התנזרות

תמיד ראיתי את זה ככה: הרוב המכריע של בני האדם הוא מן הסוג הזוגי, כלומר, מרגיש הכי טוב כשהוא נמצא בקשר, וכשהוא בודד השאיפה שלו היא לחזור אליו. הסוג השני, נדיר הרבה יותר, הוא הסוג הקבוצתי. אלה האנשים שאוהבים לעשות הכל בקבוצה, וגם כשהם בזוגיות הם מעדיפים להיות בחברת כמה שיותר בני אדם. הסוג השלישי הוא הנדיר ביותר. אלה אנשי הלבד. מעטים הם כאלה באמת. רוב האנשים שחיים לבדם הם טיפוסים זוגיים שנמצאים בהפוגות של בין קשר לקשר, ומיעוט נדיר למדי הוא בני אדם שבאמת מעדיפים להיות לבד, שזוגיות אינה חסרה להם ואין להם צורך בה. אני מכירה מעט מאוד כאלה.
מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי זוגית, ואפילו זוגית למרחקים ארוכים. מגיל 16 ועד גיל 28, שזה פרק די נכבד בחיים, הייתי זוגית. ואז התגרשתי ועברתי לחיות לבד, מתוך חיפוש מתמיד אחר בן זוג, שכן זה בטבעי, או כך היה לי נדמה, למרות שסיבה מרכזית לכך שפירקתי כל זוגיות בחיי היתה שתמיד היה חסר לי משהו, איזה חופש, עצמאות, ריבונות. ואז באו שלוש שנים לא קלות שבהן חייתי באופן בסיסי לבד, והקושי נבע מן העובדה שהמשכתי לחפש לי בן זוג, חיפוש שהוא מתיש ולרוב עקר. הייתי בכמה מערכות יחסים קצרות שהתפרקו מהר יחסית, אבל לקח לי זמן להבין שמשהו בי השתנה.
הקש ששבר את גב הגמלה שלי לא היה כזה נורא, בעצם. הוא היה בחור שיגרתי לגמרי וגם השבוע שבילינו יחד היה די משעמם, אם לומר את האמת. כשהוא נתן לי (בטלפון, הפחדן) את הנאום השחוק של "זו לא את זה אני" (זה לא פאסה באופן פראי? אני כבר מתה לשמוע מישהו שיגיד ביושר "זו את!"), ואחרי שהוא אמר את זה וניתקנו, בעצם רווח לי. ואחר כך חשבתי על זה. מה בכלל עשיתי שם שבוע אם זה לא היה "זה"? עשיתי רטרוספקציה קטנה של שלוש השנים האחרונות. אז מה היה לנו כאן? אחת אהבה גדולה ונואשת למישהו שתפור רק לבחורות שלא רוצות אותו בחזרה. הוא נמלט, אני רדפתי, הוא נמלט יותר, אני נהייתי נואשת יותר. היה רע, רע לתפארת. אחר כך חשבתי משום מה שהדרך הכי טובה להתגבר עליו היא למצוא אהבה חדשה (מגיע לי, על שאני מקבלת עצות ממישהו שהתחתן עם מיכל אמדורסקי). לקצר את הסיפור? חיפשתי אהבה, מצאתי אתונות. חמורים, אם לדייק. נתקלתי בגברים דפוקים רגשית , לא שאני הכי נורמלית בעולם, אבל זה תמיד נחמד להרגיש שאני די נורמלית ביחס לטיפוסים שפגשתי.
אז היתה תקופה לא משהו, מבחינת הזוגיות. אלה שחשקתי בהם מאוד, לא רצו בי. אלה שרצו בי, היו או פסיכיים מדי או משעממים מדי או פשוט לא סקסיים מספיק. ואחרי שנה אני מביטה במראה ורואה שם לוחמת עייפה מאוד. והיא מסמנת לי עם הידיים את התנועה המפורסמת הזו, שמבקשת פסק זמן.

המרדף אחרי האושר

מה מעייף כל כך בחיפוש אהבה? הדרך, הדרך קשה. ראשית, למצוא מועמדים. אם את לא עובדת באיזו חברה שכמעט כולה על טהרת הגברים, אין לך מלאי הגון לבחור ממנו. אני חיפשתי את שלי ברשת. מאות שיחות ניהלתי, לדעתי, במשך השנים. ובכל שיחה יש משהו מהחשיפה העצמית, חתיכה קטנה ממני שאני מפקידה בידיו של זר, שלא תמיד ראוי לאמון הזה. ומתוך המאות האלה עלו עשרות לשלב הגמר של רצף שיחות שמובילות לפגישה, שהיא הרי לא סתם פגישה, אלא דייט, מושג שנוא בפני עצמו, שהוא כמו ראיון עבודה אבל גרוע פי שבע וחצי. ונגיד שהצליח הדייט הצלחה יחסית, ושני הצדדים מביעים התעניינות במפגש נוסף (שזה כבר אירוע די נדיר בפני עצמו). כמות המתח שנתלית בזה היא גדולה כל כך. הנה סופסוף מישהו שעבר את הסינונים המוקדמים, את משוכת המפגש, את השיחה, ועכשיו מה לעזאזל עושים איתו. כי לרוב הזרימה היא מאולצת מאוד. איך מגיעים אל האני האמיתי שלו? מתי מרשים לו לראות את האני האמיתי שלי? לי זה בדרך כלל קורה כששוכבים. ולכן אני נגד סקס בדייט הראשון. איך לעזאזל אפשר להחליט לבטוח במישהו ולהתערטל לפניו, פיזית ונפשית, אחרי מפגש אחד? "סקס קר. אישה צריכה למות ארבע פעמים בשבוע כדי לדעת מה זה" (אריקה ג'ונג).
הו כן, ואז מגיעה הצרה האמיתית. הסקס. לא, אין כל רע בסקס. אלא מה, כשאת מחפשת אהבה, שלב הסקס הוא מין צומת דרכים ונקודת מבחן שכזו. מה הוא רוצה ממך? את האתגר בלשטח אותך על הסדין, את סיפוק הסקרנות והיצר, או יותר מזה? כשאני מכניסה מישהו אל תוכי, זו דרכי לומר לו שאני רוצה בו. מעונינת בו. הבעיה היא, שלגברים יש מניעים שונים לחלוטין. ועד שלא מתקיים המגע הזה, עד אז, את לא באמת יודעת לאן זה יתגלגל. ייתכן שלמחרת הוא ייעלם, ואת תישארי עם התהייה, עשיתי משהו לא בסדר או שמלכתחילה זה כל מה שהוא רצה ממני? ואת מחכה לטלפון ממנו. כן כן, אין להכחיש. מחכה. מחכה כי את כבר אמרת שאת רוצה, אבל כידוע גברים בנויים אחרת, וזה שהוא נכנס לתוכך עדיין לא אומר שהוא רוצה בך גם הלאה. אם הוא נשאר מעוניין גם באדם שאת, הוא יתקשר אליך. ודי מיידית. כי גם הוא מכיר מצוין את המשחק הארור הזה. ואם הוא מתלבט או סתם חושב שזה יכול להיות לא רע להזדיין איתך איזו תקופה, הוא יתקשר תוך כמה ימים, ככה באופן לא מחייב. משחקים, כן, שוב משחקים, אבל הבעיה היא שבזמן הזה את נשארת במתח. מתח של מישהי שלא יודעת איפה היא עומדת. מתח מערער ביטחון ומרסק אגו. ואת שונאת את עצמך על שאת מחכה לו כמו טיפשה, ואת רוצה להתקשר אליו ולהגיד לו, מממ, היה נעים, בוא נעשה את זה עוד פעם, אבל את גם יודעת שבתשעה מתוך עשרה מקרים זה יגזור את דינך. את תחשבי נואשת. ממש כמו כרישים שמריחים את הדם מקילומטרים, גברים מומחים בלאתר את ניחוח הנואשות ולעשות ממך מטעמים.
ולפעמים זה גם קורה הפוך. הוא נורא רוצה המשך, ואת לא יודעת איך להגיד לו בעדינות שזה פשוט לא זה, שהוא לא מספיק מרגש או מעניין אותך, או אפילו שהוא פשוט לא זיון מספיק טוב בכדי שתשקלי לחלוק איתו אפילו לילה אחד נוסף. ופעם בכמה זמן את אפילו פוגשת מישהו שעושה לך טוב, ואת עושה לו בחזרה, ואתם לא מתאהבים, ואתם סתם עושים סקס מהסוג שמותיר אותך בערב למחרת בלי המתח של אם יתקשר, אבל עם חיוך גדול. חיוך גדול, כי ברוב הפעמים המצב הפוך. את לא מחייכת. היה לך לילה של סקס, ולך היה נדמה שאולי יכול להיות כאן משהו, וכן, הוא ליטף לך את הגב והיה נעים וטוב, עד שהוא קיבל מה שהוא רצה, ואחרי שהוא גומר משהו בעניין שלו בך פשוט נאטם. את נהיית כלום. את שוכבת במיטה ומרגישה שקופה וכמעט מרחמת עליו כשהוא דולה איזה תירוץ מטומטם, מושך עליו את התחתונים והג'ינס, משאיר אחריו את שביל קליפות הקונדומים, ונעלם אל השקיעה ומחוץ לחייך.

התוצאות

וכך הקמתי את המנזר. יום אחד, בתחילת האביב, החלטתי שדי. החיפוש הכפייתי הזה גובה מחיר נפשי יקר מדי. אני רוצה עכשיו חופש ומנוחה נפשית מכל הזבל הזה שמסתובב אצלי בהארדיסק בלי תוויות אזהרה. החלטתי שלא עוד חיפוש ודייטים. אני פורשת למנזר. זה לא מנזר קנאי של תפילות והתנזרות מכל מנעמי החיים, זו רק התנזרות מהחיפוש אחר אהבה, מהמיתוס שחיינו אינם שלמים בלעדיה. את צרכי הגוף קל יותר לספק, עדיין יש לי ידיד טוב, שמדי פעם מזדמן לנו גם מפגש מן הסוג השלישי, ורוב הזמן אני בהחלט מטפלת בעצמי יפה מן הבחינה הזו (ותודה לדוראסל שהביאתני עד הלום).
מרגע ההחלטה הכל נהיה קל יותר. שיחות עם בחורים הפכו לא מאיימות, גם פגישות, אם תהיינה, תבואנה ממקום אחר לגמרי. כי אני לא רוצה יותר. אני עכשיו נחה לי. והמנוחה הזו נפלאה לי עכשיו. כי להיות לבד זה קשה רק אם את עדיין מחפשת. לא עוד חרדות של לפני פגישה וחרדות של אחרי פגישה וחרדות של לפני הלילה הראשון וחרדות של אחרי הלילה הראשון. וכל זה עוד לפני שבכלל נכנסנו למערבולת הרגשית הזו של ממש להיות בתוך תוכה של מערכת יחסים.
בהתחלה הוויתור היה קשה, והיה בו משהו לא טבעי, ואפילו היתה איזו מעידה קטנה בדרך. כי עדיין ראיתי בעצמי טיפוס זוגי.
ובחודשים האחרונים חל בי איזה שינוי. הצורך שלי בזוגיות דעך. סופסוף אני מרגישה שהגעתי אל המנוחה ואל הנחלה. ואני מתחילה לשאול את עצמי, עד כמה אני באמת זוגית בטבעי, אולי בעצם נועדתי להיות לבד? אולי זה מה שגרם לי לפרק קשרים ארוכים מאוד, אולי זה הגורם החסר? ומזמן לא הרגשתי נכון כל כך. הלבד הזה, שאין משמעותו אפס תלות בזולת, כי אין דבר כזה. אבל פירוק התלות לגורמים קטנים יותר מביא אותי למצב שבו התלות הגדולה, החיפוש הגדול, מאבדים מערכם. כי כשאני זקוקה לקרבה גופנית ולחום, אז יש לי עם מי, ואחר כך הוא הולך הביתה. וכשאני זקוקה למישהו לדבר איתו, אז יש לי עם מי. והכי נחמד לי לקרוא ספר לבד, במיטה, או ללכת לסינמטק לראות סרט, ואלה הבילויים החביבים עלי והם בהחלט תפורים למידתו של אדם אחד בלבד. והמוזר הוא, שאני לא מרגישה שאני מפסידה משהו, ולא מרגישה שמשהו חסר. להיפך. אני מרגישה שאני פורחת.
ואני מביטה שוב במראה ורואה שם מישהי שדי מבסוטה מהלבד שלה כרגע, שהעיניים שלה לא כבויות ועצובות כפי שהיו לעיתים קרובות מדי בשנים האחרונות, מישהי שגילתה את קסמי הלבד ונראה שהיא חיה בדרך שמאוד מתאימה לה, שהשתחררה מהפחד של להישאר רווקה לנצח. אז אולי אני לא מ"הזוגיים", אחרי הכל.