זינוק בעליה

המעלית החנוקה עלתה באיטיות, נדמה כי היא ממתינה מעט בכל קומה. אולי מישהו יחליט לקרוא לה אחרי הכל. קירותיה צופו בחומר סינתטי, ככל הנראה במטרה להגן על עיצובה הדקורטיבי ממכות ושריטות. בתקרה פתח צר אשר מוכיח כי היא תוקנה לאחרונה, האדם שטיפל בה לא טרח להחזירה למצבה הקודם. ההזנחה הברורה והאיטיות הבלתי נסבלת הקשו על תפקודי בחלל הקטן. חרדות ממקומות סגורים תקפו אותי לעיתים קרובות, והיום הגיע המצב לכדי ייאוש. התרכזות בחוויות אחרות, אשר לרוב הצילה אותי מהרגשות האסורים, הייתה עתה בלתי אפשרית בעליל. הרחמים אשר חשתי למעלית, כאילו היתה אנושית, הוציאו אותי מפוקוס. לחץ נפרש ברחבי גופי ואני לא ידעתי אם לצאת בהזדמנות הראשונה ולהותיר מאחורי את המעלית מיותמת או שמא להמשיך עד ליעדי אשר בקומה 26, שם אוכל לצאת בהרגשת נצחון.
בכל קומה אשר סומנה באותיות אדומות וגדולות מדי חשבתי לברוח.
סחרחורת ובחילה תקפו אותי כשיצאתי מהמעלית וחייבו אותי להיעמד במקום לדקות מספר. באותם רגעים המציאות סביבי היתה כה מעוותת שכבר לא הייתי בטוחה מה קרה לי. הקירות סביבי התנגשו אחד בשני, האורות האדומים של המעליות הבהבו לכדי כאב, המנורות הקיריות סינוורו אותי. לקחתי נשימה עמוקה, מנסה להתאפס, למקם את עצמי, להשתחרר אך כל שקרה היה שגופי התקשח עוד ועוד עד כי לא הרגשתי ולו איבר אחד. תפישת הזמן שלי חדלה מלפעול ופתאום ראיתי ברור, נשימתי חזרה אלי וידעתי איפה אני. הוצאתי את המפתחות מתיקי והמעלית מולי נפתחה.
"מצטער שאיחרתי, הפקקים בדרך לכאן היו פשוט בלתי נסבלים."
לא היה לי מושג מה השעה ועל מה הוא מדבר. הבנתי שבידו טעות וכי הוא פונה לאישה הלא נכונה. מסיבה לא ברורה החלטתי לשחק עמו את המשחק.
"אין בעיה, אני בעצמי הגעתי לא מזמן," פיברקתי.
"בוודאי נסענו באותה הדרך. אגב, נעים מאד אני דניאל."
"נעים מאד."
"תזכירי לי את שמך?"
"שירה," ממציאה.
"יופי, אז שנכנס?"
"אחריך."
לפני שפנינו ליעדנו הבלתי ידוע הספקתי להבחין כי אחרי הכל לא הגעתי ליעדי – המעלית פלטה אותי בקומה 23, ברגישות מופלאה למצבי דאז. נאה מצידה.
נכנסנו לדירה מספר 233. בעמדי על רצפת העץ הכבדה התבוננתי סביב; הסלון הגדול היה מעוצב למשעי, ספות עור אופנתיות, שולחן הקפה היה עשוי ברזל ועץ הנראה כאילו נקנה לפני שתי דקות. התאורה, השקועה בכל מיני חריצים בקירות ובתקרה, היתה עתה מעומעמת. מסך מגולגל בצבץ מתוך שקע בתקרה, מדפים שקועים ובהם מסודרים ספרים ואובייקטים אורנומנטליים שונים. עם כל העץ הזה עדיין הצליח החלל לשדר קור מרטיט ומינימליזם מעושה, שמנסה ולא מצליח לקבל אותך אליו בברכה.
