות
      2. אני הולך להתמרח לאחת מהזונות המשובחות על השדיים, רררררררר…

      ובמשפט אחד:
      א-כ-ז-ב-ה

      • ד' (חית)

        אולי באמת עדיף שאשאר ב-ד’ אמותיי ולא אדרדר לאמותייך חסרות ההומור.
        יתרה מזאת, אולי עדיף באמת באמת שאשאר ב-ד’ אמותיי ולא אשמע בעצתך לזיין עם הראש, כי אז אעשה בדיוק מה שאת עושה:

        מזיינת ת’שכל…

        • טריניטי

          אבל צודקת, הנוחרת
          סיכמה את דבריך בצורה מדוייקת למדי.

          תגובתך אף היא לא מעידה על בגרות… (“את בעצמך ‘פגרת !!”)
          להבא כדאי להתמקד בזיונים.

        • היפיפייה הנוחרת

          אז תשאר בזיוני הגוף.
          אל תתפלא אחר כך שהנשים לא מגמרות ממך.
          ודרך אגב כמו יין טוב, אתה רק מתבגר מתגובה לתגובה.

          וטריניטי יקירתי תודה על הגיבוי אבל הוא פשוט לא שווה את זה (מלבד הזין שלו, ררררררר)

          תודה, שלום

    • היפיפייה הנוחרת

      וגם אני בחרתי לחלק את התגובה שלי לשלוש. זהו החלק השני בסאגה פרי מקלדתי.

      והפעם הנושא הנידון הוא החשיבה הגברית שצצה במוחו של ד’ (הידוע גם כח’, אם זה תורם למישהו. כנראה שלא…).
      ד’ כותב שניסה לעשות הכל כדי שנ’ (הידועה גם כנוקו) תגיע לאורגזמה. אז במקום להשתמש בארבע ראשי שלך מדוע שלא תשתמש בראש האחד שלך?
      מהכתיבה שלך נראה שגם אתה יודע להשתמש בו. אז למה לא להשתמש בו בסקס??

      לא ברור לי למה יש אנשים שחושבים שהם ילחמו בקרירות המינית בעזרת כלי הזין שלהם.

      קרירות מינית מתחילה בראש ולכן גם ניתן לגמור אתה בראש וגמירה אבסולוטית,
      לכל המובנים.

      אז מספיק לזיין אותנו בגוף ותתחילו לזיין אותנו בשכל, כי יש גם כאלה שמשתמשות בו.

      תודה, שלום.

    • הוא באמת לא משהו !!!! טוב שהשכלת.. ומותק, ממש על “הזין שלך”. על מי אתה מנסה לעבוד. טוב שאתה לא מתחיל לבכות וזהו. לא היית טוב. חבל. תלמד קצת – יש לקארין ערד כתבה בנושא. …

  6. מה_היה

    משעמם ושטחי. למה לכתוב אם אין מה לומר או לחדש?

  7. רגע, לא הבנתי, אז היא כן רוצה אותו או לא?!?

  8. זו שיודעת

    די לכם אנשים!
    חיכיתי בתגובתי עד לחלק הסופי של הסאגה (שהוא לא כ”כ סופי כפי שהבנתם), כדי לומר שהיה סבבה ומצחיק ונכון והפואינטה לדעתי היא שלא משנה מה הבחור הצעיר יעשה- יעמוד בציפיות/לא יעמוד בציפיות או יעמוד בכלל, היא לא תרצה אותו. בכל אופן זה יפה שהיא מנסה לקחת את עצמה בידיים- זה כבר צעד בדרך לגאולה (אם היא רוצה להיגאל) ובכלל זה לא קל לתת לעצמך להיגאל וזה די מפחיד, כמו שניסתה להעביר לנו ולא תמיד מוצלח בניסיון הראשון (אבל אסור להתיאש) ולכולנו יש תקופות “חלשות” של הסתגרות מינית (לא הייתי מכנה את זה קרירות מינית ובטח לא מחלה). אלו בדר”כ תקופות רגועות בהם אנחנו עושים חשבון נפש וגם לא מגיע אובייקט ממש ראוי ולא מתאים לנו כרע עוד בלגנים.
    שוב הרגיז אותי הניסיון הפטתי להשליך מהסיפור של הכותבת על חייה. אדיוט אחד העיר “בטח נ’ זה נוקי” אז חליסה, אבל
    א. את מי זה מעניין ומה זה משנה.
    ב. זה יותר מידי ברור ופחות מידי מתוחכם אם נ’ זה נוקי.
    ג. אולי הכותבת היא עקרת בית ואם לארבעה ועדיין יכולה לטוות סיפורים שאינם קשורים לחיייה.
    למה אתם לוקחים על עצמכם את תפקיד הפסיכולוגים של הסופרים. תקראו ותסתמו!

