עינת בר כוכבא, מארגנת מסיבת הבריחה מן המציאות הגדולה בכל הזמנים, מזמינה אתכם לקחת ממנה קצת אסקפיזם. אצלה, מסתבר, זה עובד הכי טוב

חייה של סופר הירו

תמיד רציתי להיות סופר הירו. המושג הזה, שהושרש במוחי עוד מימי ילדות, טבוע בו גם היום. חיי כסופר הירו יהיו מסעירים ומרתקים. יהיו לי כוחות מיוחדים על פי בחירתי, תלבושת צמודה שתדגיש את חיטובי גופי, זהות תמימה ונורמלית ביום, וגלונים של שליטה וסקס אפיל בלילה. הכל למען מטרה טובה, כמובן. הצלת היקום, או הכור האטומי בדימונה, אין זה משנה.

ובכן, אני מודיעה כי החלום הוגשם באחת הצורות האלטרנטיביות ביותר. אני אכן סופר הירו. אני אמנם לובשת ג’ינס דהוי ואולסטאר, אך מה רבים כוחותיי. יכולה אני לחיות את חיי הרגילים החדגוניים בימים, אך אין דבר שירסן את העוצמה המתפרצת שלי בלילות – עוצמת האסקפיזם.

בחודשים האחרונים עוברים עליי תהליכים משונים ביותר, כחלק מההפיכה ההדרגתית שלי לסופר הירו. אט אט התקלפו ממני שכבות האמפתיה הבסיסיות שהיו לי, הקוד המוסרי שלי כמעט נעלם, הפכתי למן יצור מבחיל חסר אכפתיות, השוקע כל חייו בהזיות משונות. יש הטוענים (הפסיכולוג שלי) כי זוהי תופעה מוכרת, לאור המתיחות והעומס הרגשי שנפל עליי בזמן האחרון. אני, מאידך, יודעת כי אלוהים שמע את תפילותיי להיות וונדר-וומן, או מינימום אשת החתול, ומשהו התפקשש לו שם קצת בביצוע, אז הוא נתן לי לגיטימציה להפוך לסופר הירו עלובה וכושלת, אשר עיסוקה האידיאלי הוא הרמת גבה באדישות.

הבה נתחיל מהתחום הכלל לאומי, הלא הוא המצב המעורער בארצנו. כחלק מהשליחות האסקפיסטית שלי, עליי להתנגד לכל ניסיון של הבעת רגש או דעה לגבי “המצב”, כפי שהוא מכונה בפי רוב אוכלוסיית ישראל בימים אלו.

פיגועי טרור מציפים את מדינתנו לאורכה ורוחבה, הם אף הגיעו לאיזור מגוריי, ואני איני פוצה את פי. עצרות שלום, הפגנות, קריאות “מוות לערבים” בשכונה שלי, גרפיטי שמאלני על קירות בניינים, אפילו בכי תמרורים של אם שכולה – כל אלה אינם עומדים בכוח העצום שיש בי. הכוח הזה, שניתן לי בחסד, מאפשר לי להתעמק בבועות הגז שבדיאט קולה שלי בשקט. חיי מתנהלים על מי מנוחות שלווים. דאגותיי? האם תשודר “רק בישראל” או לא.

מכאוביי? החצי קילו שאני לא מצליחה להוריד. אני הרי חייבת להיכנס לתלבושת הסופר הירו שלי, גט אין דה קרקטר.

לא רק בתחום הביטחוני עושה אני חיל. עקב בעיות ש”אי אפשר לפתור”, הסתיים העסק הזוגי המופלא ביני לבין חברי לחיים במשך שנה ושלושה חודשים. האירוע, שהיה בתחילתו טראגי ומצער, הפך להילולת שמחה גדולה, שבראשה אני כמארגנת מסיבת הבריחה מן המציאות הגדולה בכל הזמנים. המסיבה הזו כוללת: ראשית, אותי בתלבושת האסקפיזם המאולתרת שארגנתי לעצמי, שעיקרה כובע מטופש וביריות משומשות. שנית, כל הזכרים הקיימים בסביבתי, כולל האקס המיתולוגי, באורגיה מגעילה במיוחד, כאילו לא איבדתי את אהובי לפני עשרים ושישה יום ו-12 שעות.