לפתע הרגשתי ליטוף רך העובר דרך גוי ועד האגן. קפאתי, לא יודעת איזה תפקיד הועידה לי הפגישה עם האדם מולי, רעיונות עלו והחלטתי – אני נערת ליווי. הסתובבתי, פונה אליו ומביטה. בחור נאה ביותר, גוף מצוין, נראה כמו אותם מתעשרים צעירים שיודעים לשמור על עצמם. גילו כגילי לערך אך הוא כבר איש ואני? אני עוד ילדה. ללא כל מחשבה, בלי לטרוח לעשות החלטה כלשהי, גופי תפס שליטה. עמדתי מולו נינוחה אך מוחזקת, מבטי החתולי החל תופס מקום נכבד על פני ההלומות. נכנסתי לתפקיד; ליטפתי את חזו, תפסתי את ידו בחוזקה והנחתי אותה על החזה שלי. לאחר מספר דקות של הכרות גופנית אינטנסיבית שחררתי אותו מעלי ופניתי לעבר המדפים הבנויים, הורדתי את מכנסי והתחלתי לעיין בספרים השונים אשר עמדו להם שם, עם כל החכמה הנצורה בהם לא היה להם מושג מה קורה לפניהם.
הוא בא אלי מאחור ואני באגרסיביות דחפתי אותו ממני עד שצנח על אחת מכורסאות העור המדהימות.
הורדתי את חולצתי ופניתי לעבר מערכת הסטריאו, בוחנת בעניין את אוסף הדיסקים האומלל שחיכה לי שם.
כמעט נואשתי כשמצאתי דיסק של "פיוטר סאונדס אוף לונדון" בתחתית הערימה.
שמתי אותו במכשיר, ווליום בינוני, הסתובבתי.
הוא ישב שם, עירום כביום הוולדו, על הכורסא, חיוך דבילי מרוח לו על הפרצוף והוא מחכה לי שאצטרף.
"תתלבש."
"מה?"
"תתלבש עכשיו, עוד לא אמרתי לך להתפשט."
"נוח לי ככה."
"זה לא מעניין אותי שיהיה לך נוח, תתלבש."
במן תבוסתנות מנצחת הוא החל מתלבש; תחתונים, מכנסיים, חגורה, חולצה, החיוך עדיין הובחן על פניו ועיניו אינן מביעות דבר. ברשלנות מפתיעה הוא החל עורם על עצמו שכבות.
"גם גרביים ומכנסיים."
"למה?"
"ככה, ואל תתווכח."
הסתובבתי וחזרתי לספרים, מזיזה את גופי באיטיות, מתחברת לכל צליל בנפרד, מאפשרת לחושניות לזרום בי, לחדור לדמי, לעלות לראשי, להשתלט.
אותן דקות היו עבורי ניתוק רך ממציאות חדה, מעבר שליו ובטוח לתוך עצמי, תנועותיי נועדו לפתות אותי ולא את האדם היושב מאחורי. דניאל חשב אחרת והחל מתקרב. ניתוק.
"אמרתי לך לשבת במקום." גערתי.
שמעתי אותו מתיישב, קול הג'ינס שלו מתחכך בעור החדש, הקשה, והוא פולט אנחה.
הורדתי את אחד הספרים מהמדף, ללא בחירה, סתם ספר. זה היה "ארמון ירח" של פול אוסטר. פתחתי אותו באחד העמודים, עושה עצמי קוראת בעניין. הפיתוי העצמי שלי הפך זה מכבר לריקוד יצרי, שמנסה לפתות את הסביבה ללא כל קשר למי או מה הסביבה. בקוראי התחלתי לקלף מעצמי את תחתוני בידי השמאלית, מלטפת כל חלקה בגופי. עדיין עומדת פניתי לכיוונו של דניאל, החזקתי את הספר מול המפשעה שלי, כך שהוא לא יוכל לראותה, ואוננתי.
בשלב מסוים, עיניי עצומות, נשכבתי על הספה מולו, העפתי את הספר מידי ועוד לפני שאיברי היה חשוף, תפסתי כרית והמשכתי בשלי כשהיא מסתירה את אזור העניין.
פתחתי את עיני וראיתי שהוא משתגע, מוכן בכל רגע להתפשט כמו איזה כלב מיוחם ולזיין.
"עוד לא."
נגעתי בעצמי, נהניתי, הסרתי את הכרית והמשכתי.
גמרתי.
התלבשתי.
דניאל עומד המום מולי, אינו מבין מה ולמה.
לקחתי את התיק ויצאתי מהדירה.
עליתי עוד שלוש קומות, "מצטערת שאיחרתי, הפקקים בדרך לכאן היו פשוט בלתי נסבלים."