    • קארין (A)

      גם יודעת וגם מאופקת, יפה. להתאפק שלושה סיפורים עד שאת מגיבה- ראוי להערכה. קבלי סחתיין. מלבד זאת, לא רק שנ’ זו נוקו והסיפור הוא לגמרי אמיתי, אלא שגם ק’ זו אני.

    • גם אם את צודקת באבחנתך על חשיבות/אי חשיבות המספרת, במקרה הזה המספרת (נוקו) מעידה על עצמה. אם תעלי כמה תגובות למעלה תוותרי סופית על אופציית עקרת הבית + 4. או שאולי, נוקו, את מסתירה מאיתנו את הילדים בארון?

      • תודה בוטן יקירה.
        בדיוק נזכרתי שהשארתי שני ילדים במיקרו, אחד במייבש ואחת בתיק איפור. עוד שניה היה קורה להם משהו, וואו מזל!
        באמת שלא התכוונתי להסתיר, פשוט שכחתי, ככה זה אצל בלונדיניות.
        תמיד צריך לזכור- הכל מטוב לב וכוונות זהב.
        נשיקות.

        • גם אני אף פעם לא שוכחת להאכיל את החתול, וגם תמונתו מתנוססת לגאווה בארנקי. רק הילדים אומללים ומורעבים. אז את רואה, גם לג’ינג’יות יש בעיות דומות…
          חיבוקים

  9. כל הבלגאן הזה ובכל זאת לא הבנתי כלום. קראתי את שלושת החלקים, כל אחד כשיצא ושוב את שלושתם עכשיו, ואני פשוט לא מבינה. כלומר, מה בעצם היא רצתה? שהוא ישחרר אותה מעצמה? שיראה לה שהעכבות המגוחכות שלה הן באמת ככה – מגוחכות? שיציל אותה מעצמה?
    קודם כל, אף אחד לא יכול להציל אף אחד אחר. זה הכל צריך לבוא מבפנים (אני יודעת שזה נשמע מאד שאנטי שאנטי, אבל לא חשוב).
    דבר שני, אף אחד לא יכול להציל את מי שלא רוצה להינצל. מה היא כבר עשתה בשביל “להירפא” מהקרירות שלה? צעד וחצי? משחקים של ילדה בכיתה י”א? בחיאת…
    חוצמזה, שכל הקטע הזה עם הנ’ והד’ (שהוא בעצם ח’?) והק’ (הפולמוסנית הידועה, שכיום מככבת בספרי ציטטות) – יעני מה? למה? הכל כאן מבולבל, או שסתם אני לא מספיק אינטליגנטית או ברנז’אית בשביל זה. לכו תדעו….

    • שרון, כמה פעמים קראת את זה? לא הגזמת קצת?
      מבולבלת? לא נורא, גם נ’ גיבורתנו.
      אופיני למצבי מצוקה, לא?

      ברנז’אית? אולי. “צפונית”? סביר להניח. מתנהגת כמו בת 16? בטוח.
      אז מה זה אומר?
      שכולנו (צפוניות, דרומיות ושאנטיות) מגיבות כמעט אותו דבר, וכולנו (מגיל 16 ועד 106) ממשיכות להתבלבל וליפול ולקום.

      ומרוב סימני שאלה, כבר בלבלתי את עצמי!

    • תזרמי אחותי…..

      • זה לא שאני ממעיטה בערך הרגישות הנשית או שאני מכחישה שגם אני נוהגת לעתים להתנהג באופן שלחלוטין לא הולם את גילי הלא בן שש-עשראי בעליל, אבל קשה לי להבין למה היא דחתה אותו? כי לא היה להם על מה לדבר? והרי מראש הבחור נבחר להיות שפן נסיונות, עכבר מעבדות שתפקידו לבחון את יכולתה למוסס את הקרירות שהתפתחה לה עם השנים. אז מה השוק הגדול או הנפילה הגדולה?
        כי הרי בסוף, כמו שכולנו כבר יודעות (ברנז’איות, צפוניות, שאנטיות ושאר מרעין בישין) הדברים לא מסתדרים כמו שרצינו. אל תטעו, אני מלאת הזדהות. אבל כנראה שלזרום היא לא אחת התכונות החזקות שלי או שאני מעדיפה מערכות-יחסים שלא מבוססות על מבחנים.
        כנראה שאני מיוחדת….