לכאורה אני נראית האקסית המושלמת לעין הבלתי מזוינת של הזכר המצוי, שהרי איני בוכה בפומבי ומייללת על הכמיהה האדירה שלי כלפי האהוב שסרח, אלא להפך- ממשיכה בחיי, לא מנדנדת לו, ו… מתחמקת לחלוטין מכל אחריות כלשהי לעניין. כששואל אותי מישהו על הפרידה, עיניי מתכווצות לכדי הבעת אי הבנה. כתמורה למבוכתו, יקבל ממני השואל מין אוראלי עוד באותו לילה, עם צאתה של מפלצת האסקפיזם.

מה מעייפים הם חייה של סופר הירו. כל מבטי האדישות האלה גרמו לי לקמטים חמורים בזוויות העיניים. המכירים אותי סבורים שאני סנובית מתנשאת, כלבה חסרת רגישות, או זנזונת לעת צרה. הם אינם מבינים את חשיבות המעמד והכוח. גם אני איני מבינה.

אני מניחה שזהו מונולוג “דקה לפני הקבר”, שכן לשליחותי אין מטרה ברורה ומוגדרת, והיא הורגת את השליחה.

אז כן, צמחו לי ציצים בשלים וזקופים יותר ותוך סיבוב מהיר בתא טלפון מתחלפת זהותי, אבל בזאת מסתכמים היתרונות של מעמדי כסופר הירו. אין לי אפילו אות על החזה. מה שכן יש לי זה רשמים רפואיים המעידים כי מצבי הנפשי לא יציב, והמון חלומות בהקיץ. המצב רע, ומחמיר עם כל יום שעובר. תחושת המרמור שלי גוברת ואיתה האמביוולנטיות כלפי תפקידי המפוקפק, שכן לא בזאת רציתי. רציתי להיות הספיידרגירל, או הסופר-וומן החדשה, או אפילו סופר מודל כחושה וחסרת כוחות, אבל לא סופר אסקפי, כפי שנחרץ גורלי.

ולפעמים, כשאני רואה ציפור מעוכה על הכביש, נצבט לי משהו בלב, חצי רגש מעורפל כזה, ואז אני מתפכחת ומבינה כי זהו הגועל אותו ארגיש כשאצטרך לצעוד ליד היצור האומלל הזה לצד המדרכה.

על הכותבת עינת בר כוכבא

עינת בר כוכבא נולדה לאמאבא בורגנים ומשכילים במדינתנו הנפלאה, ישראל. עסקה בעבר בציור בשמן, פעילות סוציאלית דמוקרטית וזיוני שכל דומים ואחרים. כיום, היא רקדנית. כותבת לשם פורקן מטען רגשי עמוס והנאה רגעית. יש לה אידיאולוגיה פרטית ארוכה ומסורבלת ואובססיה ל"ספרות זולה".

תגובות

  1. אפשר בהחלט להזדהות עם מה שאת כותבת. גם אני, ואני לחלוטין לא גאה בכך, פיתחתי סוג של אדישות מסויימת כלפי “המצב”. רואים בטלוויזיה איזשהו פיגוע, מביטים בחצי עין ומסננים: “שוב פעם?”, ומיד מעבירים לערוץ 3 למשל. קשה לי עם הגישה שאימצתי לעצמי, אולי זה בגלל העובדה שהפיגועים נהפכו לשגרת חיינו ואולי לא, אין לי מושג. בכל מקרה מאז שהאדישות הזו הפכה אצלי לדבר קבוע, אני פשוט נגעלת מעצמי ומחוסר הרגישות שלי. אני יכולה להבין מהמאמר שגם את לא חיה בשלום עם האדישות שלך. יכול להיות, ואולי אני טועה שגם האדישות היא סוג מסויים של התמודדות ולאו דוקא בריחה מן המציאות. אולי את מנסה להדחיק את הפרידה מחברך האהוב ע”י האדישות הזו, וזה דווקא מראה שמאד איכפת לך ואת לא אדישה. בכל מקרה אהבתי את המאמר, הוא גרם לי לחשוב.

  2. זו לא היתה מסיבת בריחה. זו היתה מסיבת חניכה.
    עברת לעולם הסופר הירוז האמיתיים. העולם שבו את יודעת מי את ויודעת להשתמש בזה לטובתך, ולהרגיש את הכוח שבלהביא ערימת זכרכרים לרגלייך.

    וכמו השלט בכניסה לגיהנום בקריקטורה הידועה –
    “Welcome to the first day of the rest of your life“

  3. I don’t even understand how can it be different. A bomb? wonderful. how many? many. goody. anyone we know? the whole family. great, nover liked the bastards.

    It’s sad and frightning, but ultimatly protective.

    I’ve lost feeling long ago. I’m numb now. And at the same time it’s burrowing a hole in me from the inside. escapizm.

  4. שפרה הצולעת

    וואט דה פאק??

  5. סדר יום אופייני:
    בוקר-
    יוגורט טעים- עם בריזה מהים במרפסת- בלי (!!!) עיתון כי הפסקתי את המנוי- לא רוצה לראות לא את שרון, לא את נמרודי, לא את ביילין ולא את האוטובוס אחרי השדרוג שעשה לו מישהו.

    בדרך לעבודה-
    בדקה לשמונה- כיבוי רדיו שכבר הפך להרגל- ופתיחתו מחדש לאחר מס’ דקות- כשהחדשות נגמרו… זה פשוט לא יאמן שאין (לפי מיטב ידיעתי?) אף לא ולו תחנה אחת שמעיזה לא לשדר חדשות כל שעה – ולמה בעצם? איפה האלטרנטיבה? למה אני צריכה לשמוע את זה כל שעה- ואת אותם דברים?
    לא רוצה לשמוע חדשות- מספיקה לי הצצה חטופה בדוכן העיתונים בקיוסק מתחת לבית אבל זה בשלב מאוחר יותר ביום…

    עבודה-
    פתיחת המחשב- בדיקת מיילים וניסיון להתעלם מהשורה שרצה ומודיעה על פיגוע…אם כבר אז רק לפתוח את גלריה של הארץ במדור אופנה – ולראות מה כתבו על הטרנדים החדשים..

    צהריים-
    עוברת בדרך בקיוסק- מזוית העין קולטת כותרות ענק- רקע בצבע אדום (או שחור לגיוון) – מזל שלא לקחתי את המשקפיים איתי- האוירה של העמוד הראשון – בטשטוש של קצרי רואי – מספיקה לי כמנת החדשות היומית- אני עדיין מעדוכנת- המצב עדיין רע. אפשר להיות שקטים.לא עשו שום דבר בלעדי.

    אחר הצהריים- ערב –
    הלכתי לסנטר- המאטח הנחמד שוב שם- נראה לי כעוד בובת דוגמן אבל לייב- לדעתי אפשר לנצל אותם יופי לטובת פרסום- שלט חוצות שכל אחד חייב לעבור דרכו- 100% הגעה לקהל היעד… וגם משדר אמינות (מושיק טימור יכול לפרוש מקריינות )…והגב שלהם תמיד רחב מספיק לשלטי חוצות..
    הטלויזיה סגורה (כי החל מסביבות 18:00 כל חמש דקות מתחילה תכנית אחרת תחת מעטה כבייכול שונה אבל ברור לכולנו שהכל בעצם זה רצף אחד של מבט לחדשות (גם לכולם יש וריאציה כזו או אחרת על עיגולי מבט בלוגו)… 7 עם אושרת, 5 עם גדי, 7 וחצי עם ערד, 8 קדימון לחדשות (סתירה לוגית למושג חדשות אבל כל המדינה היא סתירה לוגית…)
    10-ניתוח החדשות 12 עם גבי ובערוץ אחד- זה כל הלילה עם עיגולי מבט לחדשות שוחים במים- היפנוטיים משהו שמנטרלים את הווליום.

    אם במקרה היה פיגוע- אז האמבולנסים ברחוב שלי מודיעים לי או ההורים- שגם אם הפיגוע היה בנתניה ואני כאמור בתל אביב מתקשרים לוודא שלא זזתי מהבלטה שליד המאוורר.

    הפסקתי לעשות את החשבונות ולהתקשר לכל הנתנייתים, עפולאים, ירושלמים וכו’… אם יקרה משהו יודיעו לי.

    גם אם יהיה שלום, לא?

  6. קראתי את המאמר פעם שניה.
    ניסיתי לחפש את הסופר הירואיות,את האטימות, את חוסר הרגישות….
    בחיי שלא מצאתי, כי אין.

    מאמר כזה יכול לכתוב רק אדם סופר רגיש ולא סופר הירו.
    כל מילה במאמר זועקת רגישות.

    מה שיש לנו פה זו חוסר יכולת להתמודד עם המציאות(אם יורשה לי להחליף את הפסיכולוג לרגע)
    אנשים לא רגישים יכולים לדבר על “המצב” ולהזדעזע ולומר שצריך להרוג את כולם ואחר כך לראות סקס והעיר הגדולה (אם לא היו יותר מ-X הרוגים כאשר X שואף לאינסוף)
    אנשים רגישים לא יכולים.
    אז יש להם שתי אופציות
    1) להשתגע(ניסיתי לא מומלץ)
    2) להיות “סופר-הירו”

    עינת את לא סופר הירו.
    את רק עוד אדם שמנסה להשאר שפוי לנוכח המציאות.
    רק תזהרי לא לחטוף איזו מחלה עם כל האורגיות האלו שלך…

    ופינק פלויד לסיום:
    I have become comfortably numb

  7. סתם אישה

    אני באופן אישי חושבת שאנחנו מתחילים להרגיש כשאנחנו מוכנים להתמודד עם העוצמה של הרגשות שלנו ולא דקה לפני. אני למשל, במשך כ – 9 שנים לא הזלתי דמעה, העולם עבר ליידי ושום דבר לא ממש נגע בי, הייתי בפיגוע וראיתי אנשים מתים לידי, רגע זה לא קרה בטלוויזיה בכלל, אבא נפטר? לא נורא יעבור, אמא מאבדת את זה לאט אבל בטוח? נו מה אני יכולה לעשות שהבת זונה חלשה כמו ילדה בכיינית, אחותי הקטנה פורקת כל עול מנסה כל כימיקל שידוע לאנושות ? נו בסדר אז היא תתבגר מתישהו, הבעל מתייחס אלייך כאילו שאת לא שווה שום דבר? או. קיי אבל לפחות יש לי ג’יפ חדש וזוג נעליים מדהימות שקניתי אתמול בעמנואל. כל מה שקרה עבר לידי, פשוט ידעתי שאם אני ארגיש אני אתמוטט, התגרשתי מבעלי ואפילו דמעה אחת לא הזלתי, אבדתי את אבא שלי ולא הרגשתי אפילו דקירה קטנה של כאב. מתי התחלתי להרגיש? ברגע שידעתי שאני מספיק חזקה כדי להתמודד בלי להתמוטט,בהתחלה לא הייתי מסוגלת להפסיק לבכות שעות על גבי שעות מכל דבר הכי קטן, היום, כמה חודשים אחרי אני יכולה להגיד שאני בוכה די הרבה ומרגישה כל דבר. אז מה שנשאר לי להגיד לך זה שאל תמהרי לשום מקום, הרגש יחזור אליך כשתהיי מוכנה לקבל אותו ולהתמודד איתו, אבל תאמיני לי בסוף הוא יגיע, עם כל הכאב, כל הצער וכל היגון שאת בטח חושבת שכבר לא קיימים בתוכך.
    בכל מקרה בינתיים תשמרי על עצמך וחסר סדר אורגיות ומציצות לבחורים זרים, זה לא יעזור לך להרגיש טוב יותר בבוא היום. אני יודעת שהוא הלך וזה כואב, אבל קלישאתי ככל שזה ישמע יבוא אחר, אפילו, תאמיני או לא, טוב יותר. ואני יודעת ששנה ומשהו עם בן אדם נראים הרבה זמן, אבל אני יכולה להגיד לך שהתאוששתי אחרי שאבדתי מישהו אחרי 9 שנים ומצאתי מישהו אחר, טוב יותר.

  8. חרמנסקי

    מרוב ייאוש מהמצב, אני כבר שמח שיש פיגוע.
    פיגוע בתוך הקו הירוק – מצויין! זה יזרז את הקמת גדר ההפרדה, ויציל חיים.
    פיגוע בשטחים – נפלא! אם נהרגו מתנחלים, זה יעודד את חזרתם של מתנחלים אחרים לתחומי ישראל (ויציל חיים). אם נהרגו חיילים, זה יזרז את הנסיגה החד-צדדית משם (כמו בלבנון, שגם אז שמחתי כל פעם שנהרג חייל – כי זה גרם להצלת הרבה חיילים אחרים).
    תשאלו: ואם אתה עצמך תיהרג בפיגוע?
    אענה: מרוב ייאוש מהמצב, כבר לא איכפת לי.

  9. יפאורה תבורי

    אני כל כך מבינה את הבהייה האסקפיסטית הזאת, שבורחת ולא רוצה להתמודד, ובאמת – comfortability numb.
    אני רק יכולה לתת עצה –
    להתעורר דורש קצת ריכוז ואנרגיה, אבל זה הרבה יותר את.

    • למה להיות היסטרית, דאגנית, זהירה, מדוכאת, מזדהה, מבטלת בילויים, לא יוצאת מהבית, בוחנת עוברים ושבים בעשר עיניים, ונוכחות מאבטח מצ’וקמק … אמורה להיות אני??

      לא רוצהלארוצהלארוצהלארוצה…

      זה לא בריא, וזה הורס לי את הגינה והורס לי את המצב רוח ובגללם הגמדים לא יגיעו השנה לגן… (גדליה הגנן ברגעי היסטריה..)

      טוב, אני צריכה לחזור לענן שלי…
      אם אני לא מתבלבל(ת)…

  10. יפאורה תבורי

    שמתוך כל הכתבות באתר הזה, עם זו הכי הזדהיתי ולכן בעיני היא הכי טובה.

    בא לי לבכות מהמצב הזה, ואמא שלי אמרה היום
    “17 על הבוקר”
    שזה נשמע בערך כמו כל התוכניות שמסקרות את זה.

    פשוט בא לבכות.

  11. בובי של דובי

    את מזכירה לי אותי ברגעי משבר
    רק שאצלך זה נראה כמו שגרת חיים.
    מאמר יפה, אהבתי.

    תני לו ללכת,לאותו אחד ותמשיכי לספור את הימים עד שתצליחי לקום על הרגלים ואל תתני לפרידה הזו לשבור אותך או לדברים אחרים.
    תהיי חזקה.

  12. גלי לי

    כשאת כבר מזהה שאת כבר לא מזהה את עצמך…עצוב,אבל אפילו לא מעציב שכן את מחוץ לפנים הכל כך אחר,זה קורה לפעמים,ואפילו יותר מידי בדורנו,אבל אם את עדיין זוכרת
    ששכחת,זה לא אבוד.

  13. קוקיה

    תודה שיש מספיק אנשים שמושמעים כאן כדי שכל אחד ירגיש הוא לא לבד.
    סתם ככה התחשק לי להודות פתאום.
    אז תודה רבה וישר כח.

  14. חלקנו בתוך כל המהפכה הפמיניסטית שגדלנו לתוכה מאמינות שלהיות סופר גירל או סופר וומן זה להיות אדישות לעשות סקס על ימין ועל שמאל להתעלם מפרידה כואבת ולעולם אבל לעולם לא לבכות ובטח לא בפרהסיה , כך הסתובנו לנו בעולם בטוחות שאם אנו עוטות על פנינו מסיכת אדישות ובגד בצבעי כחול אדום אנחנו הכי הכי בעולם ואף אחד לא יכול לו.
    שנים הסתובבתי עם ההרגשה הזאת ועם דרך החיים הזאת שלא הובילה אותי לשום מקום
    ואני יודעת היום שזה בסדר מדי פעם לבכות שזה בסדר להשבר שזה בסדר לאהוב
    ואני אסיים בציטוט קטן שאני לא זוכרת מאיפה לקחתי אותו אבל הנה הוא לפניכם:
    ” בימים אלו נתתי לעצמי להשבר כיוון שהייתי חזק , בניגוד לתקופות אחרות בהן לא יכולתי להישבר כיוון שהייתי חלש”
    בנות, היכולת שלנו לבכות להרגיש להגיב היא הכח האמיתי ולא האדישות הבלתי נגמרת והבלתי נסבלת של הגברים.

    • ערסית פואטית

      היכולת שלנו להרגיש בניגוד לבנים היא שעושה אותנו יותר בנות!

      • גביר הטיר

        רואים שבחיים לא תהיי בת אמיתית.

        אני אתרגם: שימוש באופציה שעומדת לרשותנו ושמוכרת לנו ביותר, להגיב בצורה רגשית (רגשנית, יאמרו המקטרגים), יכול להתברר כעדיף עבורנו, על פני אימוץ הפוזה הקשוחה (כפי שהיא נראית לנו מפה, ולא בהכרח כפי שהיא באמת) שמתגלה לנו בצד הגברי. ובמילים אחרות, הפאסון הורג, ואת זה – או ההפך מזה, לא הפנמתי – אמרה כבר פעם הכותבת האהובה עליך, א. אברמוב (תוחזר לאלתר! עד מתי נחשה?).

        יש מבינה?

      • הייתי חייבת
        אז הנה זה בא………….

        להרגיש!!!

        להרגיש יכולים בעינים פקוחות,
        אבל גם כשעוצמים, הן לא שוכחות.

        להרגיש גם אפשר כשעומדים על הראש,
        או כשמתאמצים לא לבכות וסופרים עד 3 .

        יש מי שמרגיש ברחובות הקרים,
        ומי שמרגיש בחדרי חדרים.

        ויש, תתפלאו, מן זן מיוחד,
        שמרגיש שהרגש רק לו הוא נועד.

        ותמהתני, האם נחוץ מונופול,
        רק למי שמרגיש בקול רם וגדול?

        אבל מה שבודאי משותף לכולנו,
        הוא אותו הכאב, על הארץ שלנו.

        ושיהיה שלום כבר
        mish 🙂

        נ.נ. (נזכרתי! נזכרתי!) והכללות הן תמיד,אבל תמיד, דבר רע.

  15. עינת, המאמר מקסים…
    ההרגשה שלי זהה לחלוטין אבל האם זה ישנה אם אני אזיל דמעה או אעביר ערוץ?

  16. אני כבר אין לי דמעות.

  17. כתיבה מיוחדת ונוגעת ללב.
    כדאי להפריד בין החיים האישיים, בהם צריך לטפל לבין “המצב”.
    כלומר להתייחס במקום שיש יכולת להשפיע
    ולהתעלם מאנרגיות שליליות על “המצב” אם אין ביכולתינו לעזור.
    ורק להתפלל שהשניים לא יפגשו לעולם !!

  18. מנסיון למדתי שאחרי פרידה מכמה בנים אהובים , אוננות רבה מאוד עזרה לי לא לשקוע בדיכאון ממושך , נסי ותהני…

    • הלן קלר

      לי אישית האוננות עשתה רק טוב, אבל היי, זה אינדיבידואלי. לאחת יתאים 5 פעמים ביום, לשנייה 10 פעמים ויש גם כאלה עדינות שרוצות לשמור על הרשתיות שלהן בכל זאת. אני קוראת לכן בנות, אל תתפשרו על כלום.

    • מיכאל ש

      בימקום אוננות לא חסרים בנים

  19. עינת בר כוכבא

    תודה רבה לכל המגיבים. המאמר נכתב בתקופה קשה, בה כל מה שיכולתי לעשות זה להתנתק מהעולם האמיתי ולשקוע בעולם חסר דאגותו מכאובים. כפי שציין אחד המגיבים כאן מפינקפלויד האגדיים:
    comfortably numb

  20. דולציניאה

    לכל הסופר-גיבורים זהות כפולה, היומיומית וההירואית. עינת מנצלת מאוד יפה את העקרון הזה כדי להסביר איזה כוחות נפש צריך לגייס כדי לשכוח מהיומיום הישראלי המפוגע והמופצץ כדי להינתק מכוח המשיכה שלו. לבלות, לכייף, ולהתנרמל ממש דורש תעצומות נפש, ומצד שני זה לא מועיל, כשעושים את זה מרגישים התנתקות וזומביות. מילכוד ישראלי אותנטי. יופי של טקסט.

  21. ינשוף

    יושב בתחנה המרכזית בירושלים, בדרך לעבודה, משלים פערים. בחדשות הבוקר הודיעו על 5(!) מכוניות תופת אתמול בספרד. בחדשות אתמול הודיעו על תכנון פיגועים בארה”ב ע”י רכב דמוי אמבולנס ועל פצצות מלוכלכות לכלכו כבר גליונות רבים של עתון, אז אמנע מלהוסיף. וחשבתי לעצמי- האם עכשיו גם הספרדים (אט”א), הבריטים (IRA), האמריקאים (אל- קעידה) ומי לא יתחילו להגיב כמו ישראלי מתורגל, יצקצקו בלשונם (תגובה מאוסה עלי במיוחד)- ויעבירו לערוץ השעשועים הקרוב על הממיר? כירושלמי למוד פיגועים, המסתובב חמוש דרך קבע בימות השבוע, אני תמיד נפרד מהאקדח בסופי שבוע אצל החברה, המתגוררת בראשל”צ. מן שגרה בלתי מופרת אפילו ע”י הפיגועים שהגיעו גם לשם. ההתנתקות משגרת הדריכות המאפיינת את חיי היומיום שלי פשוט הכרחית לקיום אורח חיים אנושי ולו במקצת, וכדי לאפשר לעצמי את מידת השקט הנפשי לו זקוק כל אדם ע”מ לשמור על שפיות מינימלית – לא שאני יכול לטעון לבעלות על אחת כזו…
    האסקפיזם, ששומר עלי בתקופות קשות מנשוא כמעט, הוא מבורך כמו מה שלאחרים משמשות תרופות שנדונו כבר במאמרים אחרים, ומשמש כקרש הצלה. יבורך הוא, ותקולל השגרה שהביאתנו אליו, ובשלום עתידי ננוחם.

  22. זה פשוט לא ייתכן, ההתנהגות הזאת.
    סליחה רבותי וגם גבירותיי, באיזה לוקסוס אתם חיים? הרי אתם (דהיינו אנחנו, גם אני בגיל שלכם) כל היום וכל הלילה מתלוננים שההורים דפקו אותנו, הרסו לנו את המדינה, מושחתים, חיים בשקר, כובשים, עושקים וכו’.
    אז מה זה צריך להיות, כל ההתנהגות הבכיינית הזאת, ההתחמקות ברגע האמת?! פעם ילדים בגיל שלנו לקחו את העניינים בידיים, ועלו לארץ בלי בגד ללבוש. ההורים הזקנים נשארו להם בגלות ובגלותיות שלהם. אנחנו יודעים מה קרה למי שנשאר מאחור.
    היום הצעירים אפילו לא מוחים על עוד גיוס בצו 8. קמים כמו רובוטים, מקבלים כל גזרה. אין מחאות ואין כלום.
    שלא תבינו לא נכון: אני פה לא מייצג שום דעה פוליטית ובטח לא קורא לנהוג בנושא כלשהו (כן גם בענייני גיוס) בצורה אחת מסוימת. מה שאני כן רוצה לומר, זה שאין בעיה בלי פיתרון! אילו צעירים היו קמים מ”שתיקת הכבשים” שלהם, דורשים פיתרונות, עולים על מתרסים, זועקים כנגד הניוון והאטימות, היינו מוצאים פיתרונות לבעיות ויהיו הכי מסובכות. הביטחון, השלום, הצבא, העבודה, התקציב, מגזרי החברה המנוכרים, ואיכות הסביבה המתרסקת, ועוד ועוד.
    כדאי אולי פעם לנסות? לא יזיק.

  23. לוסי יהלומים

    what the fuck…?

  24. גם אני מנסה להיות סופר הירו להמשיך לחייך אחרי פרידה קשה לנסות לא לעלות במשקל כל פעם שאני רואה אותו או זוגות אחרים שמבטאים סימני אהבה כמו שהיה לי פעם אכן מראות קשים שזורקים אותי ישר למקרר או לקפיטרייה הקרובה אך בד”כ למזללות של אכול כפי יכולתך .לצחוק ולנסות להאמין שיהיה בסדר ואת כל זה לעשות לבד כי חיי התמקדו רק בו דבר שהשאיר אותי כעת לבד אך בכל זאת לנסות להיות חזקה אבל תמיד יש את הצורך להיות עם מישהו או אפילו חברה לדבר איתה או לצאת איתה למקומות הבילוי שהוא יוצא ולהיראות הכי חתיכה שאפשר מראה שבהחלט בלי להשתחצן אני יכולה להגיע אבל כל זה קצת קשה בלי חברים אז אשמח ללשמוע קודם שאני לא בתחתחית חיי למרות שכך אני מרגישה ולהכיר אנשים ממני נואשת שרוצה להפוך לסופר הירו

  25. רציתי לומר שמנסיוני האישי, מגיע שלב שמתחילים להתעניין ולהתעסק באמת במה שמעניין
    וחשוב ואז לא נשאר זמן לכול הדברים ש”מסביב”, שסתם תופסים מקום ומבזבזים אנרגיה
    קחי את הזמן ואולי תעברי כמה דברים שיגרמו לך להרגיש מה באמת שווה

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *