אל תקרא לי בת-ימית

יש הרבה שיטות זולות לגרות בחורים: למשש את הפטמות בתקווה שיזדקפו (אפקטיבי כשהמזגן פועל), ללקק את היובש מהשפתיים, להסתובב עם מכנסיים נמוכות וחוטיני גבוה, לגנוח (חזק!), לקרוץ, לפסק רגליים או למצוץ סוכריה על מקל, אבל השיטה שלי היא המוזרה והמכשילה מכולן. וזה הולך ככה: בחור אינטיליגנטי שואל אותי: "נו, אז מאיפה את על המפה?" אני עונה (יענו בשיא הטבעיות אבל בהיכון עם יד על הדופק) "מבת ים". לא שיש לי מה להתבייש, זה לא אני – זה הוא.

"מבת ים? בת ים ה-בת ים?" הוא פוער עיניי עגל ומעלה בדמיונו אותי עומדת בצומת מניפה יד לעצור טרמפ (= לקוח), דחוסה בקומבניזון ורוד ומנפחת בזוקה שמתפוצצת לי על הפנים. לא יעזרו הבהרותיי: אני בקושי שמה, זה רק מקום לישון בו. בת ים היא אחלה עיר, באמת. הוא בטוח, לא שהוא אי פעם ביקר בה או הכיר באופן אישי תושב ממנה, שאני שרמוטה מארץ השרמוטות, שיש לי עבר בליווי או לפחות דיפלומה באמנות העיסוי, תיק במשטרה, חבר במאפיה או מהמר כפייתי ושאני מתה להזדיין אתו כי זה מה שבתימיות עושות בעצם – שותות, מתמסטלות ומזדיינות.
והוא משפריץ: "ואללה, את לא נראית. איך זה שבתימית יכולה להיות בלונדינית?". נכון, בובי שלי, שכחתי לגמרי שבבת ים יש קרינה אולטרה מיוחדת שמכהה את השיער והעור. אה, והעירייה גם מחלקת רפורטים לאלו שלא מחמצנות, שלא לדבר על הכנסת אשכנזים לתאי בידוד.

לפרידה, וזה היה ברור שתהיה אחת כזו בשלוש וחצי הדקות הקרובות, כשהוא מחשב כמה חברים יפסיקו לדבר אתו, הוא מסכם: "שמעתי שהבתימיות הכי טובות".

בטח, אבל רק שאנחנו על מזרון.

על בשרי למדתי שלמיקומים גיאוגרפיים השפעה ניכרת על מערכות יחסים, לאו דווקא בגלל הקילומטרז'ים שמבזבזים בדרך לבן זוג אלא בעיקר בשל דעות קדומות (סטינגות לכם). אבל בעוד קיבוצניקיות נחשבות למגניבות וסקסיות, מושבניקיות הן אופטימיות משוחררות ורמת אביב גימליות צפוניות מפונקות (אבל עם אבא עורך דין ובריכה מה שמקל על העונש), הרי שחובת"יות (חולנויות-בתימיות-ראשל"ציות) הן פרחות וזו עוד מחמאה לעומת מה שאנשים באמת חושבים עליהן.

כך יצא שנאלצתי להסביר לאנשים ולהתנצל על זה שאני בתימית ונראית נורמלית לגמרי. וכשפגשתי את אלחנן, שנהג בגולף ולבש עקרונית רק ורסאצ'ה, הבנתי שזאת תהיה פעולת קמיקזה להודות בפניו מאין אני. לכן טוויתי סיפור בדוי על דירה שכורה בתל אביב והייתי עולה במדרגות של אחד מהם עד שהוא היה מסתלק. מדי פעם עלו מחשבות מתייסרות לספר לו את האמת אבל אלו נכחדו כליל כשלחבר שלו נגנב הארנק כשביקר במוסך בבת ים שאך הגביר את חוש הביקורת שגילה אלחנן כלפי העיר: עבריינים, פושעים, גועל נפש של אנשים! אני התחלתי חיים בשקר כי אם אדם הוא תבנית נוף מולדתו אז כן, אני זה בניינים ישנים ומתקלפים, אני זה בת ים ואם אני בורחת מהעיר שלי אני גם בורחת ממי שאני באמת, מעצמי. אבל לא באשמתי, הרבה מאוד בת ימים סובלים ממה שנקרא: פוביית מגורים בבת ים (פמ"ב למקצועי) ועוד בטרם מישהו אומר מילה על העיר הם כבר מתגוננים: יש לנו טיילת יפה, ים ואפילו קניון וזה במילים אחרות לומר: אנחנו מפותחים ותרבותים, אפילו למדנו כבר קרוא וכתוב, קבלו אותנו אליכם למרות שאנחנו אזרחים נחותים! וכי למה להתנצל? גם אני הייתי מוכנה להיוולד בטירה ברמת השרון אבל אתם יודעים, העדפתי דירת חדר וחצי עם חלון שמשקיף לאמבטיה של השכנה. התחלתי להתעצבן על אלחנן: הרי אם הוא אוהב אותי מה זה בעצם משנה לו איפה אני גרה? או אולי אני דווקא דוגמאת מופת לבתימית שפויה? במקביל היו לי מחשבות לשכור דירה בפיתוח…עד שיום אחד יצא המרצע מהשק. הולכת אני ברחובות בת ים מקללת את אימי שבחרה לשכן אותי כאן והנה אני רואה נשלף מתוך מכולת – אלחנן! וכמו באגדות (הבתימיות מציאותיות לא אלו של וולט דיסני) התחוור לי שאלחנן בכבודו ובעצמו נולד וגר בבת ים כל חייו והוא אפילו לא שוקל לעזוב אבל בגלל שהוא כמוני פגש חבר'ה שגרמו לו לשנוא את עירו ואת מקומו הוא חשש שאני, התלאביבית עלק, אגלה שהוא בתימי עלוב ומושתן ואדחה אותו.

"אני לא מאמינה!", קראתי, "איך מישהו עם שם כמו אלחנן גר בבת ים?" כי בת ים או לא חבר'ה, אלחנן זה שם שדורש כאפה גם במטולה. כן, נגעתי בעוד נקודת תורפה כואבת, רק שעם השם אלחנן ישאר לכל החיים ומבת ים תמיד אפשר לעבור. לא שאנחנו רוצים, בית זה בית גם אם ניתן לצפות ממנו בציצי של יוכבד מתחת לטוש. ואני פגשתי הרבה צפון תל אביביים עם ג'ל בשיער וגורמטים שיושבים על הברזלים אז אל תצטדקו ובפעם הבאה שמישהו יגיד לי שאני לא נראית מבתים עדיף שהוא כבר יגיד וואלה, את לא פרחה.