  10. בובי של דובי

    מה יש להבין בסיפור? כ”כ פשוט וקליל, מה אתם מתבחבשים?”??

    באמת איכס, קליקות.

  11. Yaron Cohen

    Dear Noko:

    I do agree that N is not normal. Vav should go to therapy and Gimel need Prozac.

    Yaron

    • ומה עם ר’? מה אתה אומר עליה?
      אולי כדאי לשלוח אותה לאפריקה??
      האם מ’ גילה ל-י’ על הסיפור של נ’?
      וג’ שאני מכרה עושה צאקרות לא פרוזאק!
      מצטערת שלא יצא לנו להתראות, מקוה שתשוב בקרוב!!!
      המון נשיקות וגעגוע.
      נון.

  12. היפיפייה הנוחרת

    אז לכל הקוראים שחיכו בציפייה, כנראה שלא, לחלק השלישי והאחרון שבסאגה האישית שלי, הנה היא הגיעה. תופים בבקשה.
    תודה

    התגובה מופנית הפעם למרכיב הנשי, והמרכזי יש להדגיש, בסיפור בהמשכים הזה, שמסתבר שממשיך מאחורי הקלעים ואולי בעתיד יניב סיפורים נוספים. נזדיין בסבלנות ונראה.

    קודם כל בעיני הגילוי שמדובר באוטוביוגרפיה פגעה בהנאת הקריאה. אבל זה כבר דעתי בלבד.

    ולעניינו, נ’ בחרה לבצע אקטים אינטימיים עם ד’, בהם היא לא ממש חשקה. היא ידעה שאמורים וצריך וככה זה עובד והיא זרמה עם זה. רק שלא היה עם מה לזרום כי הזרימה המעשית התבצעה בצורה חלקית.

    מהי הדרך הבטוחה ביותר להשתיק נשים?
    מוצץ.
    תחדירו לפה של כל ריבה וראו איך היא מוצצת בשקט.
    מי ילדה של אבא?

    והנה מצורף למערכת שני רעשנים כדוריים שירגיעו אותנו כשאנחנו כבר שמה.
    רק בנות, בעדינות עם הרעשנים או שהם מחזירים אותם לחנות…

    ואני אומרת, מספיק עם הסתימת פיות הזו!

    אתן לא רוצות לזדיין אל תזדיינו.

    מה את שוכבת בשקט לצידו עד שירדם במקום להגיד לו יפה שלום, נשיקה על הלחי (או איפה שבא לך), פיג’מה ולישון.

    החברה מצפה ממך להזדיין לאחר מספר פגישות כזאת וכזאת ואת בולעת את הפיתיון, את הכבוד שלך ואת התוצרים הנוספים- מעין תרכובת שגרגמל הכין במלחמתו נגד הדרדסים.
    לא רוצה להיות ילדה טובה וחסודה ובעצם את הכי קונפורמית שבעולם.
    אז אולי די. תלמדו לדבר.

    אנחנו מתסחות כל כך יפה בבנות אבל תשאירו אותנו לבד עם גבר במקום אינטימי כשכל הקירות מהדהדים לנו באוזן שזה הזמן להזדיין, ואסור לנו לסרב לסיטואציה הכל כך מתאימה הזאת, ותראו איך אנחנו תוחבות לשון ואיך יפה אנחנו מוצצות רק מה לעשות אנחנו לא ממש שם.
    אנחנו שם רק באופן המכני של העניין.
    ואנחנו כבר מתורגלות במכניקה.

    אז אתם גומרים ואנחנו נשארות עם טעם רע בפה.

    זה מה שקורה כשסותמים לנו את הפה במוצץ בשר.

    • יש לי הרגשה שלקחו את כל העניין הזה ברצינות שלא ממש מגיעה לו. אכן מבוסס על מקרה שקרה, מקרה שקרה ונופח והורחב וסולף לעיתים ובעיקר ניסה להיות עם המון הומור עצמי. אין מה לדאוג חברים, הכל בסדר, אתם יכולים ללכת לישון בשקט.

      • היפיפייה הנוחרת

        אני מדברת על תופעות חברתיות קיימות וכל הזמן מנסים לתת לי פרוזק.

