אמא מהגהינום

שתיים בלילה. אנחנו חונכים את מצעי הכיתן החדשים ושנייה לפני שהוא גומר (הוא מתריע על כך מראש כשיד אחת מלטפת אותי והשנייה אוחזת בהיכון במגבונים לחים לכוננות ספיגה) הסוללרי שלו מטרטר הבה נגילה רעשנית.
"מה, לא כיבית? לא שמת על שקט?" האם אני צריכה להיעלב מזה שהבן אדם השאיר לעצמו אופציה פתוחה לעבור לממתינה כשאני עוד על הקו?
"זה בטח מצב חירום", הוא שוכח שהוא בשיא האורגזמה ושאי פעם היתה לו זיקפה עצבנית ברגע שעל הצג מתנוסס המספר של אמא – הוא לא שוקל בכלל אמא או אני – עונה מיד. אני מוטלת ממורמרת על המזרון, אבל מצד שני אם אבא שלו קיבל התקף לב מי אני בכלל שאתערב.
איזה התקף לב, אפילו לא שבצון קטן או נקיעת זרת, אמאל'ה התקשרה רק להגיד שהיא פתאום שמה לב (כנראה ששתיים בלילה זה זמן טוב לשים לב לדברים) שהוא השאיר אצלה את מחבט היתושים ועכשיו קיץ אז הוא בטח יצטרך את זה מתישהו!
יש שיחות שפשוט צריך להעביר אוטומטית למזכירה, אני מסבירה לו, אבל שנינו יודעים (טוב נו, אני יודעת והוא קצת חושד) שהאישה הזאת אולי רוצה שהילד שלה יתחתן כמה שיותר מהר אבל חס וחלילה שתתן לו ליהנות קודם מהחיים.
"ואם הייתי ישן?" הוא מטיף לה (רגע של אומץ).
"אז לא היית עונה!" היא נובחת עליו בחזרה. ידעתי, היא יודעת יפה מאוד שאנחנו יחד והיא פשוט רוצה בכוונה להפריע לנו. בעצם, היא מתה להעלים אותי מאז הפעם הראשונה שהיא ראתה אותי ועל הפעם הזאת אני משלמת כבר הרבה שנים.
זה היה כשהייתי בת שש, הוא היה בן שבע, עמדנו במסדרון בית הספר בעת אסיפת הורים והמורה אמרה לו איזו יפה אמא שלך! אני התעצבנתי כי מה קרה אמא שלו יותר יפה משלי ובקולי קולות התפרצתי: אמא שלו מכוערת, תראי איזה פלולה מגעילה יש לה על הלחי! הוא לא דיבר איתי עשר שנים, בסוף התאהבנו, לה נשארה הפלולה ואני הוכרזתי מוקצת מהמשפחה לעד. זה שהייתי ילדה טיפשה בת שש לא מעניין אותה. אוף, אנשים משתנים.
"חייבים להשלים ביניכן, אני לא מסוגל לבחור בינה לבינך", הוא קובע תוך כדי דיבור על פגישה משותפת לארוחת ערב. "לא אמא, היא תבשל אל תדאגי פשוט תבואי". אבל אני לא יודעת לבשל! אני זורקת עליו כרית ותוהה אם אני הייתי אמא שלו אם בכלל הייתי מחבבת אותי.
בלילה אני חולמת עליה חובטת בי עם חתיכת קוקי אפויה: תראי כמה כוח יש לפלולה שלי!
למחרת אני יושבת עם חברה, היחידה בין כולן שעושה אפילו שופינג עם חמותה. "את צריכה להתחנף, להחמיא לה על הכל, להגיד לה שהבן שלה, ותדגישי שלה שלא תחשוב שאת גוזלת אותו ממנה, שאת אוהבת אותו וכמה הם דומים. את צריכה להבין שבנים קשורים לאמא שלהם מאוד, לא שמעת על הקשר האדיפלי?"
וכבר אני מדמיינת אותו מוצץ לה חזק את הפטמות ונזכרת איך היא מממשת לו את השערות והוא הרי קורא לה אימוש ולי סתם קורן.
בסדר עדיפויות ברור שהיא קודם ורק אז אני. מי היה מאמין שמישהו יבגוד בי עם אמא שלו? אישה בת שישים עם פלולה הביסה אותי. ויאללה כמו בסרטים היא גם עלולה לשכור רוצח שכיר שירצח אותי בלי להשאיר עקבות מיד אחרי שאני אביא לו ילד והם יגדלו אותו יחד ויחיו באושר ועושר לנצח נצחים.
"אולי תביאי גם את אמא שלך?" הוא עורך את השולחן באוכל המצויין שהזמנו. "שנושיב אותן אחת ליד השנייה ונתווכח מי מהן יותר יפה?" אני מצטמררת ולא מרגישה נוח עם זה שלבשתי חולצת כפתורים עם צווארון וחצאית ארוכה ונעליים נטולות עקב ואפילו אספתי את השיער בפעם הראשונה. מה לא עושים כדי להרשים.
"ותגידי שאת לא מעשנת ולא שותה ושאת מאוד רצינית", הוא מחלק הוראות וכבר אני יודעת שאני לא זאת שהוא מחפש אם הוא הלביש אותי בול כמו אמא שלו. אולי בהזדמנות הזאת אני אידע אותה גם שאני עדיין בתולה, ממילא היא תשב מולי ותדמיין איך אני והבן שלה מזדיינים. כל אמא עושה את זה, בגלל זה הן כל כך שונאות אותנו. הנה משהו שהיא לא יכולה לעשות איתו. היא מגיעה סוף סוף, אנחנו לוחצות ידיים, הבטן שלי מתהפכת כשהיא מרחרחת את האוכל וישר מחייכת. יש! זה מוצא חן בעינייה!
"אוי, נכון שזה הקייטרינג של משה מהר סיני? אכלנו בחתונה של דורית אתה זוכר?
בא לי לקפוץ לתוך האסלה ולהוריד את המים. אני זבל, זבל, אני לא יודעת לבשל ואני גם רמאית ושקרנית ארורה.
שנינו מגמגמים שהיינו מאוד עסוקים והיא אומרת שגם ככה היא לא רעבה ושנשמור במקרר ומתחילה להעביר עיניים על הבגדים שלי. "את לבושה יפה היום", תודה אני מסמיקה.
"מאוד שונה מהמיני הוורוד והסטרפלס הסגול הזה שראיתי אותך לובשת שבוע שעבר בקניון".
אוי, אוי היא יודעת שאני מתלבשת חשוף וזול ושהחיים שלי שטחיים וכל מה שאני עושה זה להסתובב בקניון ולקנות גרביונים.
"אתה יודע ממי שלי, הבת של שמחה התגרשה, זוכר כמה אהבת אותה פעם?" ולי היא זורקת – "הם כמעט עמדו להתחתן עד שהטמבל הזה החליט שהוא עוד לא בשל ושבר לה ולי את הלב". יופי, מישהי בשם שמחה, שהיא גרושה, עדיפה עליי. הכל טוב יותר ממני מסתבר. היא מפרטת רשימת בחורות פנויות שראויות לבן שלה, אף אחת מהן היא לא אני! עד שהוא מפסיק אותה, "אני אוהב אותה אמא ומצביע עלי"!
אההה! איזה ניצחון קטלני! זהו, אי אפשר לברוח מהעובדות גבירתי היקרה הבן שלך אוהב אותי ולא אף שמחה גרושה. היא נאנחת והפלולה שלה זזה מצד לצד. "אני סתם מקנאה", היא אומרת ואני בשוק. אף קוקי לא עף באוויר, שום שולחן לא נזרק עלי, כל כך טעיתי, האישה הזקנה והחביבה והשברירית הזאת פשוט מקנאה בי, הצעירה החטובה שהבן שלה אוהב. כמה מעורר רחמים. פתאום בא לי לחבק אותה, תודה תודה מתוקה שלי והוא מחייך אלי, אמרתי לך היא לא שונאת אותך היא פשוט מקנאה, וכשאני ניגשת ללטפה בחיבה היא לוחשת בארסיות לתוך אוזני "חכי..חכי…את עוד תראי".
ואני כבר רואה את עצמי באה לבקר עם הילדים שיהיו לנו והיא מכניסה אותם הביתה ואותי משאירה בחוץ. למה לא התאהבתי ביתום? ואתן בנות היזהרו! קודם עליכן לפגוש את האמא אחר כך את בן הזוג! זכרו, הוא אף פעם לא בא לבד אלא תמיד עם אמא!