        הסיפור משקף משהו מעבר לחייך הפרטיים בכך שנשים הזדהו איתו ולא ראו בו מדע בדיוני.
        אם זה היה קטע של נ’ בלבד לא היייתי פותחת את הפה אבל אני יודעת שזה לא רק קטע של נ’ אלא גם של א’ ב’ ג’ ד’ (לא זה שמכונה גם ח’ ועונשו) ואחרות.
        אז זאת לא תופעה של כ-ולם חבריו ומרעיו אבל זה כן קורה.

        ולא אכפת לי אם זה קרה לנוקו אלא אכפת לי שזה קרה לנ’.
        ואולי בגלל זה לא אהבתי שזה הפך לסיפור אוטוביוגרפי שהדמויות מרצדות לי על מסך התגובות.
        תנו להגיב בלי כל ההתחסדות הזו של זאת רק פיקציה, והגזמתי וניפחתי וזה לא בדיוק ככה…

        אתם נשמעים פולניים מידי.

        תודה, שלום

        • אני חייבת לציין שאני מסכימה איתך..אשתף אותך בסצנה מסרט – 4 נשים יפהיפיות מדברות. אחת מהן ( אישה יפהיפיה , בעלת ביטחון עצמי) מספרת שיצאה לפגישה עיוורת. כשלא זהתה את הדייט המיועד, היא טעתה וניגשה אל גבר אחר. הגבר הסביר לה שהיא טועה. והוא אינו זה שציפתה לו..לפתע היא רואה את הדייט המיועד מתכל עליה וצוחק. זה מעצבן אותה אך היא מחליטה לא להגיב.במהלך הדייט הגבר נראה לה יפה אך חצוף קצת, אך היא מבליגה. בסוף הדייט הם נוסעים אל ביתו. היא מוצצת לו ולאחר הירידה מצפה לתגמול הולם. אך הגבר מודיע שהוא עייף. האישה (המושפלת כעת) מבקשת (!!!) להשאר לישון אצלו הוא מסכים – בתנאי שתישן על הספה בסלון. היא מסכימה. בבוקר הוא קם אומר לה “עד עדיין כאן?” ומעיף אותה.

          המסקנה – תעשו מה שטוב לכן. אם לא בא לך שלום.. באמת, אתן לא בנות 16 שאפשר ללחוץ עליכן לעשות משהו שאתן לא רוצות. אף אחד לא יחשוב שאתן קרות. צאו מזה. ואם כן אז זה בעיה שלו !!!

  13. אהבתי…גם את ההתחלה וגם את הסוף…

  14. הפיגול

    כל שרציתי לומר הוא שקראתי את הטרילוגיה אחרי שקראתי את הרשימה על הדיכאון, ובתור אחד שגם כן סובל מדיכאון, ולוקח את התרופות, וזה עדיין לא עוזר, וכו’, וכד’, וגומר – ביאסת אותי פעמיים:
    גם כי עם כל ה”תבחבשות” שלך עם אותו ד’ (מי שהמציא את המילה הזאת – מוזמן למות בייסורים), בסוף, כשהרגשת ש”אני יכולה עליו, הוזרקה לי אונקיה של ביטחון עצמי” – קטלת אותו קבל עם וביצה, וגם כי זה לא הוגן – גם אני רוצה להיות בדיכאון ולעמוד במצב שבו אני יכול להעניק מחסדי לחברה ולשבור את קרירותי המינית. אף אחת לא מחכה לי שאני סוף סוף אציע לה את עצמי, או אמצוץ לה, או כל דבר כזה! (אני מניח שזה לא רק בגלל הדיכאון, זה שאני כונף עני וטיפש לא נורא עוזר, אבל עדיין!).
    כשאת חושבת על הדיכאון שלך, נסי להשוות את עצמך עם אחרים – יש אנשים שמדוכאים בדיוק כמוך, רק שאף אחד (או אחת, תלוי בהגדרת המין הנחשק, כמובן) לא ת/יגע בהם/ן עם סמן לייזר.

    ולכל אלו היוצאים נגד הקליקות – אם הכל היה לכם סבבה ב-LIFE, קליקות היו הדבר האחרון שמפריע לכם.

    (אני מתנצל אם הורדתי את רמת הכתיבה כאן באתר, עשיתי כמיטב יכולתי, אני לא פובליציסט בונה פידה, אנא גלו כלפיי את הסבלנות שהייתם מגלים כלפי ילד מפגר מהמשפחה שלכם שמגלה לכם ברוב רושם שאחת + אחת = הרבה פחות מארבע. בתודה מראש, הפיגול)